מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שבועות · סימן ט
תשובה כבר ידוע דהאי מלתא במחלוקת שנוי דהרמב"ם ז"ל בפ"ד מנדרים פסק כר"י דאמר לא לך לא לך שתי נדרים הוו וצריך פתח לכל אחד ואחד אבל, הרא"ש והטור בסי' רכ"ט והר"ן ז"ל פסקו כר"ש דלעולם כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. איברא דיש להבין בדברי הרמב"ם ז"ל דכפי מה שכתב בפ"ד מהלכות נדרים נראה דס"ל דדוקא באומר לא לך בלא וי"ו הוא דהוי פרטא אבל כל שאמר ולא לך בוי"ו כללא הוי וכמ"ש הבכ"מ שם ואלו ממ"ש בפ"ח מהלכות נדרים (א"ה עיין בפ"ד ופ"ז מהלכות שבועות) נראה דאפי' כי אמר ולא לך בוי"ו פרטא הוי וחייב שתים אשר על כן נראה לע"ד לחלק דבין הרמב"ם דפסק כר"י ובין להרא"ש והטור דפסקו כר"ש כ"ז אינו אלא בדליכא הוכחה וטעם לומר דשתי נדרים הוו דאז להרמז"ל לא חשיב פרטא עד שיאמר לא לך בלא וי"ו ולדעת הרא"ש והטור עד שיאמר קונם בכל אחד ואחד. אבל בדאיכא טעם והוכחה לדבר דלשתי שבועות קא מכוין כגון בשבועות דמחייב שתים על שתי שבועות מה שאין כן בנדרים אפי' אי אמר ולא לך בוי"ו כיון דהוה מצי לומר שבועה שאין לכם בידי או שבועה שאיני נהנה לכם כיון דהיו כולן בפניו ולמה פרטן אמרינן דאינו אלא כדי להתחייב עצמו בשתים והכי אמרינן בפ"ג דשבועו' דף כ"ג דאם היו מסרבים בו וא"ל בא ואכול עמי חטים ושעורים וכוסמין שבועה שאיני אוכל עמך חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת והיינו טעמא מדהוה סגי לומר שבועה שאיני אוכל עמך ולמה חזר ופרטן כדי לחייב עצמו על כל אחת ואחת ומוכח ג"כ שם שאם היו לפניו שני ככרו' ואמר שבועה שלא אוכל זה וזה דחייב על כל אחת ואחת מדהוה סגי לומר שבועה שלא אוכל אלו. (א"ה לא הבנתי בחילוק זה אם לא שכונתו כמ"ש מהרי"ט בח"א סי' ס"ח דף פ"ב דכל שכלל תחלה ואחר כך פרט והיה די בכלל כי הדר פרט יין ושמן ודבש אף ר"ש מידה דחייב על כל אחת ואחת יע"ש ועדיין קשה לע"ד דא"כ מאי קא מקשה תלמודא פ' שבועת הפקדון דף ל"ח לשמואל ממתני' דתן לי פקדון ותשומת יד וכו' וכן מההיא דתן לי חטים ושעורים כו' ונדחק להגיה עד שהקשה כל הכי שביש ואזיל וכו' ואמאי לא תירצו דכה"ג ר"מ מודה דאפי' בוי"ו פרטא הוי כמו שמודה ר"ש וצל"ע).
וראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ר"א שכתב שכל שהפעולו' חלוקות לגמרי אע"פ שלא הוציא מפיו אלא שבועה אחת הרי הן שתי שבועו' וצריך פתח לכל אחד וא' והביא ראיה לזה מההיא דשבועה שלא אוכל ושלא אשת' דחייב שתי שבועות דאלמא דאע"פ שאין הענין מחולקים מכל מקום חלוק הפעול' מחלק' ואע"פ שהם דומות קצת וכ"ש כשהן פעולו' מחולקו' לגמרי עכ"ל. ולע"ד לא הבנתי כונתו דההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דחייב שתים לאו משום דחלוק הפעולה מחלקת אלא טעמ' הוי כמו שכתבנו דלא הי' לו להזכיר שתיה דבלאו הכי שתיה בכלל אכילה ולמה הזכירו אינו אלא כדי לחלקו בב' שבועות ולהתחייב עצמו ב'. וגבי שבועה דאינה חלה ע"ד המצוה כי אם בכולל כמו שכתבו הפוסקים כתב הריב"ש ז"ל בסי' קנ"ט וז"ל לא מצינו כולל אלא כשהפעולה אחת כגון ההיא דשלא אוכל מצה אבל כשהפעולות חלוקות כגון אם אמר שלא אוכל מצה בליל פסח ושלא אעלה לגג אין לומר בזה מיגו דחיילא על עליית הגג חיילא נמי על אכילת מצה כיון שהפעולות חלוקות אע"פ שכללן כולם בשבועה אחת הרי הן כאלו שתי שבועות וכאילו הזכיר שבוע' בכל פעולה ופעולה עכ"ל ורוא' אני מבין ריסי עיניו של הרב ז"ל דלשיטתי' קא אזיל דכת' בסי' רצ"א דכל שהפעולות חלוקות הרי הן שתי שבועות. וראיתי בתשו' להרשב"א ז"ל שחילק כמו שחילק הריב"ש. אבל אני בע"ד כבר כתבתי לעיל דאיני מכיר ראייתו של הריב"ש ז"ל במה שרצה ללמוד הכי ומצאתי בתשובה להרמב"ן סי' רמ"ד שכתב דאם נידו הקהל על מי שיעבור ע"ד שלא ישתתפו עמו ולא יקברו את מתו ושלא ימולו לו א דאין זה כנשבע לבטל את המצוה דלא חיילא דהכא כיון שכללו דברים המותרים עם דברים האסורים חיילא יע"ש:
וראיתי למוהראנ"ח בח"ב סי' פ"ט שכתב דמי שנשבע על דברי' רבים מחולפים דלא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומייתי דברי הריב"ש הנז"ל וכתב בסוף דבריו ואע"פ שלכאור' משמע דפסיק הרב ז"ל מלתא כהרמב"ם דוקא דסבירא ליה כרבי יוסי ולאידך רבוותא דסבירא להו כרבי שמעון משמע דלא אסיק למלתי' לא כן אנכי עמדי אלא דהרב ז"ל למורה מקו' מייתי דברי הרמב"ם דכי היכי דהרב ז"ל מחלק השבועה בלא ויו אף על פי שהוא על דבר א' ובהיתר האחד לא הותר האחר הכי נמי כשהדברים מחולקין לכ"ע וצריך היתר לכל אחד עכ"ד ולע"ד מלבד מש"ל עוד נ"ל דהרא"ש לא ס"ל כהריב"ש והוא ממ"ש הרא"ש בפ"ג דנדרים וז"ל וצ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהן בין בשעת הנדר בין כשבא לפני חכם ומצא חרטה על אחד מהם מי אמרינן הכא מודה דהותר כולו כיון דלא שייך כאן החלפה דדוק' במידי דשייך כולם וגם זה וזה בהא קאמר רבה דבעי החלפה וכו' יע"ש. מתוך דבריו אלו מוכח דאף במידי שהפעולות חלוקות אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא נסתפק הרא"ש ז"ל אלא משום דאפשר דלא אמרינן הותר כולו אלא היכא שמחליף ונ"מ דלפי דברי הרא"ש אם היו לפניו בשר ויין דאז שייך החלפה שאם נשבע ואמר שבועה שלא אהנה ממה שלפני ומצא פתח לאחד מהם שהותר האחר והרב מהרי"ט בח"א סי' ס"ח הביא דברי הרא"ש ז"ל הנזכ' וכתב ז"ל ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאלו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו וכו' יע"ש ואין נראה כן לע"ד אלא כמ"ש דהא דנקט בשר ויין שלא היו לפניו וכו' היינו משום דאז לא שייך החלפה אבל אם היו לפניו אז שייך החלפה. ובעיקר ספקו של הרא"ש עיין בתוס' פ"ג דשבועות דף כ"ז ע"ב סוף ד"ה הכי השתא וכו' דנראה קצת דכל דלא שייך החלפה הותר כולו. ובפ"ב דנדרים אמרו דלמאן דאמר אין חכם מתיר את הנדר עד שיחול אי אמר קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני וכן פסקו כל פוסקי ההלכות ולכאורה קשה דלפי מאי דפסקו הרא"ש והרשב"א והטור כר"ש דכל שלא הזכיר אלא קונם אחד אינו אלא נדר אחד אם כן כי נשאל על הראשון תו אמאי צריך לחזור ולשאל על השני דהא קי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וראיתי להר"ן ז"ל בתשובה סי' י"ז שכתב דהתם לא נחית בפלוגתא דר"י ור"ש ואה"נ דלר"ש דקי"ל כותי' ע"כ צריך לאוקומי' כשהזכיר שתי קונמות אלו דבריו יע"ש. אבל מדברי הטור וש"ע אינו נראה כן ובירוש' פ' השותפין הביאו האי מתני' דנשאל על הראשון וכו' ואמרו עלה דאתיא כמ"ד לאחר האיסר ברם כמ"ד לאחר הנדר נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל. ונראה לע"ד דה"פ דלמאן דאמר לאחר האיסר כלומר דאין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר מ"ה קתני נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני שאין חכם מתיר הנדר עד שיחול ולמדנו מזה דאף על פי שהוא נדר אחד לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו כל כמה דלא חל האיסור וכ"ש לפי מה. ש"ל דכל היכא דאיכא הוכחה דנתכוון לשתי שבועות חשיב כאלו הזכיר שתי שבועות והכא נמי כשאמר שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו ע"כ לשתי שבועות נתכוין דאל"כ למאי הלכתא הוצרך לומר ולמי שאשאל עליו כיון דבהיתר הראשונה הותרה השניה והרשב"א כתב בתשובה והרא"ש ג"כ על מי שנשבע שלא לעשות דבר אחד בלא התר' דה"ז כמו נדר בתוך נדר וצריך שיתירו לו תחל' מה שאמר בלא התרה ואח"כ יתירו לו הראשונה ומיהו מוכח מדברי הריב"ש בתשו' סימן תמ"ג דאם אמר אני נשבע ע"ז ע"מ שלא יהא התרה דסגי בהתרה אחת וה"ט דע"מ תנאה משמע ולא שבועה אחרת. ותשובות מהר"ם ז"ל הביא שנסתפק ריב"א על מי שנדר שבכל פעם שיעשה נדר שיתן פשוט א' לצדקה מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב בפשוט וא"כ בכל פ' ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולו ולכאורה נראה דלפי מ"ש דאפי' בנדר אחד לא אמרינן כיון דהותר המקצת שחל הות' נמי המקצת שלא חל א"כ, הכא נמי יצטרך שאלה בכל פעם ופעם. איך שיהיה בנ"ד אפשר שכ"ע יודו דהוי כב' שבועות. (א"ה ע"כ מצאתי ואף זה היה כתו' מעט כאן ומעט כאן וסדרתי' לע"ד וה' יכפר לי אם שגיתי):