מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שבועות · סימן א
יעקב בעודו בריא חשב את הקץ וכתב בספר את אשר יעשון בניו אחריו ואחרי כן קרא לבניו והכריחם שישבעו לקיים את כל אשר נמצא כתוב שם והנה בניו מפני כבוד אביהם עשו כמו כן ונשבעו מבלי שידעו מה היה כתוב שם ואחרי פטירת אביהם מסר השליש הכתב בידם ומצאו כתוב בכלל הצוואה שבניו שלשה אחרי פטירת אמם לא ידורו בעיר הזאת אלא כל אחד ילך וידור בעיר אחרת והמה ראו כן תמהו וצועקים לאמור אלו היינו יודעים לא היינו נשבעים:
תשובה תחלה צריך אני למודעי אם שבועה זאת שהשביע יעקב את בניו חלה עלייהו לגמרי דכיון דבעת שהשביע אותם לא היו יודעים על מה היו נשבעים יכולים לומר לא היינו יודעים שעל דבר זה היה משביע אותנו ואלו היינו יודעים לא היינו נשבעים ואע"פ שנתרצו לקיים את כל מה שיאמר להם אביהם מכל מקום האי מלתא לא אסיקו אדעתייהו דלא עביד אינוש דטב ליה בארץ מולדתו למעקר דירתי' משם ולמיזל לאתרא אחריני באתרא דלא מודעי ליה משום דאיכא למיחש לכמה ריעותו' אי משום יקרא דנפשיה אי משום בני חיי ומזוני דתליין במזלי ואי משום סכנת דרכים. ואשכחן דאפי' בקביל עלי' כל אונסא דמתייליד אי אירע אונס דלא שכיח הרי זה פטור משום דלא עלה על דעתו להתחייב באונס כזה ואם בתנאי ממון אמרינן הכי כ"ש בשבועות דבעינן שיהא פיו ולבו שוין. אלא דראיתי להרב המופלא מהר"ר אליהו ז"ל בח"ב סי' נ"ט דס"ל דבנדרים שאדם נודר לחבירו לא בעינן שיהא פיו ולבו שוין משום דאדעת' דחבריה נשבע ויליף לה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר על דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר כך וכך הי' בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא ע"ד אחרים עכ"ל וכתב הרב ז"ל דאין לדחות ולומר דע"כ לא אמרה הרמב"ם ז"ל אלא במי שנשבע על דעת חברו בפירוש אבל הנשבע לחבירו אינו בכלל זה שאין טעם ברור לחלק בכך אלו ת"ד הרב ז"ל ועל פי זה העלה דאפילו אירע ליה לנשבע שום אונס לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי. ואני בע"ד הייתי מייתי ראיה לדבריו ממ"ש הר"ן בפ"ג דנדרים משם התוס' דהא דמועיל הביטול לבטל הנדר אינו אלא בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו לפי שע"ד עצמו הוא נודר אבל בנדרים שאדם נודר לחבירו אינו מועיל לו כלום משום דעל דעת חברו הוא נודר וכדמסיק לקמן דכי משתבע לאו אדעתא דנפשיה משתבע אלא אדעתא דידן משתבע עכ"ל. מוכח, משם דכל הנשבע להנאת חברו ובקשתו על דעת חברו נשבע אלא דקש' על זה ממה שסיים הרמב"ם ז"ל ואמר לפיכך כשמשביעין הדיינים את הנשבע צריך שיאמרו לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו והרי שבועת הדיינים הוא נשבע לבקשת חברו ולתועלתו ואפילו הכי אי לא דאמרינן ליה על דעתנו וכו' כי קא משתבע אדעתא דנפשיה משתבע:
ואחר זמן מצאתי להרב מהר"ר בצלאל ז"ל דקאי בשיטת הרב ר' אליהו ז"ל והביא ראיה לדבריו מדברי הר"ן ז"ל שהבאתי והוקשה לו ג"כ מההיא דשבועת הדיינים וחילק דשניא שבועת הדיינים דליכא הנאה לדיינים בהאי שבועתו וגם הנשבע לא קיבל טובה בעד שבועה זו בהא ודאי מצי לאערומי ולומר בלבי היה כך מה שאין כן אם אחר משביע את חברו לתועלתו להבא ומפני הטובה שמקבל ממנו בהא ודאי אפי"ת דלא פירש להדיא דנשבע על דעתו כמאן דמפרש דמי וכאלו א"ל על דעתך אני נשבע ולהכי אפי' אם אירע אונס לנשבע לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי משום דדעת המלוה היה שבכל גוונא יחול האיסור עכ"ל, ואני בע"ד לא הונח לי עדיין דלפי דבריו צריך לפרש ולומר דשבועת משה לישראל כיון דקבלו טובה בעד השבועה מסתמא על דעת השבועה היו נשבעין ולא אצטריך משה לפרש ולומר על דעתי וכו' אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו וכמ"ש הרב ז"ל ואלו מדברי התוס' שהביא הב"י בסי' רכ"ח גבי נדר ע"ד רבים אין נראה כן שכתבו בהדיא דהא דאיצטריך משה לומר על דעתי היינו כדי שלא יערימו כעין קנייא דרבא והכי מוכח דהא עלה דשבועת הדיינים דקתני שצ"ל לו על דעתינו אנו משביעין אותך מייתי שכן מצינו כשהשביע משה את ישראל וכו' משמע דמחד טעמא הוי:
ועוד איכא לאקשויי דלפי דברי מהור"ר בצלאל ז"ל נראה דמ"ש הר"ן דאין הביטול מועיל בנדרים שאדם נודר לחבירו משום דעל דעת חברו הוא נשבע דמיירי בכה"ג שקיבל הנשבע טובה בעד אותה השבועה הא לאו הכי ה"ז מועיל ואינו כן כמבואר מדברי הר"ן בתשוב' סימן א' באותו שנדר לתת כל כך לצדקה לת"ת יע"ש. ועל דברי הר"ן יש לי להבין דהיכי יליף לו דהנשבע להנאת חברו ע"ד חברו נשבע משמעתין דנדרי הבאי דמסיק דכי משתבע איניש אדעתא דידן אישתבע דלכאורה נראה דאותה סגיא מיירי אפילו בנדרים שאינם להנאת חברו דלא משתבע אדעת' דנפשיה דנאמר דציפורא חזא ואסיק ליה שמא גמלא דכי משתבע אדעתא דידן משתבע כפי משמעות בני אדם. אבל כל שזה טוען ואומר בלבי היה כך ומתרץ דבוריה ואומר מה שאמרתי לך בחרם כונתי היה לחרמו של ים דכה"ג לא חשיבי דברים שבלב כי נשבע לחבירו נמי ואמר הכי אמאי לא יועיל והא משמע באותה סוגיא דאפי' למ"ד אדעתא דידן אישתבע אי הוה אמ"ל משה לישראל קיימו מאי דאמר אלוה עדיין הוה למיחש שמא דעתייהו לעבודת כוכבים משום עבודת כוכבים נמי איקרי אלוה. וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל בשמעתין דנודרין לאנסין דאפילו בנודר לחבירו מצי לומר בלבי היה כך כל שאינו סותר את מה שכיון להוציא מפיו והתוס' ג"כ כתבו בפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב דאי הוי אמרי' דגבי אונסין אפי' מדירו על דעתו שרי הוי אתי שפיר דאי לאו אונסא אפילו אמר בלבי אסור כיון דא"ל על דעתו ע"כ משמע דאפילו בנשבע לתועלת חברו מצי לומר בלבי היה כך כל שלא אמר בפירוש על דעתו. ומה שכתבו התוס' דאין הביטול מועיל בנודר לחבירו משום דעל דעת חברו נשבע לאו למימרא דעל דעת חבירו וכונתו נשבע עד שלא יוכל לומר ע"ד כן לא נשבעתי אלא ה"פ כיון דלא נדר אלא מדעת חברו ובקשתו וכעין זה פירש הש"ך בסי' רכ"ח סי' ל"ב לא מהני הביטול דכל טעם שהתנאי מועיל לבטל השבועה הוי כמו שכתב הר"ן בנדרים פרק נערה דחשיב כנדרי טעות דאי הוה זוכר את תנאו לא היה נודר והאי טעמא לא שייך בנדרים שנדר מדעת חברו ובקשתו דאנן סהדי דאפילו היה זוכר תנאו לא היה נמנע מלישבע כמו שהכריחו חברו. ולפי מה שכתבתי עלה בידי דאם נשבע מעצמו לתועלת חברו דאי טעין ואמר אלו הייתי זוכר את תנאי לא הייתי נודר ה"ז מועיל כיון שלא בקש חברו ממנו אלא הוא מעצמו נדר וכן נראה לדקדק מלשון הש"ע. אלא שמדברי הר"ן בתשו' אין נראה כן אלא כל שהוא נשבע לתועלת חברו ע"ד הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל נדרו מחמת הביטול ומשמע גם כן כמ"ש הרב ר' אליהו דכל שנשבע להנאת חברו ע"ד חברו וכונתו הוא נשבע ולהכי לא מצי טעין לומר אלו הייתי יודע שיארע לי אונס כזה לא הייתי נשבע משום דסתמא ע"ד חברו הוא נשבע זולת כשאומר כשנשבעתי בלבי היה כך וכך דה"ז לא נשבע מתחלה ע"ד חברו אבל כל שהיה דעתו סתום בעת שנשבע ולא חשב בלבו שום דבר כי נשבע על דעת חברו גמר ונשבע ולא מצי לומר אלו הייתי יודע שיארע לי אונס לא הייתי נשבע והשתא אתי שפיר כל מה שהקשינו:
איברא דעדיין נשאר לי להבין דא"כ הא דאמרינן (דסתמא ע"ד חברו וכונתו נשבע ולהכי לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי משום דכל כה"ג אפילו סתמא חשיב כאלו נשבע ופירש שעל דעת חברו הוא נשבע א"כ אפילו שאלה לחכם לא תהני ליה דהא כתב הר"ן בתשו' דלפי טעמא של ר"ת דיהיב לנדר שהודר ע"ד רבים דאין לו הפר' משום שצירף דעת אחרת לדעתו אם כן ל"ל לג' אפילו ע"ד א' נמי לא תהוי ליה הפרה שהרי צירף דעת אחר לדעתו והוצרך לומר שאלו פי' ע"ד א' או ב' אין פי' אלא כאומר ע"מ שלא ימחה מוכח מדבריו שכל שנשבע ע"ד חברו וכונתו לית ליה הפרה ולפי דברי הרב בצלאל ז"ל דס"ל דכל שנשבע לחבירו ומפני הטובה שקבל ממנו ע"ד חברו וכונתו הוא נשבע ולא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי דדעת המשביע היה דבכל גוונא תחול השבוע'. א"כ היאך כתבו ר"ת והרא"ש והסמ"ג דשבועת משה ליתרו אם התירו לו שלא מדעת יתרו בדיעבד מותר ומ"ש מנדר ע"ד רבים דלית ליה הפרה משום דע"ד אחרים וכונתם נשבע ואפילו החולקים על ר"ת ע"כ לא פליגי אלא כגון שבועת משה ומשום דקביל טובה אבל בשבועת יוסף לאביו כ"ע מודו דאם בדיעבד התירו לו ה"ז מותר מכיון דלא קביל טובה ואלו מדברי הר"ן בסי' א' נראה דאפי' כי לא קביל טובה ע"ד חברו נשבע וזכורני דבקונטרס אשר לי ישבתי דברי הר"ן כפי ע"ד:
שבתי אני ודקדקתי בדברי הר"ן בתשוב' שכתב בזה הלשון אבל בנדרים שבין אדם לחבירו אין התנאי מועיל לפי שכל הנשבע לחברו ע"ד חברו הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל מה שהוא שומ' מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא וכו':
עכ"ל נראה מדבריו אלו שאם חברו היה יודע מתנאו הראשון היה מועיל לו התנאי לבטל הנדר ולפי זה איכא למימר דמה שאין התנאי מועיל בהדירו חברו היינו משום דהתנאי הוא הפך משמעות שבועתו וכשנשבע זה ע"ד משמעות חברו נשבע. אבל כל שיש בלשון שבועתו שתי משמעיות כי ההיא דשבועת משה לישראל ה"ז יכול לומר כונתי היתה למשמעות זה:
ועתה אבא לנ"ד דנראה דשבועה זו שנשבעו ע"ד אביהם מפני בקשתו לפי דעת מוהראנ"ח סתמא ע"ד אביהם נשבעו וחיילא השבועה עלייהו ולא מצו לומר בלבנו היה לכך וכך אי ע"ד כן לא נשבענו ואפי' לסברת מהר"ר, בצלאל דס"ל דכל היכא דלא קביל טובה בעד השבועה לא אמרינן אדעתא דחברו נשבע ובנ"ד לא קבילו בניו שום טובה בעד השבועה מ"מ כיון דנשבעו אלו הבני' לקיים את כל מה שיאמר להם קודם שידעו על מה היה משביעם ודאי ע"ד אביהם וכונתו נשבעו ותו אינם יכולים לומר בדעתנו היה שלא היה משביענו אלא על ענייני ממון שנחלק לעניים ולקרובים וכמו שגם זה צוה אבל האי מלתא ש שגזור עלינו לעקור דירתינו מארצנו לא עלה על דעתינו ועל דבר זה לא נשבענו מכיון דע"ד אביהם נשבעו ודמי למה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם נשבע ואמר על דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר בלבי היה כך ומשמע מדבריו דמיירי אפי' באומר בלבי היה להוציא חטים וטעה לשוני והוציא שעורים הוי הכי ואפ"ה חל הנדר משום דעל דעת אותם אחרים נשבע וה"נ כיון שעל דעת אביהם נשבעו חלה השבועה גם עד"ז שלא היה בדעתם. ולפי זה היה נראה עוד להחמיר בנ"ד דלא תיהוי להו הפרה ואפילו על ידי חכם שהרי כתב הר"ן ז"ל באותה תשו' דלפי מ"ש ר"ת דנדר ע"ד רבים לית ליה הפרה הוי טעמא משום דעל דעת אחרים וכונתם נשבע ולהכי לא מצי לומר לחכם אדעתא דהכי לא נשבעתי א"כ נ"ל לשלשה אף כי אמר על דעת יחיד נמי לא תהוי ליה הפרה מהאי טעמא ונדחק הר"ן בהאי ופי' שאין אדם מוסר דעתו לאחד ואפילו לשני' ומשא"ל על דעתך אני נשבע לאו למימר' שעל דעתו וכונתו נשבע אלא ר"ל ע"מ שלא ימחה ע"כ דבריו ודון מינייהו דבנ"ד דבודאי על דעת אביהם וכונתו נשבעו לא תהוי להו הפרה כך היה נראה לכאורה. אבל עדיין נר' לע"ד דממקום שיש להחמיר משם יש להקל וכל הדברים האלו לא נאמרו אלא כשידע הנשבע בעת שנשבע על מה היה נשבע וגמר בדעתו לאסור אנפשיה וכדי דלא תהוי ליה היתר לאותו דבר תלה שבועתו בדעת הרבים שלא יוכל לומר אח"כ אדעתא דהכי לא נשבעתי. אבל בנ"ד שלא ידעו אלו הבנים בעת שהשביע אותם שע"ד זה היה בדעת אביהם להשביעם וטוענים ואומרים בדעתנו לא היה להשבע ע"ד זה ואלו היינו יודעים שבדעתו היה גם לדבר הזה לא היינו נשבעים לו ה"ז כעין נדרי טעות. וכיוצא לזה כתב הרשב"א בתשוב' והביאה הב"י דאם נשבע מעצמו אפילו אמר ע"ד רבים הרי זה נאמן לומר בלבי היה להוציא חטים והוציא שעורים ואם השביעוהו אחרים אינו נאמן עכ"ל. ולמדנו ממנו שני דברים חדא כמ"ש דכל שלא היה בדעתו להשבע ע"ז ה"ז נדרי טעות ואפי' שנשב'. ע"ד הרבי' אינו כלום ודלא כדמשמ' מדברי הרמב"ם ז"ל והשני דאפי' בהשביעוהו אחרים ע"ד רבים שאינו יכול לומר בלבי היה להוציא חטין והוצאתי שעורים נראה דה"ט משום דלא מהימנינן לי' דהכי היה בלבו מכיון דהשביעוהו אחרים ואינו מותר בלא שאלה לחכם אבל ע"י שאלה לחכם אפי' בנדר שהודר ע"ד רבים דלית ליה הפרה כל כה"ג שטוען ואומר בלבי לא היה להשבע ע"ז כי אם ע"ז הרי זה כעין נדרי טעות כן נראה לע"ד ללמוד מתוך דברי הרשב"א ז"ל ואפילו לסברת הרמב"ם ז"ל והטור שכתבו דכל שנשבע ע"ד אחרים אינו יכול לומר בלבי היה לחטים והוצאתי שעורים מפני שלבם של אלו קם במקום לבו ולא הוי טעמא משום דלא מהימנינן לי' כדכתב הרשב"א. נראה לע"ד דע"כ לא אמרה הרמב"ם והטור אלא לענין דחלה השבוע' אבל ע"י חכם יש לו התרה ע"י שיאמר לו בלבי לא היה להשבע על חטים כי אם על שעורים ותדע מדכתבו דנדר שהודר ע"ד רבים דלית ליה הפרה דמיירי כשאלו הרבים הם שלשה אבל אם היו שנים אע"פ שאמר על דעתכם יש לו הפרה:
ומעתה בנ"ד ג"כ אע"פ שנשבעו אלו על דעת אביהם כל שזה אומר לא היה בדעתנו להשבע כי אם בענייני ממון ולא על דבר זה לעקי' דירתנו מארץ מולדתנו ואנשי משפתתנו וללכת לארץ אחר' לגור בארץ נכריה אשר לא ידענו מתמול שלשום ואלו היינו יודעים שכך היה בדעתו של אבינו לא היינו נשבעים הרי זה כעין נדרי טעות ומתירין לו ע"י שאלה לחכם. ועוד אחרת יש בנ"ד שאחת מנשותיהן של אלו הבא לשאול את פינו אינה מתרצית לצאת מן המקום הזה ואין רשות לאיש להניח את אשתו ולילך למקום שלבו חפץ שהרי הוא משועבד לה בעונתה. וכ"ת יגרשנה ויקיים שבועתו הא נמי לא מצי עביד שכבר הוא מושבע שלא לגרשה שלא ברשות ב"ד. ואין לומר הא כיון דאינה רוצה ללכת אחריו ב"ד נותנין לו רשות לגרשה שהרי יש לו רשות להוציא' מעיר לעיר ומכרך לכרך. ל"ל הכי חדא דאיכא למימר דמה שיש לאיש רשות להוציאה מעיר לעיר כל ששניהם שוים היינו דוקא היכא דרוצה לצאת מעירו מחמת שום טענה דלא ניחא ליה בהאי מתא ודברו חכמים בהוה וסתמא הכי הוא דלא עביד איניש דטב ליה בעיר מולדתו ובני משפחתו לילך ולדור בעיר אחרת אם לא דביש ליה בהאי מתא ואזיל למתא אחריתי אבל בלא שום טענה כנ"ד למה יכופנה לצאת ולעזוב את עיר מולדתה ומשפחתה וללכת אל עיר אחרת אשר לא ידעה לא לו ולא לה ועינינו הרואות דקפדי אינשי בכך ואינה משיאים את בנותיהם ללכת אל עיר אחרת. ואע"פ שלכאורה נראה מתוך דברי הרב בת"ה שמשנתינו נשנית אפילו בא לצאת שלא מחמת טענה שהרי כתב הרב בסי' רט"ו שאם לא יוכל להתפרנס בכאן יכול לכופה שתלך לארץ אחרת דטעמא מאי אמור רבנן שאינו יכול להוציאה מארצה משום דעולה עמו וכו' ואין ירידה גדולה מזו שהוא דחוק למזונותיו עכת"ד. משמע דס"ל דמתני' דקתני שאין מוציאין מארץ לארץ מיירי בשאין לו חוסר מזונות בכאן ואפ"ה קתני אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ואפי' בלא שום טענה הרואה יראה שהריב"ש חולק עליו שכתב בתשו' סי' פ"ח דאפי' אי לא איתדר ליה לבעל במקום הזה שאינו מוצא די חיותו אין לו רשות להוציאה מעירה וממשפחתה כיון שנשאת שמה ומ"ש הבת"ה כיון דטעמא הוי משום דעולה עמו כי אינו מוצא להתפרנס אין ירידה גדולה מזו כו' איברא דהכי הוא טעמא לסיפא דמתני' דקתני אבל אין מוציאין מכרך לעיר ואפי' באותה הארץ דאז ליכא קפידא משום בני משפחתה דמיירי כשהשיירות מצויות ממקום זה שיוצא למקום שהולך ויכול' האשה לידע מבני משפחתה וג"כ מיירי כשהמקומות הם קרובים זה לזה וכמו שכתב הרב מהרר"י דון תם משם הגאון אבל ברישא דמתני' דאין מוציאין מארץ לארץ לא הוי טעמא משום דעולה עמו וכו' דהא אפי' מעיר לעיר לא מצי להוציאה. וה"ט משום דלא נתרצית זאת כשנשאת לו לעזוב לקרוביה ומשפחת' ועדיין איכא למימר דאפי' הרב בת"ה ז"ל יסבור דמתני' איירי בבא מחמת שום טענה שרוצה לצאת מכאן כדי שיהיו מזונותיו יותר מרווחים ולהכי לא מצי להוציאה מארץ לארץ כיון דהא מיהא ליכא ירידה אבל בנ"ד דלית ליה שום טענה מאחר שכל טוב יש בידו במקום הזה ובכל אשר יפנה יצליח ואם יצא מכאן וילך לדור בעיר אחרת איכא למיחש לכמה רעות למה לא תוכל האשה לעכב ע"י שלא יצא מאחר דלית ליה שום טענה. ומה גם שכפי הנשמע דליכא עיר קרובה לעיר הזאת שיהא שוה כמותה ומה גם לפי מ"ש הריב"ש ז"ל דאין מוציאין ממקום שיש בני תורה וחכמה למקום שאין בו בני תורה וחכמה והאי טענה הוי טענה אלימתא בפרט בנדון דידן שיש לו לראובן בנים שלומדין ואפשר שיזכו ויצא מהם תורה וא"כ הוא כל כה"ג שאין לו רשות להוציאה לא יתנו לו ב"ד רשות לגרשה. ומלבד זה אינו יכול לגרשה דאיכא חרם ר"ג וכמו שכבר כתב מהראנ"ח בח"ב והרב בפ"מ בח"א סי' ה' וכיון שכן דעתי נוטה להתירו ע"י שאלה לחכם ומה גם דאיכא מצוה שלא להפריד בין איש לאשתו דאפי' בנדר שהודר ע"ד רבים מתירין לו מה"ט ונוסף ע"ז דבנ"ד אפי' אם ירצה ראובן ואשתו לצאת מעיר הזאת וללכת לעיר אחרת לעת כזאת אינם יכולים לעשות כן מפני הילדים שיש סכנה להוליכם בדרך בזמן החורף ומטעם זה התיר מהרא"ם בסי' ר"ג. הנלע"ד כתבתי כי דעתי נוטה להתיר נדון זה ע"י שאלת חכם בתנאי אם יסכימו עמי גדולי המורים הרבנים המובהקים אשר בעיר ואם בישראל קושטנדי' ובפרט לדעתיה דמר אני צריך הוא הרב המופלא אבי התעודה כמהר"ר יהודה רוזאניש ה"י ואם יסכימו עמי אעשה כדברי הצעיר אפרים נבון:
ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב עליון למעלה ה"י והנה הדין דין אמת כהילכתי' וכטעמיה ולאו למודעי הוא צריך אלא מענותנותיה כי רבה רצה לעמוד על דעתי ובלתי סור מן המצוה אשר פקד עלי באתי על החתום ואומר שיש להתיר בנדון זה ע"י שאלה כאשר הורה גבר הצעיר יהודה רוזאניס: