מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שומרים
סימן א
אין השומר מתחייב עד שיפקיד אצלו ויאמר שמור לי זה. והכי איתא במכילתא ז"ל לשמור רש"א עד שיפקיד אצלו ויאמר שמור לי אבל אי א"ל עיניך בו פטור ע"כ. מוכח מהכא דאין השומר מתחייב בסתם ואפילו כי מסר בידו עד שיאמר שמור לי זה וכ"כ התוס' בס"פ החובל והרמב"ן בספר המלחמות כתב כמו כן דשמעינן מהא שאם א"ל תפוס לי כלי זה וכיוצא בלשון הזה פטור שאין השומר מתחייב עד שיאמר שמור לי אבל מפקיד סתם ודאי פטור דהיאך יתחייב זה לא אמ"ל לשמור ומרגלא בפומייהו דרבנן דשמור לי קא אמרי עכ"ד. אבל צריך להבין א"כ מאי מדמי תלמודא בפ' האומנין דף פ"א פלוגתא דרבי וחכמים בכנוס שורך לבעיי' דא"ל שמור לי וא"ל הנח סתם ולימא ליה עד כאן לא אמר רבי התם אלא בסתמא שלא א"ל המפקיד שמור לי אבל הכא דא"ל בהדיא שמור לי כי א"ל הנח סתמא כאלו הודה לדבריו הוי. וכ"ת דרבי כללא קא כייל ואמר אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור דמשמע דבעי שהשומר גם כן צריך שיקבל עליו בפירוש לשמור סוף סוף עדיין קשה דהלא התוס' סברי לה דהלכתא כחכמים דכנוס שורך חייב ואפילו שהבעלים לא אמרו ליה שמור לי זה ואלו הכא בפרק החובל תפסו במושלם הדרשא דמכילתא:
אשר על כן נראה לע"ד לומר דכל היכא דמוכחא מלתא דלשמירה נתכוין המפקיד אע"פ שלא הזכיר לו שמירה אלא שא"ל תפוס זה בידך עד שאבא ממקום פלוני הרי זה כאלו אמר לו שמור לי זה מכיון ששמירתו על הנפקד הוא דאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו וכמו שכתב הרא"ש בתשו' המנעלים והכי אמרו לה בירוש' בפ"ב דשבועות האי דרשא דלשמור ולא לאבד לשמור ולא ליתן במתנה אמר ר"י והוא שאמר ליתן מתנה לכל מי שירצה אבל אמר לפלוני מכיון ששמירתו עליו כמי שהוא עליו ומ"ש הרמב"ן ז"ל דאי א"ל תפוס כלי זה דלא נעשה שומר היינו בדלא אמר לו אלא לשון זה בלחוד ולא אמר לו עד שאלך למקום פלוני דכה"ג אין משמעותו שמסר בידו לשמירה אלא תפוס ומיד אני חוזר ולוקחו מידך קאמר ליה ומה שמסר בידו לא היה אלא כדי להסתכל במקום אחר שהיה צריך ולא להניחו בידו לשמור דבזה אפי' אם ישארו בידו לא נעשה שומר מכיון דכשבאו לידו לא היה אדעתא דשמירה והוי כאותה שכתב הרשב"א ז"ל דאם מסר ראובן מידי ביד שמעון כדי שיזכה בהם לקטן דאי לא היה הקטן שם לא נעשה שמעון שומר דמתחלה לא מסר בידו אלא כדי שיזכה בהם לקטן ולא לשמירה:
סימן ב
והיכא דהביא ראובן כלי בביתו של שמעון וא"ל שמור לי כלי זה והניחו שם ברשותו ושמעון שתק ולא א"ל מידי יש להסתפק מי נימא כיון דשתק שמעון שתיקה כהודאה דמיא ונעשה שומר. א"ד כל בשתיקה לא מחייב וראיתי להרב ספר בני אהרן שתפס במושלם דשתיקה כהודאה דמיא ויליף לה ממ"ש המרדכי דשומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ולא מיחה בו דפטור וכמו שמצינו דבשתיקה נפטר הוא הדין דבשתיקה מתחייב. ולע"ד אין נראה כן דהתם שאני דכיון דראה בעל הפקדון וה"ל למחות בו ולא מיחה הורה בדעתו שהוא מרוצה אבל הכא האי דשתק משום דלא איכפת ליה מידי שהרי לא קביל שמירה ומדברי הרב מוהריק"ו שורש קנ"ו נראה דלא אמרינן שתיקה כהודאה הוי כדי לחייבו אם לא היכא דיש צד זכות בדבר ומגופא דשמעתין איכא למידק הכי דקאמר דהנח סתם הוי פלוגתא דר' וחכמים דפליגי בא"ל כנוס שורך לרשותי ומאי מדמה לימא התם שאני משום דלא א"ל שמור אבל הכא דא"ל שמור וזה א"ל הנח כאלו הודה לדבריו דמי דלשון הנח לא גרע מאלו שתק תדע דהא תלמודא מדמי לשון הנח לכנוס שורך וכנוס שורך לא הוי לישנא גריעא כמו שכתבו התוספות בפרק הזהב דף מ"ט והריטב"א שם והתוס' בפרק הפרה דף מ"ז ובהדיא כתב הריטב"א בחידושיו לפ"ק דקדושין לדף ח' ז"ל שהמפקיד אצל חברו ולא קיבל ממנו וזרקו לפניו אינו חייב בו שלא קיבל שמירתו ואפי' לא א"ל כלום כשזרקו לפניו:
סימן ג
והיה נראה לומר דכל זה מיירי בשלא משך השומר אלא שהמפקיד הניחו ברשותו של נפקד אבל אם משכו הנפקד בידו אחר שאמ"ל שמור לי זה אז אליבא דכ"ע כאלו קביל שמירה בהדיא דמי וכן נראה מדברי ר' ירוחם כנ"ל שכתב ז"ל שומר שמשך חייב מיד ואם א"ל שמור לי זה וא"ל הנח לפני נעשה שומר מיד דכל השומרים חייבים כשקיבלו עליהם לשמור בלי שום משיכה עכ"ד. ולכאורה איכא לאקשויי דתחלה כתב שומר שמשך דמשמע דבעי משיכה ולבסוף כתב דכל שקבל עליו לשמור חייב בלי שום משיכה אבל לפי מ"ש אתי שפיר ומשך דנקט ברישא לאשמועינן דכל שמשכו בידו כאלו קביל עליו לשמור בהדיא דמי אבל כי לא משכו אלא שהניחו המפקיד שם ברשותו אז צריך שיקבל עליו הנפקד עליו לשומרו ויאמר לו הנח לפני האמנם מפירוש רש"י בפרק משילין דף מ' ע"א לכאורה אין נראה כן שהרי גבי ההיא דמשני תלמודא בשייחד להם קרן זוית פי' רש"י דאושלי ביתא הוא ורב איירי דמשכן וקביל עליו שמירה משמע דאליבא דרבי אפי' כי משך השומר עדיין לא מתחייב עד שיקבל עליו שמירה. והייתי ר"ל דמ"ש רש"י דמשכן וקביל שמירה לאו למימרא דקביל שמירה בפירוש אלא כל שמשכן בידו אחר שאמ"ל שמור לי זה הרי הוא כאלו קביל שמירה בפירוש. והשתא מתיישב מאי דהוה קשה דאמאי איצטריך לאוקמוה למתני' בשייחד להם קרן זויות ומאי אירייא ייחד לימא דמיירי בסתמא שלא קבל עליו שמירה בהדיא אם לא שנאמר דכל שמשכו הנפקד ה"ז כאלו קביל שמירה בהדיא ולפי דרכנו למדנו שאם אמר לו בעת שמשך מיד המפקיד בזויות זו אני מניח אותו אין זה קביל שמירה כי אם ביתא הוא דאושיל ליה. אבל צריך להבין לפי זה הא דתנן בפרק המפקיד דף מ' המפקיד חבית אצל חברו ולא יחדו הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם משהניחה נשברה פטור יחדו הבעלים מקום ה"ז חייב ופרש"י ז"ל יחדו הבעלים מקום בבי' שומ' לומר זויו' זו השאילני ע"כ. וצריך להבין הא כיון שייחדו הבעלים מקום ברשותא דבעלים קיימא והכי אמרינן בפ' משילין אמתניתין דמי שהיו פירותיו אצל חברו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו מקשה ואי אמרת כרגלי מי שהפקיד אצלו כי עירב הוא מאי הוי ומוקי לה בשייחד לו קרן זויות ופי' רש"י ז"ל דאושלי ביתא הוא הלכך ברשות המפקיד הם ע"כ וא"כ מאי קאמר ר"י מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא וכו' לוקמה כולה כר"י ורישא היינו טעמא משום דיד שומר כיד הבעלים וסיפא היינו טעמא כיון שייחדו הבעלים מקום ברשותא דבעלים קיימא ומשום הכי אפי' הניחה במקומה חייב וכדאמר רב זביד בפרק הגוזל בתרא דף קי"ח ע"ב דכל שאינו ברשותו לא מיקרי השבה. אלא משמע דמתני' דקתני יחדו הבעלים מקום חייב משום חיוב' דשמירה קא אתי וכן נראה מדברי הרמ"ה שכתב דבייחד לו מקום חייב הנפקד בשמירתו והביאו הטור בסי' רצ"ב וכן נמי יש לדקדק ממה שכתב הרמב"ם בהלכות י"ט וז"ל וכן מי שהיו פירותיו מופקדים בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו שפירותיו כמוהו בד"א בשייחד להן קרן זויות אע"פ שהן ביד אלו שעירבו עכ"ד ויש לדקדק בדבריו במ"ש אע"פ שהן ביד אלו שעירבו הא כיון דיחדו הבעלים קרן זויות ברשותא דבעלים קיימי אלא משמע דס"ל דכל המפקיד אצל חברו אע"פ שהנפקד ייחד לו קרן זויות ואמר לו הניחם כאן יש לו דין שומר וחייב הגם דאושלי ביתא הוא והיינו טעמא משום דהוי כמקבל אחריות על פירות חברו ברשות חברו וכמ"ש התוספות בפ"ק דפסחים גבי ייחד לו בית ולפי זה יצא סתיר' למה שכתבתי דאם יחד לו זויות אינו נעשה שומר, ונראה דיש לחלק בין היכא דהפקיד אצלו ויחד לו הנפקד מקום וא"ל בזוית זו תניח אותו אז הוי כאלו אמר לו איני מקבל עלי שמירה אלא מקום הוא דאושיל ליה כדי להניח אותו. אבל אם המפקיד עצמו הוא דייחד זוית כשהפקידו אצלו ואמר בזויות זו אני רוצה שיהיה ונתרצה הנפקד אז הגם דאושלי ליה מקום שומר ג"כ הוי וכגון שא"ל המפקיד מעיקרא שמור לי:
סימן ד
והיכא דאמר לו לחברו רצוני להניח תיבה זו לתוך ביתך וא"ל הנח נראה מדברי הגהת אשירי בפרק הפרה דלכ"ע נעשה שומר ע"כ. והכי איתא בירושלמי אמתני' דכנום שורך דפליגי רבי וחכמים קאמר עלה בבית כ"ע מודו נראה דס"ל דרבי דקאמר בסתמא לא קביל נטירותא ה"ד בחצר משום דשייך לומר דתיב ונטיר לך קאמר ליה אבל בבית דלא שייך לומר הכי כי א"ל כנוס עול ואנטר לך קאמר ליה אבל הרמב"ם סתם וכתב דהנח סתם לא נעשה שומר ולא חילק בין בית לחצר נראה דס"ל דפלוגתא דרבי וחכמים הוי בין בחצר בין בבית וכן נראה ג"כ מדברי הר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים גבי ההיא דיחד לו בית אין זקוק לבער יע"ש וכן משמע ג"כ מדברי הרא"ש בתשו' כלל צ"ד סימן ד' והכי מוכח קצת מההיא דפרק משילין דף מ' גבי המפקיד פירותיו אצל אחרים דרב אמר הרי הן כרגלי מי שהופקדו אצלו ומשמע דאיירי אפי' הופקדו בביתו וכן מוכח מפי' רש"י יע"ש כנראה דס"ל לתלמודא דידן דטעמא דרבי הוי משום דאינו שומר עד שיקבל עליו לשמור וכי אמר לו עול רשותא בלחוד הוא דקא יהיב ליה ולאו משום דתיב ונטור לך קאמר ליה תדע דבפרק הפרה מוקי רב פפא כולה מתניתא כרבי וסבר לה כרבי טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם הלכך א"ל שמרו לא אקניה לי' מקום בחצר לא א"ל שמרו אקנויי אקני ליה מקום בחצר אלמא מוכח דלרבי ג"כ לאו תיב ונטור לך קאמר לי' ואפי' תימא דטעמא דרבי הוי משום דתיב ונטור לך קא"ל וכדקאמר שם בפרק האומנין איכא למימר דאיצטריך להאי טעמא בחצר משום דלא הוי משתמר שם אבל בבית דהוי מקום המשתמר ממילא כי א"ל הנח אינו אלא רשותא בלחוד שהרי משתמר הוא שם ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר שם בפרק משילין דמתני' איירי בשייחד לו קרן זוית ופירש רש"י דאושלי ביתא הלכך ברשות המפקידים הם דמשמע משום דייחד לו קרן זוית הא סתמא דא"ל הניחהו שם הרי הוא כאלו קבל עלי' שמיר' דאתיא אליבא דרבנן וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ק דפסחים דאלו אליבא דרבי מאי איריא ייחד אפי' לא ייחד נמי דלעולם לא מתחייב עד שיקבל עליו לשמור (ועיין מה שכתבתי לעיל סי' ג') וכן נראה מדברי התוס' בפרק הזהב דף מ"ט גבי כל הא ביתא קמך אפי' ש"ח לא הוי שכתבו והא דאמרינן בפרק הפרה הכניס ברשות בעל החצר חייב י"ל דשמעתין כרבי דשמואל פסק התם הלכה כרבי וקיימא לן הלכה כשמואל בדיני ועוד דאפי' לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר לי' כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי ע"כ ודבריהם מבוארים דלרבי דקי"ל כותיה כל בסתמא לא מחייב ואפי' הוי בבית הנפקד עד שיקבל עליו שמירה אלא שכתבו דאפי' לרבנן דסבירא להו דאפי' בסתמא מחייב בהא ביתא קמך לא מתחייב משום דסלק עצמו משמירה:
סימן ה
מקום שהוא מיוחד לשמור נכסי בני אדם בשכר שנותנים מידי חדש בחדשו וכל מי שרוצה לשמור את חפציו מוליכם שם מפני שהוא מקום שמירה מעליא וכל המוליך שם תיבתו אינו מזכיר לנפקד שום לשון של שמירה אלא סתמא נראה דאפי' למ"ש דהנח סתם לא מחיי' ואפי' כי הוי בבית אי' למי' דה"ד כי לא יהיב לי' שכר אבל כי יהיב לי' שכר מסתמא נעשה ש"ש בההיא הנאה דמטי לי' ול"ד להא ביתא קמך דאפי' כי יהיב לי' שכר לא נעשה שומר ושכר דשקיל היינו שכירות מקום דהא ביתא קמך הוי לשון גרוע וכאלו א"ל הנח לפניך דמי שסילק עצמו משמירה משא"כ בהנח סתם ותדע דהא תלמודא מדמי הנח סתם לכנוס שורך ברשותי ואלו בהא ביתא קמך כ"ע מודו דלא נעשה שומר. ואע"ג דלרבי לא מתחייב עד שיקבל עליו לשמור איכא למימר דה"ד היכא דלא שקיל שכר אבל כי שקיל שכר לא בעינן שיקבל עליו שמירה בפירוש דאשכחן בכמה דוכתי שאמרו בההיא הנאה נעשה ש"ש ואע"פ שלא פירש לשמור ועוד בה בנ"ד דאינו מקום מיוחד לשמירה לאדם אחד כמו בית שהוא מקום השמור לבעלים אלא כל מי שרוצה מוליך תיבתו שם ואם הנפקד לא ישמרם מי ישמרם:
סימן ו
ועל מה שנוהגים העם שכשמוסר אחד לחברו מידי להוליכו בדרך הרי זה אומר לו השליכהו ארצה ואני אוליכנו ועושין כן כדי לפטור עצמו מדין חיובא. ראיתי למהרימ"ט בסימן קט"ז שכתב דאין דרך זו פוטרתו שהרי מוכח מדברי הרא"ש בתשו' דאפי' בהנח לפניך דקתני לא נעשה שומר. ה"ד היכא דמשתמר שם לדעת הנפקד אבל היכא דנתרצה זה להוליכו בדרך מסתמא קביל עליה לשומרו דכיון דבדרך לא משתמר כי אם לדעת זה המוליכו ושמירתו עליה היא. ואיברא דלפי מ"ש הרמב"ן גבי מתניתין דמתנה ש"ח להיות פטור וכו' דהנח לפניך רצה לומר לו איני מקבל עלי שמירה איכא למימר דאפי' כי מסר וא"ל להוליכם בדרך כל שא"ל הנח לפניך הרי זה כמי שא"ל אני מוליכו אך בתנאי שאיני מקבל עלי חיוב שמירה וכמו כן בא"ל השליכהו ארצה ואיכא למימר דאפי' למה שכתב הרא"ש דכל שמוליכו בדרך אפי' כי א"ל הנח לפניך חייב מכיון דאין שמירתו אלא עליו היינו דוקא בא"ל הנח לפניך דכיון דבדרך לא משתמר האי לפניך דקאמר ליה מראה מקום הוא ולא סילוק משמירה מה שאין כן בהשליכהו ארצה דכונתו מבוארת לומר לו שאינו מקבל עליו שמירה דאם לא כן אמאי קאמר ליה הכי וכ"ש אחר דנהגו הכי דעכשו כ"ע מודו:
סימן ז
אין השומרים מתחייבים בדיני השמירה אלא אם כן משכו החפץ וכדר"א דאמר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים והיינו כדי לחייבם באונסין וכפירוש רש"י בפרק מרובה והכי מבואר בירושלמי בפ"ב דשבועות. אבל התוס' כתבו דש"ח וש"ש מיד שקיבלו עליהם לשמור מתחייבין והוכיחו לה מההיא דפרק האומנין דקאמר הנח לפני ש"ח וההיא בשוקא מיירי וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל, אלא שיש חילוק ביניהם דלדעת התוספות אינו אלא בש"ח וש"ש אבל לא בשואל וה"ט משום דש"ח וש"ש שעל פי השומר סמכו הבעלים וסלקו שמירתן מעל ממונם נתחייבו השומרים מיד כשנגנב או נאבד שהרי על שמירתו של זה סמך ונאבד וזה הטעם לא שייך בשואל כדי לחייבו באונסין דאתו ממילא ומן התימה על הב"י שכתב בדין השואל דלדעת התוספות לא בעי משיכה וזה אינו כמבואר. ועל דברי התוספות והרא"ש ז"ל דסברי דש"ח וש"ש מתחייבים בלי משיכה משום דעל פיו של זה סמכו הבעלים וסילקו שמירתו מעל חפצו צריך להבין מאיזה טעם קא מתחייבי דאי מדין ערב א"א לומר דהלא בזרוק מנה לים ואתחייב אני לך כתב הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין דיש מי שרצה לומר דהרי זה מתחייב מדין ערב שהרי על פיו של זה סמך וזרקו לים אבל עיקר הדבר נ"ל שאין הערב מתחייב אלא היכא דמטי הנאה לאינש אחר על פיו של זה דאותה הנאה חשיב כאלו הגיע לידו אבל כי לא מטי הנאה לשום איניש לא דמי לערב ולא קא מתחייב ואפי' לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל בזרוק מנה לים דמתחייב הרי כתב דהיינו דוקא כשא"ל בהדיא ואתחייב אני לך הא לאו הכי לא מתחייב והכא גבי שומר שלא אמ"ל ואתחייב אני לך כי אם שא"ל ואני אשמור במה מתחייב. ואם באנו לחייבו לזה מדינא דגרמי דלא גרע ממראה דינר לשולחני ואמ"ל שהוא טוב ונמצא שהוא רע דחייב השולחני מדינא דגרמי משום שעל פי השולחני סמך וקבלו אף זה שעל פיו של זה סמך וסילק שמירתו מממונו ובפשיעתו של זה נאבד עדין האי טעמא לא סגי אלא לחייבו לזה היכא דידעינן דפשע ונאבד אבל היכא דלא ידעינן אי פשע אי לא אין לנו לחייבו שבועת התורה מספק כיון דלאו משום שומר אתה מחייבו:
ולכאורה נראה דלדעת הסוברים דאין השומרים מתחייבים בלא משיכה ל"ש לן בין ש"ש לש"ח ובכולן בעי משיכה והכי אמרו לה בירושלמי פרק ב' דשבועות אמר ר"י ארבעה שומרים הן ואין חייבין אלא דרך קנין. אבל ראיתי להרשב"א ז"ל דהגם דהוא סובר דאין השומר חייב אם לא משך על כל זה כתב בתשוב' סימן אלף קל"ד דראובן שסגר ביתו וא"ל לשכנו שמור את ביתי ותשכיר זה הבית ותטול השכר דהרי זה נעשה שומר שכר באותה הנאה שאמר לו שיטול שכר הבית שישכיר והיה נ"ל דהתם איירי שכבר זה שקבל עליו לשמור השכיר את הבית ונטל שכרו דהרי זה השומר נתחייב באותו הכסף שנטל וכסף עביד קנין ור"א דקאמר תיקנו משיכה בשומרים מיירי כשעדיין לא נטל שכרו דסתמא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואע"פ שהמפקיד נדר לו שכר מכל מקום כל כמה דלא משך עדין לא נעשה שומר:
אבל עדין צריך להבין דבפרק הזהב אמתני' דנושא שכר אינו משלם רמי לי' מההיא דהשוכר את הפועל לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנים לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבת שכיר חדש נותנין לו שכר לפיכך אחריות שבת עליו ע"כ והרי לשמור את הזרעים שמתחייב זה באחריותן הרי זה לא עשה שום קנין ואף ע"פ דההיא אוקמה תלמודא בשקנו מידו לאו משום קנין שמירה הויא וכדמוכח שם ונראה לע"ד ליישב דהתם שאני משום דמיירי בפועל ששכרו לימים לשמור דמשעה שהתחיל לשמור נגמר הקנין דשכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה כמבואר מה שאין כן בשאינו שכיר יום לאותה מלאכה אלא דאמר לי' שמור לי זה ואני אתן את שכרך. ולפי האמור לעיל מה שכתב הרא"ש בתשו' דראובן שהיה הולך לדרך ואמר לו שמעון תוליך אלו המנעלים עמך וא"ל ראובן הניחם על החמור וכן עשה ואחר כך נאבדו בדרך בפשיעה שהוא חייב נראה דהרא"ש ז"ל לפי שיטתו אמר' דסבירא לי' דהשומר מתחייב בלי משיכה שהרי שם לא משך ראובן המנעלים ומשיכת החמור לא חשיבא משיכה דהוי חצר במהלכת אם לא דהיה על החמור כליו של בעל החמור כגון שק וכיוצא והניחו תוך הכלי דאז מהני כמבואר במקומו:
סימן ח
במאי דקי"ל דעבדים וקרקעות והקדשות נתמעטו מדין השומרים נרא' לי דהיינו דוקא בסתמא אבל אם התנה וקבל עליו שאם פשע ישלם הרי זה חייב כיון שעל פיו סמך והפסיד ואמינא לה מההיא דגרסינן בפ' הרבית דף ע"ג ע"ב א"ר חמא האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין לי' משלם ואף רב אשי ל"פ עלי' אלא מטעם דהוי אסמכתא דמי יאמר דמזבני ליה הא לאו הכי חייב לשלם כיון שהבטיחו ולא זבן לי' ואף על גב דאינו אלא גרמא בנזקין דאינו אלא מבטל כיסו של חבירו ומדינא פטור לשלם וכדאיתא בתוספתא הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת דלא הוי אלא גרמא בנזקין ואפ"ה משמע משמעתין שכל שהתנה והבטיחו שאם לא יקח לו ישלם מכיסו ה"ז חייב אלמלא דהוי אסמכתא שהרי אינו בידו וכ"כ בחדושי זקנים משם ר"י בעל התוס' דסוגיין בהתנה איירי ומש"ה הוא דהוה חייב וכ"נ קצת מדברי רש"י ז"ל וכ"כ הרא"ש בשמעתין יע"ש וכ"כ לה המרדכי בפרק הגוזל ז"ל כל גרמא בנזקין דפטור ה"ד בשלא קבל עליו לשלם אבל כל שקבל עליו לשלם חייב ולמד כן משמעתין יע"ש:
מעתה דון מינה בנ"ד דפשיעה לא הוי אלא גרמא בנזקין וגזרת הכתוב הוא לחייב את השומרים דלא מיעט קרא עבדים וקרקעות אלא בשלא התנה בפי' שאם פשע יהיה חייב לשלם אבל כשהתנה כן כיון דהדין הוא בכל גרמא בנזקין דכשקבל עליו לשלם חייב ה"ה בעבדים וקרקעות וכן נראה מתשו' הריטב"א ז"ל הביאה מרן הב"י בסוף סי' ס"ו וז"ל הצריך לנו ודקאמר פושע מזיק הוא וחייב שלא מדין שומר הא ליתא דפשיעה גרמא בנזקין הוא שהוא פטור מדיני אדם אלא שהתורה חייבה שומרים בפשיעה מפני שסמך עליהם בעל הפקדון והבטיחו שומר לשמרו מעתה המפקיד שטרות אצל חבירו אפי' בשטר ולא קבל עליו אחריות בפי' וטען שנאנסו או נגנבו ואפי' בפשיעה הרי הוא נאמן בלא שבועה ואפי' דרבנן וכו' עכ"ל מוכח מדבריו דכל שקבל עליו לשלם ה"ז משלם אפי' בדברים שנתמעטו משמירה. והכי איכא למילף ממתני' דפרק המקבל ק"ד דקתני המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה היא ראוי' לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ע"כ וכתב הר"ן דיש מי שפירש שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מלתא קאתי ולא ידעתי לענין פחת הקרקע למה היה מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקביל עליה למפלחה שכך כותב לו אנא איטור ואזרע חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול המלאכה כשומר שנגנבה או שנאבדה הבהמה מתחת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות ואם הם רוצים לומר שכיון שכתב אנא איטר משמע שאם אוביר משלם ומתוך תנאו הוא מתחייב א"כ בא ונאמר שכיון שכתב ואזרע ולא זרע שמתוך תנאו הוא מתחייב במה שהיתה ראויה לעשות אלא כך ראוי לומר במדרש שהיה אפשר לפרש אם איביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שאף בדבר זה צריך תנאי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך היה ר"מ דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראוי' לעשות עכ"ל מבואר מדבריו שאפי' בדברים שאם לא התנה הוה פטור משום דליכא דיני שמירה בקרקעות מ"מ כל שהתנה ה"ז מתחייב מתוך תנאו ואפי' לא קנו מידו שהרי מתנ' מיירי אפי' כי לא קנו מידו כמבואר מתוך דברי הנ"י שם והכי מפורש בירושלמי רפ"ב דשבועות דקאמר שם משמיה דר"י ד' שומרים אינם מתחייבים אלא דרך קניין כלומר עד שימשוך אריב"ח ומתני' אמרה הכי המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה כלומר מדלא מתחייב עד שיזכה בשדה תחילה. ובפרק החולץ דף מ"ו אמרו דרב יהודה הוה ליה עבדא ובעא לאטבוליה ומסריה ניהלייהו לרב הונא ולרב אחא א"ל חזו דמינייהו קבעינא לי' ופרש"י אם יקדים ויאמר לשם בן חורין והרי המטביל עבדו של חבירו שלא מדעתו כתב הרשב"א הביא דבריו הב"י בי"ד סי' רס"ז דהוא פטור שהוא לא הזיקו כלום יע"ש כ"ש היכא דפשע השליח וקדם העבד ואמר לשם בן חורין אלא נראה דהכא כיון דהבעלים מסרו בידו והוא קבל עליו לשלם הרי אלו נתחייבו מתוך תנאם שהרי נעשו שומרים עליו ואע"ג דעבדים נתמעטו משמירה מיהו אם התנו וקבל עליו לשלם מכח תנאו נתחייב לשלם ונראה לע"ד שזהו כוונת הנביא באומרו כן משפטיך אתה חרצת במלכים א' סי' ך'. וכ"ת א"כ אמאי איצטריך תלמודא בפרק הזהב לאוקומיה למתני' דהשוכר את הפועל לשמור את התינוק כשקנו מידו כי לא קנו נמי כל שהתנה וקבל עליו לשלם ה"ז מתחייב וכמ"ש לאו קושיא היא דהתם צריך לקנין כדי לחייבו אפי' בגניבה ואבידה ואין התנאי מועיל כדי לחייבו אלא כי פשע בהם השומר דהוי גרמא בנזקין. ולפמ"ש א"ש מאי דתניא פ"ק דפסחים עובד כוכבים שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו אחריות ה"ז עובר עליו דלכאורה הוה קשה דהלא עובדי כוכבים נתמעטו משמירה וכדדריש בתוספתא רעהו ולא עובד כוכבי' וכן פסקו לה הרמב"ם והטור. אבל לפי מ"ש דאם קבל עליו בפי' לשלם מתוך תנאו ה"ז מתחיי' א"ש ג"כ מ"ש הטור בא"ח דעובד כוכבי' שהפקיד אצל ישראל אם קבל עליו אחריו' ה"ז עובר עליו דה"ד כשקבל עליו הא סתמא לא ודלא כהרב ב"י שכתב דקבל לאו דוקא דה"ה סתמא וכמ"ש הר"ן ז"ל ודבריהם תמוהים וכמ"ש דכל בסתמא ליתיה לעובד כוכבים בתורת שמירה עד שיקבל עליו בפירוש שאם פשע ישלם וזהו מ"ש התו' שם מאי איריא יחד כי לא יחד נמי כללא דמלתא דכלהו הני דנתמעטו מדיני השמירה כי התנה בפירוש וקביל עליו לשלם הרי זה חייב כי פשע בהן ונאבדו אבל אם נגנב ונאבד שלא בפשיעה נראה מההיא דהזהב דלא מתחייב עד שיקנו מידו. אבל לפי זה צ"ל להבין לאותם המפרשים שפי' דגבי חמץ אינו עובר עליו אם אינו חייב בגניבה ואבידה ודייקו לה מלישנא דא"ל בעירו חמירא מביתייכו כיון דאלו מגניב ומתאביד בעיתו לשלומי והיכי משכחת לה שיהא הישראל חייב בגניבה ואבידה כיון דאין נכסי העובד כוכבים בתורת שמירה אם לא שנאמר דמיירי כשהקדים לו שכרו כבר דנטיל' מעות עביד קנין כדי לחייבו במה שהתנה וכמ"ש לה הריטב"א. ולפ"ז הא דכתב המרדכי בפרק החובל דמעות עניים דנתמעטו משמירה דאם א"ל הגבאי שמור לי מעות אלו ואם תפשע בהו תתחייב לי דהרי זה חייב היינו דוקא משום שהתנה ואמר שאם פשע ישלם הא לאו הכי אע"פ שא"ל שמור לי זה לא מתחייב:
סימן ט
וקטן שהפקיד מידי אצל אחד אם נעשה זה שומר אם לא דעת הרמב"ם ורבותיו ז"ל שהרי זה בדיני השמירה לכל דבר ואפי' לענין שבועה משום שכל השומרים שבועתם שמא היא ולפי דבריו כי ממעטינן קטן משום כי יתן איש אינו אלא לענין כפל אבל דעת הראב"ד והרמ"ה ז"ל שאין נתינ' קטן כלום ולא נעשה זה שומר על נכסיו והר"ן ז"ל בשבועות הביא מחלוקת זה וכתב שהרמב"ן נסתפק בדבר ומרן בש"ע תפס דעת הרמב"ם עיקר וכ"כ הש"ך:
והשתא יש לחקור אם החזיר השומר לקטן ונאבדו מידו מהו דינו וראיתי לרשב"א ז"ל בתשו' בספר תולדות אדם סימן רצ"ט שכתב שזה תלוי בפלוגתא דלמאן דאמר דאפוטרופא אם פשע חייב לשלם אף זה שקבל מידו אם החזיר לו הרי זה פושע וחייב לשלם ולמאן דאמר דאפוטרופוס פטור מפשיעה אפשר שאף זה פטור מדין אפטרופוס ואע"פ שעשה שלא כרצון חכמים ומצאתי להרמב"ן ז"ל בפ' חזקת גבי קבל מן הקטן שכתב ואם החזיר ליד התינוק אינו חייב לשלם עכ"ד. ולפי דבריו יש ללמוד דלדידן דקי"ל דאפטרופא שפשע חייב לשלם וכמו שפסק מרן בש"ע אף זה שקבל מן הקטן אם החזיר לקטן חייב לשלם והרמב"ן דפטרו לשיטתי' אזיל דאפטרופא פטור מן הפשיעה אבל אעיקרא דמלתא אני תמיה עליו במה שהשוה זה שקבל מן הקטן לאפטרופא שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר דאפי' למאן דמחייבו לאפטרופא היינו משום שקיבל עליו שמירה מבן דעת אבל זה שקבל מן הקטן מעיקרא לא חל עליה חיובא דשמירה כדי לחייבו בפשיעה דהכי ס"ל להרשב"א שאין נתינת הקטן כלום ופטור אף מן הפשיעה וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמו בשבועות. ואין לומר דס"ל להרשב"א דחזרה ביד התינוק לאו פשיעה בלחוד הוי אלא הרי זה כמזיק בידים וכמ"ש רשב"ם שם דאל יחזיר לו משום דהוי כמשליך לאיבוד ע"כ דאם כן היאך כתב דאפשר שהוא פטור מדין אפטרופא שפטור מתשלומי הפשיעה והלא לא אמרו אלא בפשיעה בלחוד. וראיתי להר"ן ז"ל דהגם דאיהו אית ליה דכל אפטרופוס חייב בפשיעה עם כל זה כתב הכא דאם החזיר ליד התינוק אינו חייב לשלם ונראה דהיינו טעמא משום דס"ל דאין זה הנפקד נעשה שומר כסברת הראב"ד והרמ"ה ומ"ש לא יחזיר לו היינו משום השבת אבידה של תינוק אבל לפי מה שפסק מרן ז"ל דקטן שהפקיד ביד אחרי' נעשה שומר נראה דאם החזיר ליד הקטן ה"ז פשע וחייב לשלם. אלא שלפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה דלמאן דאמר שואל הוי כי החזירו ליד תינוק פטור משום דזה הכלל בשומרים דלמקום שנטל יחזיר כמו כן הכא אם לא שנאמר דהכא אין זה יכול להחזירו ליד הקטן משום השבת אבידה ואע"פ דלא אתיא ליה מכח בן דעת לדעת הרמב"ם ודעמיה הרי זה נתחייב חיוב גמור ככל שומר אבידה וכי החזירה ליד התינוק כאלו השליך לאבוד דמי כמ"ש רשב"ם ז"ל בפרק חזקת דף נ"ב. וכל זה הוי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אפי' ממון שהניח אביו בידו מחזיר לקטן כמו שנראה מדברי הרשב"א ז"ל וכ"כ הריב"ש בפשיטות והוא בסי' ך' ודלא כמ"ש הרב מהרימ"ט בח"מ סי' ל"ז. (א"ה ואם הנפקד הוא שומר שכר כעת לא מצאתי הדבר מפורש אם יכול להחזירו לקטן שהגיע לעונת הפעוטות):
סימן י
וקטן שהשאיל מידי לגדול נראה דלכ"ע שואל גמור הוא דלענין שאלה לא כתיב איש וכן נראה מתשובות מהר"ם ז"ל הארוכות ונראה מדבריו שם שאם היה הקטן במלאכתו של שואל חשיב שאלה בבעלים:
סימן יא
היכא דהקנה מידי לחברו בקנין סודר ונאבד ביד המוכר מהו דינו. ראיתי לר"י הביאו הרב ב"י בסי' קצ"ח שכתב דזו מחלוקת בין הראשונים ז"ל יע"ש בחי' דקדק מאותה שאמרו מפני מה אמרו משיכה מעות כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה דש"ח מיהא הוי וכן נראה מדברי התוספות בפרק המפקיד דף מ"ג שהקשו שם דהשתא יאמר לו נשרפו מעותיך ואע"ג דהמוכר הוי ש"ח כמו שכתבו כבר. אבל ראיתי להריטב"א ז"ל בפרק הזהב דף מ"ו גבי ההיא דכל הנעש' דמי' באחר שדקדק משם דאין המוכר הוי אפי' שומר חנם. (א"ה וכן כתב בפי' בחידושיו לקידושין לדף כ"ח ונראה מדבריו שם דהא דלא הוי אפי' ש"ח היינו דוקא בחליפין שוה בשוה דהכי קאמר ואין בעלים הראשונים שומר עליו כלל ואפי' שומר חנם כיון שכבר נטל הוא שלו עכ"ל אבל דרך ק"ס דעדיין לא נטל המוכר המעות ש"ח מיהא הוי):
סימן יב
והיכא דמכר חפץ לחברו ונמצא מקח טעות מה דינו אם נעשה הלוקח שומר בחפץ עד שיחזירנו ליד הבעלים והיכא דכבר נתן הלוקח את הדמים למוכר נראה דהרי זה הוי שומר שכר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מה' מכירה דין ד' וז"ל הלוקח מקח ונמצא בו מום ואחר כך אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המכר למוכר עכ"ל וכן כתב הרא"ש בפרק המפקיד בשם הראב"ד ז"ל:
האמנם ראיתי להתוספות ז"ל בפרק המפקיד דף מ"ב גבי ההיא עובדא דלא הו"ל ככי ושני שכתב דלא הוי כי אם ש"ח וכן כתב הריטב"א שם ואם עדיין לא נתן את הדמים נראה דאפי' ש"ח לא הוי והכי איכ' למילף מאותה שאמרו בפ"ק דקדושין דף י"ג עלה דההוא גברא דקדיש בצפיתא דאסא כו' יע"ש וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל הנז' שכתב ז"ל וי"ל דכל מ"ט כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכ' ולוקח יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיו הרי נעשה הלוקח שומר עליו וכאותה שאמרו כל האומנין ש"ש אלא דהכא דיו שיהא כש"ח כיון דהוה מ"ט יע"ש:
סימן יג
והיכא דהפקיד אצל חבירו מטבעות פסולי' שיש סכנה למי שנמצאים בידו מי מצי לומר הנפקד אלו הייתי יודע שהיו בכיס זה מעות פסולים לא הייתי מקבלם והוי קבלה בטעות כמו שנראה מדברי מהרי"ק ז"ל שורש קנ"ה ודקדק לה ממה דאיצטריך תלמודא לאוקמי בשהכיר בו שהוא נגחן ולא סגי בשיאמר לו סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא הוית בעי לשלומי יע"ש. ולע"ד לא הכרתי ראיתו דהתם היינו טעמא משום דמצי אמר ליה אי תם הוה לא הוה נגח כמו שפירש רש"י ז"ל אבל כדי לאיפטורי לזה מדין שמירה אם נאבד השור עדיין ליכא ראי' ובסוף פרקין מוקי לה לההיא דר"א בשהכי' בו שהוא נגחן להכי אם הוזק פטור דכיון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמלתא שלא יזיק קביל שלא יוזק לא קביל משמע דוקא משום שהכיר הא לא הכיר ה"ז חייב אם הוזק ואע"פ שנמצא שהיה נגחן מעיקרא ולא אמרינן שמירה בטעות היא שאם היה יודע שהוא נגחן לא הוה קביל עליה לשומרו כיון דאין החיוב בא לו מחמת שהיה נגחן:
סימן יד
מי שזיכה מידי לחברו ע"י אחר ונשארו בידו של זה הזוכה בעד חברו ונאבד מידו מהו דינו ראיתי להרשב"א בתשוב' הביאה הב"י בסי' רל"ה שכתב על מי שנתן מתנה לקטן על ידי גדול שאם היה שם הקטן בשעה שמסר לזה יש הוכחה שלא ע"ד שיזכה לו בלבד מסר לו שאם לא כן למה לא מסר ביד הקטן עצמו אבל אם לא היה שם הקטן מצוי אפשר שלא מסר אלא ע"ד זכיה בלבד ואם לא רצה ליעשות לו שומר הרשות בידו ולא שיהא רשאי למסור בידו משום השב אבידה אבל לא נעשה שומר ממש שיתחייב בתשלומין אם החזיר לו ע"כ. למדנו מדבריו שכל מי המזכה לחברו שאינו מצוי בעיר על ידי אחר הגם שנשאר אותו דבר ביד זה הזוכה בעדו לא נעשה זה שומר ממש כדי לחייבו בדין השומרים. ולכאורה איכא לאקשויי על זה מהירוש' דשבועות שהבאתי לעיל בסעיף ראשון דקאמר אמר תן מתנה זו לפלוני מכיון ששמירתו עליו כמי שהוא עליו אבל כד דייקינן בה החילוק מבואר דכל שמסר בידו כדי שיתנהו הוא לפ' שמירתו עליו שהרי קבל עליו להוליכו ליתנו לאותו פלוני משא"כ באומר זכי במנה זו לפ' שמה שמסרו בידו לא היה אלא כדי שיזכה בו בלחוד לפ' והרשו' ביד זה הזוכה להחזירו למזכה שמתחלה שקבלו בידו לא קבל עליו להוליכו ולנותנה לפ' כדי שיעשה הוא שומר עליו דלא קבלו אלא לזכיה בלבד:
סימן טו
ואם זה שזכה בעד חברו שלא היה מצוי בעיר שאמרנו שלא נעשה הוא שומר והרשו' בידו להחזירו ליד הבעלים הראשונים והחזירו לבעלים הראשונים אם נעשו הבעלים שומרים עליו מי אמרינן כיון דזה דמוסרו בידו לא היה שומר עליו גם זה שישנו עכשיו בידו לא מתחייב דלא עדיף האי שומר מגברא דאתי מחמתיה שאלו זה שזכה בעד חברו פשע בה נפטר אף שומר שבא מחמתו פטור. וכיוצא לזו כתב הרב מהרימ"ט ז"ל בחי"ד סי' ל"ט על ההיא עובדא דארנקי דאפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא ופשע בה הקשה הוא ז"ל והלא רב יוסף דאפקדיה גביה גבאי הוה וממון שיש לו תובעים הוא ותירץ דכיון דרב יוסף עצמו אם פשע בה היה פטור אף זה שבא מחמתו לא עדיף מיניה. וכן ראיתי להריטב"א בחידושיו בפרק המפקיד עלה דההוא אפטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הוו ליה (ככי ושני שכתב וז"ל הקשה רש"י מה לו לספסירא עם הרועה שהרי לא שומר שלו הוא ותירץ דכיון דפרה דבעלים הוא ובקרא ש"ש דיתמי הרי בעלים עומדים במקום היתומים וכההיא דקאמר ר' יוסי תחזור פרה לבעלים הראשונים. ואיכא למידק דהתם הוא שהראשון הוא היה שומר של בעלים ושלוחו חשיב לפני שומר שני אבל הכא כיון דמקח טעות אין האפטרופוס שומר של ספסירא כלל ולא שלוחו והרי זה כאדם שאמר לרועה שמור פרה של פלוני שאין הרועה נעשה שומר כלל וי"ל דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיו הרי נעשה הלוקח שומר עליו וכאותה שאמרו כל האומנין ש"ש אלא דהכא דיו שיהא כש"ח כיון דהוה כאן מקח טעות ונתקיים תי' רש"י ז"ל יפה דאתיא הא כההיא דר' יוסי עכ"ל הנה דבריו מבוארים כמ"ש:
וראיתי להנ"י שכתב בפרק הגוזל בתרא גבי ההוא עובדא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבוים אתו גנבי עליה שקליה ויהביה להו ואמרו שם אין לך פדיון שבוים גדול מזה שהקשו דל"ל להאי טעמא ת"ל דהוי ממון שאין לו תובעים ותירץ דהכא לא יהביה ליה לחלקם אלא לשומרם ע"כ ולכאורה נראה מדבריו דס"ל דההיא עובדא דפ' החובל דקאמר אפקדינהו גבי ההוא גברא דהיינו שמסרם בידו לחלקם הוא בעצמו הא לאו הכי רב יוסף הוה מצי לתובעם ממנו וכיון שכן אי נתנם בידו לשמירה בלבד כי פשע בהם הוה מחוייב לשלם לרב יוסף ואע"ג דרב יוסף עצמו אי פשע בהם ונאבדו הוה פטור וזה נראה דלא כהרב מהרימ"ט ז"ל. אבל עדיין י"ל דה"ק דההיא עובדא דפ' הגוזל הבעלים עצמם הפקידו ביד זה ע"מ לשומרם ולא א"ל לחלקם וכיון שכן נמצא דעדיין לא נסתלקו הבעלים מהם מה שאין כן בההיא עובדא דפ' החובל דהבעלים מכי מסרו לרב יוסף דהוה גבאי על מנת לחלקם נתנו לו וכבר הבעלים נסתלקו מהם וכמו שפירש רש"י וכיון שכן אי רב יוסף הוה פשע בהם היה פטור כי מסרם לאחר לא עדיף זה שבא מחמתיה מהגבאי עצמו. אבל מדברי הראב"ד שהביא הטור סי' ס' אין נראה כן שכתב דמי שהודה על עצמו שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותם לו על ידי אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם ע"כ משמע דאפי' בסתמא נעשה שומר עליהם. וראיתי שדבר זה במחלוקת שנויה בין תרי שינויי דתלמודא דבסוף פרק בתרא דביצה מקשה לרב דאמר כרגלי מי שהופקדו אצלו ממתני' דמי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להם מעי"ט ואי אמרת כרגלי מי שהופקדו אצלו כי זיכה להם מאי הוי ומשני כיון שזיכה להם ע"י אחר כמו שיחד לו קרן זויות הוי ואי בעית אימא זיכה שאני ע"כ מוכח מהא דמי שזיכה מידי לחברו ולאחר זכיה הופקדו אצלו לשינוייא קמא כמי שייחד לו קרן זויות דמי ולא נעשה שומר ולשינוייא בתרא לא הוי כמי שייחד לו קרן זויות. ולפי מ"ש היה נראה לומר דאפט' שמינהו אבי יתומים דקי"ל דפטור מפשיעה אי הפקיד מידי אצל אחר ופשע בהם ונגנבו יהיה פטור מה"ט גופיה דלא עדיף זה השומר הבא מחמת האפטרופוס. אבל לע"ד אין נראה כן דכי אפקיד האפטרופוס מידי אצל אחרים כאלו הפקידו יתומים הוי דאפטרופוס ידו כידם הוי: (א"ה עיין בתשו' הרא"ם ז"ל סי' נ"ב דף ע"ח ע"ד והביא אותה רבינו ז"ל לקמן שנראה מדבריו דס"ל דההיא עובדא דרב יוסף איירי שנתנם לו רב יוסף לחלקם לעניים אבל אם א"ל לשמור היה חייב הנפקד כדין ש"ח יע"ש ולכאורה נראה שהוא הפך סברת מהרי"ט והריטב"א ז"ל הנז"ל וע"כ כדי שלא יחלוק הרא"ם על הריטב"א ז"ל צ"ל דשאני רב יוסף דיד עניים הוה וכעין החילוק שכתב רבינו ז"ל:
סימן טז
ומעות עניים נתמעטו משמירה וכדדריש בפ' החובל לשמור ולא לחלק ופירש"י דמיירי במסרם לידו לחלקם דתו לאו דבעלים נינהו ועניים נמי לא מצו תבעי ליה שהרי אינם ידועים והוי ממון שאין לו תובעים ע"כ ולפי דבריו יצטרך לומר דההיא ארנקי דאפקדיה רב יוסף ביד ההוא גברא דחייביה ר' יוסף ואותביה ליה אביי מהאי דרשא דלשמור וכו' לא הפקידם בידו לשמור בלבד אלא לחלקם לעניים ג"כ דאי לאו הכי הלא רב יוסף גבאי הוה והיה יכול לתובעי את אשר הפקיד אצלו וכבר ראיתי להרב הרא"ם בסימן נ"ב שכתב כמו כן. אבל הרב מהרימ"ט בחי"ד סי' ל"ט כתב דר' יוסף לא הפקידם כי אם לשמירה בלבד כפשטא דמילתא ומ"מ כיון דר' יוסף גופיה היה פטור משמירה שהרי לחלקם באו לידו כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אבל שיטה אחרת יש והיא ס' ראב"ן שכתב דאפי' אם הפקידו הבעלים בידו לשומר' ופשע בהם ה"ז פטור משום דרשא דלשמור לאפוקי הני זוזי דהרי הם עומדים לחלק וזו היא סברת הרשב"א ג"כ כמ"ש ר' ירוחם בשמו וכ"נ מדברי ר' שמשון שהביא המרדכי בפ"ק דבתרא שהקשה דל"ל לדרשא דלשמור ת"ל דהוי ממון שאין לו תובעין ותירץ דר' יוסף גבאי הוי ותובע מההוא גברא אשר הפקידו ודעת הרמב"ם ז"ל צריך להבין שכתב מי שהפקידו אצלו מעות עניים ופשע בהם ונגנבו ה"ז פטור משום שנאמר לשמור והרי הוא ממון שאין לו תובעים וסתמיות דבריו נראה דהוי אפי' כי הפקידו בידו לשמור ואם כן היאך כתב דהרי הוא ממון שאין לו תובעים והלא הבעלים יכולים לתובעו את אשר הפקידו אצלו כמו שנראה מפי' רש"י דכל שהפקידו הבעלים אצלו לשמור הרי הם יכולים לתובעו:
ונראה דרש"י ז"ל ס"ל דטובת הנאה ממון ולהכי אם לא נתנו הבעלים בידו לחלקם הרי יכולים לתובעו בדין ולהוציא מידו של זה דכל כמה דלא זכו ביה עניים עדיין ברשותיה דבעלים קאי כדאמרי' פ"ק דערכין סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי יכולים הבעלים לשנותה וכמו שפי' רש"י שם ומה"ט כתבו בהגה' מרדכי דבבא בתרא דמעות צדקה חשיבי שיור משום דכל כמה דלא מטו ליד גבאי ברשותיה דבעלים קיימי אבל דעת הרמב"ם ז"ל דטובת הנאה אינה ממון ואם הפקידום הבעלים ביד אחר ואינם רוצים להחזירם לבעלים אלא לחלקם הוא לעניים אין מוציאין מידם וכמ"ש מהריק"ו בשורש קס"א. וה"ט דמכי אמר זה מעות אלו לעניים הוקצו לצדקה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והא דמצי לשנותה היינו משום דמעות של צדקה שרי לאישתמושי בהו בין הוא בין אחר וכדאמר התם. וכ"ת בין לדעת רש"י ובין לדעת הרמב"ם שכתב משום דהוי ממון שאין לו תובעים א"כ אמאי איצטריך לדרשא תיפוק ליה משום דהוי ממון שאין לו תובעין. איכא למימר דאי לאו האי דרשא דלשמור כי פשע בהם ונאבדו הבעלים היו תובעים אותו שישלם להם כדי לתת צדקתם לעניים וכדאמרינן בפרק הניזקין בכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים לשלם ופי' רש"י ז"ל דאפ' לא היה אלא נדבה שאינו חייב באחריותה משום שזה רוצה להביא קרבנו:
והשתא אתי שפיר מה שאמרו בפ' הגוזל בתרא בההיא ארנקי דזוזי דפדיון שבוים דאפקדוהו בההוא גברא ואתו גנבי עליה שקלא ויהבה להו דה"ז פטור משום דאין פדיון שבוים גדול מזה הא לאו הכי היה חייב לשלם ואף דהוי ממון שאין לו תובעים וה"ט כמ"ש דכל שאכלם או הפסידם בידים הרי הבעלים תובעין אותו שרוצה לקיים מצותם לפדות את השבויים וכי נתמעטו מעות של עניים מלשמור היינו דוקא מפשיעה. אבל כי הפסידם בידים ה"ז חייב וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב מי שהפקידו אצלו מעות של' עניים וכו' ה"ז פטור משום שנאמר לשמור וכו' עד ואפי' באו עליו גנבים והציל לעצמו בממון פדיון שבוים פטור דאין לך פדיון שבוים גדול מזה ע"כ משמע מדבריו דאפי' בהפקיד אצלו דפטור מפשיעה אם אבדם בידים חייב לשלם אי לאו משום דאין פדיון שבוים גדול מזה:
סימן יז
ראובן העומד בקושט' שלחו לו פקידי א"י אשר בארץ ויינא מאתים זהובים כדי שישלחם לעניי ק"ק אשכנזים שבא"י וראובן הנז' אחר בהגיעו המעות בידו חזר וכתב לפקידים לפרש בכתבם באר היטב אם המעות הנז' הם למזונות עניים או לפרנסתם שיש שם עניים ערומים מבלי לבוש ואז ישלח המעות הנז' ויכתוב להם שיעשו בפירוש ולא ימים מועטים כמו עשרה ימים ששלח כתב זה להפקידים שמת ראובן ואחר זה השמועה באה לפקידים הנז' כי ראובן מת ולא שלח המעות לעניי א"י כנראה מהכתב אשר שלח ראובן להם. והן עתה בא מורשה מפקידי א"י הנז' לתבוע הפקדון משמעון בן ראובן והשיב שמעון כי אחר שמת אביו משש בכל עזבון אביו ולא מצא הזהובים ולא ידע מה נעשה מהם אשר ע"כ לשאול הגיעו אי מפקינן מיניה או לא:
תשובה קודם כל דבר צריך אני לחקור אם זה הנפקד נתחייב בשמירה מעיקרא מכיון דפקדון זה הוי ממון עניים וממון עניים ליתנהו בתורת שמירה כדתניא בפרק החובל לשמור ולא לחלק לעניים. והגם שמפירוש רש"י ז"ל שם נראה דהיינו דוקא בממון שאין לו תובעים וכמו שפי' דהמפקיד לא מצי תבע ליה דכיון דא"ל חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ועניים נמי לא מצו תבעי וכו' ומשמע דכל היכא דאיכא מאן דמצי למתבעיה וכגון דלא א"ל חלקהו או דאיכא גבאי לעניים דמצי תבע ליה הרי זה מתחייב וכ"כ הנ"י ג"כ בפרק הגוזל בתרא. הרואה יראה דלאו כ"ע מודו בהא והא איכא מרבוותא ז"ל דפליגי דסברי דהברייתא מיירי בכל גוונא ואפי' כי נמי מסר בידו לשמירה בלבד הרי זה לא מתחייב דלא קרינן ביה לשמור כיון דהני זוזי עומדים ליחלק וזהו דעת הרשב"א ז"ל כמו שהביאו המפורשים ז"ל וכן נראה מדברי המרדכי דפ' קמא דבתרא שכתב שם דהוקשה לו להר"ש בר אברהם דל"ל לדרשא דלשמור ולא לחלק ותיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעים ותירץ דהכא נמי הוי כממון שיש לו תובעים דרב יוסף גבאי היה ותובע את אשר הפקידו אם לא משום דלשמור ולא לחלק ע"כ וזהו ודאי כדעת הרשב"א וכמ"ש הרב בס' בני אהרן דאלו לסברת רש"י ע"כ צ"ל דרב יוסף כי אפקדינהו גבי ההוא גברא ע"מ יחלקם יהבינהו דתו לא הוה מצי תבע ליה וכמ"ש הרא"ם ז"ל בסי' נ"ב. והשתא היה נראה דבנ"ד לא מיבעיא אי לית להו לעניים בירושלים גבאי קבוע אלא שהפקידים של עיר ויינא שולחים המעות לירושלים ביד מי שירצו שיחלקם לעניים דאין זה שם גבאי עליו ואע"פ שבכל שנה ושנה רגילים לשלוח ע"י אלא אפי' יש שם לעניים גבאי קבוע שהוא מפקח על עסקי העניים דידו ודאי כידם ומצי הוה תבע ליה לנפקד עכ"ז אם פשע בהם ונאבדו לא מחייב לשלומי לדעת הרשב"א ז"ל וסייעתיה דלאו לשמור קרינן ביה כיון דהני זוזי עדיין עומדים ליחלק. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאפי' לדעת רש"י ג"כ הכי הוי ולא מיקרי זה ממון שיש לו תובעים דאע"פ דכל היכא דזוזי איתנהו בעיניה ואין הנפקד רוצה לחלקם כל עיקר מצי הגבאי לכפותו בדין ובהוציאם מידו וכמ"ש הר"ש בר אברהם. מיהו אם הנפקד רוצה לחלקם ע"י אין הגבאי מצי לכפותו בדין להוציאם מידו כיון דאין לו בהם שום זכיה ולגבי בעלים שהפקידו ביד אחר דוקא פי' דמיירי בשא"ל חלקהו משום דאי לאו הכי עדיין ברשותיה קאי וכדידיה דמי דטובת הנאה שלו ויכול ג"כ לאשתמושי בהו משא"כ לגבאי דאין לו בהם כלום. ובזה הוה מתיישב לי דברי המרדכי בפרקין דאע"ג דס"ל כפירוש רש"י משום דהוי ממון שאין לו תובעים עם כל זה מוכח מדבריו שאם הגבאי הפקיד ביד אחר וא"ל שמור לי ה"ז לא מתחייב וכמו שכתב מהרש"ל ולפי מ"ש אתי שפיר:
ונחזור לנ"ד דלכאורה היה נראה דאם ממון זה לא הוה מיקץ קייץ לעניים אלו דהיינו שאין חלקו של כל אחד ואחד היה מבורר כמו שפרש"י ז"ל והטור וה"ה ג"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דה"ז לא הוה מתקרי לשמור דעניים עצמן עדיין לא זכו בה מכיון דיכולים להרבות לזה ולמעט לזה או שלא ליתן לזה כל עיקר דכל כה"ג דעת המתנדבים היה שלא יזכו בהם העניים עד שיבא לידם וכמ"ש מהריק"ו בשורש ו' ואפי' למ"ש מרן בכ"מ דיותר נ"ל לדעת ר' דאפי' אי לא קייץ להו חייב ומ"ש והרי הוא קצוץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להו שאין הגבאי רשאי לשנותן לעניים אחרים. הנה בנ"ד ג"כ כפי הנראה היה להם רשות לגבאים לשנותם ואפי' לדבר הרשות דהכי כתבו לו לנפקד מעיקרא שאם כבר הגיע מעות לעניים ממקום אחר ישארו אלו המעות בידו לעת הצורך או לפרנסת עניים דלהבא או ליפרע מהם לב"ח. אלא שעדיין י"ל דכפי זה נמצא שעדיין אלו המעות לא יצאו מרשות אנשי הקהל והרי הן ככל שאר נכסי הקהל שפורעים מהם חובותיהם ונותנין לעניים ולכל מה שירצו שאם הפקידום אצל אחר ופשע בהן הרי זה חייב לשלם דכל אנשי הקהל בעלי' איקרו כמ"ש הר"ן בפ' בני העיר:
ואבא היום לעיקר השאלה אי טענינן ליה ליורש נאנסו איברא ודאי דנאנסו לא שייכא הכא מכיון דהני זוזי מונחים ועומדים היו באוגאר"ה וכמו שהודה היורש ג"כ וידוע הוא שאין יד האנס שולטת במקום הזה ואפי' אי הוה שליט בהו מידע הוו ידעי אינשי כיון דשכיחי שם רבים. ואי איכא למיטען להו אינו אלא שמא החאנג"י עצמו בנשף בערב יום שלח ידו בהם כמו שכבר אירע פעם אחר ואף דהוי זה מלתא דלא שכיח הא איכא מרבוותא ז"ל דסברי דטענינן ליורשים ואפי' מלתא דלא שכיחא ואין לומר דהכא אם איתא דנגנבו קלא ה"ל למלתא כדאמרינן בפרק האומנין גבי ד' מאות דני דחמרא דתקף קלא אית להו כלומר שהיה צועק ומודיע צערו לרבים וה"נ הכא היה לו לצעוק ולחזור אחר הגנב דהכא כיון דהני זוזי פקדון היו בידו ומונחים בקרן זוית אימור נגנבו ולא הרגיש בהם או שמא בימי חליו היה כשנגנבו דלא אפשר ליה למידע זו היא טענת היורש, אלא שנראה לע"ד דאין זו היה פוטרתו לאבוהון מידי חיובא דמסתברא דמעיקרא נעשה ש"ש עלייהו אי משום פרוטה דרב יוסף ואפי' אי פרוטה דרב יוסף לא שייכא הכא כ"כ ודוקא באבידה הוא דקאמר וכמ"ש התוס' משום דכל שעתא ושעתא צריך להטפל בה לנערה ולשוטחה מ"מ הא הוה ליה הנאה אחריתי דהוה מצי לאשתמושי בהו ואע"ג דמעות עניים מכי מטו ליד גבאי אסור לאשתמושי בהו דחיישינן לפשיעותא או לשמא ירד מנכסיו ולא יהיה לו מה לפרוע וכמ"ש הנ"י הכא לא חשיבי עדיין דמטו ליד גבאי מכיון דלא הוו המעות מיוחדים לעניים בדוקא אלא לפרוע ג"כ לבע"ח וכיון שכן שפיר הוה מצי לאשתמושי בהו ונעשה ש"ש עלייהו. וכ"ת כיון דהניחם באוגאר"ה אם נגנבו משם ה"ז לא מתחייב מכיון דיודע המפקיד שאין הנפקד רגיל לשמור שום דבר כי אם בענין זה והנפקד גם כן אדעתא דהכי קבל עליו לשמור להניחו באוגאר"ה ולבא ללון בביתו וכיוצא לזו כתב הרב מהרשד"ם שאין חילוק בין ש"ש לש"ח והביא ראיה מדברי מהרי"ח ז"ל שהביא בהגהת אשירי דאם שמר כספים בחדר סגור ובתיבה ה"ז פטור כיון דיודע המפקיד שאין הנפקד רגיל לשמור כי אם בענין זה אדעתא דהכא הפקיד אצלו וכ"כ הרב בע' בני אהרן ג"כ בסי' ק"א. וה"נ בנ"ד אם נגנבו בלילה כאמור לא הוה מתחייב הנפקד דמאי ה"ל למיעבד לאו מלתא היא דהכא לא שמר זה שמירה מעולה דלא סגי ליה במה שהניחם באוגאר"ה דהיה צריך ג"כ להניחם בתיבה סגורה וכ"ש זה שהיה ש"ש דהוה בעי לנטורי נטירותא מעליותא וכל דלא עביד הכי הוה חייב לשלומי הנראה לע"ד כתבתי:
סימן יח
שומר חנם ושומר שכר שקבלו לשמור מידי לזמן ידוע אם יכולים לחזור תוך הזמן משמירתן ראיתי לה"ה ז"ל בפ"ז מהלכות שאלה שכתב דאינו יכול לחזור תוך זמנו וכן כתב הרב בעל התרומות בשער נ' משם הראב"ד ז"ל ונראה מדבריו שם דלא פסיקא ליה מלתא יע"ש. ולע"ד היה נראה לחלק בין שומר חנם לש"ש דאפי' נימא דש"ח משעה שהתחיל במלאכתו נשתעבד לשמור עד אותו זמן דהתחלת מלאכה עביד קנין מ"מ לענין ש"ש יכול לחזור בו וטעמא דמלתא דש"ח דוקא הוא דאינו יכול לחזור משום דלא דמי לעבד שהרי הש"ח כל שהניח החפץ במקום המשתמר תו לא רמי עליה מידי להטפל בפקדון אבל ש"ש דצריך למיתב בהדה ולנטורי יממא ולילי כמ"ש הטור סי' ש"ג ה"ז דומה לפועל וגרע מיניה וקי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וכן נראה קצת מדברי הר"ן שהביא הנ"י בפרק השואל דף קכ"א שכתב ז"ל וש"ש הרי הוא כפועל וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה כן הוא דינו של ש"ש עכ"ל. וכן יש לדקדק מדברי המפרשים שהביא שם וכן נראה קצת מדברי התוספות בפ' מרובה דף ע"ט שכתבו גבי בעיא דאי תיקנו משיכה בשומרים או לא דלא איבעיא ליה אלא לענין שוכר או שואל אי מצי המשכיר או המשאיל למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לא ופשיט ליה ממתניתין דמדמחייב הגנב במשיכתן של אלו ש"מ דמשיכה גמורה היא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לא היה מתחייב במשיכתן עכ"ד ולכאורה נראה מדבריהם דש"ח וש"ש יכולים לחזור תוך זמנם דאל"כ אמאי לא פי' דמבעיא ליה בש"ח וש"ש אי תקינו משיכה לענין שאין יכולים לחזור בהם משמירתם. וראיתי להרשב"א בחדושיו לקדושין לדף י"ג שכתב על דברי הראב"ד הנז"ל וז"ל ועוד אני מסופק בדינו שאפי' הפקיד לזמן למה לא יוכל לחזור תוך הזמן מי עדיף ש"ח מפועל שחוזר בחצי היום יע"ש. אמנם מדברי הריטב"א בחדושיו לפרק האומנין לדף פ"א ע"א נראה בהדיא דבין ש"ח בין ש"ש אינם יכולים לחזור תוך הזמן שכתב ז"ל וש"מ דאלו א"ל בפירוש טול את שלך איני רוצה לשמרו והניחו ולא נטלו שוב אינו עליו אפי' שומר חנם ואף על פי שהיה עליו שומר שכר מתחלה וזה בין בפקדון שיש בו זמן או שאין בו זמן ועבר זמנו דאלו תוך זמנו לא כל הימנו לחזור בו ולפטור את עצמו מן השמירה שקבל עליו חוץ משואל שאם רצה להחזיר השאלה קודם זמן שאלתו הרשות בידו כי הזמן הקבוע לא היה אלא לתועלתו שלא יוכל לתובעו המשאיל דומיא דקביעת זמן של חוב יע"ש:
סימן יט
מי שנתן לחברו חפץ א' לשומרו עד זמן פ' בחנם ואחר שעבר הזמן נאבד בפשיעת השומר אם חייב השומר לשלם:
תשובה תחלת כל ראוי לעמוד ולראות בש"ש לזמן כגון שא"ל שמור לי חפץ זה בשכר עד זמן פ' ועבר הזמן אם הוא עדיין ש"ח ועד אותו זמן קבל לשמור כש"ש ואחר עבור הזמן כלתה שמירתו מלהיות כש"ש אך מש"ח לא סליק נפשיה עד שיחזירה לבעליו דאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו או דילמא שומר זה לא קיבל לשמור מתחלה אלא עד אותו זמן ולאחר אותו זמן לא קביל לשמור וא"כ אפי' אם פשע פטור. והנה ראיתי להב"י ז"ל בסי' שמ"ג שלמד מדין שואל לזמן דאמר תלמודא דאחר שיכלה הזמן הוא חייב בגניבה ואבידה לש"ש לזמן שכיון שכל' זמנו כלתה שמירתו ואינו עליה אלא ש"ח עכ"ל. ולכאורה נראה דאין ראיה משם ללמוד דש"ש לזמן דאחר שכלה הזמן הוא ש"ח דאם אמרו גבי שואל לזמן דאחר שעבר זמנו הוא ש"ש היינו משום דכיון דנהנה מהנה וכן גבי אומן כשאמר גמרתיו שהוא ש"ח היינו משום דלא קבעו זמן לשמור ומש"ה אע"ג דכלו ימי השאלה והשכירות כדין ש"ח עדיין חייב דלא מצי לומר אני לא קבלתי לשמור אלא בשכר אבל שלא בשכר לא קבלתי ואפי' להיות ש"ח דא"כ הול"ל איני שומרם עוד אבל זה שכבר פירש מעיקרא שאינו שומרן אלא עד זמן פ' כל שהגיע הזמן הרי הוא כאלו פירש איני שומרם עוד. אבל היה נראה לכאורה להביא ראיה דש"ש לזמן בעבור הזמן ש"ח מיהא הוי ממאי דקאמר תלמודא בפרק הזהב. השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכתב הר"ן ז"ל בפירוש לנדרים דש"ח מיהא הוי יע"ש והתם בשכיר יום איירי ואפי' הכי אמרו דבשבת אף שכלה שמירחו ואינו ש"ש מ"מ ש"ח מיהא הוי כל זמן שהוא ברשותו אלא שאף זה יש לדחות דאע"ג דלא קבל לשמור אלא כל יום בכך וכך אבל שלא בשכר לא קביל אפי' להיות ש"ח ואית לן לומר דכיון דכלתה שמירתו לכל מילי כלתה מ"מ כיון דעומד אצלו לשמור בימי החול אם הוא לא ישמור מי ישמור והלכך בשבת ש"ח מיהא הוי אבל זה שקיבל לשמור עד זמן פ' כל שהגיע הזמן כבר כלתה שמירתו דמהיכא תיתי לן לחיוביה ואף אם ת"ל דש"ש לזמן ועבר הזמן ש"ח הוי כמו שפסק מרן בשולחנו הטהור מ"ט דהזמן לא היה אלא שבעבור הזמן אינו עוד ש"ש אבל ש"ח מיהא הוי מ"מ בנ"ד שהוא ש"ח וא"ל שמור זה עד זמן פ' כשעבר הזמן אף ש"ח לא הוי דהא עד אותו זמן קיבל להיות ש"ח ולא יותר:
איברא דראיתי להריטב"א ז"ל בפרק האומנין וז"ל ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו ש"ח הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאיני רוצה לשמרו וכדאמרינן גבי אומן שאומר גמרתיו עכ"ל. וכבר כתבתי שאין מכאן ראיה ועוד מטעם אחר דגבי שואל פשיטא לן דהוי ש"ח אע"ג דכלתה שאלה משום דחייב להדור' לבית בעלים כדאיתא בירושלמי גבי מתני' שאלה היום ושכרה למחר בעי בירושלמי לילה שבנתים מהו אמר ר"י אי תאמרון דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו ע"י שהיתה שכור' אצלו לא לנה כשאל' היא אצלו וחייב ואי תנן אמרו אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן כשכור'. היא אצלו ופטור ופי' תלמידי רשב"א דה"ק אם על שואל רמי להחזירן כל שלא החזירן ודאי כשאולה היא ואם אין על השואל רמי להחזירן כל שכלה היום כלתה השאלה זת"ד ולע"ד קשה לי על פי' דאפי' תימא דעל השואל רמיא להחזירן לבית בעלים הכא כיון דשכורה היא למחר ל"ל להחזירך אפוכי מטרתא ל"ל הרי השואל ישמרם מגניב' ואבידה ועוד מאי קאמר וזו ע"י שהיתה שכור' לא לנה כלומר מחמת זה לא החזירה דל"ל לטעמא שלא החזירן די היה לומר וזו שלא לנה וסגי ולכן נראה לע"ד דפירוש הירושלמי הכי הוא כלומר אי דרך הפרות ללון אצל בעליהן ומי ששואל היום מחזיר' בליל' וזו ע"י שהיתה שכורה אצלו למחר לא לנה א"כ הרויח זה שאין צריך עכשיו לטרוח למחר לילך לשכור ולהביא אלא הרי היא מזומנת אצלו ובשחר ישכים למלאכתו ומשום הכי הוי כשאול' אצלו וחייב ואם אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן כלומר להחזירה בלילה א"כ מה שלא החזירה אינו מפני ששכורה היא למחר דבלאו הכי אין דרך להחזיר' בלילה א"כ לא הרויח זה כלום מה שלנה אצלו דבלאו הכי היתה לנה אצלו. ונראה לי להביא ראיה דש"ח לזמן דכשעבר הזמן תו לא הוי ש"ח ממ"ש התוס' בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב ש"ח אינו נשבע נרא' דה"ה דאינו משלם דאפי' ש"ש אם פשע נר' דלא משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור ולא משני כשפשע וצריך להבין הכרח דאיכא למימר דהא דלא משני הכי משום דא"כ איך קתני רישא דכי אין נותנין לו שכר שבת אין אחריות שבת עליו דהא מיהא ש"ח הוי כמ"ש הריטב"א עד שיאמר לבעלים איני שומרו עוד אלא נראה דס"ל דכל שומר כל שהגיע זמן שמירתו שוב אינו שומר עליו ויותר מזה נראה לי להוכיח מתוך דברי התוס' הנז' דאפילו ש"ש לזמן כל שעבר הזמן תו לא הוי אפי' ש"ח והוא כשנקדים מ"ש הריטב"א על זה ונ"ל שזו אינה ראיה כלל דכיון דקתני הכא נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מכלל דבאחריות שגורם להם שכרם מיירי דהיינו גניבה ואבידה דאלו על הפשיעה אפי' ש"ח חייב עליו עכ"ל ולע"ד נראה ליישב דקדוק זה דס"ל לבעלי התוס' דכל שומר שלא רצה לשמור כי אם בשכר כשעבר הזמן ואינו נוטל שכר אינו רוצה להיות אפי' ש"ח ומשום הכי קאמר אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו דכל שאינו נוטל שכר גילה דעתו שאינו רוצה להיות שומר כלל ומשום הכי קתני סיפא דכשנותנין לו שכר אחריות שבת עליו ואף שיש לדוחה לדחות זה מ"מ שמעינן מיהא מדברי התוס' אלו דש"ח לזמן דכשעבר הזמן תו לא הוי שומר כלל ואפשר לדחוק נמי שגם הריטב"א מודה בזה. ומ"ש דבפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו דש"ח הוי וכו' היינו בפקדון שהיה ש"ש מעיקרא:
סימן כ
ושומר שכר היכא דאמר ליה טול את שלך יש לעיין אי הוי עדיין שומר חנם ומדברי התוספות בפרק הזהב דף מ"ט מוכח דהוי ש"ח שכתבו בההיא עובד' דשומשומי דאמר רבא כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקיל אפי' ש"ח לא הוי והא דאמרי' בפרק האומנין טול את שלך והבא מעות ש"ח היינו משום דמעיקרא היה ש"ש וכשא"ל טול את שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה כש"ש ע"כ לכאורה נראה דזה אתי שפיר לפי מ"ש התוס' פ' המפקיד דף מ"ג ע"א דאסור ללוקח להשתמש במעות ואינו אלא ש"ח אבל לפי ללשון האחר שפי' דמותר הלוקח להשתמש במעות דהא ודאי בההיא עובדא דשומשומי מעיקרא הלוקח ש"ש היה או חייב אפי' באונסין הדרא קושיא לדוכתא ולע"ד נראה לתרץ דהתם באומנין מה שא"ל טול את שלך לא כדי להסתלק עצמו משמירה נתכוון ומה שאמר ליה טול את שלך רצה לומר לו שאינו מעכבו על שכרו אלא יטול את שלו וישתמש בו. אבל בש"ש כל שא"ל טול את שלך הא ודאי רצה לומר לו שאינו רוצה לשמרו ולהכי אפי' ש"ח לא הוי:
והשתא אתי שפיר ההיא דפרק הזהב דקאמר כיון דא"ל שקול זוזך לא מיבעיא ש"ש דלא הוי אלא אפי' ש"ח לא הוי ולפי סברת התוס' שכתבו דמעיקרא נמי לא היה ש"ש מהיכא תיתי לומר השתא דלא הוי ש"ש. אבל לדידן אתי שפיר דמעיקרא היה חייב באונסין כמ"ש הרי"ף וכי א"ל שקול זוזך ס"ד אמינא דלהוי עדיין ש"ש כמו שואל אחר זמנו דהוי ש"ש קמ"ל דכל דא"ל טול את שלך הרי הוא כאלו א"ל איני שומרם עוד ומינה נמי דשואל לאחר זמנו אי א"ל טול את שלך אינו ש"ש. וליישב דברי התוספות נראה דבההיא עובדא דשומשומי מכי הדרו בהו ואמ"ל לית לן שומשומי נפטרו מדין שומר שכר ואינם אלא ש"ח וכי חזרו ואמרו ליה טול את שלך לסלוקי עצמם משמירה לגמרי קא"ל מה שאין כן באומנין דהוו ש"ש כי אמרו ליה טול את שלך לא לסלוקי עצמם משמירה אלא לאפטורי נפשייהו מגניבה ואבידה כדין ש"ש וכן נראה מדברי הרב בעל התרומות שער נ' (א"ה לפי האמור נראה דש"ש אפי' שאמר טול את שלך ש"ח מיהא הוי אמנם אם הקדים לו שכרו ואחר שעבר זמן מה א"ל טול את שלך אף שמדברי התוס' נראה דאף בכה"ג ש"ח הוי מדברי רש"י ז"ל בסוגיין דהאומנין דף פ"א גבי מאי דקאמר תלמודא טול את שלך איצטריכא ליה ס"ד אמינא ש"ח נמי לא הוי קמ"ל ע"כ שפי' ז"ל ש"ח לא הוי דאינו שומרו לו עוד קא"ל קמ"ל דאינו תופסו על שכרו הוא דקא"ל יע"ש נראה דכה"ג שכבר נתן לו שכרו אם א"ל אחר זמן טול את שלך אפי' ש"ח לא הוי וכ"נ ממ"ש הריטב"א בחדושיו בפרק הזהב בסוגיא הנז' ליישב קושית התוס' ז"ל י"ל דשאני התם שיש לאומן לקבל שכרו וכיון דכן לא סגיא דלא להוי עליה ש"ח כיון דתפיס ליה אאגריה ואע"ג דא"ל טול את שלך יע"ש וכ"כ ר"י נתיב ל' ח"א משם הרמ"ה יע"ש וגם הנ"י כתב בסוגיין דפרק הזהב דכה"ג אף ש"ח לא הוי):
ראובן שהיה לו פקדון ביד שמעון והקנהו לו לוי בקנין סודר נ"ל דאין שמעון נעשה שומר של לוי עד שיקבל עליו לשומרו ללוי הקונה אותו וכן נראה מפירוש רשב"ם ז"ל בפרק הספינה גבי ההיא דברשות המופקדים אצלו עד שיקבל עליו יע"ש:
סימן כא
והיכא דהפקיד מידי אצל חברו ואחר זמן א"ל הנפקד טול את שלך כי אין רצוני לשמרו יותר וא"ל המפקיד יהא בידך ואם תאבד הרי אתה פטור מה דינו אם נאבד אח"כ. וראיתי בהגה' אשירי בפ' הפועלים גבי מתני' דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם דמיירי כשהתנה כן קודם שמשך ולהכי לא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דלא שעבד נפשיה להיות בתורת השומרים עכ"ד. ולכאורה איכא לאקשויי דנראה דע"כ לא אמרו האי טעמא אלא אליבא דר"מ דאית ליה מתנה עמש"ב אפי' בדבר שבממון תנאו בטל אבל לדידן דקי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים איכא למימר דאפי' כי התנה אח"כ תנאו קיים וכן נראה מדברי הסמ"ע בסי' ש"ד. אבל מדברי ר"י שהביא המרדכי בפרק החובל נראה דס"ל כאותה הגה' שהשיב על ראובן שהלוה לשמעון ד' ליטרין ואח"ז א"ל ראובן לשמעון אותם ד' ליטרין יהיו בידך למחצית שכר ובכן נתעסק שמעון ונאנסו דשמעון חייב כאשר בתחילה כי אין המעשה משתנה בחליפות דברים וראיה מהא דתנן קרע את כסותי חייב ואוקמוה בדאתא לידיה בתורת שמירה אלמא היכא דאתא לידיה בתורת שמירה אע"ג דהדר ביה וא"ל לקרוע לאו כלום היא ובתורת שמירה קאי ועוד ראיה מהא דתנן מתנה ש"ח להיות פטור משבועה ואמרינן שם ואמאי מתנה עמש"ב הוא ומסקינן לעולם ר"מ היא ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה משמע הא שעבד נפשיה לא מצי מתנה עכ"ל:
הן אמת דאיכא למידק בדבריו דאיהו יהיב טעמא דאין השומר נפטר משום דאין המעשה משתנה בחליפות דברים ואילו מהראיה דמייתי מפ' הפועלים נראה דהיינו טעמא משום דהוי מתנה עמש"ב. ולכן היה נראה לומר דכל שהתנה בלשון תנאי וכמתני' אף כי התנה אחר שנשתעבד תנאו קיים ותדע דהא באומר קרע את כסותי דחייב כיון שבא לידו בתורת שמירה ואפי' הכי אם התנה ואמר ליה ע"מ לפטור ה"ז פטור דכל תנאי שבממון תנאו קיים והרי זה התנה עמו שאעפ"י שהוא שומר עליו שיהיה פטור משבועה ולר"מ לא מהני תנאו אחר שנשתעבד כבר שכיון שהוא שומר עליו עדיין ולא נסתלק שמירתו אע"פ שגילה דעתו שאינו רוצה להיות כשאר השומרים אין המעשה משתנה בחליפות דברים ועדיין הוי שומר עליו וכיון שכן ה"ז מעמש"ב שמתנה עמו שאע"פ שהוא שומר יהא פטור מדינו:
והשתא יליף שפיר ר"י דאין המעשה משתנה בחליפות דברים מדחשיב ליה לר"מ מתנה עמש"ב דאם איתא שהשומר יכול לסלוקי נפשיה משמירתו א"כ לא חשיב מתנה עמש"ב דכיון דהתנה שאינו רוצה לשעבד עצמו יותר ה"ז נפטר שלא חייבתו תורה לשומר במקום שאינו משעבד עצמו וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק אע"פ אלא ודאי צ"ל דאין השומר מסתלק נפשיה מן השמירה בדברים אחר שנתחייב בשמירתו ולהכי לא מהני תנאו דהוי מתנה עמש"ב. אבל לדידן דקי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים אעפ"י שלא נסתלק שמירתו של שומר עד שיחזיר ליד הבעלים אפ"ה פטור השומר משום שהרי התנה עמו שיהא פטור וכל תנאי שבממון קיים כאילו קנו מידו וכמ"ש הסמ"ע:
איברא דעדיין איכא למימר דכל שכבר קיבל עליו הנפקד שמירתו אפי' כי התנו אח"כ ע"מ לפטור דלא מהני תנאו ואעפ"י שהוא דבר שבממון משום דמי ידע המפקיד שיאבד כדי דנימחול וכמ"ש התוס' ז"ל בר"פ הכותב ועוד דאין אדם יכול למחול דבר שלא בא לעולם והכא נמי כיון שלא נסתלק השמיר' בחליפות דברים ועדיין בשמירתו קאי כי התנה וא"ל ע"מ שיהא פטור ה"ז כמי שא"ל שאם יאבד ויהא חייב לו שהוא מוחל לו התשלומין שיתחייב לו והוי מוחל דבר שלא בא לעולם ואפי' לר"י לא מהני התנאי זולת כשהתנה עמו מעיקרא שאינו מקבל עליו חיוב שמירה כשאר השומרים והוי כההיא דע"מ שאין לך עלי שאר וכסות שמתנה עמה שאינו מקבל עליו חיוב שאר וכסות וכן נר' להוכיח מלישנא דתלמודא דמסיק לעולם ר"מ היא ושאני הכא דלא שיעבד נפשי' מעיקר' דמשמע דפשיט' ליה דמתני' לא מצי מיירי אלא בהשתנ' עמו מעיקרא ואפילו אליבא דר"י דאל"כ הכי ה"ל למימר לעולם ר"מ הוא והכא במאי עסקינן בשלא שעבד נפשיה מעיקרא כיון דעד השתא דהוה מוקי לה כר"י הוה מיירי בכל גוונא ואפילו כי התנה אח"כ אלא מוכח כמ"ש דאפילו כי הוה מוקי לה כר"י דוקא לא מצי מיירי אלא בשהתנה עמו כן מעיקרא אבל תנאי שאח"כ לא מהני אלא שעדיין יקשה עלינו מתני' דקרע את כסותי דאם אמ"ל ע"מ לפטור מהני דאלמא דמהני התנאי ואפילו לאחר שקיבל שמירתו:
וראיתי להרב בשלטי הגבורים בפרק המפקיד שכתב דהמרדכי לא מיירי אלא כשלא פירש לו שמוחל לו על חיוב שמירתו אבל אם פירש ואמ"ל שמוחל לו על חיוב שמירתו אז ודאי פטור עכ"ל נראה דס"ל דכל כה"ג לא חשיב מוחל דבר שב"ל שאינו מוחל לו דמי התשלומין שיתחייב לו אלא החיוב המוטל עליו מהשתא לשומרם הוא דקא מחיל ליה. ולפי זה יש ליישב דשאני בין היכא, דהתנה הנפקד להיכא דהתנה המפקיד דכי התנה המפקיד וא"ל על מנת לפטור הרי זה כמוחל לו על חיוב שמירתו ומצי מחיל אבל כי התנה הנפקד וא"ל ע"מ להיות פטור אין כאן מחילה אלא שהוא מתנה על עצמו שאם תאבד שלא יהיה חייב בתשלומין כשאר השומרים ולהכי לא מהני תנאו שכבר הוא משועבד בדיני השומרים ולא יכול לסלק שמירתו מעליו עד שיחזיר השומר לבעליו או שימחלו הבעלים וכן נראה מדברי התוספות בפרק אף על פי דף נ"ו שכתב דאפי' לר' מאיר דאית ליה בדבר שבממון תנאו בטל כי אמר לחבריה קרע את כסותי ע"מ לפטור דפטור משום דהרי זה מוחל לו על נזקו ויכול למחול אבל כי א"ל הנפקד ע"מ שאהא פטור מן התשלומין ר"ל שלא יהא עליו חיוב כשאר השומרים ולאו כל כמיניה שהרי כבר הוא מחוייב ועומד. ובחדושי הרמב"ן בפרק י"נ כתב דמחלוקת ר"מ ור"י במתנה על מה שכתוב בתורה אינו בלשון מחילה דהא ודאי יודה ר"מ דמחילה מהניא בממון וכי פליגי אינו אלא בלשון ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות דמשמעותו שאינו רוצה להתחייב עצמו מעיקרא בכך ע"כ ולפ"ז למדנו דמתני' דמתנה ש"ש להיות פטור מלשלם דאין משמעותו לשון מחילה דאם משמעותו לשון מחילה היכי ס"ד לומר דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה:
ולפי זה עלה לנו דבנ"ד שא"ל המפקיד יהיו בידך ואם תאבד הרי אתה פטור שנפטר הנפקד שהרי מחל לו על חיוב שמירתו ואף לדעת ר' ברוך שהביא בהגהת אשירי בפ' הפועלים שאין התנאי מועיל להיות פטור מפשיעה איכא למימר דהיינו דוקא היכא דקביל עליו לשמרו ומתנה להיות פטור מפשיעה שכיון שקביל עליה לשמרו מיד מתחייב בפשיעה וכי מתנה ואומר ע"מ להיות פטור מפשיעה חשיב תנאי סותר את המעשה. אבל בנ"ד שא"ל הנפקד למפקיד טול את שלך כי אין רצוני עוד לשמרו וא"ל המפקיד יהיו בידך ע"מ לפטור לא חשיב תנאי סותר את המעשה אלא שהמפקיד מתנה עמו שאם תאבד הרי הוא מוחל לו ועוד דבנ"ד מכי א"ל הנפקד טול את שלך נפטר משמירתו כדאמרינן בפרק הזהב כיון דא"ל טול את שלך אפי' ש"ח לא הוי וכי הדר וא"ל המפקיד יהיו בידיך ואם תאבד הרי אתה פטור נמצא שלא נשארו בידו בתורת שמיר' אלא מקום הוא דקא יהיב ליה נפקד למפקיד וכההיא דהא ביתא קמך. ועל מ"ש ר"י דאין המעשה משתנה בחליפות דברים צריך להבין ההיא דאיבעיא לן בפרק השואל שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים מהו מי אמרינן שאלה לחודיה קיימא ושכירות לחודיה קיימא או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא ופירש רש"י ז"ל שאלה וקודם שהחזירה חזר ושכרה ונגנבה מי אמרינן שכירות לחודיה קיימא ואע"ג דכי משך לה מעיקרא בבעלים הוה ותו לא הדר ומשיך לה אעפ"כ מחייב ליה דבשעת שכירות ברשותו היתה ולא מחסרא משיכה וקני חצרו באמירה וקנין אחריתי היא ושלא בבעלים היא או דילמא שכירות בשאלה שייכא דכל חיוב דשוכר ישנו בשאלה ומחמת משיכה ראשונה בא לו וההיא בבעלים הוה ופטור עכ"ל מוכח מהכא דהמעשה משתנה בחליפות דברים ומי שהיה בידו מידי בשאלה והדר אמר ליה המשאיל מכאן ואילך תהא זאת בידך בשכירות יצא מדין שואל ונעשה שוכר וכמו כן אם שאלה סתם שבידו של משאיל ללוקחה ממנו כל עת שירצה אם א"ל המשאיל מכאן ואילך אין אתה שואל עליה אלא יהא בידך פקדון יצא משואל ואינו יכול להשתמש עוד בה והרי היא פקדון בידו וההיא דקרע את כסותי דלא נפטר היינו טעמא משום דמשאמ"ל הכי פטומי מילי קא"ל וכמ"ש התוספות שם וההיא דמתנה שומר חנם להיות פטור דאי א"ל הכי בתר דאתא לידיה בתורת שמירה דלא מהני ועדיין הוי שומר עליה כדמעיקרא דאלמא דאין המעשה משתנה בחליפות דברים התם שאני שאין השומר יוצא משמירתו עד שיחזירנו ליד בעלים. אבל גבי שואל שאינו חייב אלא מפני שיכול להשתמש בה כל היכא דא"ל המשאיל איני רוצה שתשמש עוד בה יצא מתורת שואל:
סימן כב
שומר שכר שהתנה להיות כש"ח ונגנב או נאבד נהי דפטור מלשלם כיון שהתנה מיבעיא לן אם יש לו שכר אי לא דבפרק הזהב אמרו בשומר שכר מידי דהקדש ונגנב או נאבד נהי דפטור מלשלם אגרייהו מיהא ליפסיד ופירש רש"י ז"ל שהרי נשתעבדו לשמרם מגניבה ואבידה וע"מ כן היו נוטלין שכרן והרי לא השלימו מלאכתן ע"כ וא"כ גם בהתנתן להיות כש"ח נאמר דע"מ כן נטלו שכר והרי לא השלימו מלאכתן וכ"כ הרב מהר"ר אהרן ששון ז"ל סי' ע"ג. אבל לע"ד לא דמי דודאי בסתמא כל שנוטל שכר אדעתא לנטורי נטירותא יתירתא קא שקיל כדאמרן בכמה דוכתי ומ"ה אע"ג דגבי הקדשות פטור מלשלם מגזירת הכתוב מ"מ אגרא מיהא לית ליה כיון דלא נטר נטירותא יתירתא ומצי א"ל להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא מה שאין כן בהתנה להיות כש"ח ה"ז מעיקרא לא קביל עליה נטירותא יתירתא ולא שכר שמירה קא שקיל אלא שכר טורחו או שכר המקום וכיוצא לזו כתבו התוס' בפרק הפרה דף מ"ז דכל הא ביתא קמך לא קביל עליה נטירותא ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית אבל ש"ש בבעלים נהי דפטור מלשלם אגרא מיהא לית ליה:
ושומר חנם שהתנה להיות כשומר שכר וטוען השומר שנגנבה באונס אי חייב לישבע. ראיתי למהרא"ש ז"ל סימן הנז"ל שנסתפק בזה אי חייב לישבע דמי נימא דלא מהני קנין לחייבו בשבועה והב"י סי' ס"ו כתב בפשיטות דאינו משתעבד לישבע ע"י קנין דקנין דברים הוא וכ"כ בש"ך ותמהני ע"ז דהא בהדיא כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות סנהדרין ז"ל וה"ה במי שלא הי' חייב לישבע ואמר אשבע לך אם קנו מידו חייב לישבע והביאו הרב בש"ע סי' כ"ב לפסק הלכה:
סימן כג
מי ששכר כלי מחברו לעשות מלאכה פ' ונגנב אחר שנגמר מלאכתו ואחר שהבעלים ידעו שנגמרה מלאכתו מהו דינו מי אמרינן כיון שגמר מלאכתו כלתה שמירתו ופטור מגניבה. ומתוך פירוש רש"י בפ' האומנין דף פ"א נראה דכל שלא הודיעו לבעלים שגמר מלאכתו עדיין לא כלתה שמירתו והוי ש"ש וכשידעו הבעלים שגמר מלאכתו כלתה שמירתו ומשום הכי אומן פטור כל שאמר גמרתיו והכא נמי כל שידעו הבעלים שגמר מלאכתו כלתה שמירתו ואע"פ שלא א"ל גמרתיו דלא בעינן שיאמר לו גמרתיו אלא כדי שידעו הבעלים:
איברא דעדיין איכא למימר דדוקא בדאמר לי' גמרתיו הוא דכלתה שמירתו דחשיב כאלו א"ל טול את שלך אבל כל שלא א"ל הכי עדיין ש"ש הוי משום דהואיל ונהנה מהנה וכדאמרינן לגבי שואל. ואין לומר דשואל שאני הואיל ונהנה מעיקרא בחנם מהנה עכשיו להיות כש"ש אבל שוכר דבשכרו נהנה כל שגמר מלאכתו וידעו הבעלים תו לא הוי כש"ש ואע"פ שלא א"ל גמרתיו דהלא בההיא דלוקח כלים לשגרם לבית חמיו פירש רש"י ז"ל דבחזרה הוי ש"ש הואיל ונהנה שנתפאר בהם לבית חמיו ואע"ג דיהיב ליה דמי מה שנתפאר בהם הוי עלייהו ש"ש אחר שכלתה שמירת המקח הואיל ונהנה כ"ש גבי שאלה דלא יהיב ליה מידי עכ"ל. הן אמת דלפי פירוש רש"י ק"ל היכי מייתי לי' לאמימר סייעתא מהכא דאיכא למידחי דהכא דין הוא שיהא כש"ש בחזרתו עד שיחזירנו ליד בעליו דכיון שנתפאר בהם ונעשה ש"ש לא כלתה שמירתו עד שיחזירנו ליד בעלים משא"כ בההיא דשואל לאחר שכלתה ימי שאלתו דכלתה שאלתו כיון דידעו הבעלים הי' להם לשלוח אחריה ולעולם לא אמרי' הואיל ונהנה מהנה. וראיתי להטור בסי' ר' שכתב בלוקח כלים מן האומן לבקרן דאי גילה דעתו שאינו רוצה בכך עדין הוי ש"ש נראה דלא ס"ל כפרש"י שפירש דטעמא דבחזרה הוי כנושא שכר משום שנתפאר בהם דהא בלוקח כלים לבקרן לא שייך האי טעמא אלא ס"ל כיון דמתחלה היה חייב באונסין משום דכל הנאתו שלו דזבינא חריפא הנאת לוקח הוי אפילו בחזרה שאינו לוקח הוי ש"ש הואיל ונהנה ולפי דבריהם מייתי שפיר דהא הכא נעשה ש"ש בחזרה משום דנהנה בהם תחלה שנתן לו לבקרן. (א"ה לכאורה נראה דכל שלא א"ל גמרתיו או טול את שלך אף שידעו הבעלים שגמר מלאכתו עדין ש"ש הוי וראי' לדבר ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביא דבריו מרן הב"י בסי' ע"ב ז"ל כתב הרשב"א יש מגדולי המורים שאמרו שהוא פטור לאחר הלואה וכו' עד והראב"ד ז"ל מן הדעת הזה ומכלל דבר זה כל שפרעו אינו ש"ש ואם נאבד פטור שאינו אלא כש"ח ואין דברים אלו מחוורי' בעיני אלא כך דעתי נוטה שאינו פטור מפרוטה דרב יוסף אלא בשעת הלואה בלבד ומ"מ הרי הוא ש"ש עליו לעולם יע"ש ואם איתא דכל שידעו הבעלים שגמר מלאכתו אף שלא אמר לו גמרתיו לא הוי כי אם ש"ח אם כן הכא ולי כשפרעו הוי כידעו הבעלים שגמר מלאכתו וא"כ איך כתב הרשב"א ז"ל דאף אחר שפרעו ש"ש הוי אלא ודאי נראה דכל שלא אמ"ל גמרתיו או טול את שלך אף שידעו הבעלים שגמר מלאכתו ש"ש הוי לסברת הרשב"א ז"ל ואף למ"ש הש"ך בסי' הנז' ס"ק י' ליישב דברי הרשב"א יע"ש יש להוכיח כן. אבל כד דייקינן בסוגיין דהאומנין נראה דכל שידעו הבעלים שגמר מלאכתו הוי כאלו א"ל גמרתיו או טול את שלך דאם איתא דכל שידעו הבעלים מבלי שיאמר לו גמרתיו הוי ש"ש א"כ מן הראוי היה דשואל אף לאחר שכלו ימי השאלה דלהוי שואל דמטעם זה היה מקשה שם ר' נחמן לר' חסדא ממתני' דקתני וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח הא גמרתיו ש"ש כנראה מפירוש רש"י וכ"כ בפי' בשיטת הרב בצלאל משם תלמיד הר"ף יע"ש. וכדי ליישב דברי הרשב"א נראה לע"ד לומר דהא דכתב הרשב"א דאף אחר שפרעו הוי ש"ש איירי כשא"ל הלוה כשפרעו תן לי משכוני ואמ"ל המלוה איני יכול עתה ליתנו לך דכה"ג יש לדמותו ללא ידעו הבעלים הן אמת דמתשו' הרא"ש ז"ל הביאה הטור ססי' ע"ב נראה דכה"ג אין לדמותו ללא ידעו הבעלים דאי ס"ל דכה"ג הוי כההיא דלא ידעו הבעלים איך כתב שם ז"ל תשובה כיון דקי"ל המלוה על המשכון ש"ש חייב בגניבה ואבידה אף על גב דפקע כח ההלואה דכבר פרע לו דטעמא שמלוה חברו על המשכון ש"ש לא משום שיהא בטוח במעותיו דנימא דכיון דאזיל ליה האי טעמא לא הוי תו ש"ש אלא טעמא משום פרוטה דרב יוסף וכו' יע"ש ומאי שנא מאומן דאף שגמר מלאכתו דהוי ש"ש כל שלא ידעו הבעלים עיין במהראנ"ח סי' קכ"ג:
סימן כד
בדין הנוטל כלים מן האומן לבקרו ונאנס בידו הרי זה חייב בדמיו והוא שדמיו קצובים וחביב על הלוקח וכתב הר"מ ז"ל בפ"ד מהלכות מכירה והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו ע"כ וצריך להבין אי מה דאצטריך הרמב"ם לכשיגבהנו כדי לקנות את כולו היינו כדי לחייבו בכל דמי הכלי אבל בשיעור דמי המקח חייב כגון שאם הגביה בגד אחד של ך' אמות כדי ליקח חמשה אמות ונאנס בידו ה"ז חייב בסך ה' אמות וצ"י. ומ"ש הרמב"ם ז"ל שם אבל חפץ שהמוכר קץ בו הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק דמיו וכו' משמע מדבריו דכל שפסק עם זה הלוקח הדמים בכך וכך אע"פ שלקחו ע"מ לבקרו הרי הוא ברשותו ואע"פ שאין החפץ חביב על הלוקח ולפ"ז מ"ש ה"ה לעיל בחפץ החביב והוא שיהיו דמיו קצובים או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך ר"ל שהמוכר הוא שאמר כן אבל הלוקח לא פסק עמו כלום אלא סתם לקחו ע"מ לבקרו אם הוא טוב יקחנו וכיון שלא פסק עמו בכך וכך יכול לחזור בו הלוקח ולומר איני רוצה אע"פ שהוא טוב מה שאין כן בשפסק עמו וא"ל כלי זה אני לוקחו בכך וכך על מנת לבקרו אם הוא טוב דאז אינו יכול לחזור בו הלוקח כל שהוא טוב דמשעה שהגביהו גמר בדעתו לקנותו כשיהיה טוב ונמצא דזה מקח גמור הוא כל שהכלי נמצא טוב וסתמא ימצא טוב וקרוב לזה כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו לפרק האומנין לדף פ"א יע"ש מה שאין כן בההיא דלוקח כלים לשגרן לבית חמיו שאע"פ שפסק הדמים וא"ל אמן לך כך וכך לא חשיב לוקח כיון שאין גמר המקח תלוי בידו אלא ביד אחרים ומי יימר שיקבלו אותו בבית חמיו או שימכר המקח במקום פ' והנה בדין זה דשמואל יש מי שפי' דחשיב זה כלוקח והוא סברת רש"י והרמב"ם ור"י בתוספות והרא"ש ויש מי שסובר דחשיב כשואל דכל הנאה שלו ולכאורה נראה דנ"מ לענין דינא היכא דהיו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שלקחה דלמ"ד שואל הוי פטור אפי' מפשיעה דשאלה בבעלים הוא ולמ"ד לוקח הוא לא מפטר משום זה. והיכא דנאבד בחזרה בהא נמי איכא פלוגתא דרשב"ם ס"ל דאפילו באונסין חייב ויש מי שכתב דחשיב כש"ש ויש מי שכתב דאינו אלא ש"ח ומה שיש לפלפל על סברת רשב"ם ז"ל עיין בספר פמ"א ח"א סי' ע"ז ואם נתן את הדמים על מנת לבקרו נראה דאף בזה איכא מאן דאמר דהוי שומר חנם ועיין מש"ל סי' י"ב: