מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שומרים · סימן לו
ושנים שקנו מידי בשותפות ונשאר הדבר ביד א' מהם ונאבד או נגנב ממנו מה דינו הא מלתא במחלוקת שנויה דלדעת התוס' והרא"ש בר"פ שור שנגח ד' וה' אפי' ש"ח לא הוי. אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל דאפי' ש"ש הוי דשותפין נעשים ש"ש זה לזה וכתב הנמוקי יוסף שם שכן הוא דעת הרי"ף ורש"י וכן הוא דעת מהר"ם שהביא המרדכי פרק חזקת יע"ש ומה שהקשה עליו המרדכי דמדמוקי לה להא דשותפין נעשים ש"ש בשהתנו לומר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר משמע דאי לא התנו ושמר זה היום וזה למחר לא לע"ד לק"מ דההיא דשמואל איירי בשנים שנשתתפו להתעסק במלאכה לאמצע דמשעה שנשתתפו הרי נתרצו שניהם להתעסק בשותפות ולעמוד כל אחד במלאכתו של חברו והוי שמירה בבעלים דשניהם פטורין אבל כי אינם שותפין אלא שלקחו דבר אחד ביניהם בהא ס"ל למהר"ם דכי לקחו האחד ושמרו דנעשה ש"ש שלמחר ג"כ ישמרנו חברו. ומה שהביא עוד המרדכי ראיה לומר דבסתמא אפי' ש"ח לא הוי מדאמרינן בפרק המניח בהיו שנים רודפים וכו' דמסיק דוקא כי איתנהו לתרווייהו אבל אם נאבד האחד לא ישלם יע"ש גם זו אינה ראי' דהתם מעיקרא ברשותי' דמזיק הוה קאי ומי עשהו שומר משא"כ בשנים שקנו מידי ולקחו האחד ברשותו מסתמא אדעתא דהכי לקחו כדי לשמרו דאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו:
איברא דעדיין איכא למימר דבנדון דידן אפילו הרי"ף ורש"י יודו דלא הוי שומר שכר ודוקא לענין נזקין הוא דנעשה שומר שכר היכא דתפסו ניזק דכיון דתפסו ואין האחר יכול לשומרו עליה דידיה רמי לשמור דלענין נזקין איקרו בעלים כל מי שהוא בידו וכ"כ התוספות בפרק הכונס דף נ"ו יע"ש או כמ"ש רש"י ז"ל בסוגיין דריש פרק דו"ה וזה נראה יותר בדעת הרי"ף דאלו לפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בטעמו משום דשותפים נעשים ש"ש זה לזה איכא לאקשויי דהלא כל עיקר טעמא דשותפין הוי כמו שפירש רשב"ם בפרק חזקת דבשכר מה ששומר לו חברו נעשה הוא ג"כ ש"ש לחברו וזה הטעם לא שייך לומר בתפסו ניזק דודאי אין דעתו של זה התופס להחזירו לבעליו ולילך עמו אחר כך בדין. ומ"מ נראה דבנ"ד נעשה זה שומר חנם ואף התוס' והרא"ש ז"ל יודו בזה דלא אמרו הם אלא היכא דקנו חפץ ולקחו האחד בידו בהא הוא דס"ל דאין דעתו של זה להיות שומר על חלק חברו במה שהחזיק בו כי אם לשמור את שלו נתכוון ולהכי החזיק בו. אבל היכא דקנו סחורה בשותפות כי נדון דידן כי לקחה הא' מהם את כולה ברשותו ודאי דעתו הוא להיות שומר את כולה דאל"כ אמאי החזיק בכולה וכן נראה מדברי התוספות שם בפרק הכונס שכתבו דטעמא דניזק שתפס דלא נעשה שומר משום דלא נתכוון אלא להחזיק בשלו ועל פי הדברים האלה היה נראה לומר דמי שנתן נכסים לחבירו גופא מהיום ופירי לאחר זמן דאין הנותן נעשה שומר על הנכסים דמה שמחזיק בנכסים היינו משום דשייר כח לעצמו לאשתמושי בהו ובשלו מחזיק שלא כדברי מהר"ם שכתב בסי' ל' דנעשה הנותן ש"ח אלא דראיתי להתוס' בפרק השואל דף צ"ו שכתבו דלוקח פרה לשלשים יום דה"ז הלוקח הוי ש"ח וחייב בפשיעה יע"ש ואע"ג דהלוקח כי החזיק בפרה לא נתכוון אלא להחזיק ולאישתמושי בשלו ואפ"ה נעשה ש"ח על גוף הפרה שהיא של חברו וה"ט משום שאין לך תופס דבר אצלו דלא נעשה שומר אם לא שנחלק בין בא הדבר אצלו מדעת בעלים דבהא אין הבעלים מתרצים למסור נכסיהם ביד אחרים בלתי שמירה וכי מסרו בידו סתמא אדעתא דהכי הוי שהוא ישמרם ואי לאו הכי לא היה מניחם בידו מעיקרא:
מעתה אסורה נא ואראה דברי הטור בסי' קע"ו שכתב השותפין נעשים ש"ש זה לזה בד"א בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע ונגנב לו בזמן שמתעסק בו כלומר שאם אחר הזמן שנתעסק בו נשאר אצלו מידי מהשותפות ונגנב פטור שאינו עליו עדיין ש"ש כיון שעבר הזמן שהיה מוטל עליו להתעסק בו ודלא כמ"ש בפ"מ ח"א סי' נ"ט וכתב הטור עוד אבל אם התחילו שניהם להתעסק ביחד אפי' אם אח"כ נתעסק בו כל אחד לבדו פטורים דשמיר' בבעלים היא ואם מתחל' נתעסק בו הא' לבדו ואח"כ נתעסקו בו שניהם יחד ונגנב הראשון חייב שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו ע"כ ופשטן של דברים נראה דמיירי כשלא התנו לומר שמור לי היום ואני למחר אלא בסתמא מיירי והא' התחיל להתעסק בשותפות קודם שהתחיל השני ואח"כ בא השני ג"כ ונתעסק בשותפות ובזה קא' דאם נגנב בזה הזמן מידי מרשות הראשון ה"ז חייב שהרי התחיל שמירתו קודם שהי' הב' עמו במלאכתו וכן פי' דברי הטור מהר"ם אלשקאר ומהרא"ש ומהרי"ט יע"ש ודלא כמו שפי' הפ"מ ח"א סי' הנז' דהטור מיירי כשהתנו להתעסק כל א' זמן ידוע והשני לא שמר את התנאי ובא ונטפל בתוך זמנו של ראשון א"ד ז"ל יע"ש והביאו לזה משום דהוקש' לו דהא הרא"ש אית לי' דשותפין דאית להו חפץ א' ופעמים זה שומרו וכו' דלעולם אחריותו על שניהם ואפי' נאבד בפשיעה ברשות אחד מהם וא"כ עכ"ל דמ"ש הטור שחייב הראשון בגניבה ואבידה מיירי כששמר הראשון על פי התנאי שהי' ביניהם אח"ד:
אבל לפע"ד אין נראה כן דע"כ ל"ק הרא"ש שאחריותם על שניהם אלא בשאינ' שותפין אלא בחפץ א' שקנו ביניהם ובזה קאמר שאע"פ שהאחד לקחו ושמרו ברשותו לא נעשה שומר על חלק חבירו דלא נתכוון אלא לשמור את שלו בלבד אבל שותפין שנשתתפו כדי להתעסק בשותפות ושניהם מחוייבים להתעסק בשותפות כל א' מהם נעשה ש"ש לחבירו וזה שומר לו החצי בשביל שגם חבירו ישמור לו החצי שהרי שניהם צריכים להטפל בשותפות בזה קאמר הטור דאם התחיל הא' להתעסק קודם שהתחיל הב' ואח"כ נתעסקו בו שניהם ביחד הראשון חייב אם נאבד מידי מרשותו שהרי כשהתחיל שמירתו עדיין לא היה השני עמו במלאכתו אבל השני פטור שהרי כשהתחיל הוא לשמור היה הראשון עמו במלאכתו כללא דמלתא כל היכא דשניהם צריכים לשמור הכל כדי להתעסק בשותפות נעשו ש"ש כיון דצריך הוא לחבירו שישמור לו חלקו אבל כל שלא נשתתפו להתעסק דאין צריך לחבירו שישמור לו חלקו לא נעשה שומר על חלק חבירו. אלא דעדיין צריך להבין דכיון דנשתתפו ע"מ להתעסק שניהם בשותפות ולטרוח כל אחד בעד חבירו א"כ כי התחיל האחד להתעסק אמאי יתחייב והלא שמירה בבעלים הוי כיון דנתרצה חבירו להתעסק ולטרוח בעד חבירו מאותה שעה התחיל מלאכתו שהרי נתרצה להיות במלאכתו ואף ע"פ שעדיין לא התחיל דקי"ל בעלים באמירה כמבואר בר"פ השואל וכ"כ מהר"ם סי' י"ו:
איברא דהטור בסי' שמ"ו ס"ל דלא הוו בעלים באמירה לחוד אלא, צריך שיזמין ויכין עצמו לילך למלאכתו והן הם דברי הרא"ש שם בר"פ השואל ולכאורה נראה שכן הוא דעת התוס' שם ומש"ה נראה שכתב הטור דאם התחיל האחד להתעסק לא הוי שמירה בבעלים ואע"פ שנתרצה חבירו לטרוח בעדו כיון שלא הכין עצמו בתחילת שמירתו. אבל לדעת מהר"ם דנראה דא"צ להכין עצמו אלא כיון דנתרצה להיות במלאכתו מיד בלא הפסקת מלאכה אחרת בעלים במלאכתו חשיב וכן הוא ג"כ דעת הריטב"א ז"ל בחי' בשם התוס' היה נראה דשותפין שנשתתפו ע"מ להתעסק במלאכה מיד שמירה בבעלים הוי ולפי דבריהם לא משכחת לשותפין שיהו ש"ש אלא כשהתנו שמור לי היום הא לאו הכי שמירה בבעלים הוי:
האמנם עדיין איכא לומר דאפי' תימא דבאמירה לחוד מיקרי בעליו עמו היינו היכא דנשתעבד עצמו באמירה להיות במלאכתו מיד ופירש כן אבל סתם שותפין אף שנתרצו לטרוח כל אחד בעסק השותפות מ"מ כל כמה דלא פירש בהדיא להתעסק בו מיד יכול כל אחד לאישתמוטי עד אחר שעה או שתים ואפי' תימא דבסתמא הוי כאילו אמר מיד מ"מ לא מיקרי בעלים באמירה כיון שלא קיים דברו והפסיק במלאכה אחרת וע"פ זה יתישב דלא תיקשי לפי דרכינו ממה שכתבו התוס' בפ' חזקת דבאמירה מיקרו בעלים במלאכתו דמשעבד עצמו להיות מיד במלאכתו ואילו לעיל מזה כתבו דשותפין שהתחיל האחד להתעסק ה"ז חייב וכו' אבל לפי מ"ש אתי שפיר ולמדתי זה ממ"ש הריטב"א בחי' בפ' האומנין גבי ההיא דשמור לי היום ואשמור לך למחר וז"ל הקשו התוס' דאכתי שמירה בבעלים הוא דכיון שאומר לו עכשיו שישמור לו למחר באמירה זו נעשה שואל מעכשיו וכדאמרי' בר"פ השואל בעלים באמירה וכו' ותירצו דה"מ שנעשים בעלים שומרים באמירה בשאמרו לעשות מלאכתו לאלתר בלא הפסקת מלאכה אחרת אבל אם אמרו לעשות מלאכתו לאחר שעה או שהפסיקו במלאכה אחרת בין אמירה למעשה אינם נעשים שואלים עכ"ל מדבריו אלו נראה דלא הוי שאלה בבעלים באמירה כי אם כשפירש לעשות לו מלאכתו מיד וגם לא הפסיק במלאכה אחרת בין אמירה למעשה ולפ"ז בשותפין שנשתתפו להתעסק כל שלא הכין עצמו לילך להתעסק לסברת הטור והרא"ש והראב"ד הנז"ל או שהפסיק במלאכה אחרת לדברי הריטב"א ז"ל אם נתעסק אחד מהם בלבד חייב בדין השומרים ועיין בש"ך בסי' קע"ו ס"ק ט"ו ולע"ד אין דבריו נכונים:
והשתא נבוא לבאר החילוקים היכא נקרא בשותפין שמירה בבעלים וראיתי למהר"ם אלשקאר ז"ל בסי' ד' שכתב דשותפין שיש להם בגד אחד ולפעמים זה שומרו ולפעמים זה זה ששמרו ראשון חייב כש"ש וזה ששמרו אחרון ברשותו פטור דהוי שמירה בבעלים ע"כ. ולע"ד אין דבריו אלו נראין לי כלל דכיון דאין בשותפות אלא חתיכת בגד אחד אפי' תימא דהראשון ששמר תחילה היה עליה ש"ש אם היה נגנב תחת שמירתו מ"מ עכשיו שמסרו לאחרון לשומרו נסתלק שמירתו מעליה ואין הראשון עומד במלאכתו של זה כלל וע"כ לא אמרו התוס' בפ' חזקת דאם התחיל האחד להתעסק האחרון פטור משום שמירה בבעלים אלא כשנתעסקו שניהם באחרונה כאחת וכ"נ מדברי הטור ועיין בפ"מ בסי' הנז"ל ובס' בני אהרן סימן ע"ה. עוד ראיתי למהרי"ט ז"ל בח"א סימן קכ"ג שכתב דהיכא דלקחו הבגד בשותפות ע"מ לחלוק מאותה שעה הוי כשהתחילו שניהם לשמור יחד שהרי באחריות שניהם היה עומד ועל שניהם מוטלת השמירה הלכך כשהסכימו שיהא נמכר בחנות אחד מהם באותה שעה הויא לה שמירה בבעלים כמ"ש התוס' ע"כ נראה דכיוון למ"ש התוס' שם ז"ל ואפילו התחילו שניהם לשמור יחד אע"פ שאין עמו במלאכה בשעת האונס כיון שהיה עמו במלאכה בתחילת השמירה בעליו עמו קרינן ליה והבין הרב ז"ל דמ"ש שהתחילו שניהם לשמור ר"ל שהיו שניהם עומדים יחד במקום אחד ושומרי'. אבל לע"ד אין נראה כן דמה שהיו עומדים יחד ושומרים אין זה נקרא שמירה בבעלים דכיון דשניהם עומדים שם ושומרים אם היה נגנב באותה שעה לא הוו מתחייבים כל אחד על חלק חברו ואפי' אי לא הוה דין זה דשמירה בבעלים פטור וע"כ לא מיפטר מטעם שמירה בבעלים אלא היכא דבלאו הכי הוה מתחייב וכגון שהי' הוא לבד שומר לחבירו ברשותו אבל היכא דשניהם שומרים אין שום חיוב שמירה על חבירו ומ"ש התוספות דהתחילו שניהם לשמור ר"ל שכל אחד שומר מקצת מהשותפות בביתו ונמצא שהיה זה מתחייב על חלק חבירו שהרי ברשותו עומד ואם היה נגנב היה חייב אילולי דהוי שמירה בבעלים שהרי חבירו גם כן עומד ושומר מהשותפות בביתו ומשום הכי כתב הרא"ש בשותפין שקנו דבר אחד ומסרו האחד לחבירו כדי שיוליכנו לתיבה דאם פשע זה שהוליכו ה"ז חייב וכ"כ רשב"ם וז"ל שמירה בבעלים שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו וזה נראה כמו שפי'. ועפ"ז למדנו דשותפין שיושבים שניהם יחד בחנות ומוכרי' וקונים וקם האחד והלך לצרכיו ונגנב מהחנות באותה שעה בפשיעה ה"ז חייב ולא נפטר מדין שמירה בבעלים אבל אם הלך זה לעסק השותפות נראה דפטור: