אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שבועות › סימן ג

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שבועות · סימן ג

סימן ב

בשבועות מדברי רש"י ז"ל בפרק שבוע' העדות דף ל"ה נראה דס"ל דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי וטעמא דמלתא דעיקר שבועה כי כתיבה בשם כתיבה והקשה עליו ר"ת ז"ל מהא דאמרינן בריש נדרים כל כינויי שבועות כשבועות אלמא דכינוי שבועה הרי היא כשבועה אפי' כי לא הזכיר את השם דאי מיירי כשהזכיר מאי אירייא משו' כינוי תיפוק לי' משום דהזכיר את השם ותירץ ז"ל דכי בעינן הזכרת שם ה"מ במושבע מפי אחרים דומיא דסוט' אבל בשבועה שאוסר את עצמו לא בעינן שם עכ"ד והר"ן ז"ל בריש נדרים תמה על דבריו דהא אמרי' בשבועות דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ויליף לה מסוטה דכתיב ואמר' האשה אמן אמן כלומר דחשיב כאלו נשבע מפי עצמו וכיון שכן דמסוטה ילפינן לה הוי לן למימר דאפי' במושבע מפי עצמו ליבעי שם עכ"ד. ולע"ד לא קשה מידי והעונה אמן אחר שבועה הוי כמושבע מפי עצמו מכל מקום לא אסר עצמו בלשון שבועה ולשון זה לא חשיב שבועה אלא כשהוציאו אחר שבועה ולכך בעינן שהמשביעו יזכיר את השם לא כן כשאסר עצמו בלשון שבוע' דבלשון שבועה לחוד מצי לאסור אנפשיה ודעת הרמב"ם ז"ל הוא כדעת רש"י דבין בשבועת העדות ובין בשבועת ביטוי בעינן שם אלא שכתב דאם לא הזכיר את השם איסורא מיהא איכא. וכתב הר"ן ז"ל בפרק שבועת העדות דאפשר דלמדנו כן דהא אמרי' דארור בו שבועה מדכתיב ויואל שאול וכו' ואע"פ שלא הזכיר שם ע"כ נראה מדבריו דאפי' במושבע מפי אחרים בלא שם וכינוי איכא איסורא ודלא כמ"ש הרב בעל פ"מ בח"ב סי' ג"ן יע"ש וכן הוא סברת אחרים שהביא הר"ן שם דאפילו מושבע מפי אחרים לא בעי' שם וכינוי ואפי' לקרבן ולמלקות יע"ש. עוד נראה מזה שכתב הר"ן דכל שלא הזכיר את השם לרש"י ולהרמב"ם ז"ל אינו אלא מדברי קבלה דאם חזר ונשבע בשם נגד השבועה הראשונה מקיים את השניה:

ובדעת הרמב"ם ז"ל איכא למידק במה שכתב בפרק י"ב דמי שנשבע בשמים ובארץ אע"פ שאין כונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה ע"כ והא איהו ס"ל דכל שהוציא שבועה מפיו אע"פ שאין כאן הזכרת השם וכינוי איסורא מיהא איכא וראיתי מי שרצה לומר דהיכ' דהזכיר שמים מיגרע גרע מהיכא דנשבע לבד דכי אמר אני נשבע בשמים לשמים ממש כיוון עכ"ד וזה עולה בדברי הגמרא אבל בדברי הרמב"ם שכתב אף על פי שאין כונתו אלא למי שבראם אינו נכון דדל מה שהזכיר שמים להוי אסור כיון שהוציא שבועה מפיו וכונתו היה ג"כ למי שבראם. וגם בדברי הראב"ד ז"ל יש לדקדק דהכא בפרק י"ב כתב ואין זו שבועה לחייב קרבן או מלקות אבל איסורא איכא ע"כ ובפ"ב כתב דלקרבן לא בעינן שם יע"ש (א"ה ליישב זה נראה לע"ד דהיינו טעמא משום דבעינן פיו ולבו וכיון דמשמע לשמים ממש ליכא פיו) והטור בסי' רל"ז כתב דהנשבע בשמים לא הוי שבועה בכינוי ע"כ נראה מדבריו דאיסורא מיה' איכא. והרמב"ן ז"ל ס"ל דשבועת ביטוי לא בעי' לא שם ולא כינוי ודקדק כן מדאמר בשמעתין דלאו הוי שבועה וא"א לפרש שאמר באלקים לא אוכל היום דא"כ למה לי לאו היינו עיקר שבועה כדאמרי' בפרק אין מעמידין לאלקי ישראל לא מגלינא ולא הזכיר שם שבועה עכ"ד ולע"ד אינה ראיה דהתם שהזכירו את השם בלשון שבועה שאמר לאלקי ישראל כאלו אמר פור איל דייו דינו אזיר איסטו ושמעתין דלאו לאו אשמועינן אפי' לא הזכירו בדרך שבועה אלא שאמר אלקים לאו לאו הוי שבועה כיון שהזכיר את השם סמוך לשבועה אבל מפ"ק דנזיר דף ג' גבי אי מתפיס בדמיך קא מתפיס איכא קצת ראיה לדעת הרמב"ן ז"ל. והר"ן כתב בריש נדרים ובפרק שבועת העדות דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעי' שם ר' חנינא בר אידי קא"ל דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן לא בעו לא שם ולא כינוי עכ"ד וקשה לע"ד לומר כן דבהדיא אמרינן בריש פרק שבועת הדיינין לימא ר' חנינא בר אידי קא"ל דבעי שם המיוחד אפילו תימא רבנן דאמר בכינוי כו' הרי בהדיא דאפילו רבנן בעו או שם או כינוי ועיין בתוס' והרא"ש ז"ל ריש נדרים והטור בסי' הנז' כתב דאפי' כי לא הזכיר שם שבועה מיהא הויא דלא גרע מידות ע"כ וגבי האומר באלה או בארור כגון שאמ' באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני כתב שם דהוי שבועה ובלבד שיזכיר את השם או כינוי יע"ש ולמד זה מדברי אביו שכתב דיש לדקדק משם ג"כ שצריך שיזכיר את השם מדכתיב כי השביעו באלקים וכו' יע"ש. ולע"ד הרא"ש ז"ל בתחלת דבריו הוא שכתב דבעינן אחד מן הכינויין באלה ובשבועה אבל לפי מאי דמסיק דאפי' כי לא הזכיר שם הוי שבועה דלא גרע מידות תו ליכ' לפלוגי בין אומר בלשון שבועה לאומר בלשון אלה:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה