מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות צדקה · סימן ד
והיכא דהקדיש ואמר דבר זה יהא להקדש עניים לאחר ל' יום אי מצי לחזור בו תוך ל' יום הא מילתא במחלוקת שנוייה דהר"ן ז"ל בפ"ד דנדרים גבי מאי דמוקי למתני' אליבא דבר פדא דה"ק שור זה עולה לאחר ל' יום ומעכשיו שלמים דאם לא אמר ומעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי וקמ"ל דלא מצי הדר ביה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כתב הר"ן שכתב הרשב"א דאפשר דכי אמרי' הכי היינו אליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי אבל לרבא ואביי דס"ל דקדושת דמי' פקעה בכדי אפשר לומר דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו כמסיר' גרידא בלא מעכשיו אבל לא כמסירה במעכשיו דא"א שתהני יותר אמירה ממסירה הלכך לדידהו האומר שור זה עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא היא בירושלמי עכ"ד:
אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהלכות מכירה נראה דלא מצי לחזור שכתב דאם אמר כל מה שתלד יהי' הקדש אע"פ שאינו מוקדש הרי זה חייב לקיים דיבורו משום ככל היוצא מפיו עכ"ל ולע"ד הכי נראה עיקר, ומה שכתב הרשב"א ואי אפשר שתקנה אמירה יותר ממסירה אין זו טענה דהתורה חייבתו לזה לקיים דיבורו כדכתיב מוצא שפתיך תשמור ומה שאמרו הכא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו משום קנין קאמר אלא שחייב לקיים דיבורו כאלו נדר ואמר אתן דבר זה להקדש שחייב לקיים את נדרו וכפירוש הרא"ש שם:
ומ"ש עוד דפלוגתא היא בירושלמי כמדומה שנתכוון לההיא דאיכא בירושלמי פ' האומר דקדושין באומר ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך ל' יום ר' אבהו אמר ה"ז מכורה ור"י אמר אינה מכורה ואם לזו כיון אדרבה משם איכא למילף איפכא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י ועוד דאיכא למימר דאף ר' אבהו לא קאמר אלא בעבר ומכרה דנהי דאסור למוכרו שחייב לקיומי את דיבורו אבל אם עבר ומכרה ה"ז מכור כיון דעדיין לא חל עליה שם הקדש ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות ערכין. וראיתי להרב בנימוקי יוסף שכתב בפרק מי שמת גבי ש"מ שהקדיש ואמר אח"כ מנה לפ' בידי דנאמן משום דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתתו שהקשה הרמב"ן דל"ל להאי טעמא יהא נאמן במיגו דאי בעי הדר בי' מן ההקדש דהא איבעיא לן בפרק מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד אי חוזר ופסקינן לקולא דחוזר בי' וקי"ל כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו את"ד ולפי מ"ש דכל המקדיש לאחר זמן אינו יכול לחזור בו דחייב לקיומי לדיבוריה היה נראה דאין מקום לקושייתו דנהי דאם אמר חוזר משום דאמרי' האי גברא לא הקדיש אלא אדעתא שימות אבל כל שעמד אין דעתו להיות חוזר על הפתחים וחשבינן ליה אלו הקדיש על תנאי שימות מכל מקום כל שלא עמד אינו יכול לחזור דחייב לקיומי דיבוריה לשמים. וראיתי למרדכי שם בפרקין הביא משם מהר"ם ז"ל דגבי ש"מ שצוה לתת לאחר מיתה ליכא שום נדרא דבעידנא דהוה לי' לנדריה למיחל ולקיים נדרו כבר ואינו יכול לקיימו עכ"ד. וזו נראה שהוא דעת הרמב"ן ז"ל שום הכי הוקשה לו דליהוי נאמן במיגו דאי בעי הדר בי'. ל עדיין יראה לע"ד דההיא דש"מ שהקדיש נכסיו אינו יכול יר בו כל שלא עמד ולא דמי למתנת ש"מ להדיוט דאמרינן שאם עמד חוזר ה"ז חוזר במתנתו דמתנת ש"מ להדיוט אינו מחיים דהא ליכא קנין אלא לאחר מיתה הוא דקנה כדי תטרף דעתו והלכך יכול לחזור בו אבל מתנה להקדש או ם דבאמירה בעלמא קנה ההקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי הקדש ועניים זכו בה מחיים אלא דמספקא לן לא הקדיש זה אלא אדעתא שימות וכל שעמד חוזר אבל א עמד אינו יכול לחזור דכבר זכה ההקדש מחיים באמירה וננראה שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו בהני דאע"ג דסלקן בתיקו אין מבטלין ההקדש וההפקר וחילוק שהרי אנו באין לבטל מעשיו מכח ספק אומדנא עכ"ד כים ז"ל הקשו ע"ד. אבל לע"ד יראה דס"ל דהכא בהקדש המעשה מחיים אלא דמספקא לן אי הוי ההקדש ע"ת או לא אלא לגמרי גמר והקדיש והוי הקדש ודאי והאומדנא ונראה שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ערכין שהקדיש ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה דאין אדם עושה על ההקדש דאין אדם חוטא ולא לו ודוקא שאמר באותה ל אי אמר בתר הכי לא וע"כ צ"ל דס"ל דלא מצי לחזור עמד דאם לא כן אמאי אינו נאמן.. ודעת הרמב"ן ז"ל "ל דאע"פ דהקדש נקנה באמירה מכל מקום בש"מ כל נכסיו מספקא לן דשמא לא הקדיש אלא לאחר מיתה ל מתנת ש"מ דעתו הוא לאחר מיתה אבל כל שפירש ומקדיש מעכשיו בהא ודאי אינו יכול לחזור בו וכ"כ "ל ודלא כש"ך שכתב דהרמב"ן מיירי כשהקנה להקדש לא ידעתי מי דחקו לפרש כן וכי תימא משום דבידו לאיתשולי ואם כן אמאי איצטריך לחזקה דאין אדם עושה קנוניא כבר תירצה הרמב"ן ז"ל דמיירי כשהקדיש ע"ד רבים. שוב ראיתי בתשוב' הריטב"א מכ"י שכתב משם הרא"ה כדברי: