מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שבועות · סימן יד
ראובן תושב ח"ל גמר בדעתו לעלות לא"י ולדור שם ואחר שמכר כל אשר לו ויהיה לשום בדרך פעמיו בתו הקטנה אשר היתה נשואה בראות' כי אביה ואמה מתפרדין מאצלה מתוך צערה אשר היתה לה חלתה ובראותו ראובן כי ח"ו היה חשש סכנה שמא תמות בתו אם תעזוב את אביה ואת אמה הניח את אשתו אצל בתה ועלה לא"י לזיירא להשתטח על קברי אבות ועת' שואל להתיר את שבועתו או את נדרו:
תשובה שנינו בפ"ג דנדרים נדרי אונסין הדירו חברו וחלה הוא או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין כלומר ומותר בלא שאלה. איברא דהרא"ש ור"י ז"ל כתבו דאיירי באונסי דלא שכיח אבל באונסי דשכיח מדלא התנה אונסי נמי קבל עילויה ולפי זה היה נראה לכאורה דלא שרי הכא מטעם אונס שהרי זה ענין דשכיח דסתם קטנ' יש לה געגועין אצל אמה ולא תעזוב את אביה ואת אמה ובפרט אם קטנה זאת כבר הית' לה געגועין עמה. אבל כל זה אינו כלום דהכא כיון דחלתה הבת מתוך זה ה"ז פטור מטעם האדם בשבוע' פרט לאנוס וא"צ שאלת חכם:
איברא דמספקא לי עדיין כיון דזה האיש לא קבע זמן לנדרו נהי דהשתא נאנס ואינו יכול לקיים נדרו מכל מקום כל זמן שימצא שעת הכושר ה"ז מחוייב לקיים נדרו או דלמא כיון דכונתו של ראובן היה לעלות עכשיו והראי' שמכר כל נכסיו ובפי' איתמר לעלות לא"י ה"ז כמי שקבע זמן ואמר לעלות מיד ולדור שם וכיון שנאנס שאינו יכול לדור עכשיו ה"ז נתבטל נדרו וראיתי להר"ן ז"ל בפרק קונם דהאוס' עליו פירות שנה א' סתמא שנה זו קאמר ואם פשע קרוב אני לומר שאין לו תשלומין עכ"ד. אלמא דאפי' בלא קבע זמן כיון דמסתמא שנה זו משמע אם פשע אין לו תשלומין כ"ש בנ"ד דבפירוש איתמר לעלות עכשיו דאם פשע או נאנס שוב אין לו חיובא דנדרא. הן אמת דנראה דהר"ן ז"ל לא פסיקא לי' מלת' ומספקא אמרה ומעיקר' כתב דאם פשע יש לו תשלומין לשנה הבאה אע"ג דאיכא איסור בתחלה משום בל תאחר. אמנם כד דייקינן בה נראה דעד כאן לא מספקא ליה להר"ן ז"ל איא אלא באומר שנה סתם דאי סתמא שנה זו במשמע הא ודאי אין לו תשלומין או דלמא סתמא לאו שנה זו אישתמע אלא דלכתחלה צריך לנהוג שנה זו משום בל תאחר. ולפי זה נראה דמי שנדר לעלות לא"י אי סתמא מיד משמע בשנה זו אם עבר השנה ולא הלך שוב ליכא עליה חיובא דנדר. או דילמא סתמא לעולם משמע ונהי דחייב לעלות מיד משום בל תאחר מ"מ לעולם רמי עליה חיובא לקיים נדרו ואיברא דמההיא דפ' מרובה מי שנדר ליקח בית ולישא אשה אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא הוגנת לו דההוגנת לו קאמר משמע דכל הנודר סתם סתמא מיד משמע והיה איפשר לומר דהתם משום בל תאחר הוא דקא מחייבינן לי' לקיומיה מיד וכההיא דאמרי' בפ"ק דר"ה וצדקה מחייב עליה לאלתר דהא קיימי עניים וכ"כ הרב מהרי"ט בח"א סימן קל"א. איברא דלפי טעם זה לא שייך אלא בנדרים של מצוה דשייך בהו בל תאחר אבל בדבר הרשות דלא שייך בל תאחר לעולם משמע. אבל מדברי הטור בסי' רי"ט שכתב ז"ל מי שנדר או נשבע לקנות לו בית וכו' נראה דאפי' בדבר הרשות חייב לקיומיה מיד ולפ"ז צ"ל דכל סתמא מיד משמע דאי משום בל תאחר ליכא לומר דעדיין לא מצינו בל תאחר בשבועות ואפי' בנדרים לא אמרו אלא בנדרים של מצוה אבל בדבר הרשות נראה דליכא משום בל תאחר וכ"כ מהרי"ט ז"ל הגם שמדברי הר"ן ז"ל בפ' קונם נראה דבכל נדרי' איכא בל תאחר הדברים תמוהים עוד דע"כ לא אמר' אלא בנדרי' אבל בשבועות לא שמענו איברא דמדברי הר"ן פ"ק (עיין דף ג' ע"ב) נר' דכל דבר שאינו מחוסר מעשה הוא דאמרינן דמהשתא חייל אבל דבר התלוי במעשה א"א לומר שיחול מיד ולפ"ז נראה דבנ"ד שמחוסר מעשה לא משמע מיד אלא שמחוייב לקיים לאלתר משו' בל תאחר דהא קאי ועומד:
וראיתי להריב"ש בסי' קצ"ח שהשיב על מי שנשבע להזמין בתו לנשואין ולא קבע זמן שמחוייב להזמין מיד שמיד חל עליו קיום שבועתו ואע"פ שכל שלא קבע זמן אינו עובר על שבועתו כל זמן שבידו לקיימה מכל מקום מעתה הוא חייב לקיימה דומיא דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דחייב למנות נזירות מיד ואם לא מונה עובר בבל תאחר עכ"ד. ודבריו צ"ל דנראה דמההיא ליכא ראיה דהתם שאני משו' דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הכי קאמר הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאכלים נזירותי קודם שאפטר מן העולם ומשום הכי קם בבל תאחר מיד אבל בנשבע או נודר סתם אי סתמא לאו מיד משמע תו ליכא למיחש לשמא ימות דאנוס הוא. ותו ק"ל דנראה מדברי הריב"ש דמאי דחייביה לקיים שבועתו הוא משום לאו דבל תאחר וכבר כתבנו דאיסור זה לא מצינו בשבועות כי אם בנדרים. ונראה דהרב ז"ל לאו משום בל תאחר אמרה אלא ס"ל שכל הנודר או נשבע סתם ויש ספק בידו לעשותו ה"ז חייב לעשותו מיד מטעם דשמא ימות ולא יוכל לקיים אח"כ ומייתי מהתם דמשום דחיישינן לשמא ימות ה"ז חייב לעשותו מיד ואע"ג דמהתם לא משמע אלא באומר לא אפטר וכמ"ש הר"ן ז"ל מכל מקום מייתי שפיר כי היכי דהתם האי גברא לא לקבולי עכשיו נתכוון שא"כ ל"ל לומר לא אפטר ולמה לא קיבל סתם ואפ"ה מטעם חשש דשמא ימות חייב ה"נ בקיבל סתם לעשות דבר ובשבועה כל שיש ספק בידו ה"ז חייב לעשותו מיד וגבי ההיא דצדקה מחייב עליה לאלתר דקדק הרשב"א ז"ל דמדלא קאמר עובר לאלתר משמע דליכא עליה אלא חיובא בלבד:
איך שיהיה למדנו דזה שנשבע לעלות ולדור בא"י כיון שלא קבע זמן לנדרו אע"פ שנאנס עכשיו ולא יכול לעלות מ"מ כל זמן שימצא דרך לעלות ה"ז חייב לקיומי נדרו ואעפ"י שבנדון דידן כוונתו היה לעלות מיד ומעשיו מוכיחים שהיה מוכר כל אשר לו לעלות לא"י מכל מקום כיון שלא קבע זמן לנדרו עדיין חייב לקיומי נדרו ולא עוד אלא דאפילו בקבע זמן לנדרו ואמר לילך בשנה זו לא"י אם עבר ולא הלך בין באונס בין ברצון עדיין נדרא רמי עליה. ולא דמי לאותה שכתב הרשב"א במי שנשבע לפרוע לחבירו או לעשות דבר דאם עבר הזמן ולא עשה דנפטר מידי שבועתו ומכאן רצה מהר"ם מפדווא ללמוד דבנ"ד ג"כ כל שעבר הזמן שקבע נפטר מידי שבועתו ע"כ. ולע"ד לא כן אנכי עמדי דע"כ לא אמר הרשב"א אלא התם משום שכל עצמו לא נשבע אלא על קביעות הזמן. אבל בנדון דידן שנדר לעלות לא"י בתוך שנה אחת כיון דלעשות מצוה מכוין הרי זה כמי שקיבל עליו שני דברים האחד לעלות לא"י והשני שיהא בתוך שנה אחת דכיון דלעשות מצוה נדר אנן סהדי דשני דברים קביל עליה וכמ"ש והריב"ש הביאו מרן בח"מ חילק כה"ג דהיכא דלא היה מחוייב בדבר כגון שנשבע לתת מתנה לחבירו ביום נועד דאז אע"פ שעבר עדיין מחוייב ליתן דעל שני דברים נשבע אם על עיקר הנתינה דבלאו הכי לא היה שום חיוב למתנה אם על זמן נתינה משא"כ בנשבע לפרוע דעל עיקר הפרעון לא היה צריך לישבע וכי נשבע לא איצטריך אלא לזמן הפריעה. (א"ה לע"ד יש לגמגם בזה דתשו' הריב"ש הנז' לא מצאתי ובח"מ לא מצאתי שהביא מרן הב"י כי אם בס"ס ע"ה הביא מרן הב"י תשובת הריב"ש בסי' שמ"ד ומאותה תשובה נראה שיש לדקדק בהפך אמנם ראיתי למוהראנ"ח בח"ב סי' ס"ז תוך התשובה שנראה שרצה לחלק כדברי אדוני אבי הרב ז"ל וסיים בסוף דבריו וזה נראה חילוק נכון וברור אלא שהריב"ש ז"ל בסי' שפ"ז על שבועה אחת של נישואין לזמן ידוע כתב שאם עבר הזמן אין עליו עוד חיוב שבועה יע"ש):
ועוד בנדון דידן שקיבל לעלות לא"י תוך שנה זו ולגור שם הרי זה כמי שנדר להתענות עשר' ימים ונאנס ביום א' ולא התענה הלא ודאי צריך להתענות הימים הנשארים והכא נמי שאמר לגור שם כל ימיו קאמר וקיבל לגור שם ונהי דנאנס בשנה זו לגור שם מ"מ כל השנים הבאים אחריו חייב לקיומי נדרו וראיתי לב"י ח"מ סי' ר"ז שהבי' משם האגוד' דאדם שנדר לעשות דבר תוך זמן ובתוך הזמן היה ספק בידו לעשותו וביומ' דמשל' זימניה נאנס לא קרינן ליה אונס עכ"ל ואפשר שזהו טעמו של הריב"ש. והשתא אתי שפיר דהטור בי"ד בסי' הנז' לא הזכיר דהשבועה היה לקנות בית בא"י אלא כתב סתם לקנות בית. ונראה דמהאי טעמא כתב הריב"ש ז"ל סי' נ"ה על מי שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה דמעכשיו חלה עליו השבועה ויכולים להתירה וכגון זה חל הנדר מיקרי כיון דמחוייב מעכשיו לעשות הדבר ההוא. ובפ"ק דתעניות אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמי' דשמואל א"ל פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי ללוותו ולהשלים למחר ופירו' הראב"ד והרמב"ן והר"ן ז"ל דאיירי אפי' באומר יום זה ואעפ"כ מצי ללוותו דמנדר דצדקה הוא דקא מחייב ואלו אמר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מצי יזיף לה ולפרוע אחרינתא כיון דלא הוי נדר גמור. ולפי דבריהם נראה דאפי' בלא אונס כלל מצי ללוותו מידי דהוי אצדקה. אבל התוס' כתבו בשם ר"ח דהיינו דוקא בדאיכא עליה קצת אונס הא לאו הכי לא. וצריך להבין לדברי כולם דאי אפי' באומר יום זה מצי ללוותו אם כן קשה מההיא דתניא יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' וב' ופגע בהם י"ט של מגילת תענית דאם נדרו קודם לקבלתינו ידחה גזרתינו מקמי נדרו וכו' ואמאי הא מצי ללוותו ולמשלם ביומא אחרינא וכ"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא איירי בנדר גמור דהא כבר כתב הר"ן ז"ל שם דאיירי בקבלת תענית. וראיתי להרמב"ם בהלכו' נדרי' שמפר' לה בשנדר להתענות כ"כ תעניות ולא קבע להם זמן ואח"כ התחיל להתענות ביום אחד בכה"ג הוא דמצי ללוותו ולפרוע כיון דמעיקרא בשעת נדרו לא קבע להם זמן וכן פירש לה הרא"ש ז"ל אבל כל שקבע לו זמן מעיקרא לא מצי ללוותו דאפי' לא יהא אלא נדר של צדקה חייב לקיימו בזמנו משום בל תאחר ואי נדר סתם נמי חייב לקיומי מיד מהאי טעמא גופא ומה שהביאו הראב"ד ז"ל והרשב"א מההיא דעד שלא באתה ליד גבאי יזיף ופרע איני מכיר ראיית' דהא ודאי אי קיימי עניים צריך ליתן מיד והכא נמי האי גברא הא קאי ועומד ולמה יאחר נדרו להתענות לאחר זמן. ובשלמ' לדעת ר"ח דפיר' דאיירי בדאניס איכ' לתרוצי דכי האי ודאי לא עבר על בל תאחר דאמדינן דעתי' דמעיקר' כי נדר אדעתא דהכי נדר אי לא יארע ליה אונסא אבל בלאו הכי הא ודאי לא מצי לדחויינהו לאחר זמן ואפילו כי נדר סתם דסתמא מיד משמע ואיכ' בל תאחר זולת אי פירש ואמר לכשארצה בכה"ג ליכא משום בל תאחר כמ"ש מדברי הרמב"ם ז"ל והכי אמרו בהדיא פ"ק דנדרים ודלא כהמרדכי ולפי זה ליתנהו למ"ש בהגהה דאי נדר סתם מצי לדחותם לימות הגשמים עיין בא"ח סי' תקס"ח יע"ש. והר"ן ז"ל הביא די"א כסברת הרמב"ם ז"ל דהאי דלוה תעניתו לא איירי ביום זה אלא בשקיבל עליו סכום תעניות והביאו ראיה מהירושלמי דקאמר לוי שכח ואכל אי אמר יום זה מתענה ומשלים ואי אמר יום סתם צריך להתענות יום אחר וה"ט דביום זה לא מצי ללות ולפרוע אבל ביום סתם כיון דיכול להתענות יום אחר תחתיו לוה ופורע. והשתא נראה דבנדון דידן שנדר לעלות לא"י אי קבע זמן ונאנס ולא עלה בזמן שקבע נראה דלדעת כל הני רבוותא אינו מחוייב לעלות לאח"ז אבל לפי מ"ש הרא"ש בשם ר"ח דאפי' כי אמר יום זה כל שנאנס לוה ופורע וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו טעמא דאומדן דעת הוא שזה לא קבע יום זה לחובה אלא דעתו היה להתענות יום א' ומשום הכי כי נאנס באותו יום לא נתבטל הנדר וצריך להתענות ביום אחר וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל לא יהא אלא נדר שקבע לו זמן שעובר בבל תאחר אם נאנס ולא קיים וכי יפטר בכך והלא כשיוכל ישלם נראה דבנדון דידן נמי אע"פ שנאנס ולא עלה בשעה שנדר צריך לעלות כשיוכל ומה שהביאו מהירושלמי דאם נדר להתענות ביום זה ושכח ואכל מתענה ומשלים ואין צריך להתענות יום אחר לא דמי לנדון דידן דאיכא למימר דהירושלמי לטעמיה אזיל דס"ל דתענית שעות הוי אפי' אכל בתחלת היום ומשום הכי כי שכח ואכל מתענה ומשלים ונמצא שלא נתבטל נדרו כיון דהתענה אח"כ ומשום הכי אין צריך להשלים ליומא אחרינא אבל בנדון דידן שלא קיים נדרו כלל יראה דצריך לשלומי לאחר זמן ועוד יש לחלק באופן אחר כרמוז לעיל. ולענין הלכה נראה דכיון דהוי ספקא במידי דאורייתא דהא קבלת תענית משום נדר דמצוה קאתי דבפיך זו צדקה ועדיפא מינה דזה בגופו וזה בממונו אזלינן לחומרא ולענין אם נשבע לעשות דבר סתם מחוייב לעשותו מיד כל שיש ספק בידו לעשותו ואם אינו עושה עובר בכל יום על שבועתו כדמוכח מתשובה שהביא בש"ע בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ' וכן נראה ג"כ מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא הב"י בח"מ סי' י"א וכן כתב הריטב"א בחידושיו ריש פרק הנושא ויליף לה מהירושלמי ועיין בב"י ח"מ סי' מ"ב מחו' ג':