אור ברסלב

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות צדקה

הלכות נדרים

סימן א

בעיקר חיוב הצדקה איכא פלוגתא בין הראשונים ז"ל במי שאינו רוצה לתת צדקה דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סברי דנחתינן לנכסי' ומוציאין מה שראוי ליתן אבל הרשב"א ז"ל חולק עליהם דאין עליו אלא חיובא דמצוה משום וח' אחיך אבל אין יורדין לנכסיו דשעבוד נכסים ליכא וכן הוא דעת ר' האיי גאון ז"ל והר"ן ז"ל הקשה ע"ד מהברייתא דקתני מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו וד"א ובניו דקתני איירי אפי' ביותר מבני שש שאינו מחויב לזונם אלא מדין צדקה ואפ"ה קתני ב"ד יורדין לנכסיו עכ"ל. ונראה מדבריו אלו דהא דקתני שם ב"ד יורדין לנכסיו משום חיובא דצדקה הוי. ולכאורה איכא לאתמוהי דגבי שוטה כיון דחיובא דמצוה ליכא עליה שהרי הוא פטור מכל המצות מאי שיעבוד נכסים שייך כאן דלא דמי חיוב זה לשאר חוב דעלמא שאם היה חייב מנה לראובן מוציאין מידו דאפילו לאחר שנשתטה דההיא שאני שכבר נתחייב בו בעודו בריא. אבל הכא חיוב הצדקה עדיין לא נתחייב בה אלא כל יום ויום מתחייב לפי מה שיצטרכו העניים למזונות או אם קצבו בני העיר על כל אחד ואחד שיתן סך ידוע לפרנסת העניים אע"פ שנשתטה אחר כך מוציאין מידו אותו סך שקצבו שכבר נתחייב בו משעת הקצבה אבל לחייבו לאחר שנשתטה על מזונות דלהבא כיון דעדיין לא נתחייב בהם וחיוב דמצוה ליכא עלי' עכשו מינה נמי דאין ב"ד יורדין לנכסיו ועל כרחין צריך לומר דטעמא דהכא אינו אלא משום דמינח ניחא לי' לזון את בניו ולזה פריך שם בגמרא ומ"ש ממי שהלך למ"ה דאין ב"ד יורדין לנכסיו לזון את בניו דלפי סברת הר"ן איכא לאקשויי כיון דס"ל דמאי דקתני גבי נשתטה וזנין את בניו מתורת חיובא דצדקה הוי אם כן מאי קשיא לי' ממי שהלך למ"ה דאין זנין את בניו התם שאני משום דבכל מקום שהוא הולך הרי הוא עושה הצדקה הראוי' וכמ"ש הריטב"א בחידושיו ותו לא נשאר עלי' שום חיוב דצדקה כדי להוציא מנכסיו בתורת צדקה לזון את בניו. אבל לפי מה שפירש דהברייתא דקתני גבי נשתטה דזנין את בניו אינו אלא מטעמא דכל אדם ניחא לי' לזון את בניו ולא יאמרו עליו יארוד ילדה כו' מקשה לי' שפיר דא"כ במי שהלך למ"ה נמי נהי דמדין צדקה ליכא לחייבו שבמקום שהולך עושה צדקתו מכל מקום גבי בניו הקטנים מסתמא מינח ניחא ליה ושני ליה דשאני בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת:

אבל עדיין איכא למיבעי במי שהלך למ"ה שאמרו דמשום דחיובא דצדקה לא נחתינן לנכסי' משום דבמקום שהולך עושה צדקה דזה הטעם לא סגי אלא לדעת הרשב"א ז"ל דאית ליה דלגבי צדקה ליכא שעבוד נכסים אלא כפיה בלבד אתי שפיר דכיון דליתי' קמן לא כפינן ליה אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאית להו דגבי צדקה נחתינן לנכסי' עדיין קשה דאמאי אין ב"ד יורדין לנכסיו כמי שהלך למ"ה לזון את בניו בתורת צדקה דאי משום שיתן צדקה במקום אחר נראה דאינו נפטר בכך דמחוייב הוא להקדים לבניו מלאחרים וכמ"ש הרשב"א בתשו' והביאה הב"י בי"ד סימן רל"א דכופין את האב לזון את בניו העניים וכופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר וקודם להם ואינו יכול לומר שיפרנסוהו גבאי העיר עם שאר עניים שכל הנופל אינו נופל ליד הגבאי תחלה עכ"ל וכ"כ המרדכי בפ"ק דב"ב שכל עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו נמי נותנים בכיס של צדקה. והשתא קשה במי שהלך למדינת הים היאך נפטר מחיובו שחייב לזון את בניו מתורת צדקה כיון דהם קודמין לכל אדם ואמאי לא נחתינן לנכסי' כיון דעלי' רמי לפרנסן ולא לאחרים. ונראה שמתוך זה ס"ל להרשב"א ז"ל דגבי חיוב צדקה ליכ' גביה שיעבוד נכסיו. וליישב דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כרב אחא שר הביר' דקאמר בפ' הכותב דמדינא אין יורדין לנכסי הלוה שלא בפניו אלא מן התקנה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין וגבי חיוב צדקה לא שייך לה"ט כדי לעשות תקנה:

והשתא נבא לנדון דידן באם תפס העני סך מה מקרובו העשיר כדי לפרנס אם זכה באותו ממון מי נימא כיון דקרובו העשיר חייב לפרנסו ועליה רמי יותר מאחרים וכופין אותו על כך כמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י בסי' רנ"א ה"ז העני זכה במה שתפס. אבל מדברי רבינו ירוחם ז"ל בנכ"ג ח"ה נראה שחולק עם הרשב"א וס"ל דאע"פ שקרובו קודם לכל אדם מ"מ אין כופין אותו על כך שכתב ז"ל דהא דכופין את האב לזון את בניו בתורת צדקה היינו בעודם קטנים אבל אם הגדילו אין כופין אותו אלא כמו שכופין אותו על שאר העניים עכ"ל ונראה מדבריו דאיירי אפילו באמיד ואפילו הכי אין כופין אותו והבכ"מ דף קנ"ב פירש דאיירי בשאינו אמיד אלא שאינו עני יע"ש. ואינו נראה לע"ד דכיון דגבי בניו הקטנים אין יורדין לנכסיו אלא משום חיובא דצדקה אינו אלא כדי מה שראוי לתת מנכסיו לצדקה כמ"ש הב"י בי"ד סי' ר"מ גבי חיוב לזון את אביו מתורת צדקה יע"ש. וא"כ ליכא לפלוגי בין אמיד דהכא לאמיד דצדקה. אבל לע"ד נראה כמ"ש שאין כופין את העשיר לזון את קרובו יותר משאר העשירים שבעיר דכולם חייבים לפרנסו ודוקא גבי בניו הקטנים הוא דכופין אותו' לבדו משום דסתם קטנים על אביהם סמכו ועלי' רמי יותר מאחרים וכדאמרו יארוד ילדה וכו' ובפ"ק דקדושין אמרינן האומר לאשה התקדשי לי בככר זה ואמרה לי' תנהו לעני ואפי' הסמוך לה אינה מקודשת מאי טעמא מצי א"ל כי היכי דמחייבנא ביה אנא' את נמי מחוייב בי' ע"כ. ולכאורה היה נראה דעני הסמוך לה דקאמרו ר"ל שהי' העני שואל ממנה ולא ממנו ואם הדבר כן קשה א"כ היאך מצי א"ל כי היכי דמחייבנא אנא ביה את נמי מחוייב ביה ואם איהי נתחייבה משום דממנה שאלה איהו אמאי נתחייב ואפילו אם יש לו מכיון שלא ביקש מידו ואיהו מצי פטר נפשי' בעני אחר. וכמ"ש הרשב"א בחי' למסכת שבועות גבי שבועה שלא אתן לעני מושבע ועומד מהר סיני וכו' הקשה הוא ז"ל וכי כל העניים רמי עליה לפרנסם ויכול לומר איני רוצה ליתן לעני זה אלא לעניים אחרים ותירץ דהכא מיירי בשכבר העני הי' מבקש ממנו שיתן לו ע"כ. אלמא דכל היכא דלא בקש ממנו עדיין מצי לפטור עצמו מחיוב נתינתו כשיתן לעני אחר. וראיתי להטור בא"ה סי' כ"ט שפירש דעני הסמוך לה דקאמר ר"ל שמוטל עלי' לפרנסו ע"כ משמע דמיירי כשהעני הי' קרוב לה דעלי' רמי לפרנסו משום דהוא קודם לכל אדם ואפילו הכי מצית אמ"ל כי היכי דמחייבנא אנא את נמי מחוייב לפרנסו. וזה שלא כדעת המרדכי שכתב בפ"ק דב"ב דעני שיש לו קרוב עשיר אין אחרים מחוייבים לפרנסו ואפי' נותן אותו קרוב בכיס של צדקה יע"ש. וכשנדקדק בדברי הרשב"א ז"ל יראה דאיהו ג"כ לא ס"ל להא דהמרדכי אלא גבי בניו ובנותיו דוקא הוא דכתב הכי דכופין לאב לבדו ואינו יכול לומר שיפרנסוהו גבאי העיר עם שאר עניים משום דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה אלא שואל מקרוביו ומתפרנס ועליה דידי' רמי יותר מאחרים אבל אם כבר נפל אין לחייבו לקרוב אלא ישאל מכיס של צדקה:

סימן ב

והיכא דנדר לעניים שאמר ליתן כ"כ לעניים או שאמר סלע זו לצדקה צריך לעיין אי זכו ביה העניים אי לא ולענין חזרה פשיטא, דלא מצי למהדר ביה משום בפיך זה צדקה אלא כי קא מיבעיא לן להיכא דמת הנודר אי חייבים היורשים ליתן מי נימא כיון דאמר סלע זו לצדקה כבר זכו בי' עניים זכי' גמורה וכי מת חייבים יורשים ליתנו או דילמא כי קאמר סלע זו לעניים עדיין לא זכו ביה עניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה שחייב לקיים דברו וכי מת יורשים פטורים כיון דהם לא נדרו. ואפי' נימא דהיורשים חייבים נדרא דאבוהון עדיין איכא למיבעי' היכא דהיורשים הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חובת אביהם. ואי ס"ל דכל האומר סלע זו לצדקה זכו ביה עניים זכי' גמור' אפי' ביורשים קטנים מוציאין מידם. גרסינן בפ"ד וה' ההוא גברא דתקע לחברי' וחייביה רב יוסף למיהב ליה פלגא דזוזא אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא נתביה לעניים הדר אמר נתביה ניהלי אמר רב יוסף אנן יד עניים אנן וכבר זכו בו עניים מדין מעמד שלשתן ע"כ והקשו התוס' דל"ל לטעמ' דיד עניים אנן ותיפוק לי' דבלא"ה אינו יכול לחזור משום בפיך זו צדקה ותירצו דהכא שאני משום דלא בא לידו דניזק עדיין וכמו שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לידו כך אין אדם נותן לצדקה דבר שלא בא לידו ונהי שאם היה אומר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתנהו לצדקה מתחייב משום נדר אבל זה לא אמר אתנהו אלא תנהו קאמר עכ"ד וכ"כ הרי"ף ז"ל. (ועיין בנ"י שם ז"ל הצ"ל דאם נדר לתת סלע ידוע לעניים לא זכו ביה עניים באמירה גרידתא אלא א"כ הוא ברשותו עכ"ד ויש לגמגם על דבריו דנראה דכל שהוציא דבריו בלשון חיוב ואמר הרי עלי ליתן סלע ידוע לעניים אע"פ שאינו ברשותו מחייב לקיומי דברו לכשיבאו לידו). אבל מדברי התוס' שהביאו משם ר"ח ז"ל שפירש דהא גברא לא הוה בעי למיהדר לגמרי נראה דס"ל דאפי' באומר תנהו לעניים חייב לקיומי דיבוריה ואע"פ שאינו לשון נדר הרי הוא כמו שנדר לענין שחייב לקיומי מה שאמר וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ב מה' מכיר' דאם אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש או אתננה להקדש ה"ז חייב לקיים דיבורו עכ"ל מדבריו מוכח דאם אמר חוב שיש לי על פלוני יהא לעניים ה"ז מתחייב לקיים דיבורו ואע"פ שלא חייב עצמו ליתנו והראב"ד על כל היכא דלא חייב עצמו לומר אתננה דלא מיחייב משום נדרא ולפי דעתו הא דאומר סלע זו לצדקה מיחייב כל היכא דאיתיה ברשותיה ואע"פ שלא אמר בלשון נדר שהרי לא חייב עצמו היינו טעמא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וזכו עניים בסלע אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאעפ"י שלא אמר אתננו אלא יהא לצדקה מחויב לקיים דיבוריה משום נדר ואעפ"י שעדיין לא בא לרשותו ולזה נוטה דעת ר"ח וס"ל דאע"פ דההוא גברא לא אמר חוב שיש לי על פ' אתננו לצדקה אלא שאמר נתביה לעניים מיחייב לקיים דיבוריה ולא הוה מצ' לחזור בו לגמרי וכ"נ פשט דברי הגאון ז"ל ודלא כמו שנדחק הרמב"ן לפרש דבריהם:

ולע"ד היה נראה להביא ראיה לדעת הרמב"ם והרז"ה ז"ל . מההיא דפ"ג דנדרים דאוקי מתני' דשור זה לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים דהכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוא אליבא דבר פדא דס"ל קדושת הגוף לא פקעא בכדי ומקשה עליה פשיטא דלאחר ל' יום עולה הוי ומשני לא צריכא דלא מצי הדר ביה ואע"ג דבעלמא מצי הדר ביה הכא שאני משום' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והקשה הר"ן ז"ל וא"ת וכי נמי הוי כמסיר' אמאי לא מצי למיהדר כיון דהשתא לא חייל והוא ז"ל נדחק לפרש דהכי קאמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכמ"ד מעכשיו דמי דהוי כמסיר' גמור' להדיוט אלו דבריו ז"ל. אבל לע"ד נראה ליישב דהכי קאמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחייב לקיים דברו כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור שאע"פ שאינו נדר חייב לקיים כאלו נדר וזהו פשט הכתוב דקאמר כאשר נדרת ומשום הכי לא מצי הדר ביה וכ"נ מפי' הרא"ש שם ולמדנו מזה דאפי', דלא הוציא דבריו בלשון נדר ממש אלא שאמר סלע זו יהא לעניים לאחר שלשים יום חייב לקיים דיבורו משום מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למהדר. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם כמ"ש דאפי' כי אמר יהא לעניים מחוייב לקיים דיבוריה ולא איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים אלא כדי שלא יוכל ללותו. ור' ירוחם נמי כתב בנ' י"ט שאם אמר חוב שיש לי על פ' לשיבא לידי יהי' לעניים אפי' שלא במעמד שלשתן זכו בו עניים איברא דראיתי לר' ירוחם באותו נתיב שכתב והא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ה"ד בהקדש גבוה אבל לא בהקדש עניים והא דאמרינן האומר סלע זו לצדקה דחייב ליתנה היינו משום, שהקנה דבר המסויים עכ"ל. נראה דהוקשה לו אי בהקדש עניים לא אמרי' אמירתו כמסיר' א"כ כי אמר יהא זה לצדקה אמאי חייב ליתנ' כיון דלא נדר ולא חייב עצמו ולזה חילק דהוייא כמקנה דבר המסויים דהנדר חל על אותו דבר שסיים דאחייליה לצדקה אבל אי אינו דבר מסויים ולא אמר בלשון חיוב לא מיחייב וכגון דאמר אחד משורי יהא לעניים דכיון שאינו דבר מסויים ליכא למימר אחיילא לצדקה. וק"ל עליו מהירושלמי דפקיד רב לשמעיה וא"ל כי אמינא לך הב מתנ' זוזי לפ' אי עני הוא הב לי' ולא תימלך בי משום דנעשה נדר והא התם דלא א"ל דבר מסויים וג"כ לא חייב עצמו בלשון נדר שלא אמר אתן ואפ"ה משמע דחייב לקיים דבורו כאלו נדר. וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בתשו' סי' א'. ולדעת הרי"ף והתוס' שכתבו דהאומר יהא לעניים או תנהו לעניים שאינו מחוייב לקיים דיבוריה כל שאינו ברשותו בשעת דיבורו יש לחקור היכא דהוא ברשותו ואמר יהא זה לצדקה דמהני כמבואר בפ"ק דערכין מאיזה טעם הוא אי משום דס"ל דכל שהוא ברשותו ואמר יהא זה לעניים זכו בה עניים באמירה גרידתא משום דכתיב בפיך זו צדקה וכי היכי דהקדש קונ' באמיר' ה"נ עניים זוכים באמיר' או דילמא ע"כ לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בהקדש לגבוה אבל בהקדש עניים לא והא דאומר סלע זו לצדקה חייב ליתנו לאו משום דזכו עניים ביה אלא שזה חייב לקיומי מה שהוציא בפיו משום בפיך זו צדקה ואינו יכול לחזור בו ודוקא כי איתיה הסלע ברשותיה אבל כי ליתי' ברשותיה ואמר תנהו לצדקה לא מתחייב לקיומי מה שהוציא בפיו דאין דיבורו חל על ממון שלא זכה בו ואינו שלו ודברי הרי"ף נוטים כדרך הראשון שכתב ז"ל אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בו עניים ולא מצי הדר בי' משמע דעניים נמי זוכים באמיר' גרידתא. וזה נראה ג"כ מדברי הר"ן בתשו' סי' א' שכתב על האי עובדא דלא היה מחוייב זה ליתנו לעניים אפילו לכשיבאו לידו לפי שזה היה בדעתו לקדשו מעכשו ולא היה ברשותו כדי שיהא הקדש חל עליו משמע מדבריו דכל שהוא ברשותו חל עליו הקדש עניים וכל שאמר סלע זו לעניים אמירתו כמסירתו ולפי דבריו שם באות' תשו' נראה דכל שאמר חוב שיש לי על פ' כשיבא לידי יהא לעניים הרי הוא לעניים ודוק בדבריו ותראה וכן נראה מדברי ר"י מ ודעת הרא"ש בתשו' בכלל נ"ח נראה דס"ל ג"כ דהקדש עניים אמירתו כמסירתו וכי אמר קרקע זו לעניים זכו בו בני העיר וכן נראה מדברי הטור בהלכות צדקה וכן הוא דעת הריטב"א והרא"ה ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל בפ"ק דערכין נראה להוכיח הכי שפי'. שם ז"ל לא שנו שמותר לשנות' אלא באומר סלע זו עלי דכיון דאמר עלי וקיבלה באחריותו כדידיה דמי משמע דכל שלא אמר עלי תו לאו דידיה ואע"ג דמסיק שם דאפי' לא אמר עלי יכול לשנותה כבר פי' רש"י דטעמא שהתירו לו כדי דליחייב באחריות', והכי נמי מוכח מפרק מי שמת דאיבעיא להו ש"מ שחילק כל נכסיו לעניים מהו מי אמרינן גמר והקנה מחיים ופירשו המפרשים דמיירי כשלא מסר להם עדיין דמשום מתנת ש"מ אינו יכול להקנותו מחיים וע"כ צ"ל דמטע' אמיר' לגבוה הוא דיכול להקנות' מחיים וכן כתב הרשב"א בחידושיו למסכת גיטין דף ט'. ואי אמרת דגבי עניים אמיר' לא עביד קנין אלא נדרא לחודיה הוא דרמי עליה לקיומי בכי הא ודאי לא מצינן לי' למיכף לקיומי נדריה דאיהו נאמן על עצמו לומר שלא נדר אדעתא דהכי וכ"ש לפירוש הגאון שסובר דאפי' כפיה לא כפינן לי' ובהאי בעיא כתבו הפוסקים דכיון דסלקה בתיקו מוקמינן נכסים בחזקת מרא קמא שהוא הנותן. ובשלמא אי ס"ל דעניי' קנו באמיר' גרידתא אתי שפיר מה שאמרו דכיון דמספקא לן אי קנו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן. אבל אי ס"ל דבאמירה בלבד לא קנו עניים אלא נדרא לחוד הוא דאיכא מה שייך לומר השתא מוקמינן נכסים אחזקתן והכי הו"ל למימ' דה"ז פטור מנדרו משום דהוי ספק בחיובא וכל ספק בחיובא פטור ואפי' גבי נדרים משום דזה טוען בריא לא נדרתי אדעתא דהכי. ולא דמי לההיא דפ"ק דנדרים גבי יש יד לצדקה שכתב הרשב"א דאזלינן לחומרא דספק איסורא לחומרא דהתם לא מצי למיטען לא היה דעתי לצדקה דאי אמר הכי פשיטא שאינה צדקה כיון שאין פיו ולבו שוין ומשום הכי כיון דהוי ספק נדרא ואיהו לא קים לי' אזלינן לחומרא אבל בההוא דפרק מי שמת איהו קים ליה בגויה וטוען אדעתא דהכי לא נדרתי וכמ"ש הנ"י שם וראיתי להרב מהרי"ט בח"מ סי' קכ"ד שכתב דהתם נמי בפ' מי שמת איהו נמי לא קים לי' בנפשי' דהא ודאי להדיא כתב מתנת בריא מתנת עלמין אלו דבריו ולא ידעתי אנה מצא הכי דההיא מיירי בשכתב בשטר מתנת בריא ועיין בנ"י פרק מי שמת גבי ש"מ שהקדיש ותראה כדברי. והר"ן ז"ל כתב שם בנדרים שתמה על הרשב"א ז"ל שהרי כל ספק עניים ספק ממון עניים ואזלינן לקולא ונראה לע"ד דהרשב"א והר"ן בהא פליגי דהרשב"א סובר שאין עניים קונים באמירה בלחוד אלא דמספקא לן אי חל עליו נדרא אי לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה בלחוד זכו בו עניים וכי מספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן וכיוצא לזו כתב הרשב"א בסי' תקס"ג לענין הקדש דמספקא לן אי זכה הקדש אי לא מוקמינן נכסים אחזקת מרא קמא ודכוותא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה במי שנתן טבלא לאומן לציירה ואחר שציירה אסרה דלא אמר כלום דספיקא הוי אי אומן קונה בשבח כלי וכל ספק בקנייה אי יצאו הנכסים מחזקת בעלי' אי לא אזלינן בתר חזקת קמייתא. והריני חוזר על עיקר הדין דכפי דברי הרא"ש בתשובה בכלל נ"ח והטור בה' צדקה נראה דס"ל דעניים קונים באמירה בלחוד א"כ היאך כתב הרא"ש בפ"ק דבתרא והטור בהלכות צדקה סי' ר"נ דהאומר סלע זו לצדקה יכולים לשנותו למצוה אחריתי מכיון דכבר זכו בו עניים. ויותר תימא שכתב הרא"ש שם דאפי' שבאו ליד גבאי דיכולים לשנותם למצוה אחריתי כו' ואמאי הלא כל שבאו ליד גבאי כבר זכו העניים דידו כידם כמ"ש איהו גופיה בפרק ד' וה' בשם ר"ח. והייתי רוצה לחלוק ולומר דנהי דאמרינן דאמירה לעניים כמסירה דמי היינו דוקא באומר סלע זו לעני פ' דזכה אותו עני באמירה כיון שמקנה זה לעני ידוע ואמירה חשיב כמסירה ובכה"ג מיירי הרא"ש בכל נ"ח שמקנה לאנשים ידועים ובכה"ג נמי מיירי הריטב"א בקדושין והר"ן שם בשמעתין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט איירי שמקנה לעניים ידועים א"נ כשמקנה לגבאי עניים שידו כיד עניים דהזוכה הוא הגבאי והרי הוא מבורר. אבל באומר סלע זה לעניים שאינם מבוררים אינם זוכים באמירה דלא תהא אמירה גדולה ממסירה ובכה"ג בהדיוט אפילו מסר לחברו ואמ"ל זכה למי שיצא ראשון לא זכה וסברא זו סברתיה ואחר כך מצאתיה להרב מהרי"ט בח"א סי' כ"ב ובי"ד ובח"מ. והברייתא דערכין דקתני סלע זו לצדקה דיכול לשנותה למצוה אחריתי ולא אמרינן כבר זכו בה עניים מיירי במקדיש לעניים סתם שאינם מבוררים ונהי דהוקצ' אותו סלע לעניים משום בפיך זו צדקה מכל מקום כיון דעדיין לא זכו בו עניים זכיה ממש שהרי אינם מבוררים ואין אתה יכול לחייבו אלא משום אמירתו לגבוה הרי זה יכול לשנותו למצוה אחרת דזה נמי הוה לגבוה. וראיתי לב"י סרנ"ט שהביא מהכלבו שכתב הרי"ף בהאי ברייתא דמיירי בשלא פי' הנותן למי יתן אבל אם פי' הנותן למי יתן אסור לשנותה לעולם ומהר"ר בצלאל הביא תשובה להרשב"א מכ"י ששאלו על מה שהשיב הרי"ף דהמקדיש דבר שהוא ברשותו באמירה בעלמא אף שלא במעמד עניים לא מצי הדר בי' מדין בפיך זו צדקה והא ממון דאין לו תובעים הוא דמאן תבע ליה בדינא אי תבע ליה עני זה יאמר לעני אחר אתן (א"ה עיין לעיל סוף סי' א'). והשיב ז"ל זו אינה תורה דאע"ג דמצי לאשתמוטי מכל חד וחד מינייהו בב"ד מ"מ חיובי מחייב לשמים משום בפיך זו צדקה וכו' וסיים בה ופעמים שמעשין אותו ליתן שאלו אמר סלע זו לעניי עירי והיו שם גבאי צדקה שהצדקות שבעיר נחלקות על ידם כופין אותו ליתן וכו' ע"כ. ומדבריו אלו נראה שהוא מחלק בין אומר סלע זו לעני סתם לאומר סלע זו לעני פ' דהיכא דאומר לעני סתם אין מעשין אותו לקיומי נדריה כסברת הגאון והיכא דפי' לעניים ידועים מעשין אותו ליתן:

ומעתה אתי שפיר ההיא דפרק מי שמת דהתם מיירי במחלק לעניים ידועים ואפשר דאפי' הגאון ז"ל מודה בזה דכל שמקנה לעניים ידועים באמירתו גרידתא זוכים משום בפיך ולא חילק הגאון אלא במקדיש לעניים שאינם ידועי' דבזה עניים ודאי לא זכו כיון שאינם ידועים ולא אמרי' דאע"פ שאין העניים ידועים זכו בו העניים כמו המקדיש לב"ה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהקדש לעניים סתם לאו נכסי גבוה נינהו אלא נכסי הדיוט ואין לו אלא חיובא בלבד שחייב לקיומי מה שהוציא בפיו אבל אין כופין בדין משום שאין לו תובעין. מה שהקשה הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק הזרוע דגבי מתנות כהונה אפי' עני שבישראל מוציאין מידו ומוציאין מדינא הוא. לע"ד אינה קושיא דמתנות כהונה ומעשר עני ממונא דכהני ועניי נינהו דרחמנא זיכה להם ומשום הכי כופין אותו ב"ד ליתנם אבל גבי נודר לצדקה ליתי' גבי' ממונא דעניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה ומשום הכי אי בעי למהדר מצי הדר אלא שעובר על נדרו ומה שהביא מההיא דאמרינן בקרבנות ועשיתם אזהרה לב"ד שיעשון אינה ראי' דההיא בקרבנות מיירי ואע"פ שאיתקש צדקות לקרבנות איכא למימר דהיינו דוקא לענין בל תאחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים ומשום הכי איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים כדי דלא מצי למיהדר. אבל הרי"ף ז"ל סובר דאפילו באומר סלע זו לצדקה אע"פ שלא זיכה אותה לעניים ידועים ואין שום עני יכול לתובעה ממנו דלכל א' מצי לומר ליה לא לדידך יהיבנא אלא לחברך מכל מקום לא יכיל למהדר ואי בעי מהדר מוציאין מידו כדין מתנות כהונה שמוציאין מידו משום דממונא דכהני נינהו הכי נמי כי אמר סלע זו לעניים באמירה בעלמא זכו בה עניים ונעשה ממונא דעניים כמו פיאה שאם אמר ערוגה זו נמי יהא פיאה נעשה אותה ערוגה נמי פיאה הכי נמי כי אמר סלע זו לצדקה נעשה אותה סלע של צדקה ונהי דהוי ממון שאין לו תובעים ואין עניים יכולים לתובעו מכל מקום כל היכא דאינו רוצה ליתנם כל עיקר ב"ד כופין אותו ומוציאין מידו כדין שאר מתנות עניים. ולפי זה אם מת זה הנותן מוציאין מיורשיו. וזה מדוקדק בלשון הרי"ף שכתב כל האומר סלע זו לעניים זכו בו עניים ולא מצי למיהדר. ולפי זה נראה דהיינו דוקא באומר סלע זו לעניים שבאמירתו זכו בה עניים ונעשה אותו סלע נכסי עניים הוא דמוציאין מידו. אבל בנודר ואמר הרי עלי ליתן אפילו הרי"ף ז"ל יודה דעדיין לא זכו בו עניים וליכא גבי נותן אלא חיובא דנדרא לחוד. והשתא אין אנו צריכים למה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה לישובי דעת הרי"ף ונדחק לומר דהרי"ף לא קאמר אלא שחיובי מיחייב לשמים ודעת הרי"ף ברור מיללו שכתב כבר זכו עניים משמע כמ"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות. וכן משמע מפי' רש"י בפ"ק דערכין שהבאתי דכל שאומר זו לצדקה באמירה בעלמא נעשה נכסי עניים ותו לאו דידי' נינהו ועדיין יש לומר דאפי' הגאון מוד' בזה באומר סלע זו לצדקה דבאמירה בלחוד נעשה ממון עניים דאחיילה לצדקה ומ"ש הגאון דאין כופין איירי באומר הרי עלי ליתן לצדקה דעדיין ליכא גביה ממון עניים אלא נדרא לחודי' וההוא גברא דאמר נתביה לעניים כיון דלא הוה אותו סלע ברשותו לא אחיילה ומיהו נדר ודאי נעשה עליו שמחוייב לקיומיה דיבוריה ואע"פ שלא חייב עצמו בלשון חיוב אפ"ה חייב לקיומיה דיבורי' כמו שהוכחתי לעיל ושכן דעת הרמב"ם ז"ל:

והב"י בה' שבת סי' ש"ו כתב ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן דהא תנן אין מקדישין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע אבל לא אסרו לחייב עצמו וכ"כ הכלבו בשם גאון דדוקא הקדש מזבח או ב"ה אסור משום שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה מותר לפי שאין מייחדין שם דבר שיוצא מרשותן וכו' עכ"ל. ומדבריו אלו שכתב לפי שאין מיחדים שם דבר שיוצא מרשותן משמע דכל שמיחד ואומר כלי זה להקדש אפילו בהקדשות דידן אסור משום שיוצא מרשותו לרשות הקדש אבל מתחלת דבריו שכתב דדוקא הקדש מזבח או הקדש ב"ה אסור לפ"ז היה נראה לדקדק איפכא שהקדשות דידן אינם נקנים באמירה אלא נדרא הוא שמחייב עצמו לקיימו וכדי לישב דבריו היה נראה דה"ק הא דקתני אין מקדישין ה"ד הקדש מזבח או ב"ה שע"פ דיבורו נקנה להקדש ונעשה הקדש או למזבח או לב"ה אבל האומר שאביא קרבן או תודה לב"ה שעדיין לא יצא מרשותו שום דבר מיוחד אלא שמחייב עצמו להקדש שפיר דמי ובספר המקח לר' האיי גאון שער נ"ח נראה דס"ל דבהקדש עניים נמי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו וזה נראה דעת הרי"ף שהביא הסוגייא פ"ק דקידו' וכ"כ המרדכי בפרק ד' וה' לדעת הרי"ף. וראיתי להב"י שכתב בסי' קכ"ה על מ"ש הטור דאם אמר הולך מנה זה לפ' דאינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאשגרת לישן הוא דנקיט דלא אמרו הכי אלא בהקדש ב"ה אבל בהקדש עניים דין הדיוט יש לו. אבל מדבריו בסי' רי"ב נראה שזכו בו עניים שכתב אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מטעם שזכו בו עניים דהא ודאי אינם זוכים בדשלב"ל משמע דבדבר שבא לעולם זכו עניים זכייה ממש וכ"כ הרב בש"ך בסי' פ"ז וכ"נ מההיא דאיבעיא לן בפ"ק דנדרים אי יש יד לצדקה ופי' המפרשים דכל שאמר וזה כזה ה"ז נתפס משמע דהסלע עצמו הוקצה לצדקה דאלת"ה אלא שאין כאן חיוב נידרא דרמי אגברא כי אומר זה כזה היכי מיתפס:

סימן ג

כתב הטור בח"מ סי' קכ"ה וז"ל האומר לחברו הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו דהולך לאו כזכי ואם הי' המקבל עני אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל והקשה הב"י ע"ז דמאי אירייא הולך בלאו הכי לא מצי לחזור כל שאמר מנה זה לפ' והוא עני. ותירץ הסמ"ע ע"ז דאיצטריך להולך לענין דלא מצי למישאל על נדרו דהוי כאילו הגיע ליד העני דתו לא מהני שאלה יע"ש. ולע"ד. יכולים אנו לפרש הדברים יותר כפשטן דמ"ש הטור ואינו יכול לחזור בו היינו לומר דלא מצי ליקח זה המנה ולהוציא בהוצאתו ואח"כ יפרע אחר לעני דהכי קי"ל דעד שלא הגיע ליד גבאי יכול לשנותו וליתן אחר תחתיו אבל הכא כיון שבאו ליד השליח כבר זכה ליה לעני ולא מצי ללוותו:

איברא דלכל הפי' צריך להבין כיון דהמשלח לא א"ל זכי לפ' אלא הולך והולך לאו כזכי דמי היכי מצי השליח לזכות בשביל אותו עני וכ"ת כיון דהמשלח אסור לחזור בו נעשה כמי שא"ל זכי לפ' וכיוצא בזה חילקו התוס' בשם ר"ת בפ"ק דגיטין דאע"ג דגבי מתנה תן לא הוי כזכי אבל בשחרור הוי תן כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה וכתבו עוד שם דאעפ"י דהמקבל לא נתכוון לזכות דעתו הוא לקבל כמו שרוצה האדון ע"כ יע"ש. אבל לע"ד לא דמי דהתם גבי שחרור רוצה האדון שיזכה בו השליח כדי שלא יוכל לחזור ביה אבל הכא מנ"ל לומר דאע"פ שאמר ליה הולך זה לפ' עני שדעתו הוא שיזכה בשבילו והלא בלאו הכי לא מצי לחזור בי' משום נדר ואי משום כדי שלא ישאל עליו גם זה אינו דשאלה הוי מילתא. דלא שכיח כמ"ש התוס' בפ' מרובה דוק ותשכח. ובירושלמי פ' בני העיר אמרו שם דיהבו ליה זוזי לר' חייא כדי למפלגן ליתמי ולארמלתא אזל ופלגינהו לרבנן ובעו עלה אי הוה צריך ר"ח להפריש אחרים תחתיהן ומייתי מדתניא כל המצות עד שלא באו ליד גבאי רשאי לשנותם משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותם כלומר דעד שלא באו ליד הגבאי עדיין לא זכו בי' עניים אבל משבאו ליד גבאי כבר זכו בי' עניים דידו כיד עניים ור' חייא לאו גבאי הוה כדי דליזכו ביה עניים ואע"פ שאמרו ליה הולך ומסרו בידו עדיין לא זכו ביה יתמי דהולך לאו כזכי ומ"ש הרשב"א בתשובה סי' תרנ"ו דכל שמסרן לאחרים זכו עניים ולא מהני שאלה התם ה"ט משום דא"ל זה טלו לעניים ולשון טול הוי לשון זכייה והכי מפורש בירושלמי פ"ק דגיטין. אבל על הטור קשה כיון דאיירי בהולך שאינו לשון זכייה היכי מצי זה לזכות בשביל העני שלא מדעת המשלח. והיה צ"ל לומר דהטור ס"ל כסברת רב אלפסי דכל האומר סלע זה לצדקה זכה באותה סלע העני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וקי"ל דבפקדון הולך הוי כזכי א"נ כיון דחובה הוא על הנודר ליתנה שהרי נתחייב בדיבורו לתת לעני זה ה"ז זוכה לעני דהולך בחוב כזכי דמי והירושלמי איפשר לומר דההיא עובדא דר"ח יהבו ליה למפלגן ליתמי לפי ראות עיניו למי שירצה וכיון שכן לא שייך לומר דזכה ר' חייא ליתמי ולארמלתא כיון שלא היו מבוררין א"נ איפשר לתרץ דר' חייא כי נקטינהו מעיקרא בדעתו היה לת"ח:

סימן ד

והיכא דהקדיש ואמר דבר זה יהא להקדש עניים לאחר ל' יום אי מצי לחזור בו תוך ל' יום הא מילתא במחלוקת שנוייה דהר"ן ז"ל בפ"ד דנדרים גבי מאי דמוקי למתני' אליבא דבר פדא דה"ק שור זה עולה לאחר ל' יום ומעכשיו שלמים דאם לא אמר ומעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי וקמ"ל דלא מצי הדר ביה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כתב הר"ן שכתב הרשב"א דאפשר דכי אמרי' הכי היינו אליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי אבל לרבא ואביי דס"ל דקדושת דמי' פקעה בכדי אפשר לומר דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו כמסיר' גרידא בלא מעכשיו אבל לא כמסירה במעכשיו דא"א שתהני יותר אמירה ממסירה הלכך לדידהו האומר שור זה עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא היא בירושלמי עכ"ד:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהלכות מכירה נראה דלא מצי לחזור שכתב דאם אמר כל מה שתלד יהי' הקדש אע"פ שאינו מוקדש הרי זה חייב לקיים דיבורו משום ככל היוצא מפיו עכ"ל ולע"ד הכי נראה עיקר, ומה שכתב הרשב"א ואי אפשר שתקנה אמירה יותר ממסירה אין זו טענה דהתורה חייבתו לזה לקיים דיבורו כדכתיב מוצא שפתיך תשמור ומה שאמרו הכא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו משום קנין קאמר אלא שחייב לקיים דיבורו כאלו נדר ואמר אתן דבר זה להקדש שחייב לקיים את נדרו וכפירוש הרא"ש שם:

ומ"ש עוד דפלוגתא היא בירושלמי כמדומה שנתכוון לההיא דאיכא בירושלמי פ' האומר דקדושין באומר ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך ל' יום ר' אבהו אמר ה"ז מכורה ור"י אמר אינה מכורה ואם לזו כיון אדרבה משם איכא למילף איפכא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י ועוד דאיכא למימר דאף ר' אבהו לא קאמר אלא בעבר ומכרה דנהי דאסור למוכרו שחייב לקיומי את דיבורו אבל אם עבר ומכרה ה"ז מכור כיון דעדיין לא חל עליה שם הקדש ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות ערכין. וראיתי להרב בנימוקי יוסף שכתב בפרק מי שמת גבי ש"מ שהקדיש ואמר אח"כ מנה לפ' בידי דנאמן משום דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתתו שהקשה הרמב"ן דל"ל להאי טעמא יהא נאמן במיגו דאי בעי הדר בי' מן ההקדש דהא איבעיא לן בפרק מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד אי חוזר ופסקינן לקולא דחוזר בי' וקי"ל כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו את"ד ולפי מ"ש דכל המקדיש לאחר זמן אינו יכול לחזור בו דחייב לקיומי לדיבוריה היה נראה דאין מקום לקושייתו דנהי דאם אמר חוזר משום דאמרי' האי גברא לא הקדיש אלא אדעתא שימות אבל כל שעמד אין דעתו להיות חוזר על הפתחים וחשבינן ליה אלו הקדיש על תנאי שימות מכל מקום כל שלא עמד אינו יכול לחזור דחייב לקיומי דיבוריה לשמים. וראיתי למרדכי שם בפרקין הביא משם מהר"ם ז"ל דגבי ש"מ שצוה לתת לאחר מיתה ליכא שום נדרא דבעידנא דהוה לי' לנדריה למיחל ולקיים נדרו כבר ואינו יכול לקיימו עכ"ד. וזו נראה שהוא דעת הרמב"ן ז"ל שום הכי הוקשה לו דליהוי נאמן במיגו דאי בעי הדר בי'. ל עדיין יראה לע"ד דההיא דש"מ שהקדיש נכסיו אינו יכול יר בו כל שלא עמד ולא דמי למתנת ש"מ להדיוט דאמרינן שאם עמד חוזר ה"ז חוזר במתנתו דמתנת ש"מ להדיוט אינו מחיים דהא ליכא קנין אלא לאחר מיתה הוא דקנה כדי תטרף דעתו והלכך יכול לחזור בו אבל מתנה להקדש או ם דבאמירה בעלמא קנה ההקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי הקדש ועניים זכו בה מחיים אלא דמספקא לן לא הקדיש זה אלא אדעתא שימות וכל שעמד חוזר אבל א עמד אינו יכול לחזור דכבר זכה ההקדש מחיים באמירה וננראה שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו בהני דאע"ג דסלקן בתיקו אין מבטלין ההקדש וההפקר וחילוק שהרי אנו באין לבטל מעשיו מכח ספק אומדנא עכ"ד כים ז"ל הקשו ע"ד. אבל לע"ד יראה דס"ל דהכא בהקדש המעשה מחיים אלא דמספקא לן אי הוי ההקדש ע"ת או לא אלא לגמרי גמר והקדיש והוי הקדש ודאי והאומדנא ונראה שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ערכין שהקדיש ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה דאין אדם עושה על ההקדש דאין אדם חוטא ולא לו ודוקא שאמר באותה ל אי אמר בתר הכי לא וע"כ צ"ל דס"ל דלא מצי לחזור עמד דאם לא כן אמאי אינו נאמן.. ודעת הרמב"ן ז"ל "ל דאע"פ דהקדש נקנה באמירה מכל מקום בש"מ כל נכסיו מספקא לן דשמא לא הקדיש אלא לאחר מיתה ל מתנת ש"מ דעתו הוא לאחר מיתה אבל כל שפירש ומקדיש מעכשיו בהא ודאי אינו יכול לחזור בו וכ"כ "ל ודלא כש"ך שכתב דהרמב"ן מיירי כשהקנה להקדש לא ידעתי מי דחקו לפרש כן וכי תימא משום דבידו לאיתשולי ואם כן אמאי איצטריך לחזקה דאין אדם עושה קנוניא כבר תירצה הרמב"ן ז"ל דמיירי כשהקדיש ע"ד רבים. שוב ראיתי בתשוב' הריטב"א מכ"י שכתב משם הרא"ה כדברי:

סימן ה

מי שנדר לתת לעניים כך וכך ועכשיו מתחרט אם יש לו שאלה בחרטה בלבד בלא פתח ולכאורה היה נראה דסגי בחרטה בלחוד מדאמרינן בפ' שום היתומים גבי המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ר"א אומר ידירנה הנאה ורי"א אינו צריך ואמרו שם דבהא פליגי דר"א סבר דאין שאלה בהקדש וחיישי' לקנוניא ור"י סבר יש שאלה בהקדש והלכך לא חיישינן לקנוניא דבידו הוא לאתשולי אנדרי' ואמאי יעשה קנוניא כן פירשו התו' משמע דס"ל דיש שאלה בהקדש בחרטה בלבד בלא פתח דאי אמרת דלא סגי בחרטה בלבד עד שימצא פתח לנדרו אם כן עדיין יש לחוש לשמא אינו מוצא פתח על נדרו ומ"ה עושה קנוניא. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין פ"ז נראה דלא סגי בחרטה בלחוד אלא בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי כלומר דאדעתא דהכי לא הקדיש שכל נדר שהותר ע"י פתח ה"ז משוה לנדרו נדר טעות כמ"ש הר"ן בנדרים שכן כתב הרמב"ם המקדיש נכסיו והודה ואמר מנה לפלוני בידי אינו נאמן חיישינן שמא עושה קנוניא ואין אומרים אלו היה רוצה היה אומר בטעות הקדשתי עכ"ל נראה שהוא מפרש דהא דאמרו ור"י סבר לא חיישינן לקנוניא משום דיש שאלה בהקדש וכו' ה"ק דין הוא שיהא נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר בטעות הקדשתי ויש לו שאלה. והשתא אתי שפיר מאי דקאמר שם דר"י סבר כב"ה דאמר הקדש טעות אינו הקדש ומ"ה יש לו שאלה על ידי פתח דכל נדר הניתר ע"י פתח משוי לי' לנדרו נדר בטעות הניתר בחרטה לא משוה לנדרו נדר בטעות (אבל) וכמ"ש הר"ן בפ"ד נדרי' והרמב"ן ז"ל גבי יש נדר שהותר מקצתו הותר כולו דה"ד בהותר ע"י פתח אבל לא בחרטה ומעתה ליכא למילף מדברי ב"ה שאמרו הקדש טעות אינו הקדש דמהני שאלה בחרטה בלחוד ורשב"ם ז"ל כתב בפ' יש נוחלין דיש שאלה בהקדש ע"י פתח דמשווה לנדרו הקדש בטעות וכ"ת הא דיש שאלה בהקדש ילפינן לה מנדרים כדאיתא בפרק י"ג ובפ' נערה דנדרים וא"כ מאי חזית לפלוגי בינייהו ולומר דבהקדש אין לה שאלה בחרטה בלבד כבר תירגמה הרמב"ם זכרונו לברכה בסוף הלכות נדרים שכתב נדרי הקדש אין נשאלין עליהן אלא מדוחק דמצוה לקיימן שנאמר נדרי לה' אשלם (וכ"כ הסמ"ג והטור ג"כ כתב בהלכות צדקה דנדר צדקה יש לו שאלה ע"י פתח ומשמע מדבריו דבחרטה בלחוד אין לו שאלה כדי לבטל את המצוה וכ"ת אי אין שאלה להקדשות אלא מדוחק גדול כגון ע"י פתח אבל לא בחרטה בעלמא א"כ היכי ס"ד לומר בפרק הנודר מן הירק דתרומה ליהוי כדבר שיש לו מתירין משום דבידו לאיתשולי עלי' והיאך חשוב לי' לומר דבידו הוה לאיתשולי עליה כיון דחרטה לא סגי בה דאי משום שמא ימצא פתח להפרשתה ודילמא לא ימצא ועוד דגבי תרומה לא שכיח פתח של חרטה לק"מ דהתם כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו הוא לחזור ולתרום אח"כ אפילו בחרטה בלבד יש לו שאלה. אבל עדיין נשאר להבין מ"ש בפ' האשה רבה דעד א' נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק איסור' מידי דהוה אהקדשות ופריך האי הקדש היכי דמי אילימא הקדש דידיה משום דבידו לאיתשולי משמע דבחרטה בלחוד יש לו שאלה דהתם ליכא לתרוצי כמו שתירצנו בתרומה ולכאורה יצא תשובה משם להרמב"ם שכתב דאינו נאמן אחר שהקדיש לומר מנה לפ' ואין אומרים אלו היה רוצה היה אומר בטעות התקדשתי וישאל לחכם. ולע"ד נראה לפרש דהתם מיירי באומר נשאלתי על הקדשי והותר דבגוונא אחרינא לא משכחת לה כיון דאיתחזק איסורא ובכה"ג מהימנינן ליה שנשאל במיגו דאי בעי מיתשיל עכשו שהולך אצל חכם ואומר אדעתא דהכי לא התקדשתי ומתיר לו אבל בההיא דהקדיש נכסיו אפשר דלא ידע שיש לו שאלה בהקדש ואת"ל ידע שיש שאלה בהקדש לא מצא פתח לנדרו:

סימן ו

ומי שנדר מתנה לעני ומת העני אי חייב לתתו ליורשי' המרדכי בפ' אע"פ כתב מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו הח"ר חיים כהן ז"ל משום שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וראבי"ה ז"ל חייבו משום דבעני נעשה נדר וזכו בו היורשים וקי"ל מותר המת ליורשיו עכ"ד. ולכאורה נראה דאפי' ר"ח כהן לא פטרו אלא משום שנדר להשיאה וכה"ג גבי הדיוט אפילו אם נתחייב בקנין פטור משום דאיכא אומדנא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל אם נדר סתם מתנה לעני אם מת העני הנודר צריך ליתן ליורשיו משום דכבר זכה בו העני באמירה שא"ל והשתא מייתי שפיר ראבי"ה מההיא דמותר המת ליורשיו דלכאורה הוה קשה דאיכא למימר דהתם ה"ט משום דזכה המת משעת גוביינא שבאו ליד גבאי הילכך ינתן ליורשיו שזכו מכח המת אבל בנודר ליתן לעני נהי דחייב הוא ליתן לעני כדי לקיומי נדריה מ"מ כיון דאין העני זכה באותו ממון עדיין זכיה גמורה היאך יורשיו ירתי מכח המת אלא נראה דסובר דכל הנודר מתנה לעני זכה בו העני מיד באמירה דאמירתו לעני כאמירתו לגבוה. וכן הוא ג"כ דעת הש"ך:

וראיתי שם בהגה' מרדכי משלטי הגבורים שהביא משם הר"י מווינ' ז"ל שכתב דאומדן דעת הוא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשים ויעשו בהם צרכיהם והירושלמי שהביא ראבי"ה אבל בעני נעשה נדר אינה ראיה דודאי נדר הוא ולא מצי הדר ביה אבל אם מת העני קודם שנתן לו אין לבאים מכחו כלום עכ"ד ומדבריו אתה למד דס"ל אפילו נדר סתם מתנה לעני אם מת אינו נותן ליורשיו ונראה דס"ל דאין העני זכה בו מחיים באמירה אלא נדרא הוא דאיכא גבי נודר שחייב לקיים נדרו והילכך כל שמת העני פטור מלתת ליורשיו משום דאיכא אומדנא שלא נדר אלא לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלו היורשים וישתו. אבל עדיין איכא למידק דאי ס"ל להר"י מווינה דאין העני זוכה באמירה אלא נדרא לחוד הוא דאיכא גבי נודר שחייב לקיים נדרו ולא מצי למיהדר א"כ לא היה צריך לפוטרו משום דאיכא אומדנא ובלאו האי טעמא ה"ז פטור לתת ליורשיו דכיון דלא זכה העני בו מה שייכות יש ליורשיו בו אלא נראה דס"ל ג"כ דעני זכה באמירה מיד ומ"מ אינו חייב לתת ליורשיו שאינם נצרכים לצדקה שזה לא הפריש מעותיו וזוכה לעני אלא כדי לעשות מצוה אבל לא לדבר הרשות ומספקא לי בע"ד דאם נדר לעני מתנה וקודם שהספיק ליתנה לו העשיר העני אם חייב עכשיו ליתנה לו מי אמרינן משעת אמירה כבר זכה בו העני ואותה שעה עני היה א"ד זה לא נדר אלא כדי לעשות מצוה בממונו שתהא צדקתו עומדת לעד ועכשיו כיון דהעשיר העני אין כאן צדקה:

סימן ז

במי שנדר ליתן מתנה לעני ידוע אי יכול לשנותו ליתנ' לעני אחר ראיתי חולקים ע"ז דהרב מהרר"ש יפה בתשובה כ"י השיב דיכול לשנותו לעני אחר אבל הרדב"ז ז"ל סובר דאינו יכול לשנותו. ולכאורה היה נראה כסברת מהר"ש יפה ז"ל מדכתב הטור ביו"ד סי' רנ"ט דאם נדר ליתן סלע לצדקה יכול לשנותו למלוה אחריתי והרי דאפי' בנדר ליתן צדקה לעניים חזינן דיכול לשנותו ויוצא ידי נדרו ה"ה נמי באומר אתן סלע לעני פ' כיון דליכא עלי' אלא משום נדרא ועני ודאי אינו קונה באמיר' כל שנותנו לעני אחר יוצא ידי נדרו. אבל ראיתי למרדכי בפ' הגוזל שהביא משם מהרא"ם דאם עני תובע לעשיר נדרת לי כך וכך ה"ז נשבע אם כופר משמע דחייב לתת לאותו עני בדוק' דאל"כ היאך משביעין אותו כיון דאפי' אם יודה לו אינו יכול להוציא מידו דמצי א"ל לעני אחר אני רוצה ליתן וכן נראה מה מהירושלמי דא"ל רב לשמשי' כי אמינא לך הב מתנה אם עני הוא לא תימלך בי משום דנעשה נדר ואינו יכול לחזור בו ומ"ש הטור דהנודר לצדקה יכול לשנותו למצוה אחריתי ויוצא ידי נדרו איירי בנודר לעניים שאינם ידועים וכיון שלא זכו בה עניים עדיין שהרי אינם ידועים ליכא עלי' אלא חיובא דנדרא שנתחייב לעשות מצוה יכול לשנותו למצוה אחריתי אבל בנודר לעני ידוע ה"ז נתחייב לאותו עני באמירתו כמי שנתחייב לחבירו בקנין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכ"כ הש"ך בח"מ סי' פ"ז והלכך אינו יכול לשנותו אפי' ליתנו לעני אחר וכן נראה פשט דברי הטור בח"מ סי' קכ"ה שכתב דאם אמר הולך מנה זה לפ' דאם המקבל עני אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט משמע מדבריו שע"פ אמירתו נתחייב לאותו עני בדוקא ואינו יכול לחזור ולומר אתננו לעני אחר משום דזכה בו אותו עני זכי' גמורה דאי אמרת דלא זכה בו העני זכי' גמורה דלא אמרינן גבי עני אמירתו כמסירתו אלא נדרא לחוד הוא דאיכא גבי נותן וכמ"ש הב"י שם, א"כ יראה דעדיין יוכל זה לחזור ולומר אתננה לעני אחר או למצוה אחריתי ואקיים נדרי כמ"ש הטור ז"ל בנודר ליתן צדקה לעניים דיכול לשנותה למצוה אחרינא וכיון שכן היאך זכה זה השליח לאותו עני דאין אדם יכול לזכות לחבירו אלא בדע' הנותן וכמ"ש בהלכות זכי'. וליכא למימר דזה הזוכה נעשה גבאי לאותו עני דמי עשהו גבאי לזה ודוקא בגבאי קבוע הוא דאמרי' ידו כיד עניים ועיין במרדכי פרק אע"פ שמי שנדר להשיא יתומה ותראה כמ"ש. ואפי' באומר הרי עלי ליתן סלע צדקה שכתב הטור דיכול לשנותו למצו' אחרינא יש לדון עליו דנראה דע"כ לא אמר הרא"ש אלא באו' סלע זו לצדקה שסלע זה הוא דנקנה לצדקה וליכא עליה חיוב נדר והלכך כל כמה דלא זכו בו עדיין עניים יכול לשנותו למצוה אחרינ' דזה וזה למצוה נינהו אבל באומר הרי עלי ליתן סלע לעניים שחייב עצמו בנדר ליתן לעניים ירא' דאין זה יוצא ידי נדרו כשיתן סלע למצוה אחרינא עד שיתן סלע לעניים כמו שנדר. ונראה שאין דברי הטור אמורים אלא בנודר צדקה להביאה ליד הגבאי דאז הוא דיכול לשנותה למצוה אחרינא כמו שהגבאי יכול לשנות מעות צדקה למצוה אחרינא אבל בנודר ליתן הוא לעני כ"כ אינו יוצא ידי נדרו, עד שיתן סלע לעניים והטעם שכשנודר להביא ליד הגבאי לא להרויח לעניים יותר מקצבתם שקבוע להם נתכוון שהרי מסתמא אינו נותן להם הגבאי יותר מקצבתן שקבוע להם וכיון שכן יכול הגבאי לשנותן כל שיש בידו לתת לעניים כדי סיפוקם אבל בנודר לתת הוא לעניים ה"ז נתכוון בנדרו כדי להרויח לעניים יותר על מה שקצוב להם ובזה אינו יכול לשנותו למצוה אחרינא דאינו יוצא ידי נדרו ואפי' כי אמר סלע זו לעניים סתם:

סימן ח

האומר סלע זו לצדקה וחזר בו תוך כ"ד מהו:

תנן התם בפ' כיצד מערימין האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה ה"ז ולד שלמים דברי ר"מ אמר ר"י אם לכך נתכוון מתחל' הואיל וא"א לקרות ב' שמות כא' דבריו קיימים ואם משאמר שלמים נמלך לא אמר כלום ופריך עלה בגמרא נמלך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא שאמר תוך כדי דיבור מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור והאי עיוני קא מעיין קמ"ל. לכאורה מוכח מהכא דגבי הקדש לא מהני חזרה אפילו תוך כדי דיבור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות מעה"ק וכ"כ התוספות פ' התודה גבי מתני' דהאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין משום דכי אמר הרי עלי תוד' מן החולין נתחייב בכל מן החולין דכל דבר שבתוב' אינ' באה אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמ' מן המעשר לא מצי הדר ואפי' תוך כדי דיבור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ד ובפ"ב די"ט נמי אמרו משם ר"י האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נזיר ואגלח ממעות מ"ש נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ופירש רש"י דהיינו טעמא משום דכי אמר הרי. עלי תודה ואצא בה נתחייב באמירה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא היא וכ"כ התוס' שם משמע דאין חזר' בהקדש אפילו תוך כדי דיבור וכן מוכח בהדיא בפ"ק דזבחים דקאמר התם דר"מ ור"י בהא פליגי דר"מ סבר מדהול"ל תמורת עולה ושלמים וקאמר תמורת עולה ותמורת שלמים ש"מ מיהדר קא הדר בי' ור"י ס"ל אי הוה אמר תמורת עולה ושלמים ה"א פלגא עולה ופלגא שלמים להכי אמר תמורת עולה ותמורת שלמים משמע בהדיא דבין לר"מ בין לר"י חזרה לא מהני דהא רישא דמתני' בתוך כ"ד איירי ואפילו ר"י פליג אלא משום דס"ל דלא הוי חזרה אלא שכך נתכוון מתחל' אבל יש לנו להבין דבפרק מרובה דף ע"ג פריך וכי אית לי' לר"י תוך כ"ד כדיבור דמי שאן האומר ה"ז תמור' עולה ר"י אומר אם לכך נתכוון מתחלה דבריו קיימים ואם כנמלך לא אמר כלום והוינן בה פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לתוך כ"ד מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי קמ"ל אלמא לית ליה תוך כדי דיבור כדיבור דמי ומשני תרי תוך כ"ד הוו חד אית לי' וחד לית לי' ע"כ מוכח משום דליכא חילוק מהקדש לשאר דברים וכל תוך כדי דיבור יכול לחזור וכבר ראיתי להבש"ך שהשיג ע"ד הרמב"ם מהאי סוגיא ודחה דברי הרמב"ם בשתי ידים ואני אומר אם תלונתו תלונה לא על הרמב"ם בלבד היא כי מסוגיית זבחים שהבאתי מוכח בהדיא כדברי הרמב"ם. ומה שהקשה מסוגיית מרוב' לע"ד לק"מ כד דייקינן הסוגיא במקומה שם בתמורה דקאמר שם מ"ד תוך כדי דיבור כדיבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלכאורה איכא למידק דאמאי איצטריך להאריך ולומר והאי עיוני וכו' ואמאי לא סגי לי' לומר מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי קמ"ל:

אבל לפי דעתינו ה"פ מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ואע"ג דחזרה לא מהני בהקדש מיהו אי ס"ל דתוך כ"ד כדיבור דמי לא חשבינן לי' נמלך אלא אמרינן האי עיוני קא מעיין וכו' בה מעיקרא והוי כאלו אמר שני דברים ביחד וכ"פ רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קכ"ט יע"ש וכי האי גוונא אמרי' בפרק מי שמת דף קמ"ח גבי ש"מ שאמר לחלוק כל נכסיו אם כנמלך מת וכו' עמד אינו חוזר כלומר דשתק בנתים ופריך ודילמא האי גברא עיוני קא מעיין ולא הוי נמלך וה"נ הכי פירו' דהוה ס"ד לומר דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ומתחלה כי אמר תמורת עולה הי' מעיין אם יאמר גם כן תמורת שלמים ועדיין לא גמר בדעתו לעונ' בלבד. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דוק בלישניה קמ"ל דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי וחשבינן לי' נמלך והשתא פי' דשמעתין דבפ' מרובה הכי הוא דאי ר"י ס"ל גבי עדות דתוך כ"ד כחד עדות דמי כיון שהכל הוא דיבור אחד א"כ גבי הקדש נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין:

אבל עדיין נשאר להבין סוגיא אחריתי דאית' פ"ב דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות בש"א נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר ופריך עלה לב"ש האי נדר ופתחו עמו ומשני ב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר הרי הוא נזיר וכי אמר מן הגרוגרות לאיתשולי קא אתי וב"ש לטעמייהו דלית להו שאל' בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ע"כ ופירשו התוס' שם לאו שאלה ממש קאמר אלא שמתחרט תוך כדי דיבור משמע דאליבא דב"ה חרטה תוך כ"ד מהני בהקדש וראיתי שם בפירש"י שפירש וז"ל לאתשולי קא אתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות וב"ש סברי דאין טעות בהקדש עכ"ל והרוא' ירא' דאינו מפרש כפי' התוס' דכי אמר מן הגרוגרות להתחרט קא אתי אלא ה"פ דב"ש ס"ל דהאי גברא כשאמר הריני נזיר משמעותי' לנזירות ודאי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומכי אמר הריני נזיר הרי הוא נזיר וכי אמר אח"כ מן הגרוגרות ה"ז בא לאתשולי ולומר דטועה הי' כשנזר ואין טענת טעות בהקדש:

ועלה בידינו דהעיקר כדברי הרמב"ם והתוס' ז"ל דגבי הקדש ליכא חזרה אפי' בתוך כ"ד ולפי הטעם שכתבו התוס' שם בפרק החוד' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היה נראה דה"ה באומר סלע זו לצדקה לעניים שכתב הטור בהלכות צדקה דאמירתו לגבוה כמסירתו יע"ש וכ"כ הרא"ש בתשובה בכלל כ"ח והריטב"א במסכת קדושין והרא"ה ז"ל עיין מש"ל סי' ב' א"כ כי אמר נמי סלע זו לצדקה לעניים מיד זכו בי' עניים ותו לא מצי לחזור אפי' בתוך כדי דיבור והרב ב"י בח"מ סי' קכ"ה הביא משם הרא"ש וכמה מרבוותא דאפי' כשהמשיך או מסר לחבירו יכול לחזור בו תוך כ"ד.. והשתא צריך להבין דאי ס"ל להתוס' הכי א"כ היכי יהבי טעמא הכא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והלא גבי הדיוט אחר מסיר' נמי יכול לחזור בו תוך כדי דיבור אם לא שנאמר דגבי מסיר' להדיוט תקנה הוא שתקנו כמ"ש המפרשים שם אבל מדינא לא הוה יכיל לחזור וגבי הקדש משום חומרא דהקדש הניחו הדבר על ד"ת אי נמי דגבי הקדש וצדקה כיון דהוי מידי דלגבוה ה"ז גמר והקנה מיד. (א"ה עיין בהלכ' זכייה מהפקר סימן ח'):

סימן ט

ודע דאפי' במקום שאמרו דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי היינו דוקא בבא לחזור ממה שגמר בלבו והוצי' בפיו וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מעש' הקרבנות גבי הקדש אבל אם מעיקרא כשהוציא הדיבור בפיו דעתו היה לסיים ולומר ע"מ כך שנמצא דראש דבריו אסיפא סמך בהא ודאי שומעין לו כל שהוא תוך כ"ד וכ"כ הבכ"מ בפ"ו מהל' אישות על מה שכתב הרמב"ם ז"ל וצריך שיקדים התנאי למעש' אבל אם נתן בידה תחלה ואח"כ התנאי הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה והטור כתב עליו דל"נ לי' דמלתא דפשיטא היא דאם נתן בידה סתם אין התנאי שהתנה אח"כ כלום דגבי קידושין תוך כ"ד לאו כדיבור דמי עכ"ד ומרן בכ"מ השיב דאין זו טענה דכיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי אע"פ שנתן בידה קודם שהתנה מ"מ ראש דבריו אסיפא סמיך והב"ח כת' דאפי' שהא בנתי' כל שהזכי' התנאי תוך כ"ד מהני כיון דלא הווי חזרה שכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ע"ז יע"ש. ולפי דברים אלו למדנו דכל היכא דהתנה בלשון ע"מ דלא בעינן למשפטי התנאים לדעת הרמב"ם וסיעתי' אפי' נתן הקידושין בידה תחלה ואח"כ התנה תנאו קיים וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל שכתב בס"פ השוכר את הפועלים גבי ע"מ שאין לך שאר וכסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה פי' רש"י ז"ל משום דכי יהיב קדושין איקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום היא שכבר היא אשתו עכ"ל ומשמע דטעמא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה הא לאו הכי תנאו קיים ואע"פ שנתן ואח"כ התנה והתוס' בפרק אע"פ הקשו על פי' רש"י דהא בעינן תנאי קודם למעשה ולע"ד לק"מ דס"ל דבע"מ לא בעינן למשפטי התנאים. נמצינו למדים דאפי' בהקדש וקידושין יכול לפרש דבריו אחר שהקדיש כל שהוא תוך כדי דיבור:

איברא דהב"י בא"ה סימן ל"ז הביא משם רב סעדיא גאון ז"ל דבקידושין שנתן סתם אפי' חזר תוך כ"ד לאו כדיבור דמי היינו אפי' כשאינו חוזר אלא שמפרש אפ"ה אינו מועיל ואיכא למימר דהתם גבי בנות כל שהפסיק זה בדבורו בין הקדושין שנתן לדיבור השני שאמר לבתך פ' ה"ז דומה לנמלך משום דסתמא דמלתא מעיקרא מידק דייק אינש למי מקדש ואח"כ מקדש כדאמרינן בפרק מי שמת גבי ש"מ אבל לגבי תנאים אפי' בקידושין עצמה כל שהוא תוך כ"ד איכא למימר עיוני קא מעיין ולא הוי נמלך. וראיתי לרש"י בפ"ב די"ט דף כ' גבי הריני נזיר ואגלח ממעות מ"ש הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה דאמרינן נדור ואינו יוצא שפי' רש"י ז"ל משום דכי אמר הרי עלי נתחייב בה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא היא עכ"ל. ולכאורה משמע דס"ל דגבי הקדש כיון דאמירתו הוי כמסירה תפסינן לשון ראשון ודיבורו האחרון לאו כלום הוא משום דתוך כ"ד לאו כדבור דמי ואפי' כשהי' דעתו מעיקרא לכך שהרי לא הפסיד זה בדיבורו כלל ונדר ופתחו עמו וזה סותר למה שפי' בס"פ הפועלים ועוד ק' עליו דבפ' התוד' אמרי' האומר הרי עלי תודה בלא לחם נדר ופתחו עמו הוא ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום הוא. ובפ"ק דר"ה נמי אמרינן משכחת לה בנדבה כגון דאמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריות' ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא היא ואיכא למימר דמ"ש רש"י ז"ל מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר ע"מ לאו כלום הוא ר"ל כמו שפי' בהפופלים דמכי יהיב לה קידושין איתקדשה לי' וכי מתנה אח"כ לאו כלום היא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וה"נ הכא מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אח"כ ע"מ הוי מתנה על מה שכתוב בתורה:

סימן י

ראובן שהתנדב סך מה כדי שילמדו עשרה ת"ח בישיב' למנוחת נפשו ונתנם ביד שמעון אפטרופו' שלו והנה ראובן הלך לבית עולמו וחנ"ש ועתה שמעון האפוטרו' שלו לשאול הגיע דבמקום אשר צוה ראובן לקבוע הישיב' ליכא אינשי דידעי בלימוד הגמרא יורנו המורה אם יש לחוש מקום שינוי דעת המתנדב או לא ושכמ"ה:

תשובה הגם כי לעת כזאת גולה אני ממקומי וספרי אינם אתי אמרתי אכתוב רובי תורתי תורה שבע"פ ממה שרשום בזכרוני ואען ואומר דהנה בענין שינוי ההקדשות יש לאסור מחדא מתלת. הא' משום דאסור לשנות מדעת הבעלים המתנדבים אותו זולת היכא דבא לשנותו לעלוייא וכמ"ש. הב' דאפי' היכא דשרי לשנותו היינו דליכא אכחושי מצוה אבל אי איכא אכחושי מצוה לא. ויבוא הג' דלפעמים אינם יכולים לשנותו כלל ואפי' למצוה דעדיפא מינה והוא היכא דהוקדש זה הממון לעניים ידועים ומטא ליד גבאי דכיון דמטא ליד גבאי כבר זכו בו אותם העניים ונעשה ממון שלהם ואפי' הסכימו שבעה טובי העיר במעמד כל אנשי העיר לאו כל כמינייהו לאפסודי לעניים וזה מבואר בדברי הרא"ש בפסקיו שכתב במתני' דמותר עניים לעניים איירי כשגבו לשמם של אותם עניים ואפי' במה שהותירו לא ישנו אותם לעניים אחרים ואם במותריהם אמרו דאיכא לאצדודי ולומר מעיקרא לא גבו אלא לכדי צורכם ולא ליות' ואפ"ה אמרו לא ישנו לעניים אחרים מכיון שגבו אותם לשמם של אלו כ"ש בעיקר הגבייה דאינם יכולים לשנות' ואפי' למצוה דעדיפא מינה ומה שסיימו שם בירושלמי ואין ממחין ביד הפרנסים שאם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות אין ממחין בידם אמותריהם קאי וכ"נ מדברי הרב בנימוקי יוסף משם ר"י ז"ל אבל בעיקר הגבייה נלע"ד דאינם יכולים לשנות' ולהפסיד לאלו ואפי' ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מטעם דמכי מטא ליד גבאי זכו אלו שגבו בשבילם. ומאי דמשנין קופה לתמחוי ואע"ג דקופה הוי לעניים ידועים ומכי מטא ליד גבאי זכו בהו אותם העניים שהרי הם מבוררין ומיקן קייץ ולשמור קרינן בהו כדאמרינן ס"פ החובל ה"ט כמ"ש הרא"ש בפסקיו משום דהוי דבר קבוע ואם יחסר להם יגבה פעם אחרת ולא מפסדי עניים מידי הא לאו הכי אינם יכולים לשנות' ואפי' למצוה משום דכבר זהו בה אותם עניים הידועים וע"פ הדברים האלו אין צורך למה שנדחק המאור הגדול מושיע ורב בדברי הר"ן דמ"ש הר"ן דהוי כגוזל את העניים אינו אלא כשהשינוי הוא לדבר הרשות אבל כשהשינוי הוא לדבר מצוה שרי משום דעניים גופייהו ניחא להו למיעבד מצוה בממוני' אלו דבריו. ומלבד דאין בטעם זה טעם כעיקר וכמה דיות משתפכות ע"ז היכא אמרינן ניחא לי' לאיניש וכו' ואני בע"ד בלומדי מסכ' נדרים דקדקתי מאותה סוגייא דהתורם משלו על של חבירו דכי אמרינן הכי היינו במצוה דרמי' עליה ובמ"א הארכתי ואעיקרא דמילתא דברי הר"ן ז"ל מיירי בעניים ידועים דשייך לומר כבר זכו בו העניים דאי אינם ידועים מי הוא שזיכה להם וכיון דמיירי בעניים ידועים בודאי אינם יכולים לשנותה למצו' אחריתי כדמוכח מדברי מוהריק"ו בשורש ה' דנמצא זה גוזל את העניים. ולפי זה צ"ל דהא דקתני בברייתא בפ"ק דערכין דהאומר סלע זו לצדקה דמשבאה ליד גבאי אי אתה רשאי לשנות' ופי' שם הרא"ש ז"ל דה"ד לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יכול לשנות' אפי' לא יפרענה עוד מיירי בעניים שאינם ידועים דעדיין לא זכו בה עניים כיון שאינו מבורר מי הוא שיזכה בה באות' סלע ולהכי יכול הגבאי לשנותה לגמרי למצוה אחריתי. וכי תימא אי לא זכו ביה עניים עדיין אמאי לא מצי ללוות'. איכא למימר דחיישינן לשמא יזדמנו עניים מיד וזה לא יוכל לפורע' מיד. אבל מדברי הרא"ש בפסקיו ר"פ שור שנגח ד' וה' נראה דטעמא דקתני משבאת ליד גבאי אי אתה רשאי לשנות' היינו משום דכבר זכו בה עניים יע"ש. ולפי"ז ע"כ צריך לפרש דמיירי שענין שהעניים הזוכים. בה כבר הם מבוררים וקייץ להם לכל א' חלקו וכדאמרינן גבי רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו והדרא קושייא לדוכתא דאי כבר זכו בה עניים היאך מצי הגבאי לשנותה למצוה אחריתי ואף למצוה דעדיפא מינה שלא מדעת כל הקהל וכמ"ש מהריק"ו בשורש ז' והביאו מר"ן בש"ע סי' רנ"ב דהנודר סלע לצדקה אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר אבל הגבאי לחוד לא מצי לפדות כדמוכח שם ולכן נלע"ד דמ"ש הרא"ש דמצי הגבאי לשנותו למצוה אחריתי אפי' לא יפרענה עוד מיירי בשכבר קבוע לעניים לכל א' וא' כמה יטול בשבוע ואינם מוסיפין קצבתם אפי' אם. יותיר בכיס ולהכי מצי הגבאי לשנותה שאם יחסר בכיס ישובו הגבאים ויגבו להם כדי ספוקם וכיון דליכא רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה דבלאו הכי לא יותירו ולא ימעיטו מצי הגבאי לשנותו למצוה אחריתי ואע"פ שכבר הוקצה לצדקה אבל בזמן שאין הצבור מספיקין צרכי העניים ועמד היחיד והקדיש לעניים להוסיף על קצבתם אינם יכולים לשנות' ואף בהסכמת הצבור משום דהוו גוזלים את העניים וכ"כ הרשב"א בתשוב' והביאה הב"י בסוף ה' צדקה:

ובמה שכתבתי יתיישבו שתי תשובו' למהריק"ו ז"ל דאילו בשורש ה' כתב דמעות של צדקה יכול הגבאי לשנותם למצוה אחריתי ואפי' בלא רשות הקהל ויליף לה מדברי הרא"ש שהבאתי ואלו בשורש ז' כתב דהנודר לצדקה לא מצי לפדות שבויים בהם אם לא מדעת כל הקהל וע"כ צריכים אנחנו לפרש ולומר דבשורש ז' מיירי בענין בשכבר זכו בהם עניים מיד ולהכי בעינן הסכמת כל הקהל כדי לשנותה. וכ"ת אי מיירי בשכבר זכו בהם עניים היכי מצו הקהל לשנותה ואף למצוה. איכא למימר כמ"ש הרא"ש דכל המתנדב ע"ד הצבור הוא מתנדב שאם יצטרכו הצבור לשנותו למצוה אחריתי ישנו אותה ונמצא דמעיקרא לא זכו בי' עניים כל זה כתבתי לפי שטת הרא"ש ומהריק"ו שפי' במתני' דשקלים דמותר עניים לעניים איירי כשגבו לעניים ידועים ומכי מטא הגבייה ליד גבאי זכו עניים בה דשליחותייהו דידהו קא עביד אבל אי גבו לעניים סתם שאינם ידועים דעדיין לא זכו בה העניים כיון שלא הובררו יכולים לשנותה למצוה אחריתי. אבל לע"ד אם שאיני כדאי לחלוק עליהם לדידי חזי לי מתוך דברי הרמב"ם בפי' דמתני' דמיירי כשגבו לעניים שאינם ידועים ומאי דקתני מותר עניים לעניים ר"ל שלא ישנו צדקת עניים ליתנה למתים דלא כמו שפי' מהריק"ו דר"ל שלא יתנו לעניים אחרים וכדברי הרמב"ם ז"ל מוכח מפ' נגמר הדין דקתני שם אמתני' דמותר המתי' למתי' מותר המת ליורשיו כיצד מותר המתים למתים גבו למתים סתם זהו מותר המתים למתים גבו למת ידוע זהו מותר המת ליורשיו ע"כ ומינה נלמוד לבבא אחריתי דכוותה וכ"ת אי מיירי בעניים שאינם ידועים כיון שאינ' מבוררי' הזוכים עדיין לא זכו בה ואמאי אינם יכולים לשנותה וי"ל דגבאי שאני דידו כיד עניים ומכי מטו לידיה זכו העניים וכל המשנה הרי זה גוזל מתנות עניים ואע"פ שהוא ממון שאין לו תובעין וכן נראה מתשובת הריב"ש סימן תס"ה דאפי' בעניים שאינם ידועים זכה הגבאי בעד עניים. ומהר"ם כתב בתשובות הארוכות דמעות מעשר שנהגו לתתם לעניים אינו יכול לשנותן למצוה אחרת שכבר זכו בהם עניים. ע"י מנהג ותנן בפ"ב דשקלים מותר עניים לעניי' יע"ש וכן מוכח מהירושלמי בפ' בני העיר דגרסינן התם ר"ח בר אבא אזל לתמן יהבו לי' זוזי למפלגן ליתמי אזל ופלגינהו לרבנן בעו עלה מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהן ר"י בר אחא בשם ר"א אמר א"צ להפריש אחרים תחתיהן ר"י בש' ר"א אמר כל המצות עד שלא באו ליד גבאי אתה רשאי לשנותן משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן ע"כ. ולכאורה יש להבין דא"כ מ"ט דר"א דאמר דאין צריך להפריש אחרים תחתיהן מאחר דהוא בעצמו ס"ל דמשבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן,. וראיתי לחד מן המורי' שפירש דמאי דקאמר משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן היינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה רשאי לשנותן ולע"ד אין פירושו עולה יפה דהא בירושלמי פ"ק דמגילה עלה דמעות פורים אינם משנים דייק עלה הא שאר המעות משנין אלא כל המעות עד שלא באו ליד גבאי רשאי אתה לשנותן משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי ע"כ. מוכח מהתם דאפילו לדבר מצוה אינו רשאי לשנותן דומיא דמעות פורים דאינן משנין אפילו לדבר מצוה:

וראיתי להרב מהריט"ץ שפירש דר' חייא בר אבא לא הוה גבאי של יתומים כדי שנאמר שיזכה בעד היתומים ומה שאמרו משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן היינו דוקא במי שהוא גבאי קבוע עכ"ד. ואני אומר איברא דפשט לשון הירושלמי הכי מוכח דר"ח בר אבא לאו גבאי של יתמי הוה אבל עדיין צריכים אנו לומר עוד דהני יתמי וארמלאן לא הוו ידועים מי הם שיזכה בהם דאי הוו ידועים כי נמי נימא דרחב"א לא הוה גבאי מכי מטא לידיה על שמייהו זכה הוא בעדם זכי' גמורה ואע"ג דלא אמרו ליה זכי כמ"ש הטור בח"מ סי' קכ"ה וסי' רמ"ה דהולך לעני כזכי דמי אלא ע"כ צ"ל דמיירי בשאינם ידועים. ואפ"ה משמע בירושלמי דטעמא משום דרחב"א לא הוה גבאי דאי הוה גבאי לא הוה רשאי לשנות וכן נראה מתוך דברי מהר"ם שהביא המרדכי פ"ק דבתרא על ראובן שנתן ממונו כדי לשכור רב וכו' דכי אמרינן משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן מיירי אפי' בשאין הזוכים ידועים ואפ"ה לא מצי לשנותן למצוה אחריתי משום פסידא דעניים וחשיב כגוזל את העניים אפילו בכה"ג כדמוכח מדברי הרשב"א שהביא הב"י סי' רנ"ח וכל זה כתבתי כדי ללמוד במקום אחר דבנ"ד יראה דליכא למיחש להכי כיון שאין הזוכים בישיבה היו מבוררים יכול האפטרופוס לשנותם למקום אחר ומשום שינוי מצוה ליכא שהרי אינו משנה ממצוה למצוה. אבל עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק שלא יוכל האפטרופוס לשנות ואפילו ממקום למקום משום דאסור לשנות מדעת המקדיש ומה"ט יראה שכתב הרא"ש ז"ל בחשיבת דהצדקות שהתנדבו לצורך ת"ת לא ישנו אותם לצורך ב"ה דהוי מצוה דפחיתא מינה וע"כ צריך לומר דה"ט משום דאסור לשנות מדעת המתנדבין דמשום הזמנה ליכא למימר דהוי כטוי' לארוג ואף על פי כן כתב דאם גבו לצורך ב"ה אינם יכולים לשנות כי אם ע"י עילוי והכי מוכח מההיא דאמרינן בפרק בני העיר אמתני' דקתני וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותיר אבל גבו והותירו לא ע"כ משמע דאם גבו לצורך בית הכנסת אינם יכולים לשנות עיקר הגבייה בלא עילוי וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה ומרן בש"ע בא"ח סימן קנ"ב ואף על פי דעדיין לא חלה הקדושה על המעות בעי עילוי משום דאסור לשנות מדעת הבעלים. ועל פי הדברים האלו היה נראה לאקשויי על דברי מהר"ם שהביא המרדכי פרק קמא דבתרא שפיר' דהברייתא דקתני ישראל שהתנדב מנורה עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה יכולים לשנותה לדבר מצוה דמיירי אפילו לשנותה למצוה דפחיתא מינה דכי בעינן עילוי היינו דוקא בתשמישי קדושה אבל לא בתשמישי מצוה ע"כ ולפי מ"ש נראה דליכא לפלוגי בהו ואיברא דאם תלונותינו תלונה גם על הרא"ש גופי' איכא לאקשויי גם כן שנראה מדבריו דסבירא ליה כמהר"ם רבו שכתב בפסקיו בההוא דמשבאת ליד גבאי אי את רשאי לשנותה דהיינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יכול לשנותה אפילו לא יפרענה עוד ומדסתם דבריו ולא פירש משמע דאיירי אפילו בלא עילוי וראיתי להרב מהריק"ו ז"ל שכתב דהא דמצי לשנותה אפילו למצוה דפחיתא מינה מיירי בשכבר יש ספק לקהל במנורה אחריתי וליכא משום אכחושי מצוה וכי בעינן עילוי היינו בדאין ספק לקהל ממקום אחר ואם יתנו המעות לבית הכנסת יתבטל ת"ת אלו דבריו ז"ל ונכונים הם וכיוצא לזה מחלק תלמודא לענין המצות בין מצוה שאפשר להתקיים על ידי אחר ובין מצוה שאי אפשר להתקיים ע"י אחר. ועפ"ז צ"ל ולומר דמ"ש הרא"ש גבי נודר סלע לצדקה דאפילו מכי בא ליד גבאי מצי לשנותו לדבר מצוה דמיירי בשכבר יש לספוקי לעניים ממקום אחר וכמש"ל דליכא פסידא לעניים וכל כי האי גוונא דליכא פסידא לעניים וצריכים לקיומי מצוה אחריתי מינח ניחא להו לבעלים בכך ולית ביה משום שינוי דעת המתנדבים. ולפי מה שכתוב יראה דבנ"ד נמי ליכא למיחש משום שינוי דעת המתנדב כיון דבמקום שצוה הוא לקבוע הישיבה ליכא אינשי דבקיאי בלימוד הגמרא וזה האפטרופוס רוצה לקובעה במקום דבקיאי בלימוד הגמרא דטבא ליה קא עביד לי' וכדאמרי' גמרא אין לך מדה גדולה הימנו ואנן סהדי דאלו הוה ידע המצוה כל כי האי גוונא לא הוה אמר הכי. וכן נראה מתשובה שהביא בהגהת מרדכי דכתובות על ראובן שנדר בעת צרה וכו' יע"ש שנראה כמ"ש ומה גם אם קובע אותם בארץ ישראל דאיכא אומדנא רבה דמינח ניחא ליה דהכי רגילי רובא דאינשי לקבוע בארץ ישראל למנוחת נפשם וכבר ראיתי להמורה שיחי' מושיע ורב שכתב כ"כ וכדבריו נראה לי נאום הצעיר אפרים נבון:

(וראיתי בתשובת למהר"ם ז"ל הארוכות סימן שמ"ג שכתב דהא דאמרינן בערכין דהאומר סלע זו לצדקה דיכול לשנותה היינו דוקא ללוותה אבל אינו יכול לשנותה למצוה אחריתי משום דנעשה עליו נדר לתת לעניים. ולפי זה צריך לומר דמה שכתב הרי"ף בפרק ד' וה' דיכול לשנותה למצוה וכן כתב הרא"ש פרק קמא דבתרא היינו בדקייץ להו לעניים וליכא רווחא לעניים בנדרו של זה וכל הנודר נותן ביד הגבאי. ועל פירוש זה יתיישבו שתי תשובות של מהר"ם דאיהו גופי' כתב בסימן תתקמ"ב דכל כמה דלא אתא ליד גבאי יכול לשנותה למצוה אחרת ועיין בתשובת להרשב"א סי' תר"ד ותרי"ז):

סימן יא

ראובן התנדב סך מעות להקדש ת"ת באופן זה דהיינו שמהפירות יספיקו לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה בקבע ועוד בנה ראובן הלז בית אחד לקבוע הישיבה באותו הבית וזיכה הממון הנזכר על ידי אחר שיזכה לשם העשרה ת"ח ואחר כך נטל הוא הממון להתעסק בו ולהוציא ממנו פירות להספיקן להת"ח וכשבקש העשרה ת"ח לקובעם בישיבתו לא מצא בכפר עשרה ת"ח שילמדו בקבע ועתה רוצה לחזור בו מהעשרה ת"ח ורוצה שמהפירות יסתפק מלמד אחד שילמוד תינוקות של בית רבן יורנו מורינו אם יכול לחזור בו ראובן הלז ואין בו עון אשר חטא ושכמ"ה:

תשובה עיקרא דהאי מלתא איתא בפרק קמא דערכין דגרסינן שם תנו רבנן האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה ע"כ ובפירושה דהאי מלתא נחלקו בה המפר' ז"ל דרבינו ברוך פירש דלשנותה דקאמר היינו לשנותה ממש למצוה אחריתי אבל ה"ר משה מאיברא נחלק עליו ואמר דלישנא דלשנותה לא משמע הכי מדקאמר עלה והא ר' ינאי מוזיף ופרע אלא ללוותה קאמר אבל לשנותה ממש אסור ע"כ בתוספות וטעם מחלקותם נראה לעניית דעתי דבהא פליגי דה"ר משה סבירא ליה דמכי אמר סלע זו לצדקה נעשה עליו נדר לתתו לעניים דוקא ורבינו ברוך סובר דכיון דאפרשיה ואמר סלע זו לצדקה תו לא נשאר גבי נודר מידי אלא שהסלע עצמו נתפס לגבוה וכל דלא זכו ביה עניים עדיין מצי לשנותו בכל מידי דלגבוה. ולכאורה נראה דיש קצת סעד לפירוש זה מדלעיל בשמעתין שקיל וטרי באומר סלע זו לצדקה אי מצי ללוותה ולא קא פשיט לה מהאי ברייתא דקתני בהדיא דמותר לשנותה אם לא שנאמר משום דהוה מצי למדחי ולומר דהברייתא לשנותה לדבר מצוה קאמר וכדאמרן וכיון שכן הוא לפום קושטא דמלתא נמי הברייתא קיימא בכל גוונא דעד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה בין לעצמו על מנת שיפרענה ובין לדבר מצוה אפי' אם לא יפרענה וכמו כן באיסורא דקתני בכל גוונא מיירי דאסור לשנותה כל עיקר וכלהו מחד טעמא כיון שזכו בי' עניים ולהכי הוה מותיב מדר' ינאי דמוזיף ופרע באופן דעדיין לא מכרעא מלתא איזה מהפירוש עיקר ולא עוד אלא דאפילו נימא דלישנא דלשנותה ללוותה משמע עדיין ליכא ראיה לומר דיהא אסור לשנותה ממש לדבר מצוה דהא איכא למימר דהברייתא לדבר הרשות קא מיירי אבל לדבר מצוה מותר לשנותה לגמרי ואפילו לא יפרענה עוד וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דבתרא ולזה הסכים מהר"ם ז"ל כמו שכתב המרדכי שם דכל לדבר מצוה שרי לשנות וראיה מהירוש' דמגילה דקאמר התם דרחב"א יהבי לי' זוזי למיפלגן ליתמי ולארמלתאן אזל ופלגינהו לרבנן ובעו עלה מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם עד ר' ייסא אמר א"צ להפריש אחרים תחתיהן דאמר ר' חנינא כל המצות עד שלא באו ליד הגזבר רשאי אתה לשנותן וכ"כ בפשיטות בהגה' מרדכי דכתובות וכיון שכן נראה דלענין הלכה נקטינן כסברת ר' ברוך מכיון דמהר"ם והרא"ש והגהת מרדכי דבתראי נינהו הכי סברי וסוגית הירושלמי ג"כ אזלא כותייהו ולפי זה בנ"ד ג"כ הגם דמעיקרא כשהקדיש היה ע"ד שיתנו הריוח לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה מ"מ כיון דבתר הכי נמלך ורצה שיתנו לת"ח אחד כדי שילמוד לתלמידים מה שעשה עשוי וכמ"ש. ואם לחשך אדם לומר דבנ"ד הרי הוא כאלו מטו ליד גבאי מעיקרא כיון דזיכה את הדמים לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה וכל היכא דמטו ליד גבאי תו לא הוה מצי לשנותם ואפילו לדבר מצוה כדמוכח מהירוש' שם אינו כן דלע"ד נרא' דלא הוה בזכי' זו ממש שהרי לא היו הת"ח שילמד בישיבה מבוררים מי הם כדי שיזכו בהם דאין אדם מצי לזכות למי שאינו מבורר וידוע שיזכה בהם וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל בתשובה ואע"ג דמכי אתו ליד הגבאי זכו בו עניים ומשמע אפילו בשאין העניים מבוררים כמו שהוכחתי במקום אחר גבאי שאני משום דידו כיד כל העניים אבל אדם אחר לא כדמוכח מהירושלמי דלא קא חשיב לר"ח בר אבא גבאי ואע"ג דיהבו לי' בידי' למפלגן ליתמי הואיל ולא היה גבאי קבוע ומיוחד מעיקרא וכמ"ש הרב מהריט"ץ בסי' ע"ט. ואף אם ת"ל דכל שזיכה אותם לעניים ע"י אחר זכו ביה עניים דהשתא נעשה זה גבאי לעניים במעות אלו וכדמשמע לכאורה מדברי הרשב"א בסי' תרנ"ו ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ג"כ גבי ההוא עובדא דתקע לחבריה. וקצת איכא למידק הכי מתלמודא דידן פ"ק דקדושין בשמעתין דאגב דבעי לאוכחא דשדה לאחד ומטלטלין לאחד דקני ממעשה דר"ג שאמר ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לר"ע כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו ודאי לי' דשאני ר"ע דיד עניים היא ופירש רש"י ז"ל הואיל וגבאי הוה ע"כ הרי דלא איצטריך להאי טעמא דגבאי הוה אלא משום דלא תהוי כשדה לאחד, ומטלטלין לאחד הא לאו הכי בלאו טעמא דגבאי הוה אמינא דמכי מטו ליד ר"ע כאלו אתו ליד עניים ממש. והא דבירושלמי לא קא חשיב ליה גבאי לרחב"א איכא למימר דכי יהבו ליה מעיקרא לאו לחלקם הוא עצמו הוה אלא כדי לאמטויינהו ליד הגבאים הוה דנמצא שלא נתכוין מעולם רחב"א לזכות ליתמי ולארמלתן ולהכי אזל ופלגינהו לרבנן אבל בעלמא כל שאמר לאחד זכי בסלע זו לעניים מהשתא נעשה זה ידו כיד העניים ואפילו אי לא היה גבאי מעיקרא מ"מ נידון דידן לא הוי הכי משום דאע"פ שזיכה אותם מעיקרא ע"י אחר עדיין נשארו המעות בידו שהוא עצמו היה המפקח בהקדש והכל לפי ראות עיניו דנמצא שהוא עצמו היה הגבאי ולא אותם אחרים שזיכה על ידם שהרי לא השאיר בידם שום דבר כדי שיקראו גבאי' וכיון שכן הוא נסתלקה ג"כ הזכי' ממילא וכמ"ש:

ובר מן דין נראה לע"ד דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל דנעשה זה השתא גבאי לעניים בסלע זה אלא בדיהיב ליה בידים שיזכה לעניים סתם דנעשה ידו של זה כיד כל העניים אבל אי יהיב ליה בידים שיזכה לעניים שנים או שלשה שאינם מבוררים לא שייך לומר הכי כיון דהוא עצמו לא ידע לאיזה מהם נעשה גבאי ואין כאן זכיה ומה גם בנ"ד שנראה דמה שעשה המקדיש מעיקרא לתת הריוח לעשר' ת"ח היה בטעות דסבור היה שימצאו שם עשרה ת"ח שישבו בישיבה והרי ביקש ולא מצא כאשר העיד ובא חד מגדולי הכפר עד שמחמת זה נמלך המקדיש לשנות את ההקדש דאין לומר כיון דמעיקרא כשהקדיש סתם דבריו ואמר שיהי' לעשרה ת"ח שישבו בישיבה כונתו היה שילמדו שם בישיבת עראי כמו שלומדים בשאר הישיבות שעה אחת ביום או פחות ולהכי בלבד אפשר שהיו נמצאים שם עשרה אנשים. ומה שאמר אח"כ שבדעתו היה שילמדו שם בישיבת קבע הויין דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים לאו הכי דכל כה"ג דנ"ד דאיכא הוכחה למלתא לאו דברים שבלב בלבד הוו שהרי הענין מוכח מתוכו כמו שאמר מדבנה להם בית המדרש וכל תשמישיו כאשר נדר ובא מעיקרא לבנות להן בית המדרש דזה מוכיח שלא היתה כונתו מעיקרא לישיבת עראי דא"כ לא היה צריך להוציא הוצאות לבנות להם ב"ה. ואפילו אי עדיין אין זו הוכחה גמורה והדבר שקול מ"מ כל שפירש דבריו אזלינן בתר כוונתו כיון דאינו סותר דבריו דמעיקרא ואינו אלא כמפרש ועוד דאיכא למימר דגם מעיקרא פירש דבריו בהדי' כמו שאמר אח"כ אלא שלא הוצרך להעלותם בכתב מכיון דהוא עצמו היה פקיד וגבאי בהקדש וראיה לזה מדזה כמה שנים בתר הכי היה המקדיש נותן הריוח לת"ח אחד ולא ערער שום אדם על זה לא אנשי הכפר ולא הת"ח שבתוכה דמדשתקו אודויי אודו לדברי המקדיש כאשר אמר. עלה לנו מהאמור דמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריוח לת"ח אחד שילמוד לתלמידים הרי הוא קיים בפרט שיש יותר מעליותא בזה שילמוד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים ממה שילמדו עשרה ת"ח שעה אחת או חצי היום הנלע"ד כתבתי:

סימן יב

על מה שנוהגים שמשימים רמונים על גבי ס"ת ואח"כ כשיורדים מנכסיהם מוכרים אותם לחולין הרב מוהריק"ו שורש קס"א קרא תגר ע"ז המנהג דמדינא דגמרא כיון שנתנם על הס"ת חלה קדושה עלייהו כדאמרינן פרק נגמר הדין כיפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור:

ולכאורה היה נראה לקיים המנהג ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל בפ' בני העיר דס"ת של יחיד יכול למוכרו ואפילו למשתי ביה שיכרא ולא בעינן עילוייא הדין יחיד הוי כמו ז' טובי העיר דיכולים להפקיע קדושתייהו ה"נ בהני רמונים יכולים הבעלים כל אימת שירצו להפקיעם מקדושתם משום דעל דעתם הוקדש איברא דלפי דעת הר"מ ז"ל דס"ל דאפילו זט"ה במעמד אנשי העיר אינם יכולים להפקיע קדושתייהו בכדי אלא הדמים נתפסים בקדושה וכי אמרו שם אבל מכרו זט"ה בא"ה אפילו למשתי בי' שיכרא היינו לומר שיכולים להפקיע קדושת המקום שישתו שם שיכרא בב"ה אבל הדמים נתפסים בקדושה א"כ ה"ה ביחיד המוכר את שלו שאינו יכול להוציאם לחולין וליהנות מן הדמים וכ"נ מדבריו בהלכ' ס"ת שכתב הרימונים תשמישי קדושה הם ואסור להוציאם לחולין אלא א"כ מכר אותם לקנות בדמיהם ס"ת עכ"ל משמע מדבריו דאיירי אפילו ביחיד המוכר את שלו וכך הבין מדבריו הטור בי"ד וע"כ צריך אתה לפרש כן דלא עדיף יחיד המוכר את שלו ממכרו זט"ה בא"ה דכתב הרמב"ם דהדמים נתפסים בקדושה. ולכאורה סוגייא דשמעתין הכי אזלא דקא' האי בי כנשתא חלופי וזבוני שרי מתנה אסור דבמאי תיפקע קדושת' ופי' לה הרי"ף דמיירי במכרו זט"ה בא"ה ואפ"ה קאמר במאי תיפקע קדושתי' משמע דאין יכולים להפקיע קדושה לגמרי אפילו במעמד א"ה אלא ע"י מכירה משום דהדמים נתפסים בקדושה וחלה קדושת החפץ על הדמים. הן אמת דלפי זה יש להקשות ע"ד הרא"ש דגם הוא פי' דהא דאמרה מתנה במאי תיפקע קדושתי' איירי אפילו כי מכרו זט"ה בא"ה ואיהו ז"ל פי' דכל שמכרו זט"ה בא"ה המקום והדמים יצא לחולין וא"כ מאי קאמר מתנה במאי תיפקע קדושתי' והלא ז' טובי העיר יכולים להפקיע הקדושה בכדי:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה