מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שומרים · סימן טז
ומעות עניים נתמעטו משמירה וכדדריש בפ' החובל לשמור ולא לחלק ופירש"י דמיירי במסרם לידו לחלקם דתו לאו דבעלים נינהו ועניים נמי לא מצו תבעי ליה שהרי אינם ידועים והוי ממון שאין לו תובעים ע"כ ולפי דבריו יצטרך לומר דההיא ארנקי דאפקדיה רב יוסף ביד ההוא גברא דחייביה ר' יוסף ואותביה ליה אביי מהאי דרשא דלשמור וכו' לא הפקידם בידו לשמור בלבד אלא לחלקם לעניים ג"כ דאי לאו הכי הלא רב יוסף גבאי הוה והיה יכול לתובעי את אשר הפקיד אצלו וכבר ראיתי להרב הרא"ם בסימן נ"ב שכתב כמו כן. אבל הרב מהרימ"ט בחי"ד סי' ל"ט כתב דר' יוסף לא הפקידם כי אם לשמירה בלבד כפשטא דמילתא ומ"מ כיון דר' יוסף גופיה היה פטור משמירה שהרי לחלקם באו לידו כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אבל שיטה אחרת יש והיא ס' ראב"ן שכתב דאפי' אם הפקידו הבעלים בידו לשומר' ופשע בהם ה"ז פטור משום דרשא דלשמור לאפוקי הני זוזי דהרי הם עומדים לחלק וזו היא סברת הרשב"א ג"כ כמ"ש ר' ירוחם בשמו וכ"נ מדברי ר' שמשון שהביא המרדכי בפ"ק דבתרא שהקשה דל"ל לדרשא דלשמור ת"ל דהוי ממון שאין לו תובעין ותירץ דר' יוסף גבאי הוי ותובע מההוא גברא אשר הפקידו ודעת הרמב"ם ז"ל צריך להבין שכתב מי שהפקידו אצלו מעות עניים ופשע בהם ונגנבו ה"ז פטור משום שנאמר לשמור והרי הוא ממון שאין לו תובעים וסתמיות דבריו נראה דהוי אפי' כי הפקידו בידו לשמור ואם כן היאך כתב דהרי הוא ממון שאין לו תובעים והלא הבעלים יכולים לתובעו את אשר הפקידו אצלו כמו שנראה מפי' רש"י דכל שהפקידו הבעלים אצלו לשמור הרי הם יכולים לתובעו:
ונראה דרש"י ז"ל ס"ל דטובת הנאה ממון ולהכי אם לא נתנו הבעלים בידו לחלקם הרי יכולים לתובעו בדין ולהוציא מידו של זה דכל כמה דלא זכו ביה עניים עדיין ברשותיה דבעלים קאי כדאמרי' פ"ק דערכין סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי יכולים הבעלים לשנותה וכמו שפי' רש"י שם ומה"ט כתבו בהגה' מרדכי דבבא בתרא דמעות צדקה חשיבי שיור משום דכל כמה דלא מטו ליד גבאי ברשותיה דבעלים קיימי אבל דעת הרמב"ם ז"ל דטובת הנאה אינה ממון ואם הפקידום הבעלים ביד אחר ואינם רוצים להחזירם לבעלים אלא לחלקם הוא לעניים אין מוציאין מידם וכמ"ש מהריק"ו בשורש קס"א. וה"ט דמכי אמר זה מעות אלו לעניים הוקצו לצדקה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והא דמצי לשנותה היינו משום דמעות של צדקה שרי לאישתמושי בהו בין הוא בין אחר וכדאמר התם. וכ"ת בין לדעת רש"י ובין לדעת הרמב"ם שכתב משום דהוי ממון שאין לו תובעים א"כ אמאי איצטריך לדרשא תיפוק ליה משום דהוי ממון שאין לו תובעין. איכא למימר דאי לאו האי דרשא דלשמור כי פשע בהם ונאבדו הבעלים היו תובעים אותו שישלם להם כדי לתת צדקתם לעניים וכדאמרינן בפרק הניזקין בכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים לשלם ופי' רש"י ז"ל דאפ' לא היה אלא נדבה שאינו חייב באחריותה משום שזה רוצה להביא קרבנו:
והשתא אתי שפיר מה שאמרו בפ' הגוזל בתרא בההיא ארנקי דזוזי דפדיון שבוים דאפקדוהו בההוא גברא ואתו גנבי עליה שקלא ויהבה להו דה"ז פטור משום דאין פדיון שבוים גדול מזה הא לאו הכי היה חייב לשלם ואף דהוי ממון שאין לו תובעים וה"ט כמ"ש דכל שאכלם או הפסידם בידים הרי הבעלים תובעין אותו שרוצה לקיים מצותם לפדות את השבויים וכי נתמעטו מעות של עניים מלשמור היינו דוקא מפשיעה. אבל כי הפסידם בידים ה"ז חייב וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב מי שהפקידו אצלו מעות של' עניים וכו' ה"ז פטור משום שנאמר לשמור וכו' עד ואפי' באו עליו גנבים והציל לעצמו בממון פדיון שבוים פטור דאין לך פדיון שבוים גדול מזה ע"כ משמע מדבריו דאפי' בהפקיד אצלו דפטור מפשיעה אם אבדם בידים חייב לשלם אי לאו משום דאין פדיון שבוים גדול מזה: