מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות צדקה · סימן ח
האומר סלע זו לצדקה וחזר בו תוך כ"ד מהו:
תנן התם בפ' כיצד מערימין האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה ה"ז ולד שלמים דברי ר"מ אמר ר"י אם לכך נתכוון מתחל' הואיל וא"א לקרות ב' שמות כא' דבריו קיימים ואם משאמר שלמים נמלך לא אמר כלום ופריך עלה בגמרא נמלך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא שאמר תוך כדי דיבור מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור והאי עיוני קא מעיין קמ"ל. לכאורה מוכח מהכא דגבי הקדש לא מהני חזרה אפילו תוך כדי דיבור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות מעה"ק וכ"כ התוספות פ' התודה גבי מתני' דהאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין משום דכי אמר הרי עלי תוד' מן החולין נתחייב בכל מן החולין דכל דבר שבתוב' אינ' באה אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמ' מן המעשר לא מצי הדר ואפי' תוך כדי דיבור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ד ובפ"ב די"ט נמי אמרו משם ר"י האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נזיר ואגלח ממעות מ"ש נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ופירש רש"י דהיינו טעמא משום דכי אמר הרי. עלי תודה ואצא בה נתחייב באמירה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא היא וכ"כ התוס' שם משמע דאין חזר' בהקדש אפילו תוך כדי דיבור וכן מוכח בהדיא בפ"ק דזבחים דקאמר התם דר"מ ור"י בהא פליגי דר"מ סבר מדהול"ל תמורת עולה ושלמים וקאמר תמורת עולה ותמורת שלמים ש"מ מיהדר קא הדר בי' ור"י ס"ל אי הוה אמר תמורת עולה ושלמים ה"א פלגא עולה ופלגא שלמים להכי אמר תמורת עולה ותמורת שלמים משמע בהדיא דבין לר"מ בין לר"י חזרה לא מהני דהא רישא דמתני' בתוך כ"ד איירי ואפילו ר"י פליג אלא משום דס"ל דלא הוי חזרה אלא שכך נתכוון מתחל' אבל יש לנו להבין דבפרק מרובה דף ע"ג פריך וכי אית לי' לר"י תוך כ"ד כדיבור דמי שאן האומר ה"ז תמור' עולה ר"י אומר אם לכך נתכוון מתחלה דבריו קיימים ואם כנמלך לא אמר כלום והוינן בה פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לתוך כ"ד מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי קמ"ל אלמא לית ליה תוך כדי דיבור כדיבור דמי ומשני תרי תוך כ"ד הוו חד אית לי' וחד לית לי' ע"כ מוכח משום דליכא חילוק מהקדש לשאר דברים וכל תוך כדי דיבור יכול לחזור וכבר ראיתי להבש"ך שהשיג ע"ד הרמב"ם מהאי סוגיא ודחה דברי הרמב"ם בשתי ידים ואני אומר אם תלונתו תלונה לא על הרמב"ם בלבד היא כי מסוגיית זבחים שהבאתי מוכח בהדיא כדברי הרמב"ם. ומה שהקשה מסוגיית מרוב' לע"ד לק"מ כד דייקינן הסוגיא במקומה שם בתמורה דקאמר שם מ"ד תוך כדי דיבור כדיבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלכאורה איכא למידק דאמאי איצטריך להאריך ולומר והאי עיוני וכו' ואמאי לא סגי לי' לומר מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי קמ"ל:
אבל לפי דעתינו ה"פ מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ואע"ג דחזרה לא מהני בהקדש מיהו אי ס"ל דתוך כ"ד כדיבור דמי לא חשבינן לי' נמלך אלא אמרינן האי עיוני קא מעיין וכו' בה מעיקרא והוי כאלו אמר שני דברים ביחד וכ"פ רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קכ"ט יע"ש וכי האי גוונא אמרי' בפרק מי שמת דף קמ"ח גבי ש"מ שאמר לחלוק כל נכסיו אם כנמלך מת וכו' עמד אינו חוזר כלומר דשתק בנתים ופריך ודילמא האי גברא עיוני קא מעיין ולא הוי נמלך וה"נ הכי פירו' דהוה ס"ד לומר דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ומתחלה כי אמר תמורת עולה הי' מעיין אם יאמר גם כן תמורת שלמים ועדיין לא גמר בדעתו לעונ' בלבד. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דוק בלישניה קמ"ל דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי וחשבינן לי' נמלך והשתא פי' דשמעתין דבפ' מרובה הכי הוא דאי ר"י ס"ל גבי עדות דתוך כ"ד כחד עדות דמי כיון שהכל הוא דיבור אחד א"כ גבי הקדש נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין:
אבל עדיין נשאר להבין סוגיא אחריתי דאית' פ"ב דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות בש"א נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר ופריך עלה לב"ש האי נדר ופתחו עמו ומשני ב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר הרי הוא נזיר וכי אמר מן הגרוגרות לאיתשולי קא אתי וב"ש לטעמייהו דלית להו שאל' בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ע"כ ופירשו התוס' שם לאו שאלה ממש קאמר אלא שמתחרט תוך כדי דיבור משמע דאליבא דב"ה חרטה תוך כ"ד מהני בהקדש וראיתי שם בפירש"י שפירש וז"ל לאתשולי קא אתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות וב"ש סברי דאין טעות בהקדש עכ"ל והרוא' ירא' דאינו מפרש כפי' התוס' דכי אמר מן הגרוגרות להתחרט קא אתי אלא ה"פ דב"ש ס"ל דהאי גברא כשאמר הריני נזיר משמעותי' לנזירות ודאי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומכי אמר הריני נזיר הרי הוא נזיר וכי אמר אח"כ מן הגרוגרות ה"ז בא לאתשולי ולומר דטועה הי' כשנזר ואין טענת טעות בהקדש:
ועלה בידינו דהעיקר כדברי הרמב"ם והתוס' ז"ל דגבי הקדש ליכא חזרה אפי' בתוך כ"ד ולפי הטעם שכתבו התוס' שם בפרק החוד' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היה נראה דה"ה באומר סלע זו לצדקה לעניים שכתב הטור בהלכות צדקה דאמירתו לגבוה כמסירתו יע"ש וכ"כ הרא"ש בתשובה בכלל כ"ח והריטב"א במסכת קדושין והרא"ה ז"ל עיין מש"ל סי' ב' א"כ כי אמר נמי סלע זו לצדקה לעניים מיד זכו בי' עניים ותו לא מצי לחזור אפי' בתוך כדי דיבור והרב ב"י בח"מ סי' קכ"ה הביא משם הרא"ש וכמה מרבוותא דאפי' כשהמשיך או מסר לחבירו יכול לחזור בו תוך כ"ד.. והשתא צריך להבין דאי ס"ל להתוס' הכי א"כ היכי יהבי טעמא הכא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והלא גבי הדיוט אחר מסיר' נמי יכול לחזור בו תוך כדי דיבור אם לא שנאמר דגבי מסיר' להדיוט תקנה הוא שתקנו כמ"ש המפרשים שם אבל מדינא לא הוה יכיל לחזור וגבי הקדש משום חומרא דהקדש הניחו הדבר על ד"ת אי נמי דגבי הקדש וצדקה כיון דהוי מידי דלגבוה ה"ז גמר והקנה מיד. (א"ה עיין בהלכ' זכייה מהפקר סימן ח'):