מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שבועות · סימן ו
מי שנשבע לחבירו להיות שותף עמו סתם אם יכול לומר דעתי היה להיות שותף עמך כל זמן שארצה וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו:
תשובה כתב הר"מ ז"ל בפ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר שבוע' שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע ע"ד שוים חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם עכ"ל. ונראה לכאורה דהא דכתב הרמב"ם שאם אמר ע"ד אני נשבע הוא דלא מצי לטען ולומר כך וכך היה בלבי איירי בנשבע בדבר שאינו נוגע לחבירו אבל בנשבע לתועלת חבירו אפשר דאפי' נשבע סתם שלא אמר על דעתיכם אני נשבע סתמא ע"ד חבירו הוא נשבע. וכ"כ התוס' והביאו הרא"ש והר"ן בפ"ג דנדרים דף כ"ג גבי הרוצה שלא יתקיימו נדריו הרי זה יתנה בתחיל' השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל הרי זה בטל שכתבו התוס' דהיינו דווקא בנדרים ושבועות שבינו לבין עצמו אבל במי שמשביעו חבירו או מדירו על דעת חבירו הוא נשבע וכמי' שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסיקנא לקמן דכי משתבע לא על דעת דנפשיה משתבע אלא על דעת חברו המשביעו יע"ש:
איברא דיש להבין בדברי התוס' במה שהביאו ראיה לומר דכל שנשבע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע ממאי דמסקינן בשמעתין דנדרי הבאי דכי משתבע ע"ד דידן אישתבע דלכאור' ליכא הוכחה מזה שם דהת' איירי במידי דאין דרך בני אדם לקרותו כך וכגון דחזא ציפורא רבה ואסיק שמא גמל ובכה"ג הוא דאמרי' דכי משתבע לאו על דעתי' דידי' משתבע אלא ע"ד דידן קא מישתבע דבטלה דעתו אצל כל אדם וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבועות. אבל במידי דאינו סותר לשון בני אדם כי האי דטעין ואומר תנאי היה בלבי דאין זה דבר מופלג אצל שאר בני אדם ע"ד דידיה אישתבע והכי אמרו שם דאיצטריך לומר לא ע"ד אני משביע אתכם אלא ע"ד משום קנייא דרבא. וראיתי להרב מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל בסי' ל"ה שכתב לחלק דהתוס' איירי במי שנשבע לתועלת חברו מפני טובה שקיבל ממנו וע"ז אמרו דעל דעת חברו הוא נשבע כיון דהשבועה היתה לטובתו של חבירו אבל שבועה שמשביעין אותו הדייני' דליכא הנאה לדיינים בשבועה זו על דעתיה דידיה אישתבע הילכך צריכים הדיינים לומר לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא ע"ד וע"ד וכו' אלו ת"ד. ולפי שיטה זאת הוצרך לפרש ולומר דמה שא"ל משה לישראל על דעתי ועל דעת המקום ואע"ג דישראל קבלו טוב' מהקב"ה היינו כדי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. אבל התוס' בפ' השולח כתבו דמה שאמר משה לישראל ע"ד היינו משום קנייא דרבא יע"ש. ועוד קשה לדבריו דהרא"ש ז"ל בפסקיו בפ"ד דנדרים והטור בא"ח כתבו דאין מועיל התנאי אלא בשבועה שאדם נודר מעצמו אבל שבועות שחבירו משביעו או שבועת הדיינים אין התנאי מועיל יע"ש הרי דאף בשבועת הדיינים ע"ד דידן אישתבע ומשום הכי לא מהני התנאי ומ"ש הרב בצלאל ז"ל דשבועת הדיינים כיון דהויא שבועה לשעבר לא שייך דין ביטול כמ"ש רבי' ירוחם בנ"ז לע"ד אין מדברי ר"י משמעו' לזה דמ"ש ר"י דשבועה דלשעבר לא מהני התנאי היינו לומר דנשבע עליה קודם הביטול והר"ן ז"ל ג"כ כתב בתשוב' סי' ח' במי שהקדיש לחברת ת"ת דאין התנאי מועיל כיון דהוי דבר שבינו לבין חבירו והרי התם לא קיבל הנודר שום טובה אלא מעצמו נדר והקדיש ואפילו הכי כתב הר"ן ז"ל שעל דעת חבירו הוא נשבע ואין דעת חבירו שתבטל מה שהוא שומע מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מהו:
והיה נ"ל לפרש ולומר דמה שכתבו התוס' והר"ן דכל שנשבע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע היינו לאפוקי שלא נאמר שהוא סומך על דברים שבלבו שסותרים את מה שהוציא בפיו שאין דעת חבירו שתבטל מה שהוציא בפיו מחמת דברי' שבלבו ומשום הכי באומר תנאי היה לי מקודם ועל דעת תנאי נשבעתי לא שמעינן ליה שהתנאי סותר מה שהוציא בפיו אבל לא לומר דלגמרי נשבע על דעת חבירו כמי שאמר על דעתיך אני נשבע דאינו יכול לפרש דבריו ואפי' היכא דאינו סותר לגמרי מה שהוציא בפיו. ולפ"ז שפיר איצטריך משה לומר ע"ד משום ערמה וכ"כ הדיינים צריכים לומר ע"ד כדי לאפוקי משום קנייא דרבא דאי ל"ה מצי למיפטר נפשיה כיון דאינו סותר מה שבלבו את מה שהוציא בפיו. אבל מדברי הר"ן במסכת שבועות נראה דלמסקנא דמייתי ממשה ומשני דמשה עבד הכי כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו מהדרא קא, הדר ביה וס"ל דמה שאמר משה על דעתי לאו משום ערמה הוא דעבד דכל שנשבע לחבירו אדעתא דחבריה נשבע לגמרי ועוד ע"כ צ"ל כדברי הר"ן ז"ל דאי כמו שפיר' מעיקר' דמ"ש הר"ן דכל שהשביעו חבירו ע"ד חברו נשבע אינו אלא לאפוקי דברי' שסותרים את מה שהוציא בפיו כי ההיא דאסקונדרי דאין זה במשמעות הלשון וכ"כ בתנאי הוה אם כן מאי איריא כשהשביעו חבירו אפילו כי נדר ונשבע מעצמו אין זה נשבע כי אם אלישנא המשמע לבני אדם כי ההיא דשומשמי ואלולי דברי הר"ן הייתי ר"ל דמה שכתבו התוס' דאין התנאי מועיל בדברים שבינו לחבירו היינו דוקא בשהשביעו חבירו על כך וכך דלא מצי לומר תנאי היה לי בתחלת השנה דאין התנאי מועיל אלא דוקא בנדרים ושבועות שנדר מעצמו שלא הכריחו חבירו דאז שייך לומר דאי הוה זה זוכר את תנאו לא היה נשבע והוי כנדרי טעית וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' נערה המאורסה דף ע"ה אבל מי שהשביעו חבירו והכריחו לזה לא מצי לומר דאילו היה זוכר את תנאו לא היה נשבע שאין זה נשבע מדעתו אלא חבירו הכריחו לישבע. אבל מדברי הר"ן בתשובה הנזכר נראה שאינו מחלק הכי אלא אפילו בנשבע מעצמו כל שהוא דבר שנוגע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע. אבל מדברי התוס' והרא"ש ז"ל נראה כמו שכתבתי ולפי זה בנ"ד דאינו סותר משמעות מה שהוציא בפיו נראה דיכול לומר דעתי היה להיות שותף עמך כל זמן שארצה וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו. והא דמשמע בנדרים דכל הנודר סתם לעולם משמע וצריך שיאמר בלבו היום משום דסתמא לעולם משמע היינו דוקא במי שבא לאסור על עצמו שלא לאכול אי שלא לעשו' דהוי מידי בשב ואל תעש' ובכי האי גוונא סתמא לעולם משמע והכי מפלגינן בתנאין בין היכא דהוי דבר שהיא בקום עשה להיכא דהוי דבר שהוא בשב ואל תעשה דכל דבר שהוא בקום עשה כגון ע"מ שתניקי את בני כיון שהניקתו יום אחד סגי ואלו אמר ע"מ שלא תשתי יין לעולם משמע. ובהכי מיתרצ' לי מה שהקש' מוהריב"ל בשמעתין דמש' דתורה תורה אחת משמ' דכיון דלשון תורה הוי לשון כולל היכי מצי לפלוגי ולומר דתורה תורה אחת היה בלבם ומאי שנא מהנודר מהפת סתם ואמר בלבי היה לפת חיטים בלבד דלא שמעינן ליה דפת הוי לשון כללי יע"ש. אבל לפי מה שכתבתי מעיקרא לק"מ והכי נמי מוכח מההיא דש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה שכתבו הפוסקים דאם לא קבע זמן יום א' במשמע ועיין מ"ש ה"ה בריש פ"ז מהלכות אישות ובפ"ח מהלכות גירושין גבי על מנת שתניקי את בני ותראה כמ"ש ודלא כהרב מהריב"ל בח"א דף קמ"ה דנרא' דאשתמיטי' מיניה דברי ה"ה בהלכות אישות ועיין מהרי"ט סי' מ':