מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים
סימן א
מי שנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר לו אי חייל נדרא. תנן התם חומר בנדרים מבשבועו' שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות פי' בגמרא בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"ב דהיינו טעמא משום דנדר בדין הוא, שיחול ע"ד מצוה לפי שהוא אוס' החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל לשון שבוע' הוא אוסר עצמו מלעשות אותה מצוה ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה והתוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א הקשו דמהו חומר בנדרים מבשבועות והלא כי האי גונא דאוסר החפץ עליו שבועה נמי חיילא אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה ותירצו דנדרים בכל גוונא דחייל ארשות חייל ע"ד מצוה דהיינו כשאוסר החפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אפילו על דבר הרשות לא חייל יע"ש ולע"ד דבריהם תמוהים במה שרצו לומר דאין נדר חל כשאוסר גופו קונם על החפץ דקונם הוי קרבן ולא שייך על עצמו והלא משנה שלימה שנינו בפ"ק דנדרים קונם פי מדבר עמך וקונם עיני בשינה ה"ז נדר אלמא דקונם חייל על גופו דעל השינה אי אפשר דהוי דבר שאין בו ממש ונדרים אינה חלים ע"ד שאין בו ממש. (א"ה יש לגמגם בזה דנראה לע"ד דכוונת התוס' לומר דאין החפץ נאסר אם אומר קונם גופו על החפץ דאף אם יהיה הוא כקרבן מה איסור יש אם יהנה הוא מהחפץ וההיא דקונם עיני בשינה ה"ט משום דהגוף הוא חול והעין הוא קדש) ובפ"ק דנזיר דריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופרש"י ואע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה היינו היכא שאוסר החפץ על עצמו אבל נזיר אסר נפשיה אחפצא יע"ש ולמדנו מזה דבנדרים אי אסר נפשיה אחפצא כגון שאמר קונם פי מלקרות קריאת שמע או שנשבע לומר דבר לחבירו ואחר כך אמר קונם פי מלדבר לו לא חייל נדרא. ולפי מ"ש נראה לע"ד דאתי שפיר מה שהקשה הר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים דף ט"ו דמקשה תלמודא בקונם שאני משמשיך היאך חייל נדרא והא משועבד לה מן התורה וכתב הר"ן ומאי קושיא והא קי"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שיעבוד וכפי מה שכתבנו לא ק"מ דכה"ג שאוסר עצמו על המצוה לא חייל נדר' ויתיישב שפיר גם כן מה שפי' רש"י בר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס אבל הנא' תשמישו לא נאסר דהא משועבד לה והקשו עליו דמשמע שיש בלשון זה איסור אלא שאינו נאסר משום דמשועבד לה אם כן כי פריך בגמרא והא משועבד לה וכו' מגופא דמתני' הוה ליה למפרך דלא נאסר בתשמיש משום דמשועבד לה יע"ש אבל לפי מ"ש אתי שפיר דהנאת תשמיש שאוסר גופו עלי' הא ודאי לא חייל דמושבע ועומד מהר סיני אבל הנאת מזונות שאוסר נכסיו עליה בהנאה אין הנכסים מושבעים וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהרי בפ' י"ב מה' נדרים כתב דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא מפני שמעשה ידיה דרבנן הוו עשו חיזוק עכ"ד משמע דטעמא משום דהוי דדבריהם וצריכים חיזוק והרי גבי תשמישי עליך כתב דלא חייל מפני שגופו משועבד לה ואע"ג דהוי דאוריית' והיינו טעמ' מפני שגופו משועבד ואינו יכול לאסור גופו במה שהוא משועבד מן התורה וע"כ לא אמרו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא כשאוסר נכסיו על הלוה שאינו עוקר החיוב של פריעת ב"ח שהרי ירויח אח"כ ויתן לב"ח אבל אם אסר על עצמו מלפרוע לב"ח לא חייל והכי אמרו בירושלמי אמתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע לב"ח ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תור' וראיתי להב"י שהביא משם הרשב"א דאם נשבע לישן ואח"כ אסר השינה עליו דחל הנדר ולפי מ"ש אין נראה כן. שוב ראיתי להריטב"א בחידושיו למס' כתובות קרוב למ"ש וצריך לחוש:
סימן ב
והשבועות אינם חלים על דבר מצוה ואפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי בשבוע' דלעולם שבועות אוסר עצמו על חפצא וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות בלישנא בתרא והטור בסי' רל"ט:
איברא דיש אומרים דהיינו דוקא כשנודע ביטול המצוה בשעת השבועה אבל אם לא נודע הביטול בשעת השבוע' ה"ז חיילא ודייקי לה מההיא דפרק השולח דף מ"ו דקאמ' ורבנן התם מי חייל' שבועה כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו כלומר והוי שבועה בטעות וטעמ' דהוה שבועה בטעות הא לאו הכי ה"ז חייל כיון דבשעת שבועה לא היה נודע דהוי ביטול מצוה דאי לא תימא הכי הוה ליה לומר התם מי חלה השבועה והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וכן כתב הר"ש בר צמח ז"ל. איברא דהתוס' שם תירצו דקר' דלא תחיה כל נשמה כשאינם רוצים להשלים איירי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' מלכים פ"ו יע"ש. לפ"ז נדחית ראיית' ודעת הרא"ש בתשו' כלל ח' סי' י"ו נר' דס"ל כסברא ראשונה שכתב על הנשבע לפרוע לחבירו בז' בניסן ואירע ז' בניסן ביום שבת דשבועתו קיימת ואין זה כנשבע לבטל את המצוה כיון שבשעה שנשבע לא ידע כי ז' בניסן יהיה בשבת והביא ראיה מהירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה אינו לוקה ע"כ. ולע"ד מהירושלמי ליכא ראיה דהתם ה"ט דחיילא בכולל והטור בסי' רט"ו כתב דנדרים חלים על דבר מצוה כיצד נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט פותחין לו בהם אלו שמת לבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים מי היית נודר וכו' הרי דאפי' כשלא ידע בהם שיפגעו אלו הימים לא חייל אלא בנדר אבל בשבועה לא ועיין מ"ש לקמן סימן ג':
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה דמתפיס בנדר חייל נדרא עליה ומתפיס בשבועה לא חייל שבועה עליה כיצד אם שמע חברו שנשבע ואמר איהו ואני כמותך אין כאן שבועה וכן דעת הרי"ף והרמב"ם בפ"ב מה' שבועות אלא שלדעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל אפי' איסורא ליכא ולדעת הרמב"ם ורבו ז"ל איסורא מיהא איכא והרא"ש הסכים לסברת הרי"ף במ"ש דאם אסר ככר אחד בשבועה ואח"כ אמר על ככר אחר יהא כמוהו הרי זה מותר דאין שום איסור בככר כדי לאתפוסי ביה אלא אגברא רמי ומ"ה אם שמע חברו נשבע ואמר ואני כמותך ה"ז שבועה גמורה וגבי נדרי' הוי איפכא דאם נדר חברו ואמר זה ואני כמותך אין זו נדר דאיסור' לא רמי אגברא אלא אחפצא אבל אם אסר ככר א' ואמר על אחר וזה כמוהו אסור ואל תיקשי לך מאותה שכתב הטור סימן רכ"ט דאם שמע חברו שנדר ואמר ואני ושמע חבירו ואמר ואני ה"ז אסור כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג דנדרים דאם שמע חברו ואמר ואני כמותך ה"ז אסור עכ"ל דהתם היינו טעמא משום דהוי תוך כדי דיבור ואדיבוריה קא מתפיס אבל אם אמר לאחר כדי דיבור ואלי כמותך לא אמר כלום דגופו אינו אסור ומ"ה כתב הרמב"ם דכשמתפי' בחברו היינו דוקא תוך כדי דיבור וכשמתפי' בככר אפי' לאחר כדי דיבור משום דאיסורא אככר קאי. איברא דכל זה א"ש בדברי הרמב"ם ז"ל אבל מדברי הטור אין נראה כן שהרי כתב בסי' רל"ט שאם שמע חברו שנשבע ואמר ואני כמותך הוא שבועה מטעם דאיסור שבועה אחבריה קאי משמע דבנדרים אם שמע חברו שנדר ואמר ואני כמותך כיון דאיסורא לא רמי אחבריה אלא אחפצ' לא הוי כלום ואפי' שאמר תוך כדי דיבור והא דכתב בסי' רכ"ט איירי כשלא אמר כמותך אלא ואני בלבד קאמר דה"ק כמו שאתה נודר אני ג"כ. ולפי זה הא דכתב הטור גבי שבועה כמותך לחידושא נקטיה איברא דלפי זה קשה ההיא דפ"ד דנדרים דמוקי מתני' בהתפסה דאסר הנאה על ראובן ואמר על שמעון יהא כראובן ולוי כשמעון וכו' אלמא דאע"ג דנדרים הוי איסור חפצא ולא איסור גברא אם אמר הריני כמותך ה"ז נתפס דאדיבוריה קא מתפס וה"ק כמו שאתה נודר גם אני נודר וכ"כ התוס' במס' נזיר דף י"ג ולענין שבוע' ואח"כ כשהגידו לו הענין אמר ואני כמותך חל השבועה עליו כ"כ הרמב"ם ז"ל בתשו' והביאה הרא"ם בתשו':
והיכא דאמר כמו שנשבע פלוני אני ג"כ נראה דודאי אסור ולא שייך זה למתפיס בשבועה דהתם היינו טעמא משום דלא הוציא שבועה מפיו אבל הכא דאמר כמו שנשבע פ' ה"ז כאלו מפיק שבועה מפיו וראיה מההי' דנדרי רשעי' דנדר בנזיר ובשבוע' וקאמ' עלה דקמ"ל דמהו דתימא הא לא מפיק שבוע' מפיו ופיר' הרא"ש דכיון שהזכיר כנדרי רשעי' הוי כאלו מפיק שבועה:
סימן ג
מי שנשבע או נדר לעשות דבר א' ולא ידע שיש בעשיית אותו דבר איסור אי צריך שאלה לאותו נדר דראיתי לרבינו ירוחם ז"ל שכתב דאם נשבע שיעשה כך וכך מטעם שהיה סובר שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כ"כ לא חלה השבועה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות שבועות שבועות של שגגות כיצד כגון שנשבע שלא ילבוש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה ובפ"ד מהלכות נדרים כתב דשבועות שגגות אין צריך התרה. אבל ראיתי להר"ן ז"ל במתני' דפותחין בשבתות וימים טובים שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להתענות בהם מי היית נודר יע"ש (א"ה עיין לעיל סי' ב') נראה מדבריו שחולק עם הרמב"ם ז"ל ונראה דהר"ן לשיטתי' אזיל שפירש דלא הוי נדרי שגגות אלא היכא דהוי מוטעה בעיקר הנדר כגון שהיה סבור לזה ונמצא אחר אבל היכא דבעיקר הנדר אינו טועה אלא שהיה סבור בלבו כך וכך הוו דברים שבלב ומשום הכי כתב במתני' דגנבו את כיסי דצריך שיאמר בהדיא בשעת נדרו שנגנבו הא לאו הכי צריך התרה:
ולכאורה היה נראה להביא ראיה לחילוק זה מההיא דתנן במסכת תרומו' התור' מן היין ונמצא חומץ אינו תרומה דאע"ג דהתור' מן הרע על היפה תרומתו תרומה הכא שאני משום דהוי תרומה בטעות דהיה סבור שהיה יין והקשו התוס' על זה מאי שנא מההי' דהתורם קישות ונמצאת מרה דתרומתו תרומה ותירצו דיין וחומץ נהי דהוי מין אחד מכ"מ יש לו שתי שמות ונמצ' כיון לזה ונמצ' אחר משא"כ בקישות ונמצאת מרה דהכל מין אחד ושם אחד דחלה התרומה ואע"פ שהוא שוגג איברא דהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות תרומות פי' בקישות דהיינו טעמ' משום דהוי ספק אם היתה מרה מקודם אם לאו ואם היתה מרה מקודם אינה תרומה דהוי תרומה בטעות ואין זה דרך גמרתינו דפ' האיש מקדש דאמרו דמן התורה הויא תרומה במתני' דקישות ועוד קשה לי על זה דבפ"א מהלכות איסור מזבח כתב מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה וכתב מרן בכ"מ הטעם דלא הוי הקדש טעות אלא כגון שאומר שור שחור שיצא מביתי ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות ע"כ אלמא דאומר מותר לא מיקרי טעות:
הן אמת דעדיין איכא למימר דאין מכל זה ראיה לדברי הר"ן דשבועות שאני משום דכתיב האדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו למסכת שבועות דאומר מותר נתמעט מהאדם בשבועה דהוי אנוס וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות שבועות והתוס' בס"פ המקבל שדה כתבו דהא דאהדריה אביי כלי דאשכנתא היינו משום דהוה זכיה בטעות יע"ש. וראיתי להרב מהרדכ"ץ בבית י"ז חדר י"ג שכתב בההיא דנודרין להרגין שצריך שיאמר בלבו היום דאם לא היה יודע שצריך שיאמר בלבו היום ה"ז שוגג ולא חלה השבועה ודמי למי שנשבע לשקר וסבור שמותר להשבע דהוי מנדרי שגגות כההיא דרב כהנא ורב אסי דנתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס משום דלביה אנסיה והביא ראיה לזה מדברי התוס' פרק שבועת העדות אמתני' דאין חייבין על שגגתא גרידת' ופריך לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי ופי' התוספות ז"ל שגגתא גרידתא היינו שסוברים שמותר לשבע לשקר עכ"ד וזה נוטה למה שכתבתי לעיל. אבל עדיין איכא למדחי ולומר דהאי טעמא לא סגי אלא כדי לפוטרו מחיוב שבועת שקר משום דהוי אנוס דלביה אנסיה להשבע וזה שייך בשבועה דלשעבר אבל בשבועה דלהבא אע"פ שהוא טוען סבור הייתי דלא חלה עלי השבועה דברים שבלב הוו ואינם דברים וכן נראה קצת מדברי הריטב"א שכתב בחי' דהא דרב כהנא לא שייך אלא בשבועה דלשעבר דוקא וכ"כ והא אפילו בשבועה דלהבא מצינו דלא חלה השבועה דאמרינן בפ"ג דשבועות האומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ואכל את הראשונה בשוגג והשני במזיד פטור ופירשו המפרשים הכי שכל הנשבע ותולה שבועתו בדבר אחר אין השבועה חיילא אלא בשעה שעובר על התנאי והלכך אם בשעה שאכל התנאי היה שוגג הרי זה לא חלה השבוע' דבעינן האדם בשבוע' שידע בשעת חלות שבועתו שחלה עליו השבועה. אלמא דכל שאינו יודע שחלה עליו שבועה נתמעט מהאדם בשבועה. לא דמי דהתם בשעת חלות השבועה אינו נזכר כלל מהשבועה ודמי למי שהוציא שבועה מפיו ואינו יודע שהוא שבועה דלא חיילא. אבל זה שיודע שמוציא שבועה מפיו ויודע ענין השבועה אע"פ שבלבו היה סבור שלא חלה השבועה דברים שבלבו הוו ולא הויין דברים. איברא דהיה נראה להביא ראיה לדברי מהרד"ך מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מה' נזירות דאם אמר יודע הייתי שהנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שחכמים מתירין לו מפני שאינו יכול להחיות בלא יין וכו' אינו נזיר מפני שאלו בכלל נדרי שגגות וכתב הבכ"מ משום דלבו אונסו כי ההיא דרב כהנא וכו' עכ"ל והכי נמי בנדון דידן כיון דלבו אונסו שהיה סבור שאין השבועה חיילא. אבל לפ"ז צריך להבין מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם דאם אמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין ואילו הייתי יודע לא הייתי נודר הרי זה נזיר ואסור בכולן וכו' ואמאי לא אמרינן נמי הכא לביה אנסיה ולא היה סבור ליאסר ביין ולא דמי לע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים דאסור בכולם דהתם היינו טעמא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל הכא נימא לביה אנסיה דהוי שוגג גמור שלא ידע שהנזיר אסור ביין. ומצאתי למהרי"ט בח"א סי' ס"ח שפירש דטעמא דסבור הייתי שחכמים מתירין לו אין אנו מתירין לו לפי שהוא אומר סבור הייתי אלא לפי שעדיו עמו שאנו רואים שאינו יכול להחיות בלא יין ברישא דלא הייתי סבור שהנזיר אסור ביין אסור בכולן משום דהוו דברים שבלב ואינם דברים עכ"ל וזה נוטה לסברתינו. (א"ה ע"כ מצאתי ועיין בסי' שאחר זה):
סימן ד
מי שנדר בלשון כולל אי מצי לומר בלבי היה על דבר פרט:
גרסינן בפ"ד דנדרים גבי מתניתין דנודרין להרגין פריך שם היכי נדר ומשני באומר יאסרו פירות עולם עלי ואומר בלבו היום ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני וכתבו הרמב"ם והרא"ש והר"ן ז"ל ולא דמי לגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטים ואע"ג דקאמר סתמא וליכא אונסא דהכא היינו טעמא משום שמתכוין להוציא בפיו לשון שיהא משמעותו לעולם ומשום הכי דברים שבלב לא הוין דברים אבל התם כיון דלהוציא פת חטים נתכוון אלא בתר דאמר פת איתקיל מיללויה הרי אין פיו ולבו שוין עכ"ד. ולפי זה כל הנך דתנן במתני' בפרק הנודר מן הירק נדר מן השמן הרי זה אסור בב' אם קורין לב' שמן סתם וכן הנודר מן הבשר ה"ז אסור בבשר עופות כל הנך איירי אפי' באומר בלבי היה לבשר בהמה דכיון דלשון בשר הוא כולל ענינים הרבה לא מצי לומר בלבי היה על דבר פרט וכ"כ מהריב"ל בח"ג וכן נראה מדברי הר"ן שם גבי מתני' דהנודר מן הבשר שכתב דאף אם ביומא דהקזה ה"ז אסור בבשר מליח דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוי והשתא אם איתא דיכול לומר לפרט זה נתכוונתי ואע"ג דהלשון כולל כמה ענינים א"כ כי היכי דיומא דהקזה הוי הוכחה לבשר עוף ולבשר דגים ה"נ ליהוי הוכחה לבשר מליח וכ"כ הר"ן בפ"ג דשבועות בשם הרז"ה דהנודר מן המצה ואמר לא היה בלבי מצה של מצוה ה"ז אסור בכל מצה:
איברא דהרשב"א בתשו' כתב על מי שנדר שלא לאכול בשר כל השנה חוץ מי"ט אם חנוכה או פורים נקראים י"ט והשיב דבלשון בני אדם אינן מבוררין לקרות' י"ט ומיהו אם פירש ואמר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים ה"ז מותר וכדתנן ופירושן להקל עכ"ל. אלמא אע"ג דבלשון בני אדם מי שאמר כל השנה איתיה בכללא חנוכה ופורים אם פירש' ואמר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים הרי זה מותר והי' נ"ל לומר דהכא איירי כשאומר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים וכשאמרתי כל השנה חוץ מי"ט לא היתה כונתי להוציא לשון שיהא משמעותו כלל ולסמוך בלבי להוציא חנוכה ופורים אלא בלבי היה דלשון זה שאמרתי כל השנה חוץ מי"ט הייתי סובר דחנוכה ופורים הם בכלל י"ט וע"כ לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים אלא בשכונתו לומר לשון שיהא משמעותו כלל ולסמוך בלבו על דבר פרט כה"ג הוא דאמרי' דברים שבלב לא הוויין דברים כיון דהוא יודע שלשון זה שאמר הוי כלל וכן נראה מדברי המרדכי ודוק ותשכח. וכן נראה מדברי הריב"ל בח"ב סי' נ"ב וכן נראה מדברי התוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ג בד"ה ודילמא למיפטר נפשיה מאחריניתא קאתי ובפ"ד נדרים תנן הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור מן הילודים ר"מ מתיר אף בילודים וחכמים אומרים לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוליד ופי' הר"ן דחכמים סברי דלשון הנולדים הוי לשון כולל דהיינו אותם שנולדו ושעתידין להוליד וחכמים לא דעת ג' הוא אלא לפרושי טעמא דתנא קמא אתו ע"כ אלמא דאע"ג דהוי לשון כולל משמע דאי פי' ואמר לא נתכוונתי אלא בנולדים דוקא שרי בילודים מדקתני לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוליד וכ"ז בשדעתו להיות מותר בזה בשעה שנודר שסובר שאין זה בכלל לשונו אבל אם בדעתו שזה לשון כולל לא. ומהריב"ל ז"ל הקשה על דברי הרמב"ן מההוא דפ"ג גבי כי השביע משה את ישראל דפריך ולימא להו קיימו תורה ומשני חדא תורה משמע אלמא אע"ג דסתמא תורה כל התורה משמע אם כיון בלבו לפרט מהני וכבר כתבתי בה' שבועות דלשון תורה יש שני משמעיות וכמו שפירש רש"י ז"ל דתורה שבכתב הוי קאמרי וכשנשבע לעשות בקום עשה כגון שנשבע לאכול שמן אע"ג דשמן כולל שניהם של זית ושל שומשמין כל שאכל אחד מהם יצא מידי שבועתו משא"כ באומר שלא אוכל שמן כיון דבלשון זה יש משמעות לשנים כל שאכל אחד מהם עבר שבועתו והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אישות המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ה"ז יוציא ואם אמר אח"כ לא אסרתי לה אלא מפני בני אדם פרוצים שיש באותו אבל שומעין לו אם הוחזקו שם בני אדם פרוצים ע"כ אלמא דאע"ג דהדירה בסתמא וסתמא לעולם משמע כל שפירש אח"כ ואמר שלא היתה כונתו אלא לאותו אבל שומעין לו והיינו טעמא מפני שזה לא כיון לומר לשון שיהא משמעותו לעולם ולסמוך על מה שבלבו ובנודרין להרגין שאני שהוא מכוין להערים ולומר לשון שהוא יודע בו שמשמעותו לעולם ולכוין בלבו היום:
סימן ה
כתב הטור סי' ר"ח סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל האומר הרי פירות אלו כבשר מליח אומרים לו ומה היה בלבך אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן ה"ז אסור וכו' בד"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שני ענינים אבל מקום שדרכן שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית ה"ז אסור וכו' וכתב הרב ב"י דבסיפא אפילו אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור. אמנם קשה דאחר כך כתב הרמב"ם נדר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת וכו' אע"פ שמשמען לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ה"ז מותר ונ"ל דחילוק יש בהן דברישא שכל העם אין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית אלא שזה בא לומר שהוא קורא חרם לחרמי כהנים בטלה דעתו אצל כל אדם ולא צייתינן ליה והוי דברים שבלב והוי כי ההיא דאמרינן בפ"ג דשבועות גבי אם לא ראיתי גמל פורח באויר ה"ז שבועת שוא וקאמר בגמרא ודילמא האי גברא צפורא רבה קא חזי ואסיק ליה שמא דגמלא וכי קא משתבע אדעתא דידיה אישתבע וכ"ת בתר פומיה אזלינן ולא אזלינן בתר דעתיה וכו' וכתב אשירי וסוגיא דשמעתין דלא אזלינן בתר דעתו כיון דכ"ע לא קרו ליה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוא הדין הכא דכ"ע לא קרו חרם סתם אלא לחרמי ב"ה והוא אומר שבלבו היה לחרמי כהנים הוי דברים שבלב ואינם דברים אבל בסיפא בנודר בחרם ואמר בלבי היה לחרמו של ים שהוא המכמורת אינו אלא שמפר' דבריו ואומר חרם שאמרתי פירושו הוי מכמור' וכן קרבן שאמרתי פירושו הוי קרבן מלכים עצמי שאמרתי פירושו הוי עצם כל אלו מפרש הלשון שהוציא מפיו והוי כי ההיא דאמרו בגמרא דשבועות כשהשביע משה את ישראל ולימא להו קיימו מאי דאמר אלוה לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים כלומר ומסיק ליה שמיה אלוה לא משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה ופירש רש"י ז"ל וכי אזלת בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי ואע"ג דבלשון בני אדם משמעותו לאיסורא דכי אמרי באלהים שנעשה כך משמע לשמים מכל מקום כיון דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה לא הוו דברים שבלב לבד וה"ה הכא כיון דהמכמורת איקרי חרם אע"ג דמשמעותו לאיסור דבלשון בני אדם כי אמרי חרם משמעיתם לחרמי ב"ה מ"מ כיון דמכמורת נמי איקרי חרם:
איברא שחילוק זה אינו כ"כ מרווח ואיכא לדחויי והמחוור נ"ל דהאי סיפא דנדר בחרם ואמר בחרמו של ים באשתי ואמר אשתי שהיתה כבר בלשון בני אדם ה"נ קרו לי' תדע דבפרק השולח גבי הכותב נכסיו לעבדו אמרינן מאי עבדי עבדי שהי' כבר וכן אמרו במקום אחר מאי אשתי אשתי שהיתה כבר אלמא בלשון בני אדם כך והא דכתב הרמב"ם ז"ל אע"ג דמשמעותו לאיסור ה"פ דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וזה מדעתו נדר והוי ס"ד לומר שלא יהי' נאמן אשמועינן דאפי' הכי נאמן וה"ט דאדם נאמן על עצמו. ור' ירוחם כתב שהטעם שצריך שאלה באלו שאין דרך לקרא חרם של ים חרם סת' ולא קרבנות מלכים ע"כ. וצריך להבין א"כ ת"ח נמי אמאי אין צריך שאלה והא כיון שאין דרך בני אדם לקרוא חרם סתם לזה הוו דברים שבלב ובטלה דעתו אצל כל אדם ומ"ש הב"י מאי אירי' קרבנות מלכים שהוא לשון כולל והלא אפי' נתכוון בהפך ממה שאומר נאמן וכדאמרינן נתכוון להוציא חטים והוציא פת שעורים נאמן ומותר וכו' ל"ד דהתם טוען שמה שהוציא בשפתיו הוא בטעות משא"כ כשטוען דבלבו היה כך דמ"מ הוא כיון לומר לשון שמשמעותו לאיסור והוי כי ההיא דכתב המרדכי דהיכא דהוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ובלבו לחשוב פת חטים אסור ודברים שבלב לא הוו דברים כיון שכיוון לומר לשון שמשמעותו לאיסור וכ"כ הרמב"ן והר"ן גבי מתני' דנודרין להרגין והכא ה"ט דנאמן מפני שהוא לשון כולל וכמ"ש וממה שכתבנו יש ללמוד דברישא באם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם דאינו נאמן הוי אפי' בת"ח וכ"כ הרב בש"ך איברא דאיכא למימר כיון דאיכא מיעוטא להתיר מצי לומר אנא מן מיעוטא דקרו ליה הכי וע"כ לא אמרו להחמיר אלא כשאינו מפרש דבריו ונאמן אדם על עצמו וכ"נ מדברי הטור שכתב אינו נאמן ובת"ח לא שייך האי טעמא דודאי נאמן הוא. ולפי זה אתי שפיר דלא תיקשי קושית הב"י הלא הנודר מן השמן סתם ה"ז אסור אף בשמן שומשמין ואע"ג דרובן לא קרו לשמן שומשמין שמן סתם משום דאמרינן שמא כיון לאסור אף בשמן שומשמין ואי בלשון בני אדם אזלינן בתר מיעוטא קשה. אבל לפי מ"ש אתי שפיר:
והרמב"ם בפ"ב דה' שבועות כתב ז"ל אם נשבע בפנינו שלא יאכל היום ואח"כ אמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום או תנאי היה בלבי ה"ז אינו לוקה. וצריך להבין דבפ"ב כתב דאם נשבע לאנס שלא יאכל בשר ובלבו שלא יאכל היום אע"פ שדברים שבלב אינם דברים הכא שאני שאינו יכול להוציא בשפתיו ע"כ וא"כ איך כתב הכא דמצי טעין לומר תנאי היה בלבי והלא דברים שבלב אינם דברים והבכ"מ כתב דה"ק תנאי היה בלבי והוצאתיו בשפתיו וכל זה דוחק דלשון היה בלבי לא משמע הכי. נלע"ד דההיא דנודרין למוכסין שהלשון שהוא אומר שלא יאכל בשר סתם משמעותו לעולם וכן פסק הרב"י בש"ע סי' רי"ט ומ"ה אי לאו טעמא דאונסא לא הוה מהני מה שבלבו כיון דסותר מה שהוציא בפיו שמשמעותו לעולם אבל באומר תנאי היה בלבי אינו סותר משמעות הלשון דה"ק כשאסרתי בשר עלי היה ע"ת אם יהיה דבר פלוני ולמדנו מדברי הרמב"ם דהיכא דשנים אומרים נדרת והוא אומר לא נדרתי דנאמן דאי בעי אמר לא היה פי ולבי שוין כלומר טעה לשוני והוציא אכילה דנאמן לומר כך. וכן אמרו בגמרא דאם הוציא פת חטים ובלבו פת שעורים מותר בשניהם. והא דאמרו בפרק ואלו מותרין גבי מתני' שאוכל לך אסור וקאמר רב אשי שאי אוכל קאמר ופריך פשיט' ומשני מהו דתימא מקום לישנא הוא דאיתקיל קמ"ל ע"כ כבר כתבו התוס' דאיירי בששכח ואינו יודע היכי הוה דעתו. אמנם הרא"ש כתב שם דאפילו אמר אח"כ לא מהימני' ליה:
סימן ו
מעשה שהיה כך היה ראובן ושמעון אחים יחדיו באהבה עזה והגיע שמעון לפרק הנושא וראובן אחיו באהבתי אותו היה רוצה לעשות חופתו תוך ביתו ושמעון היה מסרב לעשות החופה חוץ לבית אחיו הנזכר וראובן היטב חרה לו והיה בכעס עם אחיו ומתווכי השלום היו מרצין לראובן להשקיטו מרוגזו והשיב ראובן באף ובחימה ונתקוטט עם אשתו ובתוך המריבה אמר ז"ל סירי נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה סי אינטרארי אלה חופה די שמעון וגם אמר לבני ביתו אי סי בוש דישא"רי אינטראר ואח"כ בא שמעון ואמר כי לא יעשה חופתו כי אם תוך בית אחיו ראובן ועתה יורנו המורה אם יש התרה לראובן כיון שהחופה היא תוך ביתו והוא העיד על עצמו שלא נדר מחמת שהכעיסו אלא אם תהיה החופה חוץ לביתו או אינו צריך התרה כלל כיון שכל נזירותו היה לסיבת החופה שתהיה חוץ לביתו וגם ראובן יש לו מודעא מראש השנה על כל נדרים ונזירות דליהוו בטלים והוא לא זכר המודעא בעת הנזירות על הכל יורנו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ושכמ"ה:
תשובה במה שטוען ראובן שלא היה כונתו בנדרו מחמת שהכעיסו אלא עד אם יעשה החופה חוץ לביתו. הא מלתא במחלוק' שנויה דהרמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות נראה דס"ל דאם נדר סתם ואח"כ טוען תנאי היה בלבי דשומעין לו והוא מהתוספתא יע"ש והראב"ד ז"ל חולק על זה דתנאי היה בלבי לא מהני דהויין דברים שבלב והבכ"מ נדחק בדברי רבינו ופי' דתנאי היה בלבי דקא' היינו שאמרו בלחש. ולע"ד היה נראה לפרש דברי הרמב"ם כפשטן דס"ל ז"ל דתנאי היה בלבי לא הויין דברים שבלב דלא מהני כיון שאינו סותר את מה שהוציא בפיו כמו שכתבתי לעיל ס"ס ה' וכ"כ התוס' בפ"ו דשבועות דף כ"ג ד"ה ודילמא למיפטר מאחרינתא קא מכוין ז"ל ואע"ג דדברים שבלב לא הויין דברים היינו היכא שסותר מה שהוציא בפיו אבל היכא שאינו סותר הויין דברים:
איברא דלכאורה היה נראה דלאו כ"ע מודו בזה והתוספות לשיטתייהו אזלי דלקמן בפרקין גבי גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור כי אם בפת חטים כתבו התוס' דה"ט משום דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ומתוך כך הוקשה להם מההיא דפ"ג דנדרים דמשמע דדוקא היכא דאיכא אונסא הוא דהויין דברים הא לאו הכי לא והוצרכו לחלק בין ת"ח לע"ה יע"ש. אבל הרא"ש כתב בשם הרמב"ן לחלק ביניהם דההיא דאינו אסור אלא בפת חטים איירי בשטעה בהוצאת פיו שבלבו היה להוציא פת חטים וטעה והוציא פת סתם יע"ש. ולפי דבריהם נראה דלא ס"ל למ"ש התוס' דכל שאין הפה מכחיש את שבלבו הויין דברים אילולי היכא דטעה בהוצאת פיו. האמנם כד דייקינן בה אפשר דלא פליגי אלא דס"ל להרא"ש והרמב"ן ז"ל דההיא דפת חטים חשיב סותר את מה שהוציא בפיו דפת סתם כל פת במשמע והתם נמי בנדרים כיון דאסר סתם לעולם משמע וכמ"ש הר"ן יע"ש:
שבתי וראיתי דברי הר"ן בפ"ג דנדרים שכתב דהא דמהני באומר בלבו היום היינו כי לא אמר לעולם שאין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא מפיו אפילו גבי אונסא אלא דהכא סתמא קאמר ונהי דסתמא לעולם משמע טפי ממהיום מ"מ הך אונסא מפרש לדבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהפך ע"כ. ונראה דבהא פליגי דהתוס' סבירא להו דכל שאין הפה. מכחיש מה שבלבו אע"פ דסתמא לעולם משמע כיון שלא אמר בפירוש בהפך הויין דברים ולדעת הרמב"ן והרא"ש והר"ן ז"ל אפי' כשאין הפה מכחיש את שבלבו כיון דסתמא טפי משמע לעולם לא הויין דברים זולת היכא דאיכא אונסא. ומ"מ נראה דאפילר החולקים על דברי התוס' לא אמר דלא הויין דברים אלא היכא דמשמעות פיו סותר קצת למה שבלבו אבל האומר תנאי היה נראה דאין זה סותר כלל מה שהוציא בפיו ותדע דבפ"ב דכתובות גבי העדים שאמרו כת"י הוא אבל תנאי היה הרי אלו נאמנים אוקמוה הגאונים דאיירי אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר והר"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם מפני שאין אלו סותרים דבריהם הראשונים דתנאי מלתא אחריתי היא שאין עדות הראשון כאלו נתפרש שלא היה בו תנאי אלא סתם היה והשתא מלתא אחריתי קא אמרי ע"כ ואפי' לדעת האחרונים דפירשו דאיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר לאו משום דס"ל דתנאי הוי סותר מה שאמרו מקודם דאם כן תיקשי להו קושית הר"ן ז"ל דאי חשיב השטר כאלו כתבו בפירוש דנעשה בלא שום תנאי א"כ כי נמי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא ליהמנו וכו' יע"ש אנא ס"ל דאף על פי דתנאי לא חשיב כסותר מה שאמרו קודם מכל מקום גזירת הכתוב דאינם חוזרים ומגידים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אחר שנחקרה עדותם אינם יכולים להוסיף על עדותן או לומר תנאי היה עיין בפ"ג מהלכות עדות. והכי נמי בנדר סתם וקאמר בתנאי נדרתי אין זה סותר מה שנדר מעיקרא דתנאי מלתא אחריתי ודברים שבלב כי האי הויין דברים:
אמנם מדברי הר"ן גבי מתני' דקונם אשתי שגנבה את כיסי ונמצא שלא גנבה דשרי אין נראה כן שפי' הר"ן דאיירי בשפירש בשעת נדרו ואמר שגנבה הא לאו הכי אלא שנדר סתם ואתי ואמר בלבי היה אם גנבה ה"ז אסורה יע"ש והייתי יכול לומר אלולי דברי הר"ן ז"ל דכל היכא דטעין תנאי היה בלבי ואדעתא דהכי נדרתי הכי נמי דשרי ואע"פ שלא פי' בשעת נדרו וכ"נ מדברי הרשב"א בתשו' והביאה הב"י בסי' רכ"ח ז"ל נראין הדברים ברורים שכל שנדר סתם ואח"כ אמר אדעתא דהכי נדרתי דנאמן יע"ש ומתני' דהכתה את בני דאצטריך לפרושי איירי בסתם דלא טעין מידי ואעפ"כ כל שאמר שהכתה את בני או שגנבה כיסי הוי כאלו פי' מעיקרא ואמר אם הכתה דהוה ס"ד לומר דלשון זה אינו תנאי ואפשר דדברים אחרים גם כן היו בינו לבינה ופי' אחד מהם קמ"ל דלשון זה הוי כאלו התנה. אבל מדברי הר"ן שפירש דה"ט דבעינן שיפרש ויאמר שהכת' דאי לא אע"פ שהי' דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר משמע דאפילו בטוען כך וכך היה בלבי ובתנאי נדרתי לא מהני וע"כ צ"ל דס"ל דתנאי היה בלבי הוו דברים שבלב ואינם דברים ואפי' לפי מ"ש הרב בעל"מ דהרמב"ם חולק על דברי הר"ן מדכתב בהלכות נזירות גבי נדר בנזיר ואח"כ מצא שנגנבה בהמתו דאינו נזיר ומהראנ"ח בח"ב ג"כ כתב דהתוס' לא ס"ל לדהרן ז"ל הגם כי לע"ד יש לגמגם על דעתם מכל מקום נ"ל דאפי' לפי דבריהם לא אמרו אלא בטוען טעות בנדר דנמצא שלא היה כמו שהיה סבור בלבו אבל בטוען תנאי היה בלבי אם יהי' כך וכמתני' דקונם שאיני נושא את פ' שאביה רשע ואח"כ עשה תשו' כ"ע יודו דאיירי דוקא כשפירש ואמר שאביה רשע אבל סתמא וטעין אח"כ מפני שאביה רשע אמרתי לא מהני. ומכל מקום אפילו נימא דתנאי היה בלבי לא מהני כסברת הראב"ד ז"ל כיון דלא פירש בשעת נדרו עדיין איכא למישרי בנ"ד דחשוב כאלו פירש שכל עצמו של ראובן לא נדר אלא מפני שהי' מתקוטט תחלה עם שמעון שיעשה חופתו תוך ביתו ומתוך שלא רצה שמעון קפץ ראובן ונדר הוי כאלו פירש ואמר דלא יכנס לחופתו כשיהי' חוץ לביתו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח ז"ל ורואים הדברים שבגללן נדר לפרושי נדרו יע"ש וכמו שסברתיה כך מצאתיה למהרי"ט בח"ב ז"ל ונראה לי דהא דנקט במתני' שגנבה ה"ה אם לא פירש הטעם אלא שידוע לנו שאמרו לו שגנבה וע"ז היה קטטה ביניהם:
איברא דראיתי להרב מהר"ר אליהו ז"ל בח"ב סי' ע"ב דרפויי מרפיא בידיה אי מה שפי' קודם שעת הנדר אי חשיב כמפרש ותולה נדרו או לא סגי אלא עד שיפרש בעת נדרו. ואשוב אתבונן בדברי הרב מהרי"ט ז"ל דנראה דאף הוא לא אמר' אלא בנדר טעות אבל בתולה נדרו בדבר נראה מתוך דבריו דצריך לפרש בעת נדרו ולא סגי במה שפירש מעיקרא ונראה שדקדק הכי מדברי הרמב"ם והטור שכתבו מי שנדר ופירש בשעת נדרו הדבר שנדר בגללו כגון שאביה רע משמע לי' דאיירי דווקא כשפירש בנדרו ממש, ולע"ד אפשר ודאי דלא בעי' שיפרש סמוך לנדרו ממש אלא כל שפירש מעיקרא שלא היה רוצה לישא אותה שאביה רע ואח"כ כשהיו מסרבין עוד בו קפץ ונדר סתם כיון דבאותה שעה שנדר פירש הסיבה שלא היה רוצה אותה סגי. ומ"מ אפילו נימא דבתול' נדרו צריך לפרש עם נדרו ממש בנ"ד אפשר דשרי כל שפירש מעיקרא ודמי למה שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ז"ל הדיר' לאשתו שלא תלך לבית המשתה ה"ז חייב לגרשה ואם טען ואמר מפני בני אדם פרוצים שיש באותו משתה והיחזקו שם פרוצים שומעין לו אלמא דאע"ג שנדר סתם ולעולם משמע עכ"ז אם טען שלא היה כוונתו כי אם למשתה זה שימעיי כיון שהוחזקו שם פרוצים וא"כ הכא נמי בקונם שאיני נושא את פ' כשטען אח"כ מפני שאביה רש אמאי אין שומעין לו כיון שאביה הוחזק רשע אלא דנראה דלא בעינן שיפרש בשעת נדרו ממש אלא בתול' נדרו דר"ל בתנאי נדרתי דכל שלא פירש סתמא משמע בלא תנאי אבל הכא דלא טעין תנאי היא אלא שבא לפרש על מה נדר ואומר על זה נדרתי ועל זה לא נדרתי לא נמצא מעקר נדרא ושומעין לו כל שהוחזקו שם פרוצים וכמו כן בנ"ד אינו אלא מפרש לנדריה שאומר כשנדרתי שלא אכנס לחופתו כונתו היה חוץ לביתו ולישניה ג"כ משמע הכי דלא אכנס לחופתו דקאמר איירי חוץ לביתו דאי בתוך ביתו אינו נכנס שם בשביל חופתו אלא לצרכו ולצורך בני ביתו ואיכא נמי אומדנא דמוכח שלא היתה כונתו לאסור כניסתו כי אם חוץ לביתו דאי תוך ביתו אנן סהדי דלא מסיק נפשיה בכי האי דאין אדם מתרצה שיעשו חופתו תוך ביתו והוא ואנשי ביתו ישבו מבחוץ. כלל העולה מכל מה שכתבנו דבנדון זה כיון דאיכא אומדנא דמוכח וג"כ שפירש הדברים מקודם על מה היתה השנאה שיש להקל בנדרו ומה גם בהצטרפות מסירת המודעא הנה נא ערכתי משפט קמיה דמר נינהו הרב הוא הראש הרב המופלא אחד היה אברהם גדול שבדורו ולדעתיה אני צריך נאום אפרים נבון:
סימן ז
במאי דקי"ל דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים כדגרסינן בפ"ק דנדרים גבי מתני' דהאומר מודרני ממך שאני אוכל לך אמר שמואל והוא דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אבל אמר מודרני ממך לבד לא מ"ט מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל וגם לדבר עמו מותר שאינו מוכיח לזה יותר מלזה דהוי ידים שאינם מוכיחות יע"ש נראה דהיינו בידים שא"מ אבל בידים מוכיחות אע"ג דמספקא לן אי לאיסור אי להיתר אמרינן סתם נדרים להחמיר והכי מוכח ממתניתין דסתם נדרי' להחמיר והכי מוכח נמי ממתני' דטמא טהור שאוכל לך אסור דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל ואע"ג דאיכא תרומה דאית בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר יע"ש:
איברא דקשה מדתניא האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם הרי זה אסור ואמר שמואל והוא שנדר ובא מאותו היום ואילך משמע הא אם היו ימים מותרים בנתים לא חייל נדרא דדילמא בימים המותרים התפיס ואמאי לא אמרינן סתם נדרים להחמיר וראיתי להר"ן ז"ל ברפ"ג דשבועות שכתב דיותר סברא לו' דבימים המותרים התפיס כיון דסמוכים לו והבכ"מ כתב שם דכיון דספיקא הוי אזלינן לחומרא וכי אוקמא בנדור ולא מאותו היום ואילך אינו אלא לאפוקי נפשין מספקא. הנה הוכחנו דכל היכא דהוי ידים מוכיחו' אע"ג דמספקא לן אי בהיתר' התפיס או באיסורא רא התפיס אזלינן לחומרא וכתבתי כל זה מפני שראיתי להרשב"א ז"ל סי' תר"ב דאם אמר כל מה שיגיע לי מפ' יהא הקדש אם הקדש ממש קאמר או דילמא יודע הוא דאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו והלכך הכי קאמר הרי הוא הקדש שיהא אסור כהקדש ואע"ג דאמרינן התם דדוקא ודאי הא לאו הכי מותר דבעינן ידים מוכיחות וכו' עכ"ל. ולפי מה שכתבנו לא נכנס זה בסוג ידים שאינם מוכיחות דכיון שהשלים הלשון ואמר כל מה שיגיע לי מפ' יהא הקדש ידים מוכיחות הוי ואע"ג דמספקא לן אי הקדש ממש קאמר או שיהא אסור כהקדש בהא ודאי אמרינן סתם נדרים להחמיר ועיין בתשו' הרא"ם ז"ל סי' ן' כדברי ועיין בהר"ן גבי מתני' דקונם שאיני מדבר עמך יע"ש. ועוד נראה לי דכל היכא דודאי נדר אלא דלא מוכח אי לאיסור אכילה או לאיסור דיבור לא חשיב ידים שאינם מוכיחות וכל שאומר בלבי היה לזה ה"ז אסור וכן נראה מרפ"ק דנזיר דאמר אהא הרי זה נזיר כשנזיר עובר לפניו ופריך ודילמא לפטרו מקרבן קאמר באומר בלבו נזיר ע"כ אלמא כיון דאיכא יד לנזירות כל שנזיר עובר לפניו דאי אינו עובר' לפניו אפילו יד ליכא דדילמא אהא בתענית קאמר אפילו הכי הוי נזיר והא דאמר שמואל במודרני ממך והוא דאמר שלא אוכל לך משום דהוי ידים שאינם מוכיחות היינו משום דמודרני משמע לאיסור דיבור כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אלו והא דקאמר עלה ש"מ ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים היינו לומר דאפי' אם אומר בלבו היה לאיסור אכילה אינו אסור. עוד אמרו גבי סתם נדרים להחמיר נדר בחרם אם בחרמי כהנים הרי זה מותר ואם בחרמי שמים הרי זה אסור ואם בסתם להחמיר ופירש התוס' והרא"ש ז"ל דבסתם היינו שר"ל כמו שיפרשו חכמים הלשון אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ו מהלכות ערכין דסתם חרמין לכהנים צריך לומר דהכא כששכח איירי שאינו יודע אם היתה כוונתו לחרמי שמים וכן נראה מדברי הרשב"א ברש"י שהבאתי לעיל גבי האומר כל מה שיגיע לי מפ' יהא הקדש דמספקא לן אם הקדש ממש קאמר או שיאסר עליו כהקדש אלא דחשיב ליה ידים מוכיחות דאדם יודע שאינו מקדיש דבר שאינו שלו וליאסר כהקדש קאמר והשתא אתי שפיר מ"ש התוספות בריש נדרים גבי וחרמים כחרמים יע"ש:
סימן ח
וגבי מאי דאיבעיא לן אם יש יד לצדקה או לא סלקה בתיקו וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל לחומרא והר"ן ז"ל תמה על זה דהא ספקא דממונא הוי ולדעתי הכא משום ספקא דנדרים מטובה דקי"ל בפיך זו צדקה והאומר ליתן דינר לעני אפי' הרמב"ן ורשב"א דכתבו דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בהקדש ב"ה אבל בצדקה לעניים, לא היינו דלא חשבינן אמירה כמסיר' אבל ודאי חייב לקיים דבריו משום נדר ועיין במהרי"ט בח"מ ח"ב:
סימן ט
במאי דנחלקו הראשונים בנדר שהוציאו בלשון שבועה. כתב הב"י בסי' רל"ט דדעת הרא"ש ז"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא הוי כלום מדכתב הרא"ש דאם אמר אני נודר שלא אוכל לך אין כאן נדר יע"ש ולע"ד דכה"ג כ"ע מודו דלא הוי נדר כלל דלשון אני נודר הוי לשון קבלה ולענין תענית בלבד הוא דמהני ואין כאן לשון נדר כלל וע"כ לא אמרו בנדר שהוציאו בלשון שבועה דיד מיהא הוי אלא כשהוציא מפיו נדר אלא שהוציאו בלשון שבועה שאמר קונם שלא אוכל או הרי עלי שלא אוכל דקונם ועלי נדר הם אלא שהוציאו בלשון שבועה שאמר שלא אוכל והוי יד שאנו מפרשים דקונם דקאמר אככר קאי מה שאין כן באומר אני נודר הוי לשון קבלה והרי זה שבועה:
עוד כתב הב"י דאם אמר הריני אסור בפירות פ' דלא אמר כלום משום דהוציאו בלשון שבועה. ואין נראה כן לע"ד דהריני אסור נדר גמור הוי והכי כתב הרמב"ם בפ"ה הרי את אסור בהנייתי הרי זה אסור ובפ"ב דנזיר אמרו מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו אינו אסור אלא באותו כוס בלבד כל שהי' שיכור ואמרו שם דטעמא דנעשה כאלו אמר הרי עלי קרבן. אלמא דלא אסר בהדיא החפץ והוי כאלו אמר הריני מופרש ממנו נעשה כאלו אמר הרי הוא קרבן. והכי אמרי' בירושלמי אמר לככר פרוש אני ממנו לא אסרו עליו אלא לשם קרבן ומשום הכי כתב הרמב"ם ז"ל דאם אמר לחברו מופרשני ממך שלא אוכל לך הרי זה אסור דמה שאמר מופרשני ממך הוי כאלו עשהו קרבן והדר מפרש דמה שאסרו עליו היינו שלא יאכל עמו ולא דמי לנדר בלשון שבועה דאיכא מאן דאמר דלא הוי נדר דהיינו דוקא באומר קונם שלא אוכל ככר זה דקונם לחוד לא הוי מידי אבל האומר הריני מופרש ממך הרי זה נדר ומה שאומר אח"כ שלא אוכל אינו אלא שמפרש למה הוא אוסר. ועוד נראה לי דבלשון איסור אפילו הוציאה בלשון שבועה הרי זה שבועה והכי אמרו בפ"ג דשבועות איסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה לומר לך הוציאו בלשון נדר נדר הוציאו בלשון שבועה הרי זה שבועה וכשאמרו בלשון נדר שאמר הריני אסור בפירות פ' הרי זה אסר גופו מלאכול אותם פירות וכן כתב הרמב"ם בפ"ה הריני אסור בהנייתך הרי זה אסור נמצא אומר הריני אסור בהנייתך אסר נפשיה בהנייתו ואת אסור בהנייתי אע"פ שאין יכול לאסור גופו של חבירו נעשה כאלו אסר הנייתו עליו:
סימן י
גרסינן בפ"ג דשבועות איזהו איסור האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו כיום שנהרג גדליה בן אחיקם ואמר שמואל והוא שנדור ובא וכו' ופריך כיום שמת בו אביו פשיטא ומשני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה סד"א כיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא הויא איסור והאי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבנן הוא אסור כי נדר חייל עליה איסורא דאורייתא וכי מתפיס קאי עליה בבל יחל וכתב הרא"ש ז"ל כן כתוב בספרים ורש"י ז"ל לא גריס לי' דאי נמי דאורייתא הא אמרי' לקמן דחלין על דבר מצוה כדבר הרשות ונראה דגרסינן ליה דנהי דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות מיהו כי מתפיס ביה.. אעיקרא קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ע"כ וכ"כ הטור בסי' רט"ו דאם התפיס בהם דבר אחר אין דעתו אלא בעיקר האיסור יע"ש. וצריך להבין דנראה דכל כי האי גוונא דשני האיסורים עומדים בבת אחת לא מספקא להו לבעלי הגמרא אלא כי מספקא להו היינו במידי דמעיקרא הוה אסור ועכשו שרי דמשמעו' הענין נראה דמתפיס בדהשתא אלא דמספקא לן דילמא במעיקר' קא מתפיס כיון דנדר שמע מינה דעתיה אאיסורא דאם לא כן לישתוק אבל היכא דשני האיסורים עומדים ואסור משתיהן והתפיס בו דבר אחר בהא ודאי ליכא לספוקי אי משום דמשמעות הענין בדהשתא אי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תדע דהכי הוא דהא מייתי עלה בגמרא מההיא דהאומר כנותר דאיירי לאחר זריקה דאלמא בעיקרו קא מתפיס ודחי לה בעולה קא מיירי דאיסור עולה עדיין קאי ועומד ולא מיבעיא קאמר לא מיבעי' בשר וכו' אלא אפילו נותר אסור דסד"א באיסור נותר קמתפיס ולא הוי דבר הנדור קמ"ל דבאיסור עולה קא מתפיס אלמא דאפילו למאי דסבר דבדהשתא קא מתפיס ולא במעיקרו פשיטא ליה דכל ששני האיסורים עדיין תלויין ועומדים חד איסור עולה וחד איסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס ועוד מייתי עלה מההיא דבכור ודחי לה דכ"ע לפני זריק' דמים ומ"ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור ומאן דאסר בכור נמי מתפיס בנדר הוא שמצוה להקדישו ע"כ בגמרא. והשתא קשה דסוף סוף תפשוט מיניה דנהי דסבירא לי' דבכור נמי מיקרי דבר הנדור כיון דמצוה להקדישו עדיין אמאי אסור נימא בדמעיקרא התפיס באיסור שהוא מקודם שהקדישו אלמא דכל מידי דאיסור ואסרו ג"כ בנדר ואח"כ התפיס בו דבר. אחר דעתו על דבר הנדור הוא. ולע"ד היה נראה לי לפרש פירוש אחר דה"ק בגמרא סד"א כיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא הוי מתפיס בנדר דכל כי האי גוונא לא מיקרי דבר הנדור אלא דבר האסור וכסברת ר' יהודה דמתיר בבכור מאי טעמא דלא חשיב דבר הנדור כיון דכי לא נדר נמי אסור ולפי זה אפי' אם אמר הנודר שדעתו היה על הנדור מותר. איברא דלשון הגמרא דקאמר כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עליה איסור נראה כסברת הרשב"א דסובר דאין הנדרים חלין על האיסורין:
סימן יא
ראובן שנתכעס עם אשתו ומתוך כעסו אמר ה הרי את אסורה עלי כאימא:
תשובה כבר ראיתי מ"ש הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל סי' כ"ז דבנדון זה אסורה עליו מדין נדר ומה ששנינו במשנתינו האומר הרי את עלי כאמי לא אמר כלום היינו היכא דלא אמר אסורה וכו' יע"ש. אבל לע"ד אין נראה כן דהלא מפי' רש"י ז"ל שם בשמעתין נראה דמתני' איירי אפי' באמר לה הרי את אסורה עלי כאמי ואפ"ה לא אמר כלום ואע"ג דאילו לא הוה מסיק בדיבוריה לומר כאמי היתה אסורה מכיון דאמר הרי את אסור' עלי מ"מ השתא דאיתפיס בדבר האסור לא אמר כלום וכן נראה מדברי הרא"ש גבי מתני' דכנדרי כשרים עלי לא אמר כלום פי' הרא"ש וז"ל ואפי' אם אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי בקונם לא אמר כלום וכ"כ הטור וכן פסק הש"ע יע"ש אלמא דאע"פ שאמר ככר זה עלי בקונם כל שהתפיסו בדבר שאינו נדור לא אמר כלום וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל בהדיא בחי' למסכת קידושין דף ד"ן ז"ל הצ"ל קיימא לן שאין נדרי איסור קיימין אלא כשתולה איסורין בדבר הקדוש כקרבן וכשא' הקדשות דאינהו איסור חפצא אבל כשתולה אותו בדבר האסור מעצמו כגון שאמר ככר זה אסור כנבלה כחזיר כשקצים וכיוצא בהם לא אמר כלום ואפי' משום ידות נדרים ליכא עכ"ד וכ"כ שם משם רבו ז"ל יע"ש. וכן מוכח מההיא דפליגי ר"ש ור"י בפ"ק דנזיר באומר הריני נזיר כשמשון לא אמר כלום אליבא דר"ש משום דהוי מתפיס בדבר האסור דשמשון לאו נדור הוה ומדסתם ותני לא אמר כלום משמע דלא הוה נזיר כלל ואע"פ שאמר הריני נזיר מכיון שהתפיסו בדבר שאינו נדור:
איברא דהיה נראה לכאורה איפכא ממתני' דפ' כל המנחות הרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החטים ואמר ר"י עלה דאתיא אפילו כב"ה ואיירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין וכן פסק הר"מ ז"ל בפי"ז מה' מעשה הקרבנות וכ"כ הרבכ"מ דה"ט דכשאומר הרי עלי מנחה ושאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר ה"ז חייב דאע"ג דכשאומר הרי עלי מנחה מן השעורים אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו כשאמר מן השעורים. מיהו כשאמר אח"כ אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של הנדר והוי כאילו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עליו מנחה לבד עכ"ד . ולפ"ז י"ל דה"ה בנ"ד דאנן סהדי דכוונתו של ראובן היה לנדור נדר גמור ואילו היה יודע דהאומר כאמי הוי מתפיס בדבר האסור ואינו נדר לא היה מסיק דיבוריה לומר כאמי וכיון שכן פלגינן דיבוריה והוי כאלו לא אמר אלא את אסור' עלי בלבד. אבל לע"ד אינו בן דהכא גזירת הכתוב הוא דכל שהתפיס בדב' האסור לא הוי נדר ואפי' הזכיר בלשונו לשון נדר וכן מבואר מדברי הר"ן ז"ל ריש פ"ק דנדרים ז"ל שם עיקר נדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בין שלא התפיסו זהו נדר אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכדאמרינן בפ"ג דשבועות מ"ט דאמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שיתפוס בדבר הנדור ולא בדבר האסור כלומר שאע"פ שהנדר חל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסו בעינן שיתפוס בדבר הנדור ולא בדבר האסור עכ"ל. ומבואר מדבריו דאע"פ דכל שאמר ככר זה אסור עלי הרי הוא אסור מדין נדר מ"מ אם אסיק דיבוריה ואמר כחזיר אינו אסור מגזרת הכתוב דאמר איש כי ידור נדר דבעינן שידור בדבר הנדור ומשמ' ליה דקרא אתא אפי' כשאמר לשון נדר מעיקרא שאמר ככר זה אסור דאפ"ה כיון שהתפיסו בדבר שאינו נדור לא הוי נדר. ולכאורה איכא למידק על דברי הר"ן ז"ל דמנא ליה דכי אתא קרא דעד שידור בדבר הנדור איירי אפי' בהיכא שהנדר חל בלא התפסה דאפ"ה אם התפיסו לא אמר כלום דילמא קרא לא אתא אלא היכא דבלא התפסה לא היה נדר דאז ודאי במה יאסר כיון שלא הזכיר לשון נדר או איסור אלא שאמר ככר זה עלי כבשר חזיר ובשר חזיר רחמנא אסריה והוא לא אסריה וכמ"ש הר"ן בנדרים דף י"ד. אבל כל היכא דהזכיר לשון נדר שאמר קונם ככר זה או אסור עלי ככר זה אע"פ שסיים ואמר כבשר חזיר ובשר חזיר הוי דבר אסור מ"מ כיון דלגבוה קא מכיון יהא אסור דדל מהכא מה שאמר כבשר חזיר ה"ז אסור כיון שאמר קונם ככר זה או אסור דהוי נדר גמור. ובפ"ג דשבועות מסיק תלמוד' אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' פי' רש"י ז"ל האי תנא לאו במתפיס איירי אלא בעיקר נדר דמתפיס היינו דוקא באומר זה כזה בלחוד אבל מפרש הרי עלי שלא אוכל וכו' עיקר נדר הוא ואשמועינן שאינו חייב משום נדר אלא א"כ פירשו ואח"כ תלהו בדבר הנדור אבל מתפיס בנדר כגון שלא פי' הרי עלי אלא דאמר זה כזה לא הוי נדר עכ"ל וכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל שאין כוונת רש"י לומר שלא יהא נדר אלא אם כן התפיסו דודאי כל שפירשו אע"פ שלא התפיסו הוי נדר אלא שבא למעט שאפי' פירשו אם תלהו בדבר האסור לא הוי נדר עכ"ד. ונראה מדבריהם אלו דכל שפי' אע"פ שאם לא התפיסו שה נדר מיהו אם תלהו בדבר האסור לא הוי נדר והיינו כדמשמע מדברי הר"ן בריש נדרים וכן מוכרח לפרש בההיא דאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו אפי' אם לא היה מסיק ואומר כיום שמת בו אביו אלא שאמר מר הרי עלי יום זה שלא אוכל היה אסור דהרי עלי הוי יד לקרבן כמבואר בנדרים דף ו' ואפילו הכי אמר שמואל עלה והוא שיתפיס בדבר הנדור אבל אם התפיס בדבר האסור לא הוי נדר ואע"פ שאמר הרי עלי והיינו טעמא משום דהרי עלי לא אתי אלא משום יד וכן האומר אסור עלי אינו אלא משום יד איתרבאי כמבואר בדברי הר"ן בפ"ג דשבועות והיינו לומר שהתחיל במקצת דיבורו של נדר ולא גמר לומר כקרבן וכיון דמדין יד הוא כל היכא דסיים ואמר כבשר חזיר תו ליכא למימר דהוי יד לקרבן:
איברא דכל זה אתי שפיר אי אמרינן דהאומר ככר זה אסור עלי דהוי מדין יד דקרבן וכאלו סיים ואמר כקרבן ומשום הכי כל היכא שאמר כבשר חזיר לא הוי נדר. אבל לפי מה שנראה מדברי הר"ן בריש נדרים דהאומר ככר זה אסור עלי לאו משום יד הוי אלא מעיקר הנדר. ונראה לכאורה דהיינו משום איסור דקרא וכדאמרינן הוציאו בלשון נדר נדר ואפילו בלא התפסה הוי עיקר נדר א"כ עדיין איכא למימר דאפי' תלהו בדבר האסור יהא נדר דדל מהכא מה שהתפיס דלא הוי כלום ה"ז נאסר במה שאמר ככר זה אסור דהוי נדר גמור וקרא דכי ידור נדר שבא למעוטי עד שידור בדבר הנדור איכא למימר דלא איירי אלא בנדר שהוי ע"י התפסה שלא הזכיר איסור:
השאלה נאבדה ומתוך דברי התשובה יתבאר:
סימן יב
תשובה ראיתי מ"ש מר ששמע שמהרש"ס ז"ל הור' שהנודר נזירות בתנאי אם אעשה ואם לא אעשה דכלזמןשלא חל הנזירות יכול לחזור בו ולבטל הנזירות דאתי דבור ומבטל דבור וכדאמר ר"י במסכת קידושין גבי מקדש את האשה לאחר שלשים יום דתוך שלשים יום יכול לחזור אלו דבריו. ואני שמעתי ולא אבין דמה ענין קדושין לנדרים דנדרים שאני דנדר קביל עליה וחייב לקיים דבורו והכי מפורש בהדיא בפ"ד דנדרים גבי האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום דאינו יכול לחזור תוך שלשים יום משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ופי' הרא"ש ז"ל וחייב לקיים דיבורו משום מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה שהנודר ואמר מה שתלד בהמתי יהא הקדש אינו יכול לחזור בו ואע"פ שעדיין לא חל הקדש ואפי' למה שכתב הר"ן ז"ל שם בשמעתין בנדרים משם הרשב"א דאפשר דהאומר יהא זה הקדש לאחר שלשים יום דיכול לחזור עכ"ל ע"כ לא אמר' אלא באומר שור זה יהא הקדש לאחר שלשים יום שלא חייב עצמו בלשון נדר לומר אקדישנה הלכך כל זמן שלא חל הקדש יכול לחזור אבל במחייב עצמו בלשון נדר שאמר אתן או אקדישנה הרי זה מחוייב לקיים דיבורו ואינו יכול לחזור וזו הוא סבר' הראב"ד שם בפרק כ"ב מהלכות מכירה וע"ש כלל העולה דכל שמקבל עליו בלשון נדר שוב אינו יכול לחזור בו ובפ"ב דנדרים אמרינן ההוא גברא דאמר ליתסרו פירות עולם עלי אי נסיב איתתא כי לא גמירנא הלכתא לא סליק בידיה אתא ר' אחא ושבשיה וכו' אלמא דאע"פ שלא חל עדיין הנדר לא היה יכול לחזור בו ובפ"ב דנזיר נמי אמרינן הרי הוא נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו מי חייל עליה נזירות שני או לא מי אמרי' כיון דאפשר לאיתשולי אנזירות שני מהשתא יחול הנזירות בתרא את"ל הכי אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם הכא ודאי לא מצי לאיתשולי ואי ס"ד דכל זמן שלא חל הנדר יכול לחזור בו משום דאתי דיבור ומבטל דיבור אם כן נהי דנזירות שמשון ליתיה בשאלה מ"מ הא יכול לחזור בו ולעקור הנזירות. ולע"ד לא מצאתי היתר לנ"ד אלא ע"י המודעא שמסר בתחלת השנה ואע"פ שבשעה שנדר לא נזכר מהמודעא ואיכא מ"ד דבעינן שיזכור מהמודעא בעת שנדר תוך כדי דיבור וכמו שהביא הרמב"ם ז"ל כבר כתבו האחרונים דרובא דרבוותא הסכימו לדעת הרמב"ם דאפילו לא נזכר אלא לאחר ימים כל היכא דבשעה שנזכר מהמודעא קיימה בלבו ה"ז מועיל ועוד דבנ"ד אפשר דאפילו אותם המורים יודו דמועיל דהא כל טעם סברת המורים דבעינן שיזכור בשעה שנדר מהמודעא הוי כמ"ש הבכ"מ שם משום דלא מסתבר דלאחר שיחול הנדר יעקר כשזכר התנאי ובנ"ד לא שייך לומר הכי דכיון שנדר ע"ת כל כמה דלא עבר על תנאו עדיין לא חל הנדר ואפי' תימא דאפילו בנ"ד פליגי אותם המורים נראה לע"ד דכל ספק כה"ג בנזירות אזלינן להקל דכיון דמספקא לן אי חל עליו נזירות או לאו מוקמינן גברא אחזקתיה בחזקת שלא נדר וכה"ג אמרינן בפרק בכל מערבין גבי האומר ככר זה היום חול ולמחר קדש מערבין לו בו מ"ט בין השמשות ספקא הוי ומספק לא נחתא ליה קדושה והטור בא"ח כתב דין זה אפילו בנודר יע"ש. וכ"ת א"כ אמאי סתם נדרים להחמיר ולא מוקמינן גברא אחזקת שלא נדר כבר כתב הרא"ש שם דמסתמא לנדר נתכוון דאם לא כן לישתוק ועוד דהתם כיון שהוא מודה שנדר איתרע חזקתו וכמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה יע"ש וכל זה שייך לומר בנדר שחל בשעת הנדר אבל כה"ג דנ"ד שאין הנדר חל בשעת הנדר אלא לאחר זמן הוא שיחול כל היכא דמספקא לן אי חל אי לא חל מוקמינן גברא אחזקתיה ובפ"ט דנזירות כתב הרמז"ל דב' אומרים נזרת וב' אומרים לא נזרת אין זה נזיר כ"נ מדבריו יע"ש אלמא דמוקמינן גברא אחזקת שלא נדר וכמ"ש בפ"ך מהא"ב ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמרינן סתם נ"ש להחמיר כל היכא דלא שייך לומר ספקו חמור מודאי ה"ט משום דכיון שהוא מודה שנדר איתרע חזקתו ולפ"ז היה נ"ל היכא דמספקא ליה אי הוציא נדר מפיו אי לא מוקמינן ליה אחזקת היתרא שלא נדר:
סימן יג
הא דפסק הרמב"ם ספק נדרים להחמיר וספק נזירות להקל כתב מהרי"ט בח"א סימן פ"ט דהיינו טעמא דגבי נדרים דספיקן אינו חמור מודאן מעייל איניש נפשיה לספיקא אבל גבי נזירות דחמירא ספקא מודאן לא מעייל איניש נפשיה לספיקא עכ"ד. ולדבריו צ"ע הא דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דנזיר גבי האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בה אם בשבת נדר הרי זה מותר באותו שבת מפני שהדבר ספק וספק נזירות להקל עכ"ל והתם ספיקו אינו חמור מודאי. וראיתי להרא"ם בסי' נ' בתוך התשובה וז"ל והרמב"ם שכתב סתם נדרים להחמיר ובספק נזירות להקל אינו אלא מפני שהוא מפרש דברי רב אשי שאמר ההיא ר"י משום ר' טרפון היא אברייתא דקתני ר' יהודה מתיר ואמתניתין דטהרות דקתני בה ספק נזירות להקל עד והשתא מתני' דנדרים ומתני' דטהרות תרוייהו אליבא דר' טרפון הן ובס' נזירות הוא מיקל משום דכתיב בה כי יפליא ובסתם נדרים מחמיר משום דנדרים הוקשו לשבועות עכ"ד. הנה מדבריו נראה דטעמו של הרמב"ם שפסק דספק נזירות להקל הוא משום דכתיב כי יפליא וכר' טרפון וא"כ הוא צ"ע דבגמרא הקשו אי ר' טרפון מאי איריא נגנב או נאבד ותירצו להודיעך כחו דר' שמעון ואלו הרמב"ם נקט נגנב או נאבד ומוהר"י אדרבי סי' ע"ז כתב דבספקא דדינא לא אמרי' היכא דספקו חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא ועיין מ"ש הר"מ ז"ל בפ"י מהלכות אלו גבי נדר עד לפני הפסח מחלוקת ר"מ ור"י אי מעייל נפשיה לספיקא ופסק כר"י דלא מעייל נפשיה לספיקא וצ"ע:
סימן יד
כתב הרמב"ם בפ"ב האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או אומר פירות אלו כבשר חזיר אין כאן נדר ואם היה האומר עם הארץ צריך שאלה לחכם ע"כ והרב בכ"מ הקשה על זה מהא דגרסינן ברפ"ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרין כחולין כבשר חזיר ואי לא תני חולין הוה אמינא בעי שאלה ומי איכא לאסוקי הכי והא קתני סיפא האומר הרי את עלי כאמי פותחין לו פתח מכלל דרישא לא בעי שאלה ע"כ. והשתא יש לתמוה על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה וכו' יע"ש. ואפשר ליישב דרבינו אזיל לטעמיה דכתב לעיל בפ"א דהנודר בתורה אם הוא עם הארץ צריך שאלה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואם כן הוא הדין והוא הטעם האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר וכן כתב הרא"ש בשמעתין על הא דתניא הנודר בתורה צריך שאלה וז"ל דגבי נודר בתורה הוי טעמא דתלמיד חכם יודע דכיון דלא אמר במה שכתוב בה בגוילי קא משתבע אבל עם הארץ אינו בקי בכל זה ואתי לזלזולי אפי' כי משתבע במה שכתוב בה אבל במתני' ליכא לפרש שלא יקל ראשו בשאר נדרים דא"כ אפילו בבשר חזיר יהא צריך שאלה יע"ש וא"כ הרמב"ם דפסק כברייתא דהנודר בתורה אם כן אפילו בבשר חזיר צריך שאלה:
סימן טו
מי שנדר להתענות עשרה תעניות ולא קבע להם זמן אי חייב לקיימם לאלתר או יכול לדחותם לכשירצה. דגבי לוה אדם תעניתו ופורע כתבו מקצת מן המפרשים דאיירי אפילו אמר יום זה ואפ"ה מצי ללותו דכיון דקבלת תענית מנדר דצדקה הוא דאתי הא גבי צדקה קי"ל בפ"ק דערכין דהאומר סלע זו לצדקה יכול ללוותה ולפרוע ולפ"ז יראה דכ"ש בנ"ד שלא קבע זמן להתענות דיכול ללותם ואפילו בלא שום הכרח כיון שלא קבע זמן ואפשר דאפילו החולקים שם בלוה תעניתו ופורע דס"ל דלא איירי ביום זה הכא יודו כיון שלא קבע זמן וכן פסק מרן בש"ע בא"ח סי' תקס"ח. אבל לע"ד יראה דכל שנדר סתם ה"ז מחוייב לעשותם מיד ואמינ' לה מההיא דפ"ק דר"ה דאע"ג דשאר נדרים אינו עובר עליהם אלא לאחר ג' רגלים בצדקה מחוייב עליה לאלתר מטע' דהא קיימי עניים שם וההי' דמסכת ערכים דהאומר סלע זו לצדקה דיכול ללותה ולפרוע איירי כשאין שם עניים וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים וכן מוכח מההיא דתניא בפ"ק דתעניות יחיד שקיבל עליו להתענות ב' וה' של כל השנה ואירעו בהם י"ט הכתוב' במגילת תענית אם נדרו קודם לגזירתינו ידחה גזירתנו מקמי נדרו. והשתא קשה דלמה יבטל נדרו את גזירתינו הלא יכול ללוותם ולפרוע אלא ע"כ צ"ל דההיא דערכין דיכול ללוותם איירי בדליכא עניים עדיין או שאין צריכין לה וההיא דלוה אדם תעניתו ופורע לא איירי כשקבע זמן ואמר יום זה ואפילו בלא קבע זמן אלא שנדר סתמא מחוייב להתענות לאלתר כיון דבידו הוא וקאי קמיה וקאי לאלתר בבל תאחר. אלא איירי בשנדר להתענות כמה ימים באיזה יום שירצה והתחיל להתענות ביום אחד על זה אמרו דיכול ללותו ולפרוע וכך פיר' לה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים דאיירי כשנדר להתענות באיזה יום שירצה והיינו טעמא דכיון דבשעה שנדר אמר באיזה יום שירצה אינו מחוייב זה אלא לכשירצה וכן משמע בפ"ק דנדרים דבעי שם בל תאחר בנזירות היכי משכחת לה אי דאמר לכשירצה תו ליכא עליה בל תאחר שהרי התנה לכשירצה ומה שכתב המרדכי פ"ק דב"ב דאם נדר לתת צדקה לעניים שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים דאם אינו עובר משום שיכול לומר איני רוצה לאלו אלא לאחרים אם. כן יפטור עצמו לעולם עכ"ל ולכאורה יראה דההיא דנזירות קשה עליו דאמרינן דאינו עובר בבל תאחר משום שהתנה לכשירצה ושוב מצאתי להמרדכי במסכת מציעא שכתב כמ"ש דאינו יכול לדחותם אלא א"כ נאנס:
סימן טז
מי שנדר להתענות כ"ב ימים ואחר שהתענה מקצתם נתחרט על השאר אבל מה שהתענה אינו מתחרט אי מהני חרטה כי האי גוונא שאומר הריני מתחרט על מה שקבלתי אותם בלשון נדר אבל על מה שהתענה מקודם אינו מתחרט כדי שלא יפסיד אותם התעניות. יראה מתוך דברי הר"ן ז"ל בנדרים דף כ"ב ע"ב דכי האי גוונא לא מהנייא החרטה שכתב שם שאותו נדר דרב ספרא היה כעין נדר של מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע והתענה מקצת אותו זמן ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שנתענה אם היה תוהה על הראשונות ולפיכך לא היה מתחרט עכ"ל. הנה מדבריו אלו יש להוכיח דלא מהני החרטה אלא עד שיאמר שהוא תוהה על הראשונות ולא היה רוצה באותו ענין שנדר ושלא בישוב הדעת הוציאו מפיו מעיקרא ומ"ש בכתבי המוסר זה הנוסח שאמרנו אינו אלא למי שחושב שמא כבר עבר על נדרו ואז מהני חרטה אפילו כי האי גוונא משום דאדעתא שיעבור על נדרו לנדר מעיקרי' כמו שאמרו שם ונמצא דהנדר הותר על ידי פתח (א"ה דברים אלו צל"ע ועיין בהר"ן ז"ל בנדרים דף כ"ז ע"א ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' במשנה דוקא בנדר שהותר ע"י פתח וכו' עד סוף הלשון):
סימן יז
מי שקיבל להתענות שני תעניות מיד ואח"כ התשיל אחד מהם אי הותר השני. ראיתי להתוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ז גבי מי שנדר שני נזירות ומנה את הראשונה ואח"כ נשאל על הראשונה עלתה לו שניה שהקשו כשנשאל על הראשונה אמאי לא נשריה בשניה מ"ש מקונם שאיני נהנה לכולכם דהותר אחד מהם הותרו כולם ותירצו דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין שני נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמו דמי עכ"ד אבל בירושלמי דפ"ג דנזיר הקשו זאת הקושיא בעצמה ומוקי לה באומר הריני נזיר:
סימן יח
כשמשמעות הלשון בלתי שום הוכחה מורה על דבר אחד דוקא אם איכא הוכחה שכוונתו על עניין אחר מהו הדין. גרסינן בפ"ז דנדרים גבי מתניתין דקונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר ר"י אומר הכל לפי הנודר טען והזיע אומר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו תני כיצד אר"י הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש וכו' וכתב הר"ן והרא"ש דכל היכא דליכא הוכח' לבישה משמע ולא טעינה ור"י מודה לזה ור"י דברייתא משמע דס"ל דכל היכא דליכא הוכחה אסור אפי' בטעינה עכ"ד וק"ל על פי' דאי לשון עולה עלי משמעותו ללבישה ולא לטעינה אם כן היכי קאמר ר"י עלה טען והזיע אמר קונם עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו נהי דההוכחה מהני למשרי ללבוש אבל להפשיל לאחוריו אמאי אסור משום הוכחה כיון דאין במשמעות הלשון שאמר עולה עלי אלא ללבישה בלחוד ולא לטעינה וגבי היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו טיפת צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתייה מרובה וכתבו הר"ן והרא"ש ז"ל דגם באכילה ושתייה מרובה מותר כיון שלא הוציאם מפיו ובנדר בעינן שיוציא בשפתיו ול"ד להיה מסרב שישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי הרי אלו מותרות ליהנות שלא נתכוין זה אלא לשם אישות דהתם אישות בכלל הנאות איתיה עכ"ד:
איברא דבכרפ"ג תנן קונם שאני פוחת לך מן הסלע והלה אומר קונם שאני מוסיף לך על השקל שניהן רוצים בג' דינרים וכתב הר"ן ז"ל ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בו סלע שהרי עיקר משמעות נדרים אינו אלא לכך יע"ש והשתא צריך להבין מ"ש מהאומר טיפת צונן שאני טועם לך דעיקר משמעות נדרים אינו אלא לשתייה מרובה ואפי' הכי מותר בשתי' מרובה אלמא דאע"ג דהאומר טיפת צונן שאני טועם איתיה בכלל שתיה מרובה ודמי לאומר שאיני אוכל אחד דאסור לאכול שנים דכיון דאחד אינו אוכל שנים נמי אינו אוכל ואפ"ה כיון דאמר לשון פרטי שאיני אוכל אחד ובאחד שרי שאין כוונתו אלא לשנים לשנים נמי שרי וה"ט דכיון דבא' דקאמ' שרי אין סברא לאוסרו בב' במה שלא הוציא מפיו. האמנם ראיתי להרמב"ם ז"ל דבאכילה ושתיה מרובה אסור וכן פי' רש"י והכי איתא בתוספתא ולפי דבריהם אתו שפיר דברי הר"ן. ומ"מ אין ראיה מכאן לסברת הר"ן ז"ל דהכא היינו טעמא משום דדרך לשון בני אדם לקרות לאכילה מרובה מועטת:
ועוד קשה לפי' הרא"ש והר"ן דסתמא לבישה משמע אם כן אמאי קאמר ומותר לכסות בגיזי צמר אפילו בבגדי צמר יהא מותר דאין זה דרך לבישה ונראה דהיינו טעמ' דמתני' דלשון עולה עלי משמעותו הוי אפי' עולה למשא והכי אמרו גבי כלאים לא טלה יכול אפי' למשא וכו' אלא דכשאומרים אותו בני אדם משמעותו הוי ללבישה ומ"ה כל היכא דאיכא הוכחה דלטעינה קאמר אסור בטעינה דטעינה איתיה בכלל עליה ומ"ש הטור היה לבוש וכו' נראה דלאו דוקא תדע דהא מתני' לא איירי בלבוש והב"ח כתב דאם אינו לבוש אסור בשניהם ללבוש ולמטען עד שיפרש דלבישה דווקא קאמר ע"כ. וזה אינו דכל לשון שמשמעותו כלל אפי' אם לא היה בלבו כן אסור בכל כמ"ש הר"ן והרא"ש בפרק ג' דשבועות גבי היה בלבו להוציא פת חטים ודלא כמ"ש הש"ך ריש סימן רל"ו ס"ק א':
וראיתי שכתב הרשב"ץ על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים דאסור למכור יין העשוי כבר משום דאזלינן בתר דעת הנודר וכו' עכ"ד. אינם נראים לי דלא אזלינן בתר אומדנא לאסור מה שלא הוציא מפיו וכמו שכתבתי לעיל ובפ' ואלו נדרים תנן קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ודייק עלה בגמרא מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא מיתיבי ונטולה אני מן היהודים יפר חלקו ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוי ל"ל הפרה כך גריס הרא"ש והר"ן ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא דעל התירא קאסרה נפשה אלמא דאע"ג דבעל אינו בכלל משמעות הלשון היהודים מ"מ היכא דאיכא הוכחה אסור ובפ"ק דנדרים גבי מתני' דקונם שאיני אוכל לך כתבו התוס' יש גורסין שאיני ביו"ד וקשה דהא אין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש ושמא מיירי במסרבין בו לאכול ואומר שאיני והוי כמי שאמר שאני ובפ"ב דנדרים גבי מתני' דשבועה שלא אוכל לך פריך עלה מכלל דהשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי וכו' ואמר אביי מתני' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ואמר שבועה דאכילנא דלא אכילנא משמע (א"ה ע"כ מצאתי ונראה שיש חסרון לשון חבל על דאבדין):
סימן יט
תנן בפ"ב דנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום והתחיל למנות נזירות דנפשיה ונולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום כיון דשלשים דבנו מובלעים בתוך המאה יום שלו עולים לשל בנו ולשלו ומכאן למד הרב בעל המפה בסי' רל"ט דאם אסר עצמו בשבועה שלא לאכול בשר ך' ימים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בשר כ' וה' ימים אז אינו אסור אלא עשרים וה' ימים אבל אם לא הוסיף בנדר שני אז אסור בבשר ארבעים יום ואפי' במוסיף על נדרו יש אומרים דאינם עולים לו ימים הראשונים רק אם נדר שני הנדרים ביום אחד אבל אם כבר התחיל למנות הימים הראשונים ואח"כ נדר כ' וה' ימים אין מנין הראשון עולה ואסור בבשר מ"ה יום וכתב בד"מ שלמד כן מדברי התוס' יע"ש. ולע"ד אינם נראים לי במ"ש דאם לא נדר ביום א' אלא אחד שהתחיל הנדר הא' עולה דברים אלו לא יש בהם שום רמז לא בתוס' ולא במרדכי דודאי אם אנו אומרים דבנדר השני לא כיון אלא להוסיף ה' ימים יותר על מנין הראשון א"כ מה לי אם נדר) ב' הנדרים ביום אחד או ביום אחר וכ"ת כיון שאין הנדר השני מובלע בראשון אין מנין הראשון עולה כמ"ש התוס' בנזיר זה אינו דאם כן כי נדר ביום אחד נמי אמאי עולה לו המנין הראשון כיון שאינן מובלעים וע"כ היינו טעמא דדוקא בנזירות בעינן שיהו מובלעים זה בזה משום דאם אינם מובלעים הא ודאי אינם עולים כיון דלא מצי לגלח ביום השלמת נדרו ודלא כמ"ש ה"ל שלטי הגבורים בפ"ג דשבועות:
סימן כ
תנן בפ"ב דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו מעות אומר הרי המעות הללו נתונים לך ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ואוקמה רב למתניתין באומר לה מה שאת נותנת לתוך פיך דהיא גופה לא קניא אלא בשעה שנותנת לתוך פיה משום דס"ל כר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה ולפי זה גם בשהתנה אין הבעל יכול ליהנות דאין המתנה חלה אלא לכשנותנה לפיה ונמצא זה נהנה מחמיו ואפי' בלא נדר כל שנותן לבתו בתנאי זה אין הבעל יכול ליהנות מאלו המעות דהיא גופא אין בידו לשנות' לד"א דא"כ הוי גזל בידה ואע"ג דלא קי"ל כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד בע"ה נקרא גזלן היינו כשלא התנה אבל כל שהתנה עם העני ע"מ שתקח בהם חלוק כל ששינה גזל הוא בידו וכ"ש הכא שלא קנאתם היא קודם שתתן היא לתוך פיה ועדיין ברשות אביה קיימי ולפי זה יצא לנו דאם מתה הבת אין הבעל יורשה וכ"כ הרב בעה"ת אבל לדברי הפוסקים כשמואל דיש קנין לאשה בלא בעלה כל שהתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם קנאתם היא בלא רשות בעל דיש קנין לאשה בלא בעל' יכול הוא ליהנות ממנה אחר כך דמשל אשתו הוא נהנה וכמו כן אם מתה ירשנה דלדיד' קא ירית וזהו דעת הרמב"ן ורשב"ם ז"ל. ולפי זה יש לתמוה על הרא"ש ז"ל דהוא פסק כרב דאין קנין לאשה בלא בעלה ובפרק חזקת כתב דאם מתה ירשנה בעלה ועיין מ"ש בה' זכיה:
סימן כא
ועל האשה שאסרה תשמישה על כל העולם אי חל האיסור דמדברי הטור בסי' רל"ד נראה דחייל ומ"ש הב"י דקשה עליו דכיון שהיא משועבדת לו היכי חל האיסור על בעלה יע"ש נראה דהטור בשיטת התוס' קאי שכתבו בפרק אע"פ דמדינא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודו וכי אלמוה היינו דוקא בקונם פרטי אבל בקונם כללי כיון דלא שכיח לא אלמוה. אבל מדברי הר"מ ז"ל בפי"ב מהלכות נדרים נראה דמדינא לא חייל האיסור על בעלה שכן כתב האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך א"צ להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חברו על חברו בעל הפירות ואח"כ כתב אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו שאע"פ שאמרו ההקדש מפקיע מידי שיעבוד חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל מפני שהוא מדבריהם עכ"ל. משמע מדבריו אלו דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד זולת במידי דדבריהם מפני שצריכים חיזוק. והא דכתב ברישא באסרה תשמישה על בעלה דאין צריך להפר ואע"פ דלא הוי מדבריהם ה"ט כמ"ש דדמי לאוסר פירות חברו וכו' דגופה קנוי לו לכך ולא דמי למעשה ידיה דאין ידיה קנויות לו' וכמ"ש התוס' בר"פ הזורק ונמצא לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאסרה הנאת תשמיש על בעלה מדינא לא חייל האיסור וא"ש לפי זה מ"ש אין צריך להפר דאלו לדעת שאר המפרשים דס"ל דמדינא חייל אלא דאלמוה רבנן וכו' קשה עדיין דניפר לה שמא יגרשנה ואסורה לחזור לו:
סימן כב
כתבו התוס' בר"פ המדיר גבי מתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו דאינו אסור בתשמיש דליהנות לו לא משמע אלא הנאת ממונו שהיא נהנה והוא אינו נהנה אבל תשמיש ששניהם נהנים אין זה בכלל וכ"כ הרא"ש בחי' כ"י אבל הרשב"א והריטב"א חולקים יע"ש בחי' וצ"ע מ"ש מהמדיר את חברו מנכסיו דאסור למכור להם זבינא מציעא ואע"ג דהוי הנאת שניהם. ואיברא דבפרק אין בין המודר גבי מתני' דמרפאו רפואת נפש עומד אבל לא יושב פריך בגמרא היכי דמי אי בנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד ליתסר ומשני סתמא דמלתא מן חיותי' לא אדרי' וכתב הר"ן שם דלשמואל דקי"ל כותיה אפילו מיושב מותר מטעם זה ובפרק בתרא דנדרים גבי מתני' שאיני נהנה לבריות וכו' משמע כסברת התוס'. עוד ראיתי להר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים גבי הנאת תשמישך עלי ה"ז אסור שכתב דנדר זה אינו אסור אלא מדרבנן דהא הנאת תשמיש הוי דבר שאין בו ממש יע"ש וצריך להבין דהר"ן ז"ל גופיה כתב בפ"ג דנדרים גבי מתני' דקונם שאיני נהנה לישראל לוקח בפחות וכו' דאפי' בנכסים שיקנו אח"כ אסור ואפי' בדשלב"ל ואע"ג דקי"ל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה"מ באומר נכסי וכו' אבל באוסר הנאתו על חברו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם אסור עכ"ד וא"כ הכא נמי באומר הנאת תשמישך עלי הרי הוא כאלו אמר הנאת גופך עלי:
סימן כג
בפרק אין בין המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאו רפוא' נפש אבל לא רפוא' ממון ומוקי לה כשאסר הרופא נכסיו על החולה וכתב בש"ך א"כ למדנו שאוסר נכסיו שאמר הנאת ממוני עליך אסור ליהנות מגופו דכיון שנותנים שכר מאות' הנא' מיקרי נכסיו דהוי כאילו קבל השכר וחזר ונתנו לו עכ"ד. ולא ידעתי מה יענה למאי דמשני אבל לא רפוא' ממון דאיירי כשאין נותני' שכר והסם הוי של חולה ואפ"ה אסור ואע"ג דמוקי לה כשאסר נכסיו ועוד קשה דאי איירי כשאמר הנאת ממוני עליך אם כן מה שמרויח אח"כ הוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם יכול לאסור לחבירו דבר שלא בא לעולם אם לא כשאומר הנאתי עליך כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו איתי' בעולם כמ"ש הש"ך בסי' רכ"ז ואין לומר דמתניתין איירי כשאסר החולה נכסיו של רופא דהא כתב הר"ן דאם אסר החולה נכסיו של רופא בכל גונא שרי ובירושלמי אמרו דמתני' במדירו מגופו. וראיתי להר"ן ז"ל שם בסוגיין גבי מתני' דמרפאו רפואת נפש שכת' דאפי' לשים הסם בידו שרי אבל משל מדיר אמר דאפי' אין לו למודר אסור כי ההיא דהמודר מחבירו ואין לו מה יאכל אסור עד שיניח ע"ג הסלע ומיהו היכא דחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא אפשר דאפילו הסם של רופא שרי דמן חיותיה לא אדרי' עכ"ד וצריך להבין דע"כ לא אמרו דמן חיותיה לא אדריה אלא כשהדיר החולה נכסיו למבקר אז שייך לומר דלא אסר עליו אלא מידי שהוא הנאה למבקר לבד אבל במידי דאיכא הנאה לחולה ג"כ לא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלויה בו כי החולה ג"כ נהנה ועיין מש"ל בסימן כ"א אבל כל שהחולה אסר עצמו מנכסי המבקר ודאי דכל הנאה במשמע ואפי' בדבר דאיכא חיי נפש הגע עצמך שאין לו מה יאכל יהיה מותר ליהנות ממנו דאדעתא דהכי לא אסר עצמו זה לא שמענו וראיה לדברי מההיא דאמרו בגמרא גבי מתני' דלעיל דף ט"ל דקאמר תלמודא במאי עסקינן אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב נמי ואמר שמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלים שכר על הישיבה ואין נוטלים שכר. על העמידה ואם איתא מאי דוחקיה לאוקמה הכי עד דמקשה ליה מאי פסקא לימא דאיירי כשהחולה אסר עצמו מנכסי המבקר ואיירי כשנוטלים שכר בין על הישיבה בין אעמידה וסתמא מחיותיה לא אדריה וישיבה אסור כיון דאפשר בעמידה ואף שיש לדחות זה מ"מ נראה מ"ש:
סימן כד
ראיתי לעמוד על מ"ש הר"ן בפ' ראוהו ב"ד גבי המודר הנאה משופר דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו שכתב הר"ז הלוי ז"ל אבל אסור בתקיעות של תעניות והוא ז"ל הקשה עליו דא"כ אפילו בתקיעות דרבנן יהא אסור אלא כיון דמצות לאו ליהנות נתנו אפילו במצות דרבנן אמרינן הכי עכ"ל ואיברא ודאי דהכי הוא דאפי' במצות דרבנן אמרינן הכי כדמוכח בפ' בכל מערבין אבל הכא אין אנו צריכים לכל זה דגבי תקיעה כי נמי אינה מצוה לא קא מטייא ליה שום הנאה כל שאינו מכוין לשיר והא דאיצטריך הכא רבא לומר מצות לאו ליהנות נתנו לאו למידק מינה דכל היכא דליכא מצוה אסור אלא היכא דאיכא מצוה הוא דהוה ס"ד למסרי כיון דמתהני מיניה שיוצא בו י"ח ומה"ט הוה ס"ד לומר דאם תקע בשופר של עולה לא יצא משום דמעל ואע"ג דבעלמא י"ל דקול ומרא' אין בו משום מעילה משום דלא חשיבא הנאה הכא כיון דיוצא בו י"ח אין לך הנאה גדולה מזו ולזה א"ל מצות לאו ליהנות נתנו. וגבי הנודר מן המעיין אסור לטבול בימות החמה ומותר לטבול בימות הגשמים טבילה של מצוה וכו' היה קשה כיון דבימות הגשמים ליכא הנאת הגוף אפי' כי אינה של מצוה נמי. אמנם לפי מ"ש אתי שפיר דה"ק דמותר אפילו בטבילה של מצוה דסד"א מצות ליהנות ניתנו והרי נהנה מן המצוה קמ"ל. ונסתפקתי במי ששאל שופר מחברו ונאנס או נגנב בידו מה דינו מי אמרינן כיון דלא חשיב הנאתו הנאת ממון לא מתחייב כשואל דבפ' השואל משמע השואל לא מתחייב אלא כי מטיה ליה הנאת ממון שהיא שויא פרוטה כפרש"י והרא"ש ולא דמי לשואל ספרי' דמתחייב באונסין כמו שהוכחתי בהלכות שאלה סי' ג' יע"ש דספרי' עשויים להשכיר כמ"ש בפרק המקבל משום דמפסדי בלמודייהו ולהכי כי השאילו לו מטיא ליה הנאה שמחל לו שכירותו אבל גבי שופר שאינו עשוי להשכיר כי השאילו לו לא מטיא ליה שום הנאת ממון איברא דלפי דעת הרמב"ם נראה דההיא דפ' השואל לא מיירי אלא לענין שאלה בבעלים: