מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות קנין חצר · סימן ג
ראובן קנה חפץ משמעון והניחו לו שמעון בבית לוי שהוא ביתו של ראובן המושכרת ללוי אם קנה ראובן מדין חצרו. לכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי דהרמב"ם ז"ל בהל' שכירות פ"ו כתב הזבל שבחצר אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דאי אגירא ליה לשוכר כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומן עכ"ד. ואל תקשה לך מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מכירה ז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תקינו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ע"כ ולפי דעת הרמב"ם ז"ל אמאי צריך נתינת הדמים בלא דמים תקנה ליה רשותו ואע"פ שהוא מושכר ביד אחרים וכמ"ש כאן לאו קושיא היא דכל הקנאה בעינן הוצאה מרשות לרשות והכא כיון שהיא שכורה ללוקח עדיין לא יצאו מרשותו אבל כשהם ברשות מוכר והשכיר לו מקומן כבר יצאו מרשות מוכר לרשות לוקח כיון שהקרקע יצא מרשותו לחצאים לקנין פירותיו וראיתי למהרי"ט ז"ל בח"א סי' ס"ה שהבין שאפילו אם היתה ביתו של לוקח מושכר למוכר קנה הלוקח החפץ מדין חצר לדעת הרמב"ם ז"ל. ולע"ד אין נראה כן כמ"ש ומדברי המגיד ז"ל בפרק ג' מהלכות מכירה נראה דבכה"ג לא פסיקא ליה מלתא ומדברי הרב בעל כסף משנה שם נרא' דבכה"ג פשיטא ליה דאף להרמב"ם ז"ל לא קנה: