אור ברסלב

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות עבדים

הלכות שותפות

סימן א

מי שיש לו שפחה ישמעאלית וא"ל זיל מעמדי אי יצאתה לחירות באמירה בלחוד או צריכה גט חירות לכאורה נראה דהאי מלתא תליא בפלוגתא דאיכא בין הראשונים אי שפחות שלנו הם קנויים קנין הגוף דאי הם קנויים קנין הגוף מדינא דמלכותא מחילה לא מהניא בהו וכמ"ש הנ"י בפרק החולץ יע"ש ולפי דעת הרשב"א בתשוב' שכתב דכל עוד שלא הוטבלו לשם עבדות אינם קנויות אלא למעשה ידיו דוקא מחילה מהניא בהו וכמ"ש ה"ה בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה בשם הרמב"ן ז"ל שכל שאין בה קנין הגוף לא צריך גט שחרור מדאמרינן עבד עברי גופו קנוי דאי לא לימא לי' באפי בי תרי זיל וכן הוא דעת חכמי הצרפתים. ולע"ד הי' נראה דע"כ לא אמרו דנלקח במלחמה קנוי קנין הגוף משום דינא דמלכותא אלא בישראל שלקח עבד מיד המלך או מאנשי החיל שלו ששבו אותם במלחמה ונתן להם המלך רשות שכל אחד יזכה במה ששובים דנמצאו אלו ששובים שליחותיה דמלכא קא עבדי שהוא צוה להם כך ומדינא דמלכותא קא זכו בהו קנין הגוף. אבל אם אחר כך חזר אחד מאלו השבאים ומכר עבד אחד לעובד כוכבים אחר יראה דלא זכה ביה הלוקח קנין הגוף דלא שייך השתא לומר דינא דמלכותא דינא דמה איכפת ליה למלך בקנינו של זה השני אם יהיה קנינו קנין גמור או למעשה ידיו דוקא וראיתי להרב בכ"מ בפ"ט מהלכות עבדים שנסתפק אי הא דאמרינן דנלקח במלחמה גופו קנוי היינו דוקא בישראל הקונה בדיני' אלו אבל כותי שלקח כותי אחר בדינים אלו לא קנה גופו דאמרינן בפרק השולח שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו הרי מפורש דאין כותי קונה את הכותי לגופו ואפי' לקחו בשביה וכו' ולע"ד מדברי הרמב"ם יש להוכיח דכל שלקחו בשביה אפי' כותי קונה את הכותי כמ"ש בהדיא ז"ל וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב כו' הרי דיניו דין ולפי זה ע"כ צ"ל דההיא דפרק השולח מיירי בששבאו מעצמו שלא בדינא דמלכותא אבל כל ששבאו בדינא דמלכותא קנה ליה קנין הגוף ומ"מ עדיין יראה דאי חזר זה השבאי ומכרו לעובד כוכבים אחר שאינו יכול להקנותו לו קנין הגוף:

והשתא יראה דבנ"ד אי ישראל זה שלקח זאת השפחה לקחה מיד העובד כוכבים שלקח מיד הישראל אינה קנויה לו קנין הגוף ומחילה מהניא בה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. אבל לע"ד עם שאיני כדאי יש לי להשיב על עיקר דינו של הרמב"ן דס"ל דכל קנין שאינו אלא למעשה ידיו דמחילה סגי ביה להפקיע קנינו ומאי שנא מעבד עברי הנמכר לישראל שאע"פ שאין לו בו קנין הגוף אלא למעשה ידיו דוקא אפי' הכי לא מהניא ביה מחילה וכדאמרי' בפ' קמא דקדושין ע"ע גופו קנוי והרב שמחל גרעונו אין גרעונו מחול והאי קנין הגוף דעבד עברי בודאי שאינו אלא למעשה ידיו כדמוכח בפרק השואל דפריך שם אמתניתין דהשואל את הפרה ושלחה ביד עבדו וכו' והלא יד עבד כיד רבו ומוקי לה בעבד עברי דלא קני ליה גופיה אלמא דאין ע"ע קנוי קנין הגוף וע"כ צריך לפרש דכי אמרו בפרקא קמא דקדושין עבד עברי גופו קנוי היינו לומר שקנוי קנין הגוף למעשה ידיו לענין דאין גרעונו מחול וכ"כ התוספות שם בפרק השואל וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דמעשר שני גבי מערימין על מעשר שני ויש לי להביא עוד ראיה לזה דאפי' קנין שאינו אלא למעשה ידיו מחילה לא סגי להפקיע קנינו מאותה שהשיב מהר"ם ז"ל על בע"ה שא"ל למלמד זיל מעמדי דלא' פקע שעבודו דגופו קנוי לב"ה וכדרבא דאמר ע"ע גופו קנוי וכו'. הרי בהדיא דאפי' גבי פועל שאינו קנוי לב"ה כי אם למעשה ידיו אינו נפקע שעבודו באמירה בלחוד. וכיוצא לזו כתב הריב"ש ז"ל גבי שוכר את הבית לזמן דאי אמר לבעל הבית מסתלקנא מינה לא פקע שעבודיה והביא ראיה מפ' הרבית דקאמר שם האי משכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא צריך למיקנא מיניה וכיון שהוכחנו מכל הני דאפילו קנין שאינו אלא למעשה ידיו לא מסתלק ממנו בדבור בלבד יראה דה"ה ג"כ בהני שפחות דאפי' תימא שאין לרבם בהם אלא קנין למעשה ידיו לא סגי בהו מחילה וממקומו הוא מוכרח דאמרינן בפרק הגוזל ופריך ליה מהברייתא דקתני גבי עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים דאין באין עליו בעקיפין ומשני רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי הרי בהדיא דע"ע הנמכר לעובד כוכבים קרי ליה גופו קנוי ומשוה ליה לע"ע הנמכר לישראל ואע"פ שעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים אינו קנוי לו אלא למעשה ידיו וכדקתני ולא הם קונים מכם:

וראיתי להריטב"א במס' קידושין שהקשה גבי הא דאמרינן ע"ע גופו קנוי דהיכי קאמר דגופו קנוי והלא אית ליה יד לכל דבר בלא רבו ותירץ דלענין אפקועי שעבודיה ה"נ דבדיבור בלבד סגי ומה שצריך גט שחרור היינו כדי להפקיע קנין האיסור שבו שהיה מותר בשפחה כנענית דשני קנינים אית ליה לרבו עליו עכ"ל והנה המעיין ירא' דאיהו ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דכל ע"ע שרי בשפחה כנענית ועפ"ז אתייא ליה שפיר מה שתירץ אבל לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ואפ"ה צריך גט שחרור ע"כ צריך לומר כמ"ש דאפי' להפקיע קנין מעשה ידיו בעי גט וכ"נ מדברי הריטב"א עצמו שהביא הנימו' יוסף בפרק החולץ שכתב דאע"פ שאין ע"ע נוהג בזמן הזה היינו כדי להתירו בשפחה כנענית אבל מ"מ גופו קנוי לענין שעבודו ולא סגי ליה במחילה. וכ"ת א"כ מאי קא מבעייא להו בפרק החולץ בהני דיהבי זוזי לכרגא דא דאינשי ומשתעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא אי לא ופי' המפרשים דהוה מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא ואע"ג דבעלמא אינם קנויים קנין הגוף הכא מיהא קני או דילמא הכא נמי לא קנו להו קנין הגוף משמע מיהא דכל שאינם קנויים קנין הגוף כי נפקי לא צריכי גיטא דחירותא כסברת הרמב"ן שהבאתי. אבל לע"ד לק"מ דההיא מיירי להיכא דאתו לגיורי אח"כ וכמ"ש התוס' והרא"ש שם והא קא מיבעי' ליה לכי מתגיירי אח"כ אי בעי גט שחרור דאי אינם קנויים קנין הגוף אלא למעשה ידיו אע"פ שאותו קנין לא פקע בדיבור בעלמא מכל מקום לכי מתגיירי מיהא פקע דהקדש ושחרור מפקיעין מידי שעבוד או דילמא דינא דמלכותא דינא והרי הם קנויים קנין גמור ואין הקדש מפקיע קניינו ועד בשחק נאמן לי שאחר שכתבתי זה מצאתי בתשובת הראב"ד ז"ל קצת ממה שכתבתי והביאה בספר תמים דעים:

סימן ב

מי שהיה לו שפחה ישמעאלית והפקירה ואח"כ הלכה ונתגיירה אם צריכה גט שחרור להנשא לישראל למ"ד דהני שפחות הם קנויים קנין הגוף בהא מילתא ראיתי להרב בעל פני משה בח"א סי' ך' שהביא משם הרב מר זקני ז"ל שהי' אומר דכל שהפקירה בעודה ישמעאלית תו אינה צריכה גט והוא ז"ל חולק עליו דעדיין צריכה גט כדי לאפקועי איסורא והביא ראיה לזה מההיא דאמרו בפרק החולץ חזי מר הני דיהבי זוזי אכרגא דאינשי כי נפקי צריכי גיטא אי לא ומסיק שם דצריכי גיטא וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דנ"מ שאם יתגיירו אח"כ מותרים בבת ישראל אלמא דאע"ג דהוו נפקו בעודם עובדי כוכבים אפ"ה כי מתגיירים אח"כ צריכי גיטא אלו דברי הרב ולע"ד חזי לי כסברת הרב מר זקני וטעמא דכל שהיא ישמעאלית ועדיין לא טבלה לשם עבדות לא חל עליה איסור שפחה ודין ישמעאלית יש לה וכמו שנראה מדברי הר"מ ז"ל בפ' ט"ו מהלכות איסורי ביאה שכתב דעובד כוכבים שבא על השפחה כותית הולד הולך אחר הזכר וכתב ה"ה ז"ל הטעם דאין קפידא בשפחות ועבדות בעודן בגיותן וכיון שכן דעודנה בגיותה לא חלה עליה עדיין איסור שפחה א"כ כי הפקיר' בישמעאלים דפקע שעבודה תו לא נשאר אצל רבה איסור קנין שפחות. ומה שהביא הרב בפ"מ מההיא דפרק החולץ דהוי מצריכי להו גיטא דחירותא ואע"פ דנפקי בעודם עובדי כוכבים כדי לאפקועי איסורא לע"ד אין נראה כן דלפי מה שהבין הרב דאבעיא איירי דלאחר שנפקו מידי שעבודם קא בעי ליה אי צריכי גיטא לאחר שיתגיירו א"כ קשה קצת בלישנא דהרא"ש דכתב ונ"מ שאם יתגיירו שיהיו מותרים בנות ישראל ע"כ דהאי לישנא דקאמר ונ"מ וכו' לא נתיישב כיון דעיקר הבעיא להכי הוא לאישתרויי בבת ישראל ועוד דלישנא דתלמודא דקאמר כי נפקי צריכי גיטא וכו' משמע דמיד כי הוו נפקי הוו יהבי להו גיטא אשר על כן נראה לע"ד הדברים כפשטן דבעודם עדיין עובדי כוכבים הוו יהבי להו גיטא כדי שאם יתגיירו אח"כ יהיו מותרים בבת ישראל. ומ"ש הרב בפ"מ דבעודם עובדי כוכבים לא שייכי בגט לע"ד איכא למימר דגיטא דקאמר היינו שטר שחרור דקי"ל דעובד כוכבים קונה ומקנה בשטר כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מהלכות זכייה והטור בי"ד סי' רס"ז דהקונה עבד בין שקנאו בעודו עובד כוכבים וכו' נקנה בכסף ובשטר וכ"ת עדיין אם כפי' דמיירי דהוו יהבי להו גיטא מיד כי נפקי בעודם עובדי כוכבים א"כ ל"ל שטרא בהפקר סגי אפי' להפקיע קנין הגוף ואיסור שפחות ועבדות ליכא כיון דהוו עדיין עובדי כוכבים ולא חל עלייהו איסור קנין עבדות איכא למימר דאין הכי נמי וחדא מינייהו נקט ע"ד שכתבו התוספות בפרק קמא דקדושין דף ט"ו:

ומ"ש הרב מהרשד"ם בחי' סי' קצ"ד שדעת הר"מ דהלוקח עבד שנשבה במלחמה בדינא דמלכותא מיד כשנכנס ברשות ישראל חל עליה שם עבד כנעני ואין לו תקנה בבת ישראל כי אם בכסף או בשטר ע"כ וזה נראה כסברת הרב בעפ"מ ז"ל. אבל לע"ד דברי הרשד"ם אלו אינם נראין אצלי דהוא ז"ל דקדק בדברי הרמב"ם דאף כשנשבה במלחמה בדינא דמלכותא דקנה ליה קנין הגוף אפ"ה כל עוד שהוא תחת השבאי לא חל עליו שם עבד כנעני לענין אם בא לאתגיורי כל זמן שלא בא ליד ישראל דאז חל עליה מיד שם עבדות ע"כ ודברים אלו ליתנהו כלל דבהדיא כתב הר"ן ז"ל בפרק השולח דכל היכא דקנה ליה העובד כוכבים קנין הגוף אם ברח ממנו ונתגייר צריך גט שחרור. ועוד קשה על פי' שסובר דמ"ש הרמב"ם ז"ל ועבד הנלקח מכל אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר איירי מיד שנכנס לרשות ישראל אפי' בלא טבילה משום דמיד חל עליה שם עבדות ודברים אלו אי אפשר לאומרם דבהדיא כתב הטור בהלכות עבדים ז"ל ובאינך כולהו הגוף קנוי לו מיד ובכולם כל זמן שלא הוטבלו לשם עבדות דינו כעובד כוכבים לכל דבר ואלו הרמב"ם שכתב הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר ע"כ צריך לפרש ולומר דאיירי לאחר שהוטבלו לשם עבדות דכל זמן שלא הוטבלו אין דינו כעבד כנעני וכמ"ש ה"ה בהלכות איסורי ביאה דעבד כותי שבא על הכותית או כותי שבא על השפחה הכותית דהולד הולך אחר הזכר ואינו עבד משום דבעודם בגיותן לא שייך דין עבדות ושפחות ואין לדחות ולומר דההיא מיירי בעבד שלא נלקח בדינא דמלכותא שאינו קנוי לרבו קנין הגוף דא"כ לא הוה ליה להרמב"ם ז"ל למיסתם דבריו ועוד דמדברי ה"ה שכתב דאין קפידא בעבדות ושפחות בעודן בגיותן משמע דמיירי בעבד גמור שהוא קנוי לרבו קנין הגוף ועל זה קאמר דאע"פ שהוא עבד גמור או שפחה מכל מקום בעודן בגיותן לא חל עליה שם עבדות אבל אי מיירי בעבדים שאינם קנוים לרבם קנין הגוף דאינם עבדים כמו שפי' רש"י ז"ל בפרק נושאין על האנוסה דף צ"ט הכי הוה לי' להרב המגיד לומר דבעודן בגיותן ליכא עבדות ושפחות וכ"ת אי הרמב"ם מיירי בשהטבילם לשם עבדות מאי אתא לאשמועינן בנלקח בדינא דמלכותא דהוי ע"כ הלא אפי' הנלקח שלא בדינא דמלכותא ג"כ כתב כבר שאם הטבילו לשם עבדות הוי עבד גמור איכא למימר דאתא לאשמועינן דדינא דמלכותא דינא ולא תימא נשבה במלחמה גזל הוא בידו ואי קאי גביה בדינא ובדיינא נפיק מתחת ידו קמ"ל דקניינו קניין גמור הוי למעשה ידיו וכ"נ מדברי הרמ"ה שהביא הטור שכתב דישראל הנשבה במלחמה קנאו שבאי למעשה ידיו מדינא דמלכותא ולע"ד נראה שכן הוא כונת הנ"י ומ"ש גופו קנוי ר"ל למעשה ידיו לאפוקי בלוקח עבד מן העובד כוכבים דס"ל שאין גופו קנוי אלא לשעבוד בלבד כשאר משכון. והנ"י בפרק החולץ כתב דעבדים הישמעאלים הרי הם קנויים קנין הגוף וצריכים שיביאו ראיה שנתגיירו מדעת רבם משמע דאע"פ שקנויים קנין הגוף אי טבלו מדעת רבם יצאו לחירות וא"צ גט שחרור דאי בשיש בידם גט שחרור תו לא בעי טבילה מדעת רבם:

סימן ג

וישראל שנשבה במלחמה אי קנה ליה השבאי אי לא דהטור בסי' רס"ז כתב משם הרמ"ה דאי קנאו במלחמה קנה ליה מדינא דמלכותא. אבל מדברי הרמב"ן שהביא הרשב"א בחי' לפרק השולח נראה דאין עובד כוכבים קונה לישראל כי אם ברצונו ובדעתו והלכך הפודה ממנו לא ישתעבד בו שהרי גופיה לא קנוי ליה וכתב הרשב"א ז"ל ע"ז דלפי פי' זה קרא דוישב ממנו שבי לאו בישראל גמור משתעי אלא בעבד כנעני וכן פירש הרמב"ן ז"ל בפ"ק דקדושין ע"כ. ולכאורה נראה דמסתייע האי סברא ממתני' דקתני שם דף מ"ה אין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם יע"ש ולפי סברת הרשב"א שפירש דשבאי קני ליה לישראל בחזקת מלחמה שהתורה זיכתה לו א"כ מדינא. נמי אינם יכולים להבריח השבויים דקי"ל גזל העובד כוכבים אסור וגבי ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מתנייא כדאיתא בפרק הגוזל דף קי"ג דאסור להפקיעו מיד העובד כוכבים משום דע"ע גופו קנוי. ובשלמא לדעת הרמב"ן ז"ל ודוקא גבי עבדו של ישראל הוא דקני ליה שבאי משום דקני ליה ביאוש בעלים אתי שפיר מתני' דקתני אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם דמדינא לא קני ליה שבאי שהרי לגבי עצמו לא שייך יאוש שאין אדם מתייאש מגופו. ומיהו עדיין איכא למימר דמתני' דקתני אין מבריחין מפני ת"ה דמשמע דמדינא הוה שרי איירי כשנשבה שלא בדינא דמלכותא דאז עובד כוכבים שבאי לא קני ליה וגזל הוא בידו ומ"ש הרמב"ן ג"כ בהכי מיירי וכמו שנראה מתוך דבריו שהביא משם הראב"ד שהקשה שם בשמעתין דהיכי קני ליה שבאי לעבד והלא גזל הוא בידו והוצרך הרמב"ן ליישב ולומר דהכא מדין יאוש בעלים קני ליה אבל כשנשבה במלחמה בדינא דמלכותא הא ודאי לא מיקריית גזילה ונראה שמה שהוכרח הרמב"ן לומר דמתני' איירי כשנשבה שלא בדינא דמלכותא ולא פירש לה כמו שפירש לה הרשב"א ז"ל משום דאי מיירי כשנשבה במלחמה בדינא דמלכותא הוה קני ליה השבאי קנין הגוף כמו שכתבו התוספות והרא"ש והנ"י בפרק החולץ ומסוגיין דפ' השולח משמע דלא קני ליה אלא למעשה ידיו. ומה שהקשה הרשב"א על הרמב"ן דאי משום יאוש נגעו בה היכי טיהרו עמון ומואב בסיחון והלא אין קרקע נקנה ביאוש יע"ש לע"ד לק"מ דהתם הוה חזקת מלחמה וליכא בה משום גזילה. והא דמייתי משם ראיה למתני' דעבדי' ואע"ג דמתני' איירי בשבאי גזלן ולא קני ליה אלא משום יאוש לא מייתי משם אלא למילף דעובד כוכבים יש לו קנין בחזקה דהוה ס"ד לומר נהי דנתייאשו הבעלים והוי הפקר מ"מ שבאי גופיה באיזה קנין קנאו ולזה מייתי דאשכחן דעובד כוכבים קונה בחזקה מדאמרינן עמון ומואב טיהרו בסיחון. ומאי דמוקי הרמב"ן ז"ל קרא דוישב ממנו שבי דמיירי בשפחה כנענית דוקא ואע"ג דהתם בחזקת מלחמה איירי התם שאני משום דשעת שלום היה שלא היה לישראל מלחמה עם עמלק ולא ה"ל רשות לעמלק להלחם עם ישראל וההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היינו מפני שהיה ביניהם מלחמה מקודם והביאני לזה ההיא דאמרינן בסנהדרין דף נ"ט דיפת תואר אסורה לעובד כוכבים משום דלאו בני כיבוש נינהו ולא אמרי' דינא דמלכותא דינא. אבל במלך שעשה מלחמה והביא שביה שלו דכתב הר"מ ז"ל דדינא דמלכותא דינא נראה דליכא לפלוגי בהאי בין שבוים עובדי כוכבים לשבוי' ישראל ובכל גוונא קנאו השבאי וכיון שכן ישראל הקונה מן השבאי קנאו ג"כ לאישתעבודי ביה וכמ"ש הרמ"ה והטור:

איברא דעדיין צריך להבין דלכאורה נראה בפ"ק דקדושין דישראל הפודה את חבירו מיד העובד כוכבים אינו יכול לאישתעבודי אלא יוצא לחירות דהכי איתא שם בברייתא דרבי ס"ל דבין גאולת אחרים ובין גאולת הקרובים לחירות וקי"ל הלכה כרבי ואין לומר דהתם על עיקר המצוה קאמר שצוה לנו לפדותו לחירות אבל אם זה לא רצה לפדותו לשם בן חורין אלא להשתעבד בו אין מפקיעין שיעבודו ע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל הביאו הטור בי"ד סימן שנ"ו בענין שכר הרופא דאין מפקיעין זכותו משום דכל מצוה דרמיא אכ"ע ונזדמנה לאחד לעשותה ולא רצה לעשותה אלא בשכר דאין מפקיעין שעבודו יע"ש. דא"כ לא הוה ליה ולהרמב"ם ורש"י ז"ל לכתוב הכא אם פדאו הרי זה יצא לחירות אלא כך ה"ל לומר מצוה לפדותו לשם בן חורין ומדכתב אם פדאן הרי זה יצא לחירות משמע דאפי' פדאו אדעתא לאישתעבודי ביה יצא לחירות משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר דאפי' הרמב"ן ז"ל יודה הכא וע"כ לא קאמר אלא שאר מצות משום שאינו מפורש בהדיא בתורה ועוד דהכא שאני משום דכתיב ונגאל דמשמע דלעולם יוצא לחירות וליישב דברי הרמ"ה ז"ל אפשר לומר דס"ל דההיא איירי במוכר עצמו לעובד כוכבי' ואין למדין ממנו דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו:

וראיתי למהריב"ל בח"ג סי' ז' שנשאל על ראובן שפדה מנכסיו לשבוי אח' ומבקש ממנו שיתן לו מעותיו ואם אין לו שיטיל את עצמו על הצבור כי לא פדאו אלא אדעתא דהכי והשיב הרב ז"ל דאפי' אי לא קני ליה לזה השבוי אפי' למעשה ידיו אפ"ה לא גרע מחוב דעלמא שהוא חייב לפרוע דלא שייך בהאי גוונא לומר מבריח ארי מנכסי חברו כיון דהוי בריא היזקא אח"ד. ולע"ד אין נראה כן אלא כל שאין קנינו קנין אינו חייב לפרוע לו כיון דמצוה עשה ובפרק הכונס פי' רש"י ז"ל טעמא דמבריח ארי שהוא פטור משום דמצוה עשה ואפי' הרמ"ה ז"ל שכתב דנשבה במלחמה כיון דקנאו העובד כוכבים בדינא דמלכותא ישראל הקונה אותו משתעבד בו היינו היכא דקנאו כדי לאישתעבודי בו דקנינו קנין אבל היכא דלא כיון לקנותו לעצמו אע"פ שדעתו היה ע"מ שישלם לו אין לו עליו כלום משום דמצוה עשה ואפי' היה לשבוי ממון במקום אחר מ"מ עני היה באותה שעה וכיוצא לזה כתב ר"י והביאו הר' ב"י בי"ד סי' רנ"ג בב"ה העובר ממקום למקום ופירנסו אחר דאין חייב לשלם כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה ולא דמי למ"ש התוספות בפרק הגוזל גבי עובדא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבוים וסליקו גנבי עליה ויהביה ניהלייהו ומשמע שם דטעמא משום דההיא ארנקי היה מיוחד לפדיון שבוים הא לאו הכי חייב לשלם ואע"פ שלא הי' לו ממון אחר שם באותה שעה דהתם שאני משום שהוא עצמו שלח ידו בפקדון והציל עצמו ולכך אי לאו דהוה ממון של פדיון שבוים היה לו ליקח אותם בהלואה ולא יציל עצמו בנכסי חברו אבל היכא דהצילו חברו בממונו כיון דמצוה עבד דאין לך פדיון שבוים גדול מזה ה"ז פטור לשלם לו כיון דלא היו לו נכסים שם כדי לפדות עצמו עני היה באותה שעה וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סימן רצ"ב גבי עובדא דארנקי ואפי' תימא עדיין דכל היכא דאית ליה לניצל ממון אפי' במקום אחר חייב לפרוע למציל משום שאין אדם חייב להציל את חברו היכא דאית ליה לניצל כדי להציל את עצמו כמ"ש הרא"ש במס' סנהדרין מ"מ באין לו נכסים עכשיו כלל כ"ע מודו שהוא פטור מלשלם וזהו שכתב הרמ"ה דאם לא קנאו בדינא דמלכותא ה"ז גזל הוא בידו של שבאי ואין לרבו שני עליו אפי' דמים ואע"פ שהצילו משום דמצוה עשה ועוד נראה לע"ד דאפי' היה לניצל ממון כל שזה שפדאו היה סבור שלא היה לו ופדאו לשם מצוה והשתא דידע דהיה לו ממון תבע מיניה אין לו כלום דלא גרע מפודה עבדו של חברו לשם בן חורין דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח ז"ל ואם פדאו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום וכתב הבכ"מ שם דהטעם הוא משום דמעיקר' כבר הפקיר ממונו אצלו יע"ש:

סימן ד

האומר עשיתי פ' עבדי בן חורין סתם לכאורה נראה מדברי הר"ן בסוגיין דהשולח דף מ' דכל בסתם הוי הודאה ויצא לחירות שכתב ז"ל וכ"ת ובין בעבד ובין בשדה אמאי לא מהני אפי' בע"פ באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בע"ד י"ל דכי אמר בדרך הודאה הכי נמי אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות אלו עסקינן עכ"ד ומפשט לשונו נראה שמחלק בין אומרו בסתם עשיתי פ' עבדי בן חורין דכה"ג הוי הודאה והרי הוא בן חורין לכשיגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וכן כתב הראב"ד בפי' הביאו הטור בח"מ סי' ס' ז"ל הצ"ל והראב"ד כתב על זה שלא נראה לו תשובת הרב כי האומר נתתי לפ' כך וכך הודאה היא ולא הקנאה יע"ש. אמנם הרי"ף נראה דלא ס"ל הכי וכן נראה מדברי הרמ"ה ז"ל הביא דבריו הטור בי"ד סימן רס"ז ז"ל ואפי' בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה יע"ש נראה דס"ל דבסתם לא הוי הודאה אלא אם כן יש הוכחה בדבריו. שאמרו דרך הודאה וכן נראה מתשו' הריטב"א הביאה הב"י בח"מ בסימן הנז' ז"ל הצ"ל גם מה שטען שאין במשמעות לשון ונתתי אלא שנתנה כבר בודאי כי לשון ונתתי שתי לשונות משמע משמע לשעבר ולהבא שהרי אמרו בפר' השולח האומר נתתי שדה פ' לפ' הרי הוא שלו ואמר ר' יוחנן וכלן בשטר מפני שאינו לשון הודאה שאלו בהודאה בלא שטר נמי קנה אלא מפני שהוא לשון מתנה להבא צריך שטר כן פירש הרמב"ן והרמ"ה ז"ל יע"ש נראה מדבריו דאפי' בסתמא לא מהני האי לישנא דנתתי בע"פ כיון דמשמע ג"כ להבא. אבל בריש פרק הכותב גבי האומר שדה זו אין לי עסק בה כתב הריטב"א בשם כ"י ז"ל ואומר רבינו דמתני' כשאמר כן לשון סילוק וגילה דעתו שאומר בלשון הקנאה אבל באומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואפי' כשאומר כן בלשון סתם ולא גילה דעתו אם בלשון הקנאה אם בלשון הודאה זוכה הוא מדין הודאה כיון שפשוטו של לשון הכי משמע ולשון חכמים כך הוא הרי את מקודשת לי שר"ל הרי את תהא מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו משמע לשעבר ולהבא וזוכה הוא באיזה שיזכה יותר וכדאמרינן בפרק השולח עכ"ל ונראה דכוון לההיא דריש פרק השולח דפריך אלמא בטל מעיקרא משמע ומשני אמר אביי בטל שתי לשונות משמע משמע דבטל ומשמע דליבטל גבי גט לישנא דמהני בי' קא' גבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר יע"ש:

כתב הטור בהלכות עבדים בשם הרמ"ה דש"מ שאמר אחד מאלו הלשונות כיון שמשמעותו לשון שחרור יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ע"כ וכתב הב"י דבשעמד הש"מ איירי ואע"ג דש"מ שעמד חוזר עבד שאני משום דיצא עליו שם בן חורין עכ"ל ודימה הרב זה לההיא דש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד דחוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד משום דיצא עליו שם בן חורין ואינו נראה לי דהתם בשכתב בשטר איירי דעדים מפקי ליה לקלא. וראיתי בס' ב"ה שכתב דההיא דש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו דיצא לחירות אפי' אם עמד דמכל מקום צריך גט שחרור כדי להתירו בבת ישראל יע"ש אבל מדברי התוספות והרשב"א שם נראה דא"צ גט שחרור וה"ט משום דכיון דיודע שאינו יכול לחזור אף הוא גומר והקנהו מעכשיו באותו שטר:

סימן ה

והא דכתב הרמ"ה דכל הני לישני מהני בש"מ אפי' בעל פה דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ע"כ נ"ל דהיינו דוקא באומר עשיתי וכו' דכיון דבבריא מהני בשטר בש"מ גם כן מהני אפי' בעל פה אבל באומר אעשנו כיון דבבריא לא מהני אפילו בשטר שאינו אלא לשון הבטחה שיעשנו אח"ז ובשטר אחר א"כ בש"מ ג"כ לא מהני. אבל באומר יהיה בן חורין אע"ג דהאי לישנא משמע להבא בש"מ מהני וראיה לדבר מההיא דפרק מי שמת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה וכתבו הרמב"ן והר"י ן' מיגאש והרמ"ה דהיינו דוקא בשכיב מרע אבל בברי' לא מהני אפי' בקנין שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו ובשכיב מרע כיון שהוא מדבר לאחר מיתה מהני ולא דמי לאעשנו דמשמע שהוא יעשה אותו והיאך יעשה אותו בן חורין לאחר מיתה אמנם הראב"ד והטור בשם הרא"ש ז"ל סברי דיטול אינו להבא אלא במתנה זו משמע וכ"כ הרמב"ן הביאו הב"י בסי' רנ"ג וכן ההיא דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה אוקמוה הרי"ף ז"ל והר"מ דאיירי בש"מ והטור בסי' הנז' כתב עליו ולא ידענא למה חשיב קנין דברים דמעשה גדול הוא יע"ש ולדעתי טעמייהו מפורש דסברי דיטול משמע להבא:

סימן ו

כתב בספר פמ"א סי' ע' דמי שהפקיר את עבדו ומת והניח בנים קטנים דאפטרופוס מצי לשחררם יע"ש. ולדעתי אינו כן דמאי שייאטיה דאפטרופוס בעבד כדי לשחררו כיון שאינו אדון שלו וכמ"ש הראב"ד בהשגות וכ"נ מפירוש רש"י ג"כ ואע"ג דאפטרופוס יכול לשחרר עבדים מדינא היינו על ידי נטילת הכסף מידו של עבד בכי האי גוונא ידו כידם כיון שהוא לזכות היתומים אבל במידי דליכא זכות ליתומים אין יד אפטרופוס כידם וכמ"ש מדברי ש"ך סי' קכ"ו ס"ק פ"א ובכי האי גוונא שכבר הוא הפקר אפי' על ידי קבלת הכסף לא משתחרר וכמו שכתבו התוספות ז"ל בפרק השולח דף ל"ט ע"ב:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה