מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שבועות · סימן ח
מי שנשבע לראובן להיות שותף עמו שנה אחת ואח"כ נשבע ללוי להיות שותף עמו לב' שנים:
תשובה כבר ידוע דאין שבועה חלה על שבועה זולת היכא דהשנית הויא בכולל וכ"ז אינו אלא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה נראה מדברי התוס' עיין דף כ"ד דאין השניה חיילא כלל ולכן אם מתחלה נשבע שלא למכור לפ' ואח"כ נשבע למכור לכל אדם לא חיילא אותה שבועה כל עיקר. אבל מדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל בחי' נראה דמה שאמרו דאין השבועה חיילא בקום עשה אפילו אי הויא בכולל לאו למימר' דלא חיילא כל עיקר אלא חיילא וחשיב כאלו יש כאן שתי שבועות זו הפך זו ולפיכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ואל יעבור בקום עשה וכתב הרשב"ץ בתשובה דהכי הוא עיקר. ולפי זה יראה דבנדון דידן אע"פ שלא חלה השבועה השניה לשנה הראשונה שכבר הוא מושבע לראובן מ"מ אחר עבור השנ' הרי זה מחוייב להיות שותף עם לוי ולמדנו ג"כ הכי מדברי הר"ן ז"ל שכתב בתשובה סי' ע"ג על מי שנשבע לפרוע הקרן והרבית דאף ע"ג דלא חלה השבוע' על הרבי' מ"מ חייב על הקרן. אבל הרמב"ם כתב בפ"ה הנשב' שלא לאכול מצה שנה אח' הרי זה אסו' לאכול מצה דמגו דחל אשאר ימות השנה חייל נמי אמצוה ולא הוי שבועת שוא עכ"ל נראה דטעמא דלא הוי שבועת שוא משום דחיילא בכולל אמצוה ג"כ הא כל היכא דהוי בקום עשה לעבור על המצוה חשיב שבועת שוא וע"כ צ"ל דס"ל דאין השבועה חיילא כלל דאם לא כן אלא לעבור על המצוה לבד הוא דלא חייל אבל אשאר דברים שהוא רשות חייל א"כ לא הוי שבועת שוא ובירושלמי פ"ג דשבועות אמרו ותשמע מינה שאם נשבע לאכול עשר אלו והיה אחד מהם נבילה פטור על השאר. והיה נראה לומר דהר"ן ז"ל בתשו' לשיטתיה קא אזיל שכתב בפ"ג דשבועות שאם נשבע לאכול עשר אלו ונשרף אחד מהם חייב לאכול השאר כך נראה מתוך דבריו בשמעתין דשבועה שלא אוכלנה יע"ש והיינו טעמא משום דאכל אחד ואחד נשבע ומשום הכי כתב בתשו' דאם נשבע לפרוע הקרן והרבית דאע"ג דעל הרבית פטור על הקרן מיהא חייב. וכ"ת דהכא שאני דכיון דלא חלה השבועה על הרבית לא חלה ג"כ על הקרן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כבר הוקשה לו להר"ן ז"ל זה שם בתשו' וכתב דלא אמרינן הכי אלא בכי ההיא דראה אוכלים פירותיו ואמר קונם עליכם ונמצא אביו ביניהם דכשנדר ודאי לא היה דעתו על אביו אבל הכא כשנשבע דעתו היה גם כן על הרבית:
ואיברא דלע"ד יש לפקפק בדברי הר"ן אלו דלכאור' איפכא משמע ואיכא למימר דהתם כיון שלא היה מעיקר' דעתו על אביו משום הכי בעינן שיחליף דבריו דאם לא כן לא שייך לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו מכיון דמעיקרא לא היה דעתו על אביו אישתכח כאלו לא היה אביו בכלל הנדר אבל בזה שנשבע לפרוע הקרן והרבית עדיין נימא דכיון דלא חלה השבועה על הרבית לא חלה נמי על הקרן. והר"ן בשמעתין דנדרים פ"ג כתב בשם איכא מאן דאמר דכי אמרינן כולן אסורים דוקא דומיא דמתני' שלא היה יודע שאביו ביניהם יע"ש כמו שכתבתי וע"כ לא חילק הר"ן עליהם בסברא זו אלא במעמיד דבריו אבל כל שאינו מעמיד דבריו נראה דהותר כולו. וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב בחי' כמ"ש הר"ן בתשובה דחייב על הקרן וכתב דלא שייך לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דהוי ממילא לא אמרינן הכי. והיה נראה להביא ראיה דהנשבע לקיים דבר אחד או שנים אע"ג דלא חלה שבועתו אמקצתו משום שהוא משועבד לו מכל מקום אמה שאינו משועבד לו חייל מההיא דשנינו בפרק ב' דנדרים קונם שאני עושה לפיך ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה וכו' אלמא דאף ע"ג שנדרה הויא בכולל בעודה תחתיו ולאחר גירושין ובעודה תחתיו לא חייל כיון דמשועבדת היא לו אפי' הכי אמרינן דיפר משום אחר גירושין ולא אמרינן כיון דלא חל כולו לא חל מקצתו. איבר' דאיכא למדחי דמהתם עדיין ליכא ראיה דהתם מדינ' חייל נדרא אפי' השת' אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכי אלמוה היינו כל היכא דקיימא קמיה אבל בנ"ד דמדינא לא חייל נדריה אכוליה אמקצתיה נמי לא חייל. אבל ממקום אחר נראה להביא ראיה דבריש פרק המדיר את אשתו פריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכ"ת נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והא תנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר מפני שהיא משועבדת לו ואם איתא נימא נעשה כמי שאמרה איני נזונית ואיני עושה והשת' צריך להבין דמאי קשיא ליה ונימא דהתם שאני משום שאסרה לעשות לבעלה כל מלאכה ולאו כל כמינה לומר איני נזונית ואיני עושה ולהפקיע עצמה מאותם שבעה מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה והכא כיון דאסרה כל הנאתה על בעלה ועל אותם שבעה מלאכות לא חייל נדרא שאין בידה להפטר מהן אמעש' ידיה נמי לא חל דכיון דלא חל אכול' לא חל אמקצתה אלא מוכח מהכא דמי שנדר מדברים הרבה אע"פ שלא חל נדרו [אכולה[ (אמקצתו) מפני שהוא משועבד לו אמקצתו מיהא חייל. איברא דעדיין איכא למדחי דאין מכל זה ראיה לנ"ד דנדר שאני דאם אסר דברים רבים על חבירו אף ע"פ דאמקצת דברים לא חייל אמאי דמצי לחול חייל מה שאין כן בנשבע לעשות דבר אחד כגון לאכול שנים אלו או להיות שותף עמו שתי שנים דלא נתקיים שבועתו עד שיעש' הכל כמו שנשבע ואם עשה מקצתו לא יצא ידי שבועתו א"כ כי נמי לא מצי חל ק נדריה אכולי' משום שהוא משועבד לאחר י' אישתכח דמשעה שיצאת שבועה מפיו יצאתה לשוא שאינו יכול לקיים מה שנשבע ואישתכ' שבועתו שבוע' שוא כמו שאמרו בירושלמי וכ"כ הרשב"ץ ז"ל בסי' ק' והא דהשבועה חיילא בכולל משום שא"א לשבועה שתחול במקצת ומה שאמרו בירושלמי בנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דכתי' ככל היוצא מפיו (וכו') וכמ"ש הר"ן ז"ל גבי מתני' דפותחין אפשר לומר דאיירי (א"ה ע"כ מצאתי):
השאל' נאבד' ויתבאר מתוך התשוב' שהיתה בראובן ושמעון שהיו מסרבים ללוי להיותו שותף עמם בדבר פ' ופ' ונשבע שלא יהא שותף עמם בדבר פ' ופ' אם הוי כב' שבועות: