אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שבועות › סימן ב

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שבועות · סימן ב

סימן א

מי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ונודע מפי הרופאים שהחולי הוא ממנה אי מצי הבעל לישא אשה אחרת ואע"פ שנשבע לה בעת הנישואין שלא לישא אשה אחרת עליה מטעם דאדעתא דהכי לא נשבע:

תשובה מילתא כדנא במחלוקת שנויה דהגאון מהרדב"ז ז"ל אית ליה האי סברא דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע אבל הרב מהריב"ל ז"ל נחלק עליו וס"ל דלא מצי טעין הכי משום דהאי מלת' דשהתה עשר שנים ולא ילדה הוי מידי דשכיח ואיבעי ליה לבעל לאתנויי וכיון שלא התנה אמרינן דעתיה דאדעתא דהכי נמי נשבע ולזה הסכים הרב מהרח"ש ז"ל וכתב עוד דהן לו יהי דלהוי האי מידי דלא שכיח ולא אסיק דעתיה עם כל זה חלה השבועה ואפי' במידי דלא אסיק אדעתיה וראיה לדבר מההיא דאמרינן בפ' ב"ש דהאומרת נטולה אני מן היהודים אסורה אף ליבם ואע"ג דלא מסקא נפשה דתיפול קמיה יבם אלו דבריו ז"ל ואני אומר אחרי המחילה דלא דמי כלל וחילוק גדול יש ביניהם דהתם גבי אשה נהי דלא מסקא אנפש' אדעתא דיבם מ"מ לא מצית איהי לומר אדעתא דהכי לא נדרתי דליכא לגבה שום צד אונס משא"כ בנ"ד דאיכא גבי בעל טענת אונס שרוצה לקיים מצות דנפשי' ואי לאו דהוה מידי דשכיח ואיבעי ליה לבעל לאתנויי היה יכול לומר אדעתא דאונסין לא נדרתי וכמדומה לי שהרב מהרח"ש לא היה מחלק בין מידי דמצוה וכמ"ש משום דהיה ס"ל דמניעת המצוה לא חשיב אונס. וסברא זו לא נפלאת היא ולא רחוקה הנה היא מוצאת בתשוב' להר"ש בר צמח ז"ל שנשא ונתן עם חכם אחד בדורו בזה הענין עצמו ודעת החכם היה דהאי מילתא דשהתה עשר שנים ולא ילדה הוי מידי דלא שכיח ויכול לומר אדעתא דהכי לא קבלתי והרב נחלק עליו מטעם דס"ל דמניעת המצוה לא חשיב אונס. אבל מדברי הרב רבינו משה בר מיימון זלה"ה בתשוב' נראה דס"ל דמניעת המצו' אונס קא חשיב שהשיב על אותו שקבל עליו שלא לישא אחרת ונפלה יבמה לפניו דאדעתא דהכי לא נשבע והביא ראיה מההיא דאמרי' בגיטין אונסא דלא שכיח הוא ולא קביל עליה עכ"ל הרי דחשיב הרב ז"ל למניעת המצו' אונס גמור ואף שהרב מהרי"ק ז"ל בתשו' כתב שאין דברים אלו מחוורים ולאו מר חתום עליה הרואה יראה דלאו משום דס"ל להרב כסברת רשב"ץ דמניעת המצוה לא קא חשיב אונס הוא דכתב הכי אלא כל טעמא דידיה הוא משום דס"ל דמיתה לא קא חשיב אונס משום דהוי מידי דשכיח והראיה שהביא הרמב"ם בגיטין אינה ראיה משום דהתם מיירי במידי דלא שכיח וכמ"ש לה הרמב"ם עצמו בפי"ט מה' מכירה על ההוא עובדא דפ' מי שאחזו דאלו וכיוצא בהם אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה עמו הרי שלא פטרו אלא בדבר שאינו מצוי אלא בפלא אבל אם הוא אונס דשכיח ולא שכיח לא היה נפטר זה היה טענת הרב מהרי"ק על דברי הרמב"ם אבל למאי דמשמ' מתשו' הרמז"ל דמניעת המצוה אונס קא חשיב לא נחלק עליו כיראה הרואה ומילתא אגב אורחין אמינ' שדברי הרמב"ם מחוורים כשמלה. ועל דברי הרב מהרי"ק איכא לאתמוהי במ"ש דמיתה מידי דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי אישתמיטתיה מיני' תשו' הרשב"א בסי' תשע"א שכת' בהדיא דמיתה שכיח ולא שכיח קא חשיב ולית לי' לאתנויי ויש טענת אונס עכ"ל וסוגיין דרפ"ק דכתובו' הכי אזלא יע"ש. והא דאיצטריך הרמב"ם בה' מכירה שיהא האונס דבר שאינו מצוי אלא על צד הפלא כדי לפוטרו היינו משום דמיירי שם שהמוכר קיבל עליו כל אונסא דמתייליד וזה לי כמה שנים שפירשתי כן לדברי הרמב"ם ועכשיו אסתייעא מילתא שמצאתי הדבר מפורש בדברי הרשב"ץ:

ונחזור לנ"ד דלפי מ"ש הרשב"ץ באותה תשוב' דהאי מילתא דשהתה עשר שנים ולא ילדה לא חשיב מידי דשכיח היה נראה שיכול היה לומר זה אדעתא דהכי לא נשבעתי כיון דמניעת המצוה אונס קא חשיב וכמו שכתבנו. אלא שראיתי להרשב"ץ שכתב עוד דבנ"ד לא שייך לומר הכי מטעם אחר והוא שכל עיקר מה שהתנה זה מעיקרא שלא לישא אשה אחרת לא היה אלא לאם שהתה ולא ילדה דאז רגילות הוא לישא אשה אחרת דאילו כשילדה אין רגילות לישא אחרת. אבל עדיין איכא לפלוגי ולומר שכל מה שנחלקו אלו הגדולים נ"נ אינו אלא בשהת' עמו ולא ילדה ואין ידוע מאיזה מהם אתיא המניעה שהרי האשה היא ככל הנשים ובסתמא תלינן המניעה דאתיא מצידיה דעון דידיה גרם כדמוכח בגמרא דמ"ה אמרינן יוציא ויתן כתובתה ובכי האי מילתא הוא דכתבו דאע"ג דשהתה ולא ילדה לא מצי לישא אשה אחרת משום דאדעתא דהכי נמי התנה אבל כל כה"ג דנ"ד שהבעל טוען חילי הוא ממנה וגם הרופאים אומרים כ"כ ואין האשה מכחשת אותו נראים הדברים שזה הענין הוי מקח טעות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דאם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ולא אמרי' שמא לא זכה להבנות וכתב ה"ה ז"ל שלזה הסכימו הרי"ף והרשב"א ז"ל וכ"כ הכנ"י ז"ל והטעם משום דהוי מקח טעות והא ודאי כל היכא דהוי מקח טעות כל התנאים שהתנה עמה בטלים הם כדכתב הרא"ש בתשו'. ומבלעדי זאת נראה לע"ד אעיקרא דמלת' דמה שנהגו באלו המקומות להתנות הכי שלא לישא אשה אחרת ושלא לגרשה לא לבטל ד"ת נתכוונו שהרי מדינא כל ששהתה עשר שנים ולא ילדה חייב להוציא ולישא אשה אחרת ואף שיש לדחות ולומר דלא חשיב האי מתנה עמש"ב כיון דלא הוי ודאי קעקר וכמ"ש הרא"ש ז"ל באותה תשובה המדקדק בתשובות הרשב"ץ יראה בהדיא דלא ס"ל הכי וגם מדברי הטור יש לדקדק כן שהביא תשובת אביו בא"ה סי' קי"ח מ"ש בתחלה דהאי תנאה לא חשיב מעמש"ב דמדינא הכי הוא שיגרשנה ויתן לה את כתובתה ולא הביא את דבריו האחרונים שכתב עוד מטעם דלא הוי ודאי קעקר דאפשר שתלד והאי טעמא עדיף מקמייתא דאלו לטעמ' קמייתא נ"ד חשי' מעמש"ב כיון שאינו יכול לגרשה. אכן קושטא דמלת' נראה לע"ד שבאלו המקומות סמכו אמ"ש המרדכי בפרק הבא על יבמתו דהאי דינא דשהתה עשר שנים ולא ילדה דיוציא וכו' לא מתנייא אלא בא"י אבל בח"ל אינו כן דעונש ישיב' ח"ל אינו מן המנין ועל זה סמכו עכשיו שאנו שוהים טפי מעשר שנים ואין כופין להוציא וכ"כ אביאסף וריב"א ור"י עכ"ל. ועל פי הדברים הללו יש למצוא היתר בנ"ד שיכול לישא אשה אחרת עליה כל שהוא אינה רוצה בגירושין אחר שנודע שהאשה הזאת אינה ראויה לבני' דהשתא לא שייך לומר דישיבת ח"ל גורם להם ומדינא חייב להוציא' כדי לישא אשה אחרת. ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא ירדו מתחלה מתקני המנהג הזה להתנות אף במקום מצוה ואף שלא פורש בדבריו כאלו פורש דמי דבסתמא אין דעתו של אדם לבטולי את המצוה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפרק ג' דשבועות משם בעל המלחמות דהנשבע שלא לאכול מצה שרי לאכול מצה של מצוה משום דבסתמא אין דעתו של אדם לבטל את המצוה ואע"פ שהר"ן נחלק עליו שם וכתב דאסור אף במצה של מצוה שניא היא משום דמצה של מצוה קאי קמיה ואיך סתם זה ונשבע שלא לאכול מצה כיון שהוא עתיד לאכול מצה למחר. אבל בנ"ד כי נשבע שלא לישא אחר' עליה לא עלה על דעתו שזאת האשה לא תהיה ראויה לבנים ויהיה הוא מבטל את המצוה. ומה גם במצוה גדולה כזו אשר אין ערוך אליה ואנן סהדי שאין אדם מישראל רוצה להתבטל ממנה ואפי' בכל כסף שבעולם ואף אם המצא ימצא אחד מהם שיתרצה בכל זה רבים שאני שאינם עשוים לתקוני מלתא דאתי לידי איסורא ומסתמא ע"ד ב"ד קא מתנו ואין צריך לפרש:

ודאתן עלה לידן מכל מ"ש שהיה נראה לע"ד בנ"ד להתירו אף בלא שאלת חכם משום דהוי נדר ופתחו עמו שכל עיקר הנושא את האשה אינו אלא לבנים והרי זה כאלו פי' מעיקרא בעת נדרו אדעתא שתהא היא ראויה לילד ככל הנשים אבל לאשה כזאת שאינה ראויה לבנים אדעתא דהכי לא נשבע. אך להיותי מיראי ההוראה אני מצריכו שאלת חכם ועל ידי זה יותר נדרו ואף אם אין האשה מתרצית בכך כיון שיש מצוה בדבר וכמ"ש התוס' במסכת נדרים ואף שהריב"ש ז"ל כתב על זה דקולא גדולה היא ומשה יוכיח שהיה צריך לילך לדבר מצוה ואעפ"כ הוצרך לילך אצל יתרו כדי להתיר נדרו הרואה יראה שרבים מגדולי האחרונים סמכו ע"ד התוס' ונוסף על זה דבנ"ד אפשר שאף הריב"ש יודה להתירו בלא דעת האשה כיון שיש פתח גדול לנדרו שאומר אדעתא דהכי לא נשבעתי וכל נדר הניתר כי האי גוונא הוי כעין נדרי טעות וכן משמע מדברי ספר חזה התנופה והביאו הב"י בסימן רכ"ז שכתב מי שנשא אשה שאינה בת בנים ונשבע לה שלא לישא אשה אחרת עליה אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פ"ו מאחר שכבר ידע בה בעת שנשבע שפסקה מלדת ולא חש בעת ההוא למצות פרי' ורבי' עכ"ל מוכח מדבריו דאי לא הוה ידע בה מעיקרא היינו מתירין לו שלא מדעתה ושוב ראיתי בתשובת הרב מהרח"ש ז"ל סי' קע"ד שהביא דברי הרב בעל חזה התנופה וכתב דבשיטת התוס' קאי לדבר מצוה מתירין בלא דעת חברו ואף בקיבל טובת הנאה והא דכתב דאם ידע בה דאין מתירין לו שלא מדעתה היינו משום דאז לא יכול לומר אדעת' דהכי לא נשבעתי אלו דבריו ז"ל. וק"ל טובא שהרי בנדרו של צדקיהו שהתירו לו סנהדרין מי היה לו פתח של חרטה לנדרו שיוכל לומר אדעת' דהכי לא נשבעתי או נתחרט מעיקר' הא ודאי לא וכמ"ש הרשב"א ז"ל במיוחסות אלא ע"י חרטה דהשתא התירו לו ובהכי סגי יע"ש וא"כ גם בזה שידע בה אמאי כתב דאין מתירין לו ע"י חרט' דהשתא אשר ע"כ נראה לע"ד דס"ל לבעל חזה התנופ' שכל שהנדר ניתר ע"י פתח דאז הוי כעין נדרי טעות מתירין לו שלא מדעת חברו ובתנאי שיהא פתחו מוכח עליו כעין נ"ד דאין לך פתח גדול מזה. ועוד אחר' יש בנ"ד להקל שכל אלו הענינים המנהג הוא לקיימו בתקיעת כף וכבר כתב הגאון מהר"י וייל ז"ל שכל מידי שנעשה בתקיעת כף אם אנו רואים אח"כ שיש מכשול בדבר מתירין אותו אף בלא דעת חברו ואע"פ שקיבל טובת הנאה ממנו:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה