מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שבועות
סימן א
יעקב בעודו בריא חשב את הקץ וכתב בספר את אשר יעשון בניו אחריו ואחרי כן קרא לבניו והכריחם שישבעו לקיים את כל אשר נמצא כתוב שם והנה בניו מפני כבוד אביהם עשו כמו כן ונשבעו מבלי שידעו מה היה כתוב שם ואחרי פטירת אביהם מסר השליש הכתב בידם ומצאו כתוב בכלל הצוואה שבניו שלשה אחרי פטירת אמם לא ידורו בעיר הזאת אלא כל אחד ילך וידור בעיר אחרת והמה ראו כן תמהו וצועקים לאמור אלו היינו יודעים לא היינו נשבעים:
תשובה תחלה צריך אני למודעי אם שבועה זאת שהשביע יעקב את בניו חלה עלייהו לגמרי דכיון דבעת שהשביע אותם לא היו יודעים על מה היו נשבעים יכולים לומר לא היינו יודעים שעל דבר זה היה משביע אותנו ואלו היינו יודעים לא היינו נשבעים ואע"פ שנתרצו לקיים את כל מה שיאמר להם אביהם מכל מקום האי מלתא לא אסיקו אדעתייהו דלא עביד אינוש דטב ליה בארץ מולדתו למעקר דירתי' משם ולמיזל לאתרא אחריני באתרא דלא מודעי ליה משום דאיכא למיחש לכמה ריעותו' אי משום יקרא דנפשיה אי משום בני חיי ומזוני דתליין במזלי ואי משום סכנת דרכים. ואשכחן דאפי' בקביל עלי' כל אונסא דמתייליד אי אירע אונס דלא שכיח הרי זה פטור משום דלא עלה על דעתו להתחייב באונס כזה ואם בתנאי ממון אמרינן הכי כ"ש בשבועות דבעינן שיהא פיו ולבו שוין. אלא דראיתי להרב המופלא מהר"ר אליהו ז"ל בח"ב סי' נ"ט דס"ל דבנדרים שאדם נודר לחבירו לא בעינן שיהא פיו ולבו שוין משום דאדעת' דחבריה נשבע ויליף לה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר על דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר כך וכך הי' בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא ע"ד אחרים עכ"ל וכתב הרב ז"ל דאין לדחות ולומר דע"כ לא אמרה הרמב"ם ז"ל אלא במי שנשבע על דעת חברו בפירוש אבל הנשבע לחבירו אינו בכלל זה שאין טעם ברור לחלק בכך אלו ת"ד הרב ז"ל ועל פי זה העלה דאפילו אירע ליה לנשבע שום אונס לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי. ואני בע"ד הייתי מייתי ראיה לדבריו ממ"ש הר"ן בפ"ג דנדרים משם התוס' דהא דמועיל הביטול לבטל הנדר אינו אלא בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו לפי שע"ד עצמו הוא נודר אבל בנדרים שאדם נודר לחבירו אינו מועיל לו כלום משום דעל דעת חברו הוא נודר וכדמסיק לקמן דכי משתבע לאו אדעתא דנפשיה משתבע אלא אדעתא דידן משתבע עכ"ל. מוכח, משם דכל הנשבע להנאת חברו ובקשתו על דעת חברו נשבע אלא דקש' על זה ממה שסיים הרמב"ם ז"ל ואמר לפיכך כשמשביעין הדיינים את הנשבע צריך שיאמרו לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו והרי שבועת הדיינים הוא נשבע לבקשת חברו ולתועלתו ואפילו הכי אי לא דאמרינן ליה על דעתנו וכו' כי קא משתבע אדעתא דנפשיה משתבע:
ואחר זמן מצאתי להרב מהר"ר בצלאל ז"ל דקאי בשיטת הרב ר' אליהו ז"ל והביא ראיה לדבריו מדברי הר"ן ז"ל שהבאתי והוקשה לו ג"כ מההיא דשבועת הדיינים וחילק דשניא שבועת הדיינים דליכא הנאה לדיינים בהאי שבועתו וגם הנשבע לא קיבל טובה בעד שבועה זו בהא ודאי מצי לאערומי ולומר בלבי היה כך מה שאין כן אם אחר משביע את חברו לתועלתו להבא ומפני הטובה שמקבל ממנו בהא ודאי אפי"ת דלא פירש להדיא דנשבע על דעתו כמאן דמפרש דמי וכאלו א"ל על דעתך אני נשבע ולהכי אפי' אם אירע אונס לנשבע לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי משום דדעת המלוה היה שבכל גוונא יחול האיסור עכ"ל, ואני בע"ד לא הונח לי עדיין דלפי דבריו צריך לפרש ולומר דשבועת משה לישראל כיון דקבלו טובה בעד השבועה מסתמא על דעת השבועה היו נשבעין ולא אצטריך משה לפרש ולומר על דעתי וכו' אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו וכמ"ש הרב ז"ל ואלו מדברי התוס' שהביא הב"י בסי' רכ"ח גבי נדר ע"ד רבים אין נראה כן שכתבו בהדיא דהא דאיצטריך משה לומר על דעתי היינו כדי שלא יערימו כעין קנייא דרבא והכי מוכח דהא עלה דשבועת הדיינים דקתני שצ"ל לו על דעתינו אנו משביעין אותך מייתי שכן מצינו כשהשביע משה את ישראל וכו' משמע דמחד טעמא הוי:
ועוד איכא לאקשויי דלפי דברי מהור"ר בצלאל ז"ל נראה דמ"ש הר"ן דאין הביטול מועיל בנדרים שאדם נודר לחבירו משום דעל דעת חברו הוא נשבע דמיירי בכה"ג שקיבל הנשבע טובה בעד אותה השבועה הא לאו הכי ה"ז מועיל ואינו כן כמבואר מדברי הר"ן בתשוב' סימן א' באותו שנדר לתת כל כך לצדקה לת"ת יע"ש. ועל דברי הר"ן יש לי להבין דהיכי יליף לו דהנשבע להנאת חברו ע"ד חברו נשבע משמעתין דנדרי הבאי דמסיק דכי משתבע איניש אדעתא דידן אישתבע דלכאורה נראה דאותה סגיא מיירי אפילו בנדרים שאינם להנאת חברו דלא משתבע אדעת' דנפשיה דנאמר דציפורא חזא ואסיק ליה שמא גמלא דכי משתבע אדעתא דידן משתבע כפי משמעות בני אדם. אבל כל שזה טוען ואומר בלבי היה כך ומתרץ דבוריה ואומר מה שאמרתי לך בחרם כונתי היה לחרמו של ים דכה"ג לא חשיבי דברים שבלב כי נשבע לחבירו נמי ואמר הכי אמאי לא יועיל והא משמע באותה סוגיא דאפי' למ"ד אדעתא דידן אישתבע אי הוה אמ"ל משה לישראל קיימו מאי דאמר אלוה עדיין הוה למיחש שמא דעתייהו לעבודת כוכבים משום עבודת כוכבים נמי איקרי אלוה. וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל בשמעתין דנודרין לאנסין דאפילו בנודר לחבירו מצי לומר בלבי היה כך כל שאינו סותר את מה שכיון להוציא מפיו והתוס' ג"כ כתבו בפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב דאי הוי אמרי' דגבי אונסין אפי' מדירו על דעתו שרי הוי אתי שפיר דאי לאו אונסא אפילו אמר בלבי אסור כיון דא"ל על דעתו ע"כ משמע דאפילו בנשבע לתועלת חברו מצי לומר בלבי היה כך כל שלא אמר בפירוש על דעתו. ומה שכתבו התוס' דאין הביטול מועיל בנודר לחבירו משום דעל דעת חברו נשבע לאו למימרא דעל דעת חבירו וכונתו נשבע עד שלא יוכל לומר ע"ד כן לא נשבעתי אלא ה"פ כיון דלא נדר אלא מדעת חברו ובקשתו וכעין זה פירש הש"ך בסי' רכ"ח סי' ל"ב לא מהני הביטול דכל טעם שהתנאי מועיל לבטל השבועה הוי כמו שכתב הר"ן בנדרים פרק נערה דחשיב כנדרי טעות דאי הוה זוכר את תנאו לא היה נודר והאי טעמא לא שייך בנדרים שנדר מדעת חברו ובקשתו דאנן סהדי דאפילו היה זוכר תנאו לא היה נמנע מלישבע כמו שהכריחו חברו. ולפי מה שכתבתי עלה בידי דאם נשבע מעצמו לתועלת חברו דאי טעין ואמר אלו הייתי זוכר את תנאי לא הייתי נודר ה"ז מועיל כיון שלא בקש חברו ממנו אלא הוא מעצמו נדר וכן נראה לדקדק מלשון הש"ע. אלא שמדברי הר"ן בתשו' אין נראה כן אלא כל שהוא נשבע לתועלת חברו ע"ד הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל נדרו מחמת הביטול ומשמע גם כן כמ"ש הרב ר' אליהו דכל שנשבע להנאת חברו ע"ד חברו וכונתו הוא נשבע ולהכי לא מצי טעין לומר אלו הייתי יודע שיארע לי אונס כזה לא הייתי נשבע משום דסתמא ע"ד חברו הוא נשבע זולת כשאומר כשנשבעתי בלבי היה כך וכך דה"ז לא נשבע מתחלה ע"ד חברו אבל כל שהיה דעתו סתום בעת שנשבע ולא חשב בלבו שום דבר כי נשבע על דעת חברו גמר ונשבע ולא מצי לומר אלו הייתי יודע שיארע לי אונס לא הייתי נשבע והשתא אתי שפיר כל מה שהקשינו:
איברא דעדיין נשאר לי להבין דא"כ הא דאמרינן (דסתמא ע"ד חברו וכונתו נשבע ולהכי לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי משום דכל כה"ג אפילו סתמא חשיב כאלו נשבע ופירש שעל דעת חברו הוא נשבע א"כ אפילו שאלה לחכם לא תהני ליה דהא כתב הר"ן בתשו' דלפי טעמא של ר"ת דיהיב לנדר שהודר ע"ד רבים דאין לו הפר' משום שצירף דעת אחרת לדעתו אם כן ל"ל לג' אפילו ע"ד א' נמי לא תהוי ליה הפרה שהרי צירף דעת אחר לדעתו והוצרך לומר שאלו פי' ע"ד א' או ב' אין פי' אלא כאומר ע"מ שלא ימחה מוכח מדבריו שכל שנשבע ע"ד חברו וכונתו לית ליה הפרה ולפי דברי הרב בצלאל ז"ל דס"ל דכל שנשבע לחבירו ומפני הטובה שקבל ממנו ע"ד חברו וכונתו הוא נשבע ולא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי דדעת המשביע היה דבכל גוונא תחול השבוע'. א"כ היאך כתבו ר"ת והרא"ש והסמ"ג דשבועת משה ליתרו אם התירו לו שלא מדעת יתרו בדיעבד מותר ומ"ש מנדר ע"ד רבים דלית ליה הפרה משום דע"ד אחרים וכונתם נשבע ואפילו החולקים על ר"ת ע"כ לא פליגי אלא כגון שבועת משה ומשום דקביל טובה אבל בשבועת יוסף לאביו כ"ע מודו דאם בדיעבד התירו לו ה"ז מותר מכיון דלא קביל טובה ואלו מדברי הר"ן בסי' א' נראה דאפי' כי לא קביל טובה ע"ד חברו נשבע וזכורני דבקונטרס אשר לי ישבתי דברי הר"ן כפי ע"ד:
שבתי אני ודקדקתי בדברי הר"ן בתשוב' שכתב בזה הלשון אבל בנדרים שבין אדם לחבירו אין התנאי מועיל לפי שכל הנשבע לחברו ע"ד חברו הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל מה שהוא שומ' מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא וכו':
עכ"ל נראה מדבריו אלו שאם חברו היה יודע מתנאו הראשון היה מועיל לו התנאי לבטל הנדר ולפי זה איכא למימר דמה שאין התנאי מועיל בהדירו חברו היינו משום דהתנאי הוא הפך משמעות שבועתו וכשנשבע זה ע"ד משמעות חברו נשבע. אבל כל שיש בלשון שבועתו שתי משמעיות כי ההיא דשבועת משה לישראל ה"ז יכול לומר כונתי היתה למשמעות זה:
ועתה אבא לנ"ד דנראה דשבועה זו שנשבעו ע"ד אביהם מפני בקשתו לפי דעת מוהראנ"ח סתמא ע"ד אביהם נשבעו וחיילא השבועה עלייהו ולא מצו לומר בלבנו היה לכך וכך אי ע"ד כן לא נשבענו ואפי' לסברת מהר"ר, בצלאל דס"ל דכל היכא דלא קביל טובה בעד השבועה לא אמרינן אדעתא דחברו נשבע ובנ"ד לא קבילו בניו שום טובה בעד השבועה מ"מ כיון דנשבעו אלו הבני' לקיים את כל מה שיאמר להם קודם שידעו על מה היה משביעם ודאי ע"ד אביהם וכונתו נשבעו ותו אינם יכולים לומר בדעתנו היה שלא היה משביענו אלא על ענייני ממון שנחלק לעניים ולקרובים וכמו שגם זה צוה אבל האי מלתא ש שגזור עלינו לעקור דירתינו מארצנו לא עלה על דעתינו ועל דבר זה לא נשבענו מכיון דע"ד אביהם נשבעו ודמי למה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם נשבע ואמר על דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר בלבי היה כך ומשמע מדבריו דמיירי אפי' באומר בלבי היה להוציא חטים וטעה לשוני והוציא שעורים הוי הכי ואפ"ה חל הנדר משום דעל דעת אותם אחרים נשבע וה"נ כיון שעל דעת אביהם נשבעו חלה השבועה גם עד"ז שלא היה בדעתם. ולפי זה היה נראה עוד להחמיר בנ"ד דלא תיהוי להו הפרה ואפילו על ידי חכם שהרי כתב הר"ן ז"ל באותה תשו' דלפי מ"ש ר"ת דנדר ע"ד רבים לית ליה הפרה הוי טעמא משום דעל דעת אחרים וכונתם נשבע ולהכי לא מצי לומר לחכם אדעתא דהכי לא נשבעתי א"כ נ"ל לשלשה אף כי אמר על דעת יחיד נמי לא תהוי ליה הפרה מהאי טעמא ונדחק הר"ן בהאי ופי' שאין אדם מוסר דעתו לאחד ואפילו לשני' ומשא"ל על דעתך אני נשבע לאו למימר' שעל דעתו וכונתו נשבע אלא ר"ל ע"מ שלא ימחה ע"כ דבריו ודון מינייהו דבנ"ד דבודאי על דעת אביהם וכונתו נשבעו לא תהוי להו הפרה כך היה נראה לכאורה. אבל עדיין נר' לע"ד דממקום שיש להחמיר משם יש להקל וכל הדברים האלו לא נאמרו אלא כשידע הנשבע בעת שנשבע על מה היה נשבע וגמר בדעתו לאסור אנפשיה וכדי דלא תהוי ליה היתר לאותו דבר תלה שבועתו בדעת הרבים שלא יוכל לומר אח"כ אדעתא דהכי לא נשבעתי. אבל בנ"ד שלא ידעו אלו הבנים בעת שהשביע אותם שע"ד זה היה בדעת אביהם להשביעם וטוענים ואומרים בדעתנו לא היה להשבע ע"ד זה ואלו היינו יודעים שבדעתו היה גם לדבר הזה לא היינו נשבעים לו ה"ז כעין נדרי טעות. וכיוצא לזה כתב הרשב"א בתשוב' והביאה הב"י דאם נשבע מעצמו אפילו אמר ע"ד רבים הרי זה נאמן לומר בלבי היה להוציא חטים והוציא שעורים ואם השביעוהו אחרים אינו נאמן עכ"ל. ולמדנו ממנו שני דברים חדא כמ"ש דכל שלא היה בדעתו להשבע ע"ז ה"ז נדרי טעות ואפי' שנשב'. ע"ד הרבי' אינו כלום ודלא כדמשמ' מדברי הרמב"ם ז"ל והשני דאפי' בהשביעוהו אחרים ע"ד רבים שאינו יכול לומר בלבי היה להוציא חטין והוצאתי שעורים נראה דה"ט משום דלא מהימנינן לי' דהכי היה בלבו מכיון דהשביעוהו אחרים ואינו מותר בלא שאלה לחכם אבל ע"י שאלה לחכם אפי' בנדר שהודר ע"ד רבים דלית ליה הפרה כל כה"ג שטוען ואומר בלבי לא היה להשבע ע"ז כי אם ע"ז הרי זה כעין נדרי טעות כן נראה לע"ד ללמוד מתוך דברי הרשב"א ז"ל ואפילו לסברת הרמב"ם ז"ל והטור שכתבו דכל שנשבע ע"ד אחרים אינו יכול לומר בלבי היה לחטים והוצאתי שעורים מפני שלבם של אלו קם במקום לבו ולא הוי טעמא משום דלא מהימנינן לי' כדכתב הרשב"א. נראה לע"ד דע"כ לא אמרה הרמב"ם והטור אלא לענין דחלה השבוע' אבל ע"י חכם יש לו התרה ע"י שיאמר לו בלבי לא היה להשבע על חטים כי אם על שעורים ותדע מדכתבו דנדר שהודר ע"ד רבים דלית ליה הפרה דמיירי כשאלו הרבים הם שלשה אבל אם היו שנים אע"פ שאמר על דעתכם יש לו הפרה:
ומעתה בנ"ד ג"כ אע"פ שנשבעו אלו על דעת אביהם כל שזה אומר לא היה בדעתנו להשבע כי אם בענייני ממון ולא על דבר זה לעקי' דירתנו מארץ מולדתנו ואנשי משפתתנו וללכת לארץ אחר' לגור בארץ נכריה אשר לא ידענו מתמול שלשום ואלו היינו יודעים שכך היה בדעתו של אבינו לא היינו נשבעים הרי זה כעין נדרי טעות ומתירין לו ע"י שאלה לחכם. ועוד אחרת יש בנ"ד שאחת מנשותיהן של אלו הבא לשאול את פינו אינה מתרצית לצאת מן המקום הזה ואין רשות לאיש להניח את אשתו ולילך למקום שלבו חפץ שהרי הוא משועבד לה בעונתה. וכ"ת יגרשנה ויקיים שבועתו הא נמי לא מצי עביד שכבר הוא מושבע שלא לגרשה שלא ברשות ב"ד. ואין לומר הא כיון דאינה רוצה ללכת אחריו ב"ד נותנין לו רשות לגרשה שהרי יש לו רשות להוציא' מעיר לעיר ומכרך לכרך. ל"ל הכי חדא דאיכא למימר דמה שיש לאיש רשות להוציאה מעיר לעיר כל ששניהם שוים היינו דוקא היכא דרוצה לצאת מעירו מחמת שום טענה דלא ניחא ליה בהאי מתא ודברו חכמים בהוה וסתמא הכי הוא דלא עביד איניש דטב ליה בעיר מולדתו ובני משפחתו לילך ולדור בעיר אחרת אם לא דביש ליה בהאי מתא ואזיל למתא אחריתי אבל בלא שום טענה כנ"ד למה יכופנה לצאת ולעזוב את עיר מולדתה ומשפחתה וללכת אל עיר אחרת אשר לא ידעה לא לו ולא לה ועינינו הרואות דקפדי אינשי בכך ואינה משיאים את בנותיהם ללכת אל עיר אחרת. ואע"פ שלכאורה נראה מתוך דברי הרב בת"ה שמשנתינו נשנית אפילו בא לצאת שלא מחמת טענה שהרי כתב הרב בסי' רט"ו שאם לא יוכל להתפרנס בכאן יכול לכופה שתלך לארץ אחרת דטעמא מאי אמור רבנן שאינו יכול להוציאה מארצה משום דעולה עמו וכו' ואין ירידה גדולה מזו שהוא דחוק למזונותיו עכת"ד. משמע דס"ל דמתני' דקתני שאין מוציאין מארץ לארץ מיירי בשאין לו חוסר מזונות בכאן ואפ"ה קתני אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ואפי' בלא שום טענה הרואה יראה שהריב"ש חולק עליו שכתב בתשו' סי' פ"ח דאפי' אי לא איתדר ליה לבעל במקום הזה שאינו מוצא די חיותו אין לו רשות להוציאה מעירה וממשפחתה כיון שנשאת שמה ומ"ש הבת"ה כיון דטעמא הוי משום דעולה עמו כי אינו מוצא להתפרנס אין ירידה גדולה מזו כו' איברא דהכי הוא טעמא לסיפא דמתני' דקתני אבל אין מוציאין מכרך לעיר ואפי' באותה הארץ דאז ליכא קפידא משום בני משפחתה דמיירי כשהשיירות מצויות ממקום זה שיוצא למקום שהולך ויכול' האשה לידע מבני משפחתה וג"כ מיירי כשהמקומות הם קרובים זה לזה וכמו שכתב הרב מהרר"י דון תם משם הגאון אבל ברישא דמתני' דאין מוציאין מארץ לארץ לא הוי טעמא משום דעולה עמו וכו' דהא אפי' מעיר לעיר לא מצי להוציאה. וה"ט משום דלא נתרצית זאת כשנשאת לו לעזוב לקרוביה ומשפחת' ועדיין איכא למימר דאפי' הרב בת"ה ז"ל יסבור דמתני' איירי בבא מחמת שום טענה שרוצה לצאת מכאן כדי שיהיו מזונותיו יותר מרווחים ולהכי לא מצי להוציאה מארץ לארץ כיון דהא מיהא ליכא ירידה אבל בנ"ד דלית ליה שום טענה מאחר שכל טוב יש בידו במקום הזה ובכל אשר יפנה יצליח ואם יצא מכאן וילך לדור בעיר אחרת איכא למיחש לכמה רעות למה לא תוכל האשה לעכב ע"י שלא יצא מאחר דלית ליה שום טענה. ומה גם שכפי הנשמע דליכא עיר קרובה לעיר הזאת שיהא שוה כמותה ומה גם לפי מ"ש הריב"ש ז"ל דאין מוציאין ממקום שיש בני תורה וחכמה למקום שאין בו בני תורה וחכמה והאי טענה הוי טענה אלימתא בפרט בנדון דידן שיש לו לראובן בנים שלומדין ואפשר שיזכו ויצא מהם תורה וא"כ הוא כל כה"ג שאין לו רשות להוציאה לא יתנו לו ב"ד רשות לגרשה. ומלבד זה אינו יכול לגרשה דאיכא חרם ר"ג וכמו שכבר כתב מהראנ"ח בח"ב והרב בפ"מ בח"א סי' ה' וכיון שכן דעתי נוטה להתירו ע"י שאלה לחכם ומה גם דאיכא מצוה שלא להפריד בין איש לאשתו דאפי' בנדר שהודר ע"ד רבים מתירין לו מה"ט ונוסף ע"ז דבנ"ד אפי' אם ירצה ראובן ואשתו לצאת מעיר הזאת וללכת לעיר אחרת לעת כזאת אינם יכולים לעשות כן מפני הילדים שיש סכנה להוליכם בדרך בזמן החורף ומטעם זה התיר מהרא"ם בסי' ר"ג. הנלע"ד כתבתי כי דעתי נוטה להתיר נדון זה ע"י שאלת חכם בתנאי אם יסכימו עמי גדולי המורים הרבנים המובהקים אשר בעיר ואם בישראל קושטנדי' ובפרט לדעתיה דמר אני צריך הוא הרב המופלא אבי התעודה כמהר"ר יהודה רוזאניש ה"י ואם יסכימו עמי אעשה כדברי הצעיר אפרים נבון:
ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב עליון למעלה ה"י והנה הדין דין אמת כהילכתי' וכטעמיה ולאו למודעי הוא צריך אלא מענותנותיה כי רבה רצה לעמוד על דעתי ובלתי סור מן המצוה אשר פקד עלי באתי על החתום ואומר שיש להתיר בנדון זה ע"י שאלה כאשר הורה גבר הצעיר יהודה רוזאניס:
סימן ב
מי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ונודע מפי הרופאים שהחולי הוא ממנה אי מצי הבעל לישא אשה אחרת ואע"פ שנשבע לה בעת הנישואין שלא לישא אשה אחרת עליה מטעם דאדעתא דהכי לא נשבע:
תשובה מילתא כדנא במחלוקת שנויה דהגאון מהרדב"ז ז"ל אית ליה האי סברא דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע אבל הרב מהריב"ל ז"ל נחלק עליו וס"ל דלא מצי טעין הכי משום דהאי מלת' דשהתה עשר שנים ולא ילדה הוי מידי דשכיח ואיבעי ליה לבעל לאתנויי וכיון שלא התנה אמרינן דעתיה דאדעתא דהכי נמי נשבע ולזה הסכים הרב מהרח"ש ז"ל וכתב עוד דהן לו יהי דלהוי האי מידי דלא שכיח ולא אסיק דעתיה עם כל זה חלה השבועה ואפי' במידי דלא אסיק אדעתיה וראיה לדבר מההיא דאמרינן בפ' ב"ש דהאומרת נטולה אני מן היהודים אסורה אף ליבם ואע"ג דלא מסקא נפשה דתיפול קמיה יבם אלו דבריו ז"ל ואני אומר אחרי המחילה דלא דמי כלל וחילוק גדול יש ביניהם דהתם גבי אשה נהי דלא מסקא אנפש' אדעתא דיבם מ"מ לא מצית איהי לומר אדעתא דהכי לא נדרתי דליכא לגבה שום צד אונס משא"כ בנ"ד דאיכא גבי בעל טענת אונס שרוצה לקיים מצות דנפשי' ואי לאו דהוה מידי דשכיח ואיבעי ליה לבעל לאתנויי היה יכול לומר אדעתא דאונסין לא נדרתי וכמדומה לי שהרב מהרח"ש לא היה מחלק בין מידי דמצוה וכמ"ש משום דהיה ס"ל דמניעת המצוה לא חשיב אונס. וסברא זו לא נפלאת היא ולא רחוקה הנה היא מוצאת בתשוב' להר"ש בר צמח ז"ל שנשא ונתן עם חכם אחד בדורו בזה הענין עצמו ודעת החכם היה דהאי מילתא דשהתה עשר שנים ולא ילדה הוי מידי דלא שכיח ויכול לומר אדעתא דהכי לא קבלתי והרב נחלק עליו מטעם דס"ל דמניעת המצוה לא חשיב אונס. אבל מדברי הרב רבינו משה בר מיימון זלה"ה בתשוב' נראה דס"ל דמניעת המצו' אונס קא חשיב שהשיב על אותו שקבל עליו שלא לישא אחרת ונפלה יבמה לפניו דאדעתא דהכי לא נשבע והביא ראיה מההיא דאמרי' בגיטין אונסא דלא שכיח הוא ולא קביל עליה עכ"ל הרי דחשיב הרב ז"ל למניעת המצו' אונס גמור ואף שהרב מהרי"ק ז"ל בתשו' כתב שאין דברים אלו מחוורים ולאו מר חתום עליה הרואה יראה דלאו משום דס"ל להרב כסברת רשב"ץ דמניעת המצוה לא קא חשיב אונס הוא דכתב הכי אלא כל טעמא דידיה הוא משום דס"ל דמיתה לא קא חשיב אונס משום דהוי מידי דשכיח והראיה שהביא הרמב"ם בגיטין אינה ראיה משום דהתם מיירי במידי דלא שכיח וכמ"ש לה הרמב"ם עצמו בפי"ט מה' מכירה על ההוא עובדא דפ' מי שאחזו דאלו וכיוצא בהם אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה עמו הרי שלא פטרו אלא בדבר שאינו מצוי אלא בפלא אבל אם הוא אונס דשכיח ולא שכיח לא היה נפטר זה היה טענת הרב מהרי"ק על דברי הרמב"ם אבל למאי דמשמ' מתשו' הרמז"ל דמניעת המצוה אונס קא חשיב לא נחלק עליו כיראה הרואה ומילתא אגב אורחין אמינ' שדברי הרמב"ם מחוורים כשמלה. ועל דברי הרב מהרי"ק איכא לאתמוהי במ"ש דמיתה מידי דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי אישתמיטתיה מיני' תשו' הרשב"א בסי' תשע"א שכת' בהדיא דמיתה שכיח ולא שכיח קא חשיב ולית לי' לאתנויי ויש טענת אונס עכ"ל וסוגיין דרפ"ק דכתובו' הכי אזלא יע"ש. והא דאיצטריך הרמב"ם בה' מכירה שיהא האונס דבר שאינו מצוי אלא על צד הפלא כדי לפוטרו היינו משום דמיירי שם שהמוכר קיבל עליו כל אונסא דמתייליד וזה לי כמה שנים שפירשתי כן לדברי הרמב"ם ועכשיו אסתייעא מילתא שמצאתי הדבר מפורש בדברי הרשב"ץ:
ונחזור לנ"ד דלפי מ"ש הרשב"ץ באותה תשוב' דהאי מילתא דשהתה עשר שנים ולא ילדה לא חשיב מידי דשכיח היה נראה שיכול היה לומר זה אדעתא דהכי לא נשבעתי כיון דמניעת המצוה אונס קא חשיב וכמו שכתבנו. אלא שראיתי להרשב"ץ שכתב עוד דבנ"ד לא שייך לומר הכי מטעם אחר והוא שכל עיקר מה שהתנה זה מעיקרא שלא לישא אשה אחרת לא היה אלא לאם שהתה ולא ילדה דאז רגילות הוא לישא אשה אחרת דאילו כשילדה אין רגילות לישא אחרת. אבל עדיין איכא לפלוגי ולומר שכל מה שנחלקו אלו הגדולים נ"נ אינו אלא בשהת' עמו ולא ילדה ואין ידוע מאיזה מהם אתיא המניעה שהרי האשה היא ככל הנשים ובסתמא תלינן המניעה דאתיא מצידיה דעון דידיה גרם כדמוכח בגמרא דמ"ה אמרינן יוציא ויתן כתובתה ובכי האי מילתא הוא דכתבו דאע"ג דשהתה ולא ילדה לא מצי לישא אשה אחרת משום דאדעתא דהכי נמי התנה אבל כל כה"ג דנ"ד שהבעל טוען חילי הוא ממנה וגם הרופאים אומרים כ"כ ואין האשה מכחשת אותו נראים הדברים שזה הענין הוי מקח טעות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דאם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ולא אמרי' שמא לא זכה להבנות וכתב ה"ה ז"ל שלזה הסכימו הרי"ף והרשב"א ז"ל וכ"כ הכנ"י ז"ל והטעם משום דהוי מקח טעות והא ודאי כל היכא דהוי מקח טעות כל התנאים שהתנה עמה בטלים הם כדכתב הרא"ש בתשו'. ומבלעדי זאת נראה לע"ד אעיקרא דמלת' דמה שנהגו באלו המקומות להתנות הכי שלא לישא אשה אחרת ושלא לגרשה לא לבטל ד"ת נתכוונו שהרי מדינא כל ששהתה עשר שנים ולא ילדה חייב להוציא ולישא אשה אחרת ואף שיש לדחות ולומר דלא חשיב האי מתנה עמש"ב כיון דלא הוי ודאי קעקר וכמ"ש הרא"ש ז"ל באותה תשובה המדקדק בתשובות הרשב"ץ יראה בהדיא דלא ס"ל הכי וגם מדברי הטור יש לדקדק כן שהביא תשובת אביו בא"ה סי' קי"ח מ"ש בתחלה דהאי תנאה לא חשיב מעמש"ב דמדינא הכי הוא שיגרשנה ויתן לה את כתובתה ולא הביא את דבריו האחרונים שכתב עוד מטעם דלא הוי ודאי קעקר דאפשר שתלד והאי טעמא עדיף מקמייתא דאלו לטעמ' קמייתא נ"ד חשי' מעמש"ב כיון שאינו יכול לגרשה. אכן קושטא דמלת' נראה לע"ד שבאלו המקומות סמכו אמ"ש המרדכי בפרק הבא על יבמתו דהאי דינא דשהתה עשר שנים ולא ילדה דיוציא וכו' לא מתנייא אלא בא"י אבל בח"ל אינו כן דעונש ישיב' ח"ל אינו מן המנין ועל זה סמכו עכשיו שאנו שוהים טפי מעשר שנים ואין כופין להוציא וכ"כ אביאסף וריב"א ור"י עכ"ל. ועל פי הדברים הללו יש למצוא היתר בנ"ד שיכול לישא אשה אחרת עליה כל שהוא אינה רוצה בגירושין אחר שנודע שהאשה הזאת אינה ראויה לבני' דהשתא לא שייך לומר דישיבת ח"ל גורם להם ומדינא חייב להוציא' כדי לישא אשה אחרת. ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא ירדו מתחלה מתקני המנהג הזה להתנות אף במקום מצוה ואף שלא פורש בדבריו כאלו פורש דמי דבסתמא אין דעתו של אדם לבטולי את המצוה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפרק ג' דשבועות משם בעל המלחמות דהנשבע שלא לאכול מצה שרי לאכול מצה של מצוה משום דבסתמא אין דעתו של אדם לבטל את המצוה ואע"פ שהר"ן נחלק עליו שם וכתב דאסור אף במצה של מצוה שניא היא משום דמצה של מצוה קאי קמיה ואיך סתם זה ונשבע שלא לאכול מצה כיון שהוא עתיד לאכול מצה למחר. אבל בנ"ד כי נשבע שלא לישא אחר' עליה לא עלה על דעתו שזאת האשה לא תהיה ראויה לבנים ויהיה הוא מבטל את המצוה. ומה גם במצוה גדולה כזו אשר אין ערוך אליה ואנן סהדי שאין אדם מישראל רוצה להתבטל ממנה ואפי' בכל כסף שבעולם ואף אם המצא ימצא אחד מהם שיתרצה בכל זה רבים שאני שאינם עשוים לתקוני מלתא דאתי לידי איסורא ומסתמא ע"ד ב"ד קא מתנו ואין צריך לפרש:
ודאתן עלה לידן מכל מ"ש שהיה נראה לע"ד בנ"ד להתירו אף בלא שאלת חכם משום דהוי נדר ופתחו עמו שכל עיקר הנושא את האשה אינו אלא לבנים והרי זה כאלו פי' מעיקרא בעת נדרו אדעתא שתהא היא ראויה לילד ככל הנשים אבל לאשה כזאת שאינה ראויה לבנים אדעתא דהכי לא נשבע. אך להיותי מיראי ההוראה אני מצריכו שאלת חכם ועל ידי זה יותר נדרו ואף אם אין האשה מתרצית בכך כיון שיש מצוה בדבר וכמ"ש התוס' במסכת נדרים ואף שהריב"ש ז"ל כתב על זה דקולא גדולה היא ומשה יוכיח שהיה צריך לילך לדבר מצוה ואעפ"כ הוצרך לילך אצל יתרו כדי להתיר נדרו הרואה יראה שרבים מגדולי האחרונים סמכו ע"ד התוס' ונוסף על זה דבנ"ד אפשר שאף הריב"ש יודה להתירו בלא דעת האשה כיון שיש פתח גדול לנדרו שאומר אדעתא דהכי לא נשבעתי וכל נדר הניתר כי האי גוונא הוי כעין נדרי טעות וכן משמע מדברי ספר חזה התנופה והביאו הב"י בסימן רכ"ז שכתב מי שנשא אשה שאינה בת בנים ונשבע לה שלא לישא אשה אחרת עליה אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פ"ו מאחר שכבר ידע בה בעת שנשבע שפסקה מלדת ולא חש בעת ההוא למצות פרי' ורבי' עכ"ל מוכח מדבריו דאי לא הוה ידע בה מעיקרא היינו מתירין לו שלא מדעתה ושוב ראיתי בתשובת הרב מהרח"ש ז"ל סי' קע"ד שהביא דברי הרב בעל חזה התנופה וכתב דבשיטת התוס' קאי לדבר מצוה מתירין בלא דעת חברו ואף בקיבל טובת הנאה והא דכתב דאם ידע בה דאין מתירין לו שלא מדעתה היינו משום דאז לא יכול לומר אדעת' דהכי לא נשבעתי אלו דבריו ז"ל. וק"ל טובא שהרי בנדרו של צדקיהו שהתירו לו סנהדרין מי היה לו פתח של חרטה לנדרו שיוכל לומר אדעת' דהכי לא נשבעתי או נתחרט מעיקר' הא ודאי לא וכמ"ש הרשב"א ז"ל במיוחסות אלא ע"י חרטה דהשתא התירו לו ובהכי סגי יע"ש וא"כ גם בזה שידע בה אמאי כתב דאין מתירין לו ע"י חרט' דהשתא אשר ע"כ נראה לע"ד דס"ל לבעל חזה התנופ' שכל שהנדר ניתר ע"י פתח דאז הוי כעין נדרי טעות מתירין לו שלא מדעת חברו ובתנאי שיהא פתחו מוכח עליו כעין נ"ד דאין לך פתח גדול מזה. ועוד אחר' יש בנ"ד להקל שכל אלו הענינים המנהג הוא לקיימו בתקיעת כף וכבר כתב הגאון מהר"י וייל ז"ל שכל מידי שנעשה בתקיעת כף אם אנו רואים אח"כ שיש מכשול בדבר מתירין אותו אף בלא דעת חברו ואע"פ שקיבל טובת הנאה ממנו:
סימן ג
בשבועות מדברי רש"י ז"ל בפרק שבוע' העדות דף ל"ה נראה דס"ל דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי וטעמא דמלתא דעיקר שבועה כי כתיבה בשם כתיבה והקשה עליו ר"ת ז"ל מהא דאמרינן בריש נדרים כל כינויי שבועות כשבועות אלמא דכינוי שבועה הרי היא כשבועה אפי' כי לא הזכיר את השם דאי מיירי כשהזכיר מאי אירייא משו' כינוי תיפוק לי' משום דהזכיר את השם ותירץ ז"ל דכי בעינן הזכרת שם ה"מ במושבע מפי אחרים דומיא דסוט' אבל בשבועה שאוסר את עצמו לא בעינן שם עכ"ד והר"ן ז"ל בריש נדרים תמה על דבריו דהא אמרי' בשבועות דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ויליף לה מסוטה דכתיב ואמר' האשה אמן אמן כלומר דחשיב כאלו נשבע מפי עצמו וכיון שכן דמסוטה ילפינן לה הוי לן למימר דאפי' במושבע מפי עצמו ליבעי שם עכ"ד. ולע"ד לא קשה מידי והעונה אמן אחר שבועה הוי כמושבע מפי עצמו מכל מקום לא אסר עצמו בלשון שבועה ולשון זה לא חשיב שבועה אלא כשהוציאו אחר שבועה ולכך בעינן שהמשביעו יזכיר את השם לא כן כשאסר עצמו בלשון שבוע' דבלשון שבועה לחוד מצי לאסור אנפשיה ודעת הרמב"ם ז"ל הוא כדעת רש"י דבין בשבועת העדות ובין בשבועת ביטוי בעינן שם אלא שכתב דאם לא הזכיר את השם איסורא מיהא איכא. וכתב הר"ן ז"ל בפרק שבועת העדות דאפשר דלמדנו כן דהא אמרי' דארור בו שבועה מדכתיב ויואל שאול וכו' ואע"פ שלא הזכיר שם ע"כ נראה מדבריו דאפי' במושבע מפי אחרים בלא שם וכינוי איכא איסורא ודלא כמ"ש הרב בעל פ"מ בח"ב סי' ג"ן יע"ש וכן הוא סברת אחרים שהביא הר"ן שם דאפילו מושבע מפי אחרים לא בעי' שם וכינוי ואפי' לקרבן ולמלקות יע"ש. עוד נראה מזה שכתב הר"ן דכל שלא הזכיר את השם לרש"י ולהרמב"ם ז"ל אינו אלא מדברי קבלה דאם חזר ונשבע בשם נגד השבועה הראשונה מקיים את השניה:
ובדעת הרמב"ם ז"ל איכא למידק במה שכתב בפרק י"ב דמי שנשבע בשמים ובארץ אע"פ שאין כונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה ע"כ והא איהו ס"ל דכל שהוציא שבועה מפיו אע"פ שאין כאן הזכרת השם וכינוי איסורא מיהא איכא וראיתי מי שרצה לומר דהיכ' דהזכיר שמים מיגרע גרע מהיכא דנשבע לבד דכי אמר אני נשבע בשמים לשמים ממש כיוון עכ"ד וזה עולה בדברי הגמרא אבל בדברי הרמב"ם שכתב אף על פי שאין כונתו אלא למי שבראם אינו נכון דדל מה שהזכיר שמים להוי אסור כיון שהוציא שבועה מפיו וכונתו היה ג"כ למי שבראם. וגם בדברי הראב"ד ז"ל יש לדקדק דהכא בפרק י"ב כתב ואין זו שבועה לחייב קרבן או מלקות אבל איסורא איכא ע"כ ובפ"ב כתב דלקרבן לא בעינן שם יע"ש (א"ה ליישב זה נראה לע"ד דהיינו טעמא משום דבעינן פיו ולבו וכיון דמשמע לשמים ממש ליכא פיו) והטור בסי' רל"ז כתב דהנשבע בשמים לא הוי שבועה בכינוי ע"כ נראה מדבריו דאיסורא מיה' איכא. והרמב"ן ז"ל ס"ל דשבועת ביטוי לא בעי' לא שם ולא כינוי ודקדק כן מדאמר בשמעתין דלאו הוי שבועה וא"א לפרש שאמר באלקים לא אוכל היום דא"כ למה לי לאו היינו עיקר שבועה כדאמרי' בפרק אין מעמידין לאלקי ישראל לא מגלינא ולא הזכיר שם שבועה עכ"ד ולע"ד אינה ראיה דהתם שהזכירו את השם בלשון שבועה שאמר לאלקי ישראל כאלו אמר פור איל דייו דינו אזיר איסטו ושמעתין דלאו לאו אשמועינן אפי' לא הזכירו בדרך שבועה אלא שאמר אלקים לאו לאו הוי שבועה כיון שהזכיר את השם סמוך לשבועה אבל מפ"ק דנזיר דף ג' גבי אי מתפיס בדמיך קא מתפיס איכא קצת ראיה לדעת הרמב"ן ז"ל. והר"ן כתב בריש נדרים ובפרק שבועת העדות דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעי' שם ר' חנינא בר אידי קא"ל דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן לא בעו לא שם ולא כינוי עכ"ד וקשה לע"ד לומר כן דבהדיא אמרינן בריש פרק שבועת הדיינין לימא ר' חנינא בר אידי קא"ל דבעי שם המיוחד אפילו תימא רבנן דאמר בכינוי כו' הרי בהדיא דאפילו רבנן בעו או שם או כינוי ועיין בתוס' והרא"ש ז"ל ריש נדרים והטור בסי' הנז' כתב דאפי' כי לא הזכיר שם שבועה מיהא הויא דלא גרע מידות ע"כ וגבי האומר באלה או בארור כגון שאמ' באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני כתב שם דהוי שבועה ובלבד שיזכיר את השם או כינוי יע"ש ולמד זה מדברי אביו שכתב דיש לדקדק משם ג"כ שצריך שיזכיר את השם מדכתיב כי השביעו באלקים וכו' יע"ש. ולע"ד הרא"ש ז"ל בתחלת דבריו הוא שכתב דבעינן אחד מן הכינויין באלה ובשבועה אבל לפי מאי דמסיק דאפי' כי לא הזכיר שם הוי שבועה דלא גרע מידות תו ליכ' לפלוגי בין אומר בלשון שבועה לאומר בלשון אלה:
סימן ד
האומר לחבירו ע"מ שתקיים לי כך וכך ואמר אמן כתב רש"י והר"ן ז"ל בפרק שבועת העדות גבי מאי דקאמר תלמודא שם אמן בו שבועה בו קבלת דברים ז"ל בו שבוע' העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו וגבי בו קבלת דברים פי' שאם אמר לחבירו ע"מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו ע"כ ולא ראיתי להפוסקים שהביאו דין זה. ואיברא דאיכא למידק אשמעתין דיליף לה מדכתיב ארור האיש וכו' ואמר כל העם אמן דהתם שאני משו' דהזכיר ארור וכשענ' אמן הרי הוא כאלו הוא עצמו הוצי' ארור מפיו ולכך חייב לקיים דיבורו אבל היכא דלא הזכיר לא שבועה ולא ארור מנ"ל דמשום דענה אמן נתחייב לקיים דיבורו ואלולי פי' רש"י ז"ל הייתי אומר דמיירי כשחבירו השביעו ומאי דקאמר בו שבוע' בו קבל' דברים הכי קאמר בו שבוע' לענין שבוע' הדיינין שהנתבע מחוייב לישבע וכי הוציא אמן מפיו כאלו הוציא שבוע' דמי ובו קבלת דברים איירי בתנאי שמתנה עם חברו שאינו מחוייב לישבע דכי הזכיר אמן הרי הוא כאלו קיבל שבועתו:
סימן ה
ואם אמר בנידוי יהא שלא יעשה דבר פלוני נראה דהוי שבוע' וראי' מדאמרינן בפרק שבועת העדות דארור בו נידוי בו שבועה ופי' רש"י והר"ן ז"ל אם אמר החכם ארור הוא צריך לפרוש ממנו ואם אמרו אדם לחבירו לשם שבועה שבועה היא וכ"כ הטור סי' רל"ח. וזהו נראה כונתו במ"ש בסי' של"ד שאם אמר הנידוי בדרך שבוע' אין לה התרה ודלא כמ"ש הב"י והפרישה שם דמיירי שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פ' ועיין בתשו' הר"ן סי' ס"ה וסי' מ"ט שכתב המנדה עצמו בתנאי ה"ז שבועה שאסר עצמו בנידוי יע"ש. אבל מדברי הרא"ש שהביא הב"י בסימן הנז' אין נראה כן שהרי כתב דאם הוא ת"ח יכול להתיר לעצמו יע"ש ומ"ש הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסי' רכ"ח דהמנדה עצמו בתנאי אין מתירין לו עד שתחול לאו משום דס"ל כסברת הר"ן ז"ל דכה"ג שבועה קא חשוב אלא דאיהו ז"ל ס"ל דמה שאמרו ת"ח מתירין לעצמן היינו דוקא היכא דנידה עצמו לדעת עצמו וכ"כ המרדכי וכ"נ שהוא דעת הראב"ד ז"ל. ופי' הרשב"א בסי' תקמ"ט דה"ט דאין מתירין לו עד שיחול משום דכל דאין יכולין להתיר לו שלא מדעתו אין מתירין לו עד שיחול דהוי כמו נדר. ולפי זה כל היכא דיכולים להתיר לו שלא מדעתו א"נ בת"ח שמתיר לעצמו ה"ז מתיר אפילו קודם שיחול ועיין במהרנ"ח ז"ל סי' נ"ז וסי' נ"ח וע"ה:
סימן ו
מי שנשבע לחבירו להיות שותף עמו סתם אם יכול לומר דעתי היה להיות שותף עמך כל זמן שארצה וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו:
תשובה כתב הר"מ ז"ל בפ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר שבוע' שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע ע"ד שוים חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם עכ"ל. ונראה לכאורה דהא דכתב הרמב"ם שאם אמר ע"ד אני נשבע הוא דלא מצי לטען ולומר כך וכך היה בלבי איירי בנשבע בדבר שאינו נוגע לחבירו אבל בנשבע לתועלת חבירו אפשר דאפי' נשבע סתם שלא אמר על דעתיכם אני נשבע סתמא ע"ד חבירו הוא נשבע. וכ"כ התוס' והביאו הרא"ש והר"ן בפ"ג דנדרים דף כ"ג גבי הרוצה שלא יתקיימו נדריו הרי זה יתנה בתחיל' השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל הרי זה בטל שכתבו התוס' דהיינו דווקא בנדרים ושבועות שבינו לבין עצמו אבל במי שמשביעו חבירו או מדירו על דעת חבירו הוא נשבע וכמי' שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסיקנא לקמן דכי משתבע לא על דעת דנפשיה משתבע אלא על דעת חברו המשביעו יע"ש:
איברא דיש להבין בדברי התוס' במה שהביאו ראיה לומר דכל שנשבע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע ממאי דמסקינן בשמעתין דנדרי הבאי דכי משתבע ע"ד דידן אישתבע דלכאור' ליכא הוכחה מזה שם דהת' איירי במידי דאין דרך בני אדם לקרותו כך וכגון דחזא ציפורא רבה ואסיק שמא גמל ובכה"ג הוא דאמרי' דכי משתבע לאו על דעתי' דידי' משתבע אלא ע"ד דידן קא מישתבע דבטלה דעתו אצל כל אדם וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבועות. אבל במידי דאינו סותר לשון בני אדם כי האי דטעין ואומר תנאי היה בלבי דאין זה דבר מופלג אצל שאר בני אדם ע"ד דידיה אישתבע והכי אמרו שם דאיצטריך לומר לא ע"ד אני משביע אתכם אלא ע"ד משום קנייא דרבא. וראיתי להרב מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל בסי' ל"ה שכתב לחלק דהתוס' איירי במי שנשבע לתועלת חברו מפני טובה שקיבל ממנו וע"ז אמרו דעל דעת חברו הוא נשבע כיון דהשבועה היתה לטובתו של חבירו אבל שבועה שמשביעין אותו הדייני' דליכא הנאה לדיינים בשבועה זו על דעתיה דידיה אישתבע הילכך צריכים הדיינים לומר לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא ע"ד וע"ד וכו' אלו ת"ד. ולפי שיטה זאת הוצרך לפרש ולומר דמה שא"ל משה לישראל על דעתי ועל דעת המקום ואע"ג דישראל קבלו טוב' מהקב"ה היינו כדי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. אבל התוס' בפ' השולח כתבו דמה שאמר משה לישראל ע"ד היינו משום קנייא דרבא יע"ש. ועוד קשה לדבריו דהרא"ש ז"ל בפסקיו בפ"ד דנדרים והטור בא"ח כתבו דאין מועיל התנאי אלא בשבועה שאדם נודר מעצמו אבל שבועות שחבירו משביעו או שבועת הדיינים אין התנאי מועיל יע"ש הרי דאף בשבועת הדיינים ע"ד דידן אישתבע ומשום הכי לא מהני התנאי ומ"ש הרב בצלאל ז"ל דשבועת הדיינים כיון דהויא שבועה לשעבר לא שייך דין ביטול כמ"ש רבי' ירוחם בנ"ז לע"ד אין מדברי ר"י משמעו' לזה דמ"ש ר"י דשבועה דלשעבר לא מהני התנאי היינו לומר דנשבע עליה קודם הביטול והר"ן ז"ל ג"כ כתב בתשוב' סי' ח' במי שהקדיש לחברת ת"ת דאין התנאי מועיל כיון דהוי דבר שבינו לבין חבירו והרי התם לא קיבל הנודר שום טובה אלא מעצמו נדר והקדיש ואפילו הכי כתב הר"ן ז"ל שעל דעת חבירו הוא נשבע ואין דעת חבירו שתבטל מה שהוא שומע מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מהו:
והיה נ"ל לפרש ולומר דמה שכתבו התוס' והר"ן דכל שנשבע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע היינו לאפוקי שלא נאמר שהוא סומך על דברים שבלבו שסותרים את מה שהוציא בפיו שאין דעת חבירו שתבטל מה שהוציא בפיו מחמת דברי' שבלבו ומשום הכי באומר תנאי היה לי מקודם ועל דעת תנאי נשבעתי לא שמעינן ליה שהתנאי סותר מה שהוציא בפיו אבל לא לומר דלגמרי נשבע על דעת חבירו כמי שאמר על דעתיך אני נשבע דאינו יכול לפרש דבריו ואפי' היכא דאינו סותר לגמרי מה שהוציא בפיו. ולפ"ז שפיר איצטריך משה לומר ע"ד משום ערמה וכ"כ הדיינים צריכים לומר ע"ד כדי לאפוקי משום קנייא דרבא דאי ל"ה מצי למיפטר נפשיה כיון דאינו סותר מה שבלבו את מה שהוציא בפיו. אבל מדברי הר"ן במסכת שבועות נראה דלמסקנא דמייתי ממשה ומשני דמשה עבד הכי כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו מהדרא קא, הדר ביה וס"ל דמה שאמר משה על דעתי לאו משום ערמה הוא דעבד דכל שנשבע לחבירו אדעתא דחבריה נשבע לגמרי ועוד ע"כ צ"ל כדברי הר"ן ז"ל דאי כמו שפיר' מעיקר' דמ"ש הר"ן דכל שהשביעו חבירו ע"ד חברו נשבע אינו אלא לאפוקי דברי' שסותרים את מה שהוציא בפיו כי ההיא דאסקונדרי דאין זה במשמעות הלשון וכ"כ בתנאי הוה אם כן מאי איריא כשהשביעו חבירו אפילו כי נדר ונשבע מעצמו אין זה נשבע כי אם אלישנא המשמע לבני אדם כי ההיא דשומשמי ואלולי דברי הר"ן הייתי ר"ל דמה שכתבו התוס' דאין התנאי מועיל בדברים שבינו לחבירו היינו דוקא בשהשביעו חבירו על כך וכך דלא מצי לומר תנאי היה לי בתחלת השנה דאין התנאי מועיל אלא דוקא בנדרים ושבועות שנדר מעצמו שלא הכריחו חבירו דאז שייך לומר דאי הוה זה זוכר את תנאו לא היה נשבע והוי כנדרי טעית וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' נערה המאורסה דף ע"ה אבל מי שהשביעו חבירו והכריחו לזה לא מצי לומר דאילו היה זוכר את תנאו לא היה נשבע שאין זה נשבע מדעתו אלא חבירו הכריחו לישבע. אבל מדברי הר"ן בתשובה הנזכר נראה שאינו מחלק הכי אלא אפילו בנשבע מעצמו כל שהוא דבר שנוגע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע. אבל מדברי התוס' והרא"ש ז"ל נראה כמו שכתבתי ולפי זה בנ"ד דאינו סותר משמעות מה שהוציא בפיו נראה דיכול לומר דעתי היה להיות שותף עמך כל זמן שארצה וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו. והא דמשמע בנדרים דכל הנודר סתם לעולם משמע וצריך שיאמר בלבו היום משום דסתמא לעולם משמע היינו דוקא במי שבא לאסור על עצמו שלא לאכול אי שלא לעשו' דהוי מידי בשב ואל תעש' ובכי האי גוונא סתמא לעולם משמע והכי מפלגינן בתנאין בין היכא דהוי דבר שהיא בקום עשה להיכא דהוי דבר שהוא בשב ואל תעשה דכל דבר שהוא בקום עשה כגון ע"מ שתניקי את בני כיון שהניקתו יום אחד סגי ואלו אמר ע"מ שלא תשתי יין לעולם משמע. ובהכי מיתרצ' לי מה שהקש' מוהריב"ל בשמעתין דמש' דתורה תורה אחת משמ' דכיון דלשון תורה הוי לשון כולל היכי מצי לפלוגי ולומר דתורה תורה אחת היה בלבם ומאי שנא מהנודר מהפת סתם ואמר בלבי היה לפת חיטים בלבד דלא שמעינן ליה דפת הוי לשון כללי יע"ש. אבל לפי מה שכתבתי מעיקרא לק"מ והכי נמי מוכח מההיא דש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה שכתבו הפוסקים דאם לא קבע זמן יום א' במשמע ועיין מ"ש ה"ה בריש פ"ז מהלכות אישות ובפ"ח מהלכות גירושין גבי על מנת שתניקי את בני ותראה כמ"ש ודלא כהרב מהריב"ל בח"א דף קמ"ה דנרא' דאשתמיטי' מיניה דברי ה"ה בהלכות אישות ועיין מהרי"ט סי' מ':
סימן ז
מי שנשבע על ככר א' שני פעמים אי סגי בהתרה א' לב' השבועות ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו דאם אתשיל על השניה חייב משום ראשונה דאלמא יכול להתיר השניה קודם הראשונה נראה דה"ה דסגי בהתרה אחת לב' השבועות ולא דמי למי שנשבע על דבר א' ונשבע ג"כ שלא ישאל עליו צריך לישאל תחלה על מה שנשבע שניה שלא ישאל עליו ואח"כ יתירו לו הראשונה דהתם שאני משום שלא יעבור על שבועתו שנשבע שלא ישאל עליה אסור לישאל תחלה על הראשונה אבל אה"נ דאם עבר והסיר הראשונה תחלה דה"ז מותר. איברא דעדיין איכא למדחי ולומר דאין מדברי הרמב"ם ז"ל ראיה לומר להתיר השני שבועות כאחת דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם אתשיל תחלה על השני' דמהני היינו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו וכי אתשיל אח"כ על הראשונה אשתכח כאלו לא היתה הראשונה מעולם ולמפרע חל היתר השניה. וכה"ג כתב הרשב"א דאם הקים הבעל ואח"כ הפר לה דאם אח"כ נשאל על הקמתו חלה ההפרה למפרע אבל להתיר שני שבועות כאחת איכא למימר דלא מהני להתיר השניה כיון דהשניה לא חלה עדיין עד אחר שיתיר הראשונה אבל כד דייקינן שפיר זה אינו דע"כ צ"ל דמה שכת' הרמב"ם ז"ל שיכול להתיר השני' קודם הראשונה לאו משום דטעמא דחכם עוקר הנדר מעיקרו וחלה היתר השניה למפרע דסוף סוף אשתכח התרה קודם שחל הנדר ואין חכם מתיר אלא אם כן חל ומההיא דהרשב"א ליכא ראיה להכא דהפרה שאני משום דבעל מצי מפר קודם שתחול הנדר אלא היינו טעמא דהרמב"ם דס"ל דמהשתא חלו השתי שבועות ודייק לה מההיא דנדרים מלישנא קמא קאמ' רווחא הוא דלית ליה כי מתשיל על חברתה חיילא ובלישנא בתרא קאמר חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא ומשמע דללישנא בתר' מהשתא חלו כל השבועות אבל מלישנא דתלמודא דפ"ג דשבועות דקאמר הכא מי איתיה לשניה כלל משמע דכל כמה דלא מתשיל על הך ראשונ' ליתיה לשניה כלל וראיתי בשה"ג בסוגיין דפ"ג דשבועות שכתב דאם נשבע שלא ידור במקום פ' וחזר ונשבע שלא ידור שם כמה פעמים דאם נשאל על כולם בבת א' פשיטא דהיתר א' סגי לכולם אמנם צריך לפרט לחכם כל השבועות שעשה יע"ש. וכ"כ מהרדב"ז בסי' צ"ח:
סימן ח
מי שנשבע לראובן להיות שותף עמו שנה אחת ואח"כ נשבע ללוי להיות שותף עמו לב' שנים:
תשובה כבר ידוע דאין שבועה חלה על שבועה זולת היכא דהשנית הויא בכולל וכ"ז אינו אלא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה נראה מדברי התוס' עיין דף כ"ד דאין השניה חיילא כלל ולכן אם מתחלה נשבע שלא למכור לפ' ואח"כ נשבע למכור לכל אדם לא חיילא אותה שבועה כל עיקר. אבל מדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל בחי' נראה דמה שאמרו דאין השבועה חיילא בקום עשה אפילו אי הויא בכולל לאו למימר' דלא חיילא כל עיקר אלא חיילא וחשיב כאלו יש כאן שתי שבועות זו הפך זו ולפיכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ואל יעבור בקום עשה וכתב הרשב"ץ בתשובה דהכי הוא עיקר. ולפי זה יראה דבנדון דידן אע"פ שלא חלה השבועה השניה לשנה הראשונה שכבר הוא מושבע לראובן מ"מ אחר עבור השנ' הרי זה מחוייב להיות שותף עם לוי ולמדנו ג"כ הכי מדברי הר"ן ז"ל שכתב בתשובה סי' ע"ג על מי שנשבע לפרוע הקרן והרבית דאף ע"ג דלא חלה השבוע' על הרבי' מ"מ חייב על הקרן. אבל הרמב"ם כתב בפ"ה הנשב' שלא לאכול מצה שנה אח' הרי זה אסו' לאכול מצה דמגו דחל אשאר ימות השנה חייל נמי אמצוה ולא הוי שבועת שוא עכ"ל נראה דטעמא דלא הוי שבועת שוא משום דחיילא בכולל אמצוה ג"כ הא כל היכא דהוי בקום עשה לעבור על המצוה חשיב שבועת שוא וע"כ צ"ל דס"ל דאין השבועה חיילא כלל דאם לא כן אלא לעבור על המצוה לבד הוא דלא חייל אבל אשאר דברים שהוא רשות חייל א"כ לא הוי שבועת שוא ובירושלמי פ"ג דשבועות אמרו ותשמע מינה שאם נשבע לאכול עשר אלו והיה אחד מהם נבילה פטור על השאר. והיה נראה לומר דהר"ן ז"ל בתשו' לשיטתיה קא אזיל שכתב בפ"ג דשבועות שאם נשבע לאכול עשר אלו ונשרף אחד מהם חייב לאכול השאר כך נראה מתוך דבריו בשמעתין דשבועה שלא אוכלנה יע"ש והיינו טעמא משום דאכל אחד ואחד נשבע ומשום הכי כתב בתשו' דאם נשבע לפרוע הקרן והרבית דאע"ג דעל הרבית פטור על הקרן מיהא חייב. וכ"ת דהכא שאני דכיון דלא חלה השבועה על הרבית לא חלה ג"כ על הקרן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כבר הוקשה לו להר"ן ז"ל זה שם בתשו' וכתב דלא אמרינן הכי אלא בכי ההיא דראה אוכלים פירותיו ואמר קונם עליכם ונמצא אביו ביניהם דכשנדר ודאי לא היה דעתו על אביו אבל הכא כשנשבע דעתו היה גם כן על הרבית:
ואיברא דלע"ד יש לפקפק בדברי הר"ן אלו דלכאור' איפכא משמע ואיכא למימר דהתם כיון שלא היה מעיקר' דעתו על אביו משום הכי בעינן שיחליף דבריו דאם לא כן לא שייך לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו מכיון דמעיקרא לא היה דעתו על אביו אישתכח כאלו לא היה אביו בכלל הנדר אבל בזה שנשבע לפרוע הקרן והרבית עדיין נימא דכיון דלא חלה השבועה על הרבית לא חלה נמי על הקרן. והר"ן בשמעתין דנדרים פ"ג כתב בשם איכא מאן דאמר דכי אמרינן כולן אסורים דוקא דומיא דמתני' שלא היה יודע שאביו ביניהם יע"ש כמו שכתבתי וע"כ לא חילק הר"ן עליהם בסברא זו אלא במעמיד דבריו אבל כל שאינו מעמיד דבריו נראה דהותר כולו. וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב בחי' כמ"ש הר"ן בתשובה דחייב על הקרן וכתב דלא שייך לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דהוי ממילא לא אמרינן הכי. והיה נראה להביא ראיה דהנשבע לקיים דבר אחד או שנים אע"ג דלא חלה שבועתו אמקצתו משום שהוא משועבד לו מכל מקום אמה שאינו משועבד לו חייל מההיא דשנינו בפרק ב' דנדרים קונם שאני עושה לפיך ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה וכו' אלמא דאף ע"ג שנדרה הויא בכולל בעודה תחתיו ולאחר גירושין ובעודה תחתיו לא חייל כיון דמשועבדת היא לו אפי' הכי אמרינן דיפר משום אחר גירושין ולא אמרינן כיון דלא חל כולו לא חל מקצתו. איבר' דאיכא למדחי דמהתם עדיין ליכא ראיה דהתם מדינ' חייל נדרא אפי' השת' אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכי אלמוה היינו כל היכא דקיימא קמיה אבל בנ"ד דמדינא לא חייל נדריה אכוליה אמקצתיה נמי לא חייל. אבל ממקום אחר נראה להביא ראיה דבריש פרק המדיר את אשתו פריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכ"ת נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והא תנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר מפני שהיא משועבדת לו ואם איתא נימא נעשה כמי שאמרה איני נזונית ואיני עושה והשת' צריך להבין דמאי קשיא ליה ונימא דהתם שאני משום שאסרה לעשות לבעלה כל מלאכה ולאו כל כמינה לומר איני נזונית ואיני עושה ולהפקיע עצמה מאותם שבעה מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה והכא כיון דאסרה כל הנאתה על בעלה ועל אותם שבעה מלאכות לא חייל נדרא שאין בידה להפטר מהן אמעש' ידיה נמי לא חל דכיון דלא חל אכול' לא חל אמקצתה אלא מוכח מהכא דמי שנדר מדברים הרבה אע"פ שלא חל נדרו [אכולה[ (אמקצתו) מפני שהוא משועבד לו אמקצתו מיהא חייל. איברא דעדיין איכא למדחי דאין מכל זה ראיה לנ"ד דנדר שאני דאם אסר דברים רבים על חבירו אף ע"פ דאמקצת דברים לא חייל אמאי דמצי לחול חייל מה שאין כן בנשבע לעשות דבר אחד כגון לאכול שנים אלו או להיות שותף עמו שתי שנים דלא נתקיים שבועתו עד שיעש' הכל כמו שנשבע ואם עשה מקצתו לא יצא ידי שבועתו א"כ כי נמי לא מצי חל ק נדריה אכולי' משום שהוא משועבד לאחר י' אישתכח דמשעה שיצאת שבועה מפיו יצאתה לשוא שאינו יכול לקיים מה שנשבע ואישתכ' שבועתו שבוע' שוא כמו שאמרו בירושלמי וכ"כ הרשב"ץ ז"ל בסי' ק' והא דהשבועה חיילא בכולל משום שא"א לשבועה שתחול במקצת ומה שאמרו בירושלמי בנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דכתי' ככל היוצא מפיו (וכו') וכמ"ש הר"ן ז"ל גבי מתני' דפותחין אפשר לומר דאיירי (א"ה ע"כ מצאתי):
השאל' נאבד' ויתבאר מתוך התשוב' שהיתה בראובן ושמעון שהיו מסרבים ללוי להיותו שותף עמם בדבר פ' ופ' ונשבע שלא יהא שותף עמם בדבר פ' ופ' אם הוי כב' שבועות:
סימן ט
תשובה כבר ידוע דהאי מלתא במחלוקת שנוי דהרמב"ם ז"ל בפ"ד מנדרים פסק כר"י דאמר לא לך לא לך שתי נדרים הוו וצריך פתח לכל אחד ואחד אבל, הרא"ש והטור בסי' רכ"ט והר"ן ז"ל פסקו כר"ש דלעולם כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. איברא דיש להבין בדברי הרמב"ם ז"ל דכפי מה שכתב בפ"ד מהלכות נדרים נראה דס"ל דדוקא באומר לא לך בלא וי"ו הוא דהוי פרטא אבל כל שאמר ולא לך בוי"ו כללא הוי וכמ"ש הבכ"מ שם ואלו ממ"ש בפ"ח מהלכות נדרים (א"ה עיין בפ"ד ופ"ז מהלכות שבועות) נראה דאפי' כי אמר ולא לך בוי"ו פרטא הוי וחייב שתים אשר על כן נראה לע"ד לחלק דבין הרמב"ם דפסק כר"י ובין להרא"ש והטור דפסקו כר"ש כ"ז אינו אלא בדליכא הוכחה וטעם לומר דשתי נדרים הוו דאז להרמז"ל לא חשיב פרטא עד שיאמר לא לך בלא וי"ו ולדעת הרא"ש והטור עד שיאמר קונם בכל אחד ואחד. אבל בדאיכא טעם והוכחה לדבר דלשתי שבועות קא מכוין כגון בשבועות דמחייב שתים על שתי שבועות מה שאין כן בנדרים אפי' אי אמר ולא לך בוי"ו כיון דהוה מצי לומר שבועה שאין לכם בידי או שבועה שאיני נהנה לכם כיון דהיו כולן בפניו ולמה פרטן אמרינן דאינו אלא כדי להתחייב עצמו בשתים והכי אמרינן בפ"ג דשבועו' דף כ"ג דאם היו מסרבים בו וא"ל בא ואכול עמי חטים ושעורים וכוסמין שבועה שאיני אוכל עמך חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת והיינו טעמא מדהוה סגי לומר שבועה שאיני אוכל עמך ולמה חזר ופרטן כדי לחייב עצמו על כל אחת ואחת ומוכח ג"כ שם שאם היו לפניו שני ככרו' ואמר שבועה שלא אוכל זה וזה דחייב על כל אחת ואחת מדהוה סגי לומר שבועה שלא אוכל אלו. (א"ה לא הבנתי בחילוק זה אם לא שכונתו כמ"ש מהרי"ט בח"א סי' ס"ח דף פ"ב דכל שכלל תחלה ואחר כך פרט והיה די בכלל כי הדר פרט יין ושמן ודבש אף ר"ש מידה דחייב על כל אחת ואחת יע"ש ועדיין קשה לע"ד דא"כ מאי קא מקשה תלמודא פ' שבועת הפקדון דף ל"ח לשמואל ממתני' דתן לי פקדון ותשומת יד וכו' וכן מההיא דתן לי חטים ושעורים כו' ונדחק להגיה עד שהקשה כל הכי שביש ואזיל וכו' ואמאי לא תירצו דכה"ג ר"מ מודה דאפי' בוי"ו פרטא הוי כמו שמודה ר"ש וצל"ע).
וראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ר"א שכתב שכל שהפעולו' חלוקות לגמרי אע"פ שלא הוציא מפיו אלא שבועה אחת הרי הן שתי שבועו' וצריך פתח לכל אחד וא' והביא ראיה לזה מההיא דשבועה שלא אוכל ושלא אשת' דחייב שתי שבועות דאלמא דאע"פ שאין הענין מחולקים מכל מקום חלוק הפעול' מחלק' ואע"פ שהם דומות קצת וכ"ש כשהן פעולו' מחולקו' לגמרי עכ"ל. ולע"ד לא הבנתי כונתו דההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דחייב שתים לאו משום דחלוק הפעולה מחלקת אלא טעמ' הוי כמו שכתבנו דלא הי' לו להזכיר שתיה דבלאו הכי שתיה בכלל אכילה ולמה הזכירו אינו אלא כדי לחלקו בב' שבועות ולהתחייב עצמו ב'. וגבי שבועה דאינה חלה ע"ד המצוה כי אם בכולל כמו שכתבו הפוסקים כתב הריב"ש ז"ל בסי' קנ"ט וז"ל לא מצינו כולל אלא כשהפעולה אחת כגון ההיא דשלא אוכל מצה אבל כשהפעולות חלוקות כגון אם אמר שלא אוכל מצה בליל פסח ושלא אעלה לגג אין לומר בזה מיגו דחיילא על עליית הגג חיילא נמי על אכילת מצה כיון שהפעולות חלוקות אע"פ שכללן כולם בשבועה אחת הרי הן כאלו שתי שבועות וכאילו הזכיר שבוע' בכל פעולה ופעולה עכ"ל ורוא' אני מבין ריסי עיניו של הרב ז"ל דלשיטתי' קא אזיל דכת' בסי' רצ"א דכל שהפעולות חלוקות הרי הן שתי שבועות. וראיתי בתשו' להרשב"א ז"ל שחילק כמו שחילק הריב"ש. אבל אני בע"ד כבר כתבתי לעיל דאיני מכיר ראייתו של הריב"ש ז"ל במה שרצה ללמוד הכי ומצאתי בתשובה להרמב"ן סי' רמ"ד שכתב דאם נידו הקהל על מי שיעבור ע"ד שלא ישתתפו עמו ולא יקברו את מתו ושלא ימולו לו א דאין זה כנשבע לבטל את המצוה דלא חיילא דהכא כיון שכללו דברים המותרים עם דברים האסורים חיילא יע"ש:
וראיתי למוהראנ"ח בח"ב סי' פ"ט שכתב דמי שנשבע על דברי' רבים מחולפים דלא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומייתי דברי הריב"ש הנז"ל וכתב בסוף דבריו ואע"פ שלכאור' משמע דפסיק הרב ז"ל מלתא כהרמב"ם דוקא דסבירא ליה כרבי יוסי ולאידך רבוותא דסבירא להו כרבי שמעון משמע דלא אסיק למלתי' לא כן אנכי עמדי אלא דהרב ז"ל למורה מקו' מייתי דברי הרמב"ם דכי היכי דהרב ז"ל מחלק השבועה בלא ויו אף על פי שהוא על דבר א' ובהיתר האחד לא הותר האחר הכי נמי כשהדברים מחולקין לכ"ע וצריך היתר לכל אחד עכ"ד ולע"ד מלבד מש"ל עוד נ"ל דהרא"ש לא ס"ל כהריב"ש והוא ממ"ש הרא"ש בפ"ג דנדרים וז"ל וצ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהן בין בשעת הנדר בין כשבא לפני חכם ומצא חרטה על אחד מהם מי אמרינן הכא מודה דהותר כולו כיון דלא שייך כאן החלפה דדוק' במידי דשייך כולם וגם זה וזה בהא קאמר רבה דבעי החלפה וכו' יע"ש. מתוך דבריו אלו מוכח דאף במידי שהפעולות חלוקות אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא נסתפק הרא"ש ז"ל אלא משום דאפשר דלא אמרינן הותר כולו אלא היכא שמחליף ונ"מ דלפי דברי הרא"ש אם היו לפניו בשר ויין דאז שייך החלפה שאם נשבע ואמר שבועה שלא אהנה ממה שלפני ומצא פתח לאחד מהם שהותר האחר והרב מהרי"ט בח"א סי' ס"ח הביא דברי הרא"ש ז"ל הנזכ' וכתב ז"ל ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאלו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו וכו' יע"ש ואין נראה כן לע"ד אלא כמ"ש דהא דנקט בשר ויין שלא היו לפניו וכו' היינו משום דאז לא שייך החלפה אבל אם היו לפניו אז שייך החלפה. ובעיקר ספקו של הרא"ש עיין בתוס' פ"ג דשבועות דף כ"ז ע"ב סוף ד"ה הכי השתא וכו' דנראה קצת דכל דלא שייך החלפה הותר כולו. ובפ"ב דנדרים אמרו דלמאן דאמר אין חכם מתיר את הנדר עד שיחול אי אמר קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני וכן פסקו כל פוסקי ההלכות ולכאורה קשה דלפי מאי דפסקו הרא"ש והרשב"א והטור כר"ש דכל שלא הזכיר אלא קונם אחד אינו אלא נדר אחד אם כן כי נשאל על הראשון תו אמאי צריך לחזור ולשאל על השני דהא קי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וראיתי להר"ן ז"ל בתשובה סי' י"ז שכתב דהתם לא נחית בפלוגתא דר"י ור"ש ואה"נ דלר"ש דקי"ל כותי' ע"כ צריך לאוקומי' כשהזכיר שתי קונמות אלו דבריו יע"ש. אבל מדברי הטור וש"ע אינו נראה כן ובירוש' פ' השותפין הביאו האי מתני' דנשאל על הראשון וכו' ואמרו עלה דאתיא כמ"ד לאחר האיסר ברם כמ"ד לאחר הנדר נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל. ונראה לע"ד דה"פ דלמאן דאמר לאחר האיסר כלומר דאין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר מ"ה קתני נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני שאין חכם מתיר הנדר עד שיחול ולמדנו מזה דאף על פי שהוא נדר אחד לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו כל כמה דלא חל האיסור וכ"ש לפי מה. ש"ל דכל היכא דאיכא הוכחה דנתכוון לשתי שבועות חשיב כאלו הזכיר שתי שבועות והכא נמי כשאמר שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו ע"כ לשתי שבועות נתכוין דאל"כ למאי הלכתא הוצרך לומר ולמי שאשאל עליו כיון דבהיתר הראשונה הותרה השניה והרשב"א כתב בתשובה והרא"ש ג"כ על מי שנשבע שלא לעשות דבר אחד בלא התר' דה"ז כמו נדר בתוך נדר וצריך שיתירו לו תחל' מה שאמר בלא התרה ואח"כ יתירו לו הראשונה ומיהו מוכח מדברי הריב"ש בתשו' סימן תמ"ג דאם אמר אני נשבע ע"ז ע"מ שלא יהא התרה דסגי בהתרה אחת וה"ט דע"מ תנאה משמע ולא שבועה אחרת. ותשובות מהר"ם ז"ל הביא שנסתפק ריב"א על מי שנדר שבכל פעם שיעשה נדר שיתן פשוט א' לצדקה מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב בפשוט וא"כ בכל פ' ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולו ולכאורה נראה דלפי מ"ש דאפי' בנדר אחד לא אמרינן כיון דהותר המקצת שחל הות' נמי המקצת שלא חל א"כ, הכא נמי יצטרך שאלה בכל פעם ופעם. איך שיהיה בנ"ד אפשר שכ"ע יודו דהוי כב' שבועות. (א"ה ע"כ מצאתי ואף זה היה כתו' מעט כאן ומעט כאן וסדרתי' לע"ד וה' יכפר לי אם שגיתי):
סימן י
השאלה נאבדה ומתוך התשובה נרא' שהיתה במי שנשבע לשרת לבע"ה שנה אחת ועכשיו פייסו המשרת לבעל הבית שיפטרנו וכן עשה ואמ"ל לך לשלום אם צריך התרת חכם: תשובה שר צבא ה' עתה באתי כמצותך אשר צויתני וקודם כל דברי אציע פה את הרשום בכתב לי מזה ימים ושנים באשה אחת שנתנ' רשות לבעלה כדי לישא אשה אחרת עליה שהיו רוצים להתיר לו בזה בלא התרת חכם ואני הצעיר הייתי חוכך להצריכו התרת חכם מתוך דברי הרשב"א ז"ל שכתב דמתני' דקתני ה"ז יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי אינו אלא בקיום מעשה דשייך לומר הריני כאלו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטרת למה לי אבל בביטול מעש' לא שייך לומר הכי הרי הוא כאלו לא הלכת. הן אמת דמשמעתין דפרק המדיר משמע דאפילו בתנאי דהוי בשב' ואל תעשה שייך מחילה דקאמר התם המקדש על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ושמואל אמר אינה צריכה גט ואמר אביי לא תימא טעמי' דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאיה אלא טעמא דרב לפי שאין עושה בעילתו בעילת זנות ע"כ מוכח מהכא דאפי' במידי דהוי בשב ואל תעשה שייך ביה מחילה וכ"כ הר"ן ז"ל וכתב דהטע' הוא משום דכל תנאי שהוא מתנה להנאתו אין דעתו שיתקיי' בדווקא אלא אם הוא יקפיד וזו היא דעת הראב"ד גם כן וכן פירשו התוס' יע"ש. ואף שראיתי להרשב"א ז"ל שם דאזיל לשיטתי' ומפרשה לשמעתין באופן אחר כמ"ש הר"ן הרואה יראה שמלבד שכל המפרשים לא פירשו כדבריו גם סוגיין דשמעתין לפי גירסת ספרינו לא אזלא כותיה מדקאמר בתר הכי משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל ד"ה צריכה גט כלומר ופלוגתא דרב ושמואל כשלא בעל ולפי זה אי אפשר לפרשה לשמעתין אם לא כדברי הר"ן והתוס' והיה נראה לכאורה למילף מהא דטעמא דמתני' דנדרים דבאומר לו הריני כאלו התקבלתי דשרי לאו משום דמחילה חשיב' כקבלה עד שנאמר דבמידי דהוי בשב ואל תעשה לא שייך לומר הכי אלא טעמא הוי כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף כ"ד ע"א דאיכא מאן דפליג על הרשב"א וכתב דאפילו במידי דהוי בשב ואל תעשה יכול לומר כן שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך כבר נשלם רצונו יע"ש. אבל עדיין איכא למדחי ולומר דההיא דפרק המדיר היינו טעמא דמהניא המחילה ואף דהוי בשב ואל תעשה משום שאותו תנאי שהתנה אינו אלא דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור ובכן נשאר המעשה קיים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' מה שאין כן בנדרים דלא שייך לומר הכי דאדרבה אם יבטל התנאי ישאר הנדר במקומו וליכא היתרא אלא היכא דשייך לומר הריני כאלו התקבלתי דהך מחילה הויא קיום התנאי וכאלו נתנן לידו דמי וכן פירש הר"ן ז"ל בפרק מי שאחזו אבעיין דמחולין לך דמי הויא הך מחילה קיום התנאי כאלו נתנן לידו ואע"ג דבנדרים כל שאומר לו הריני כאלו התקבלתי שרי דאלמא מחילה כקבלה גט שאני משום דלצעורה מכוין עכ"ד:
איברא דלישנא תלמודא שם דמשני התם משום הרווחה התנה והא לא איצטריך לא משמע הכי דמחילה חשיבא כקבלה וכאילו נתנם לידו דמי דאם כן הוי סגי ליה בהאי לישנא בלחוד דגט שאני משום דלצעורה נתכוין אבל מדאצטריך לומר גם כן התם משום הרווחה הוא והא לא איצטריך משמע דעיקר טעמא הוי משום דמעיקרא כי התנה לא היה בדעתו אלא אם יצטרך וירצה ומה שאומר לו הריני כאלו התקבלתי הכי פירו' כבר אני השתא מרווח כאלו התקבלתי וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שם בחידושיו שפירש דבעיין דמחולין לא מתכווני לקיומי תנאה וליהוי גיטא משום נתינה קמייתא דלאו בקפידא אתני בהד א איכוון והא לא אצטריך אלו ת"ד ולקמן בפרקין גבי האומר לאשה אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום להוי גיטא והיה הולך ובא דפריך עלה וליחוש שמא פייס כתבו הרשב"א והר"ן משם הרי"ף והרמב"ן ז"ל שפירשו הכי ליחוש שמא פייס ומחלה התנאי והוי כאלו אמרה כלום אמרת אלא להנאתי זהו הנאתי אלמא דאפילו במידי דהוי שב ואל תעשה מהני' מחילה ואע"ג דלא שייך לומר אפוכי מטרתא למה לי ועיין בתשובת הר"ן סוף סי' מ"ח:
אבל עכ"ז עדיין ליכא ראיה להתיר בנ"ד דבשלמא בשאר תנאים שאדם מתנה להנאתו איכא למימר בהו דסתמו כפירושו דלאו בדוקא קא מתנה אלא אם יצטרך וירצו או אם יקפיד בהם וכמ"ש הראב"ד ובנ"ד ליכא למימר הכי דזה שנשבע לאשתו שלא ישא אחרת עליה אי ס"ל דעל דעת אשתו נשבע הא ודאי אין בדעת האשה שיהא לו שום צד היתר בזה דאנן סהדי דמקפדת היא בכך ואינה מתרצית ליכנס צרה בתוך ביתה ומה שמתרצית השתא אינו אלא מפני שלא יהא לו קטטה עמה זהו מ"ש לשעבר (א"ה ראיתי למוהריב"ל בח"ב סימן כ"ב שכתב ז"ל הצ"ל כלל העולה דהיכא דליכא אונס דלא שכיח אינו יכול לישא אשה אחרת אלא ברשות ב"ד דבהא ודאי ליכא לאסתפוקי כלל דסגי אבל מאי דאיכא לאסתפוקי וצריך לחקור אחר המנהג אם רשות האשה סגי בלא רשות ב"ד ובכתובות שאינם מזכירים לא רשות ב"ד ולא רשותה מלתא דפשיטא היא דאין לב"ד עסק בזה ובוודאי דצריך רשות האשה וגם ברשות האשה איכא לאסתפוקי אי סגי דאיכא למיחש למאי דאמרינן לעיל שמא יקניטנה עד שתתן לו רשות עכ"ד. והנה מדבריו אלו נראה דס"ל דכל שכתוב בכתובה אם לא ברשות ב"ד דברשות ב"ד סגי ואינו צריך התרת חכם ממש ואין להקשות ע"ז אמאי לא חשש לסברת הרשב"א ז"ל כיון דלא שייך לומר הכא הריני כאלו התקבלתי ועיין במוהריב"ל ח"ד דף ס"ט שחשש לה יע"ש דס"ל כמו שחילק מהרא"ש בסי' רכ"ח וסי' ר"ל דכל שפירש בשבועתו שלא יוציא בתו מטוליטולה שלא ברשותו אף הרשב"א ז"ל מודה דאפי' שיהי' במקום בטול מעשה דלא שייך לומר הריני כאלו התקבלתי אם נתן לו רשות סגי יע"ש. אבל מאי דקשה לי על מהריב"ל הוא במאי דצידד דאפשר דברשותא דידה סגי ואפי' בכתובות שאין מזכירים לא רשות ב"ד ולא רשותה דאמאי לא חשש לסברת הרשב"א ומכ"ש לפי דברי אדוני אבי הרב ' ז"ל שוב ראיתי דגם זה לק"מ דע"כ לא צידד מוהריב"ל דאפשר דברשותה סגי כי אם אי איכא מנהג דברשותה סגי דאז הוי כאלו פי' בעת השבועה אם לא ברשות האשה. כלל העולה דכל שנהגו דברשותה סגי בלתי התרת חכם יש לילך אחר המנהג ואף בזה נראה מדברי אדוני אבי הרב ז"ל לקמן דצריך התרת חכם ואי ליכא מנהגא בההוא מקום אז מדינא צריך התרת חכם כמ"ש אדוני אבי הרב ז"ל וגם דאיכא נמי מה שכתב מוהריב"ל דאפשר דלא מהני רשותה דאיכא למיחש שמה יקניטנה בעלה עד שתתן לו רשות וע"ד כן היתה השבועה שאפי' אם תתן לו רשות לא סגי ואף בכתובות שכתוב בהם אם לא ברשות ב"ד וס"ל למוהריב"ל דברשות ב"ד סגי כנז"ל מ"מ מדברי מהרא"ש בסי' רכ"ח נראה דס"ל דצריך שיתירו לו כשאר התרות ושיתנו לו רשות יע"ש):
ועתה האיר אל עבר פני דברות מלהבות קדשו וחזיתיה לדעתיה דמר שתפס במושלם שכל הנשבע לחבירו להנאתו ולתועלתו אומדנא דדעתא יש והוי כאילו פירש שלא יעבור על שבועתו בלתי רשות חבירו זהו תורף דבריו. וקיצר במקום שאמרו להאריך כי לכאורה דברי הרשב"א ז"ל עומדים לנגדו שכתב דהארכת הזמן לחוד לא סגי ואע"פ שלא עבר זה על שבועתו בלתי רשות חבירו גם מ"ש דע"פ זה ניחא ליה דלא נשוייה להבנ"י כחולק על הרשב"א במ"ש דל"ל למשה התרת חכם כל שנתן לו יתרו רשות סגי לע"ד אין אנו צריכים לזה דאפי' אי ס"ל להבנ"י כסברת הרשב"א ז"ל עכ"ז הוקשה לו דל"ל למשה התרת חכם כיון דמשה לכבוד יתרו נדר כי אמר לו עכשיו לך לשלום הוה סגי דדמי למשנתינו דאומר לו כלום נדרת אלא מפני כבודי זהו כבודי וכמ"ש הנ"י והכא נמי כבוד גדול היה מתכבד יתרו בהליכת משה למצרים בשליחות המקום ובכה"ג אפי' הרשב"א יודה שאם השביע לחבירו שלא יצא מהעיר ואח"כ הוצרך המשביעו לשלחו בשליחותו שיכול לשלחו. שוב ראיתי מה שכתב הרשב"א במיוחסות סי' רנ"ה דלא כהנ"י יע"ש. ומ"ש עוד דהרא"ש בתשו' חולק עם הרשב"א וכמ"ש מהראנ"ח ז"ל בח"ב לע"ד אינו מוכרח ואיכא למימר דכל שלא תבעו חבירו מעיקרא אפי' הרשב"א יודה שמעיקרא כי נשבע לפורעו היה ע"ד שחבירו יתבענו אבל אחר שתבעו חברו דחיילא השבועה בהא קאמר הרשב"א דצ"ל הריני כאילו התקבלתי דהוי כאלו נתקיים תנאו. ודאתן עלה לנ"ד מכל מ"ש שבנדון דידן שנשבע זה לשרת לב"ה שנה אחת ועכשיו פייסו המשרת לב"ה שיפטרנו משבועתו וכן עשה וא"ל לך לשלום דלכאורה נראה דלא שייך בהא לומר הריני כאלו התקבלתי ואיכא למימר דאפילו מאן דפליג על הרשב"א ואמר דאפי' במידי דשב ואל תעשה שייך לומר הכי ע"כ לא אמרו אלא כשהשתא אינו חושש אם ילך ונמצא שכבר נשלם רצונו. אבל זה הב"ה חושש היה עדיין לתנאו וצריך הוא מי שישמשנו אם לא שזה פייסו והרבה עליו רעים לא נמצא זה שנשלם רצונו אלא שמדברי הב"י נראה דס"ל שאף בנשבע במידי דהוה בשב ואל תעשה כל שהוא להנא' חברו ממש ולא לתועלתו שייך ביה מחילה מידי דהוה אכל שאר שיעבודים שאדם יכול למחול עליהם ועל פי הדברים האלו כתב בסי' רכ"ט שאם נשבע לחבירו לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר לו השאר דמשמע דמה שהותר מיהא הותר והן הם דברי ר' ירוחם. אבל מגדולי האחרונים כתבו לדעת הרשב"א דכל שהשבועה הוי במידי דשב ואל תעשה לא שייך מחילה וצריך התרת חכם. ומה שכתב כת"ר דכיון שנהגו עכשיו להתירו בלא התרת חכם הוי כאילו פי' מעיקר'. מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הב"י לא משמע הכי. אלא שעדיין נר' לע"ד לחלק ולומר דמ"ש הרשב"א דטעמא דמתני' דסגי בלא התרת חכם הוי משום דהאומר התקבלתי חשיב כאילו נתקיים תנאו ומזה יצא לו דבמידי דהוי בשב ואל תעשה דלא שייך לומר הכי זה אינו אלא בנשבע לעשות או שלא לעשות מידי שהוא תלוי בידו כגון לפרוע לחבירו לזמן פ' שמחוייב זה להזמין המעות בידו לאותו זמן כדי לפרוע לחבירו וכל שלא עשה כן עדיין לא קיים שבועתו אבל זה שנשבע לשרתו לב"ה אינו תלוי בדעתו בלבד אלא בדעת ב"ה ג"כ וכי נשבע זה על דעת ב"ה נשבע אם ירצה שישמשנו וכל שאומ' לו עכשיו איני רוצה ביך סגי שהרי בידו הוא לומר איני רוצה שתשמשני הנלע"ד כתבתי, הצעיר אפרים נבון:
סימן יא
מי שנשבע שלא לקרב את זוגתו אם לא תעשה דבר פלוני אם חלה השבועה.
תשובה לכאורה היה נראה דלא חלה השבועה כיון דמשועבד לה מן התורה בעונתה וכדאמרינן בפרק המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. איברא דבנדרים תנן קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הקשו בתוס' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ותירצו שני תרוצים ולתירוץ בתרא כתבו דשאני הכא שתולה הנדר בדבר שאפשר לקיימו שפיר חל הנדר שהרי אפשר לה שלא תלך ולא תיאסר עכ"ד. ואין להקשות מההיא דאמרינן בפ' המדיר דאוקי למתני' דתלנהו לקישוטיה בתשמיש ואמרה יאסר הנאת תשמישי עליך אם אתקשט דמשמע דאפי' בתולה נדרה לא חייל כל שהוא להפקיע שיעבודיה דהתם כיון שבידה הוא לבטל התנאי וליאסר א"כ נמצאת איהי מפקעת שיעבודיה בע"כ אבל הכא בידה הוא שלא תלך ולא תיאסר ולע"ד היה נ"ל להכריח כתירוץ בתרא של התוס' ממה שאמרו בס"פ ר"א דנדרים ההוא דא"ל לדביתהו קונם שאי את נהנת לי עד שחטעימי תבשילך לר"י ולר"ש ר"י טעים וכו' אלמא דכל שאפשר לקיים התנאי חל הנדר.
איברא דמדברי התוס' בפ' המדיר דף ע"א נר' דס"ל כתירוץ קמא דנדרים שכתבו אברייתא דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות פי' דאיירי שא"ל יאסר תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין וכ"כ הטור. אמנם ראיתי להרב בנ"מ שחילק בין שתי הנושאים דע"כ לא אמרו התוס' בתירוץ שני אלא במידי דאיפשר לה לקיימה בשובה ונחת כי ההיא דשלא תלך לבית אביה דאין לה צער אם לא תלך אבל בתנאי דאי' לה צערא לקיימה כגון שלא תתקשט או שלא תטעום אחד מכל הפירות הו"ל כאומר סתם קונם תשמישי עליך דלא חל עכ"ל'. ואני אומר הגם כי לכאורה נראה שהוא חילוק נאה מיהו ההיא דס"פ ר"א הויא תיובתיה דהתם מייתי ההוא דא"ל שאת נהנית לי עד שתרוקי ברשב"ג וההיא ודאי לאו תנאה דמתקיים בשובה ונחת דהא ודאי למירק אגלימא דרשב"ג זילותא רבתא היא ומבזה ת"ח עונשיה גדול מנשוא וכ"ש כבודו דרשב"ג דנשיאה הוה וכ"נ ג"כ דעת הר"מ ז"ל בפי"ג מה' אישות שכתב ז"ל המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל וכו' וכתב ה"ה שם ז"ל ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה במדירה מהנאתו אם תלך עכ"ל הרי דכל שתלה תנאי נדרו בד"א אע"ג דאית לה צערה בקיומה שפיר חייל דלאו ודאי קעקר שהרי איפשר לה שלא תלך ולא תיאסר אמנם לזה איכא למדחי דמדברי הרמב"ם ליכא ראיה דהר"מ ז"ל ס"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר ולא אלמוה לשיעבודיה דידיה כיון דאשה יוצאה שלא לרצונה אבל בשבועות דלא מפקיעין מידי שיעבוד איפשר דס"ל דאפי' בתולה תנאי נדרו בד"א ויכולה איהי לקיימה בשובה ונחת אעפ"כ לא חיילא השבועה ולדידיה אתי שפיר כל הני דנדרים שהבאתי למעלה. אבל מדברי רש"י והר"ן שם בפ"ב דנדרים נראה דס"ל כתירוץ בתרא של התוס' ומ"ש הבנ"מ דהתם ליכא צערא לאשה אם לא תלך לבית אביה אינו נראה כן דהא כבר פי' המפרשים שם והרא"ש ג"כ והטור דאיירי בשהיה עומד אחר החג ואסר לה הנאתו עד הפסח אם תלך לבית אביה עד חג הסוכות ובהא ודאי איכא צער' לאשה אם לא תלך דאפי' כשאינו עמה בעיר שנינו המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה רגל א' יקיים שנים יוצי' ויתן כתובה. הן אמת דמדברי הטור בסי' ע' נראה דשלא תלך לבית אביה לית לה צערא ואינו יכול להפר משום נדרי עינוי נפש ולפי זה היינו יכולים לומר דכי אסר הנאתו עליה אם תלך לבית אביה כיון דאפשר לה לסבול שפיר חל הנדר אבל באסר לה תשמישו אם תאכל אחד מכל הפירות כיון דאכילת פירות הוי עינוי נפש ואפילו יום אחד אי אפשר לה לסבול כמ"ש התוס' בהמדיר חשיב כאלו מהשתא, אסר לה תשמישו וכה"ג חילק הר"ן ז"ל ברפ"ב דנדרים גבי אם ארחץ יע"ש. אבל הדבר תמוה דכל הני שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה נראים ודאי נדרי עינוי נפש ואינה יכולה לסבול וכ"כ ר"י ופסקה מרן בי"ד סי' רל"ד ואפשר דס"ל להטור דכל שהיא נדרה מעצמ' שלא תלך לבית אביה גילתה דעתה דלא ניחא לה בהליכתה אצלו אבל כי הדירה בעלה שלא תלך אצלו הא ודאי צערא אית לה ועוד דאפילו כי נדרה איהי ע"כ יודה הטור דאינה יכולה לסבול דאם לא כן לא הוה מפר לה אפילו כי תלנהו בתשמיש דלא תלך ולא תיאסר בתשמיש וכדאמרינן גבי קישוט אשר ע"כ נראה לע"ד דס"ל להטור דאע"ג דשלא תלך לבית אביה א"א לה לסבול מיהו לא חשיב נדרי עינוי נפש ע"ד שאמרו בקישוט ומ"ה כי אסר לה תשמישו אם תלך לא (א"ה ע"כ מצאתי ונראה שיש חסרון חבל על דאבדין):
סימן יב
מי שנשבע לחבירו שאם לא יפרענו לזמן פ' שיתן לו כ"כ קנס ואירע לו אונס באותו היום שלא יכול לבא משום דחלה בנו:
תשובה בפ"ג דנדרים תנן נדרי אונסין כיצד הדירו חברו שיאכל אצלו חלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר ה"ז מותר וכתב ר' ירוחם דהאי עכבו נהר מיירי בהפשרת שלגים נראה מדבריו דטעמא משום דהוי אונס דלא שכיח אבל כל היכא דהוי אונס דשכיח חל נדרו דכיון דשכיח איבעי ליה לאתנויי ואיברא דלכאורה הכי נראה מסוגיא דשמעתין דקאמר שאני מברא דאונסא דמיגלייא הוא. אבל עדיין איכא למימר דשמעתין אליבא דרבא אמרה דלא שאני ליה בין נדרים לממונות ואיהו מוקי למתני' באונס דלא שכיח דאי שכיח איבעי ליה לאתנויי אבל לרב הונא דאינו מדמה נדרים לממונות והיינו טעמא כמו שכתב הר"ן ז"ל דרב הונא לא חש לפרכיה משום דהתם לא הו"ל למדיר לאתנויי דמאי איכפת לי' וכ"כ הריב"ש בסי' שפ"ז דטעמא דמתני' משום דלא עלה על דעת אחד מהם שיניח בנו חולה ויבא לסעוד שאין ענין האכילה דבר של קפידא ולפי דבריהם נראה דל"ש לן בין אירע אונס דשכיח לדלא שכיח דכל דבר של קפידא כי נדר והתנה מן הסתם ה"ז כמתנה בנדרו כשיוכל לבא בלא אונס וכ"כ לה הרשב"א בתשו' המיוחסות סי' רע"ג. והריטב"א בחידושיו לפ' האיש מקדש לדף ן' ע"א כתב כמו כן בשם רבו וז"ל וכן בנודר ואחר כך נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתו מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפי' היכא דקא הוי אונס דשכיח עכ"ל. ומדבריהם למדנו שכל הנודר בינו לבין עצמו כל שאירע לו אונס ואפילו דשכיח ה"ז פטור ולא אמרינן כיון דשכיח איבעי ליה לאתנויי אלא בדברים שבין אדם לחבירו כיון דלהנאת ולבקשת חבירו נדר איבעי לי' לאתנויי וכמ"ש הריב"ש סי' קצ"ה ז"ל ועוד דכל הני הוא בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעינן פיו ולבו שוים אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנ' כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר האומדנ' וה"ט כמ"ש דבנדרים שהם בינו לבין עצמו לא איכפת ליה לאתנויי והרי הוא סמך על דעתו ע"מ שלא יהיה לו אונס אבל בדברים שבין אדם לחבירו כיון דעל דעת חברו הוא שנדר מיבעי ליה לאתנויי שדעת חברו המשביעו הוא שבכל ענין יחול הנדר כיון דהוי מידי דקפידא וכמ"ש הריב"ש סי' שפ"ז וכיון שכן אמרינן איבעי ליה לאתנויי לא כן בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו וכ"כ בהדירו חברו דמאי איכפת ליה למדיר לאסור נכסיו לזה ומה הנאה מגיע לו וסתמא דכל הני כמתנה בנדרו אם לא יארע לו אונס. והשתא דאתינא להכי איכא למיער במה שפירש הרא"ש ז"ל שם בשמעתין דעכבו נהר דמתני' איירי בהפשרת שלגים אליבא דרבא הוא דצריך לפרשה אבל אליבא דרב הונא מתני' בכל גוונא איירי ואילולי דברי הרא"ש הייתי אומר דעכבו נהר דמתני' איירי בכל גוונא ואפילו במידי דשכיח ובהא לא אמרינן איבעי ליה לאתנויי דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה שלא עלה על דעת המדיר לאסור נכסיו לזה אלא כשיוכל לבא אבל בשלא יוכל למה יאסר לו הנאתו ורבא לא אייתי ממתני' אלא מחלה בנו שעדיין יכול לבא ואפילו הכי שרי משום דאדעתא דאונס לא אדריה ורבינא לא חש לפרכיה היינו כמ"ש הר"ן דלא איכפת לי' למדיר אי נמי כמ"ש הריב"ש משום דאין ענין האכילה דבר של קפידא: