מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות צדקה · סימן ג
כתב הטור בח"מ סי' קכ"ה וז"ל האומר לחברו הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו דהולך לאו כזכי ואם הי' המקבל עני אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל והקשה הב"י ע"ז דמאי אירייא הולך בלאו הכי לא מצי לחזור כל שאמר מנה זה לפ' והוא עני. ותירץ הסמ"ע ע"ז דאיצטריך להולך לענין דלא מצי למישאל על נדרו דהוי כאילו הגיע ליד העני דתו לא מהני שאלה יע"ש. ולע"ד. יכולים אנו לפרש הדברים יותר כפשטן דמ"ש הטור ואינו יכול לחזור בו היינו לומר דלא מצי ליקח זה המנה ולהוציא בהוצאתו ואח"כ יפרע אחר לעני דהכי קי"ל דעד שלא הגיע ליד גבאי יכול לשנותו וליתן אחר תחתיו אבל הכא כיון שבאו ליד השליח כבר זכה ליה לעני ולא מצי ללוותו:
איברא דלכל הפי' צריך להבין כיון דהמשלח לא א"ל זכי לפ' אלא הולך והולך לאו כזכי דמי היכי מצי השליח לזכות בשביל אותו עני וכ"ת כיון דהמשלח אסור לחזור בו נעשה כמי שא"ל זכי לפ' וכיוצא בזה חילקו התוס' בשם ר"ת בפ"ק דגיטין דאע"ג דגבי מתנה תן לא הוי כזכי אבל בשחרור הוי תן כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה וכתבו עוד שם דאעפ"י דהמקבל לא נתכוון לזכות דעתו הוא לקבל כמו שרוצה האדון ע"כ יע"ש. אבל לע"ד לא דמי דהתם גבי שחרור רוצה האדון שיזכה בו השליח כדי שלא יוכל לחזור ביה אבל הכא מנ"ל לומר דאע"פ שאמר ליה הולך זה לפ' עני שדעתו הוא שיזכה בשבילו והלא בלאו הכי לא מצי לחזור בי' משום נדר ואי משום כדי שלא ישאל עליו גם זה אינו דשאלה הוי מילתא. דלא שכיח כמ"ש התוס' בפ' מרובה דוק ותשכח. ובירושלמי פ' בני העיר אמרו שם דיהבו ליה זוזי לר' חייא כדי למפלגן ליתמי ולארמלתא אזל ופלגינהו לרבנן ובעו עלה אי הוה צריך ר"ח להפריש אחרים תחתיהן ומייתי מדתניא כל המצות עד שלא באו ליד גבאי רשאי לשנותם משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותם כלומר דעד שלא באו ליד הגבאי עדיין לא זכו בי' עניים אבל משבאו ליד גבאי כבר זכו בי' עניים דידו כיד עניים ור' חייא לאו גבאי הוה כדי דליזכו ביה עניים ואע"פ שאמרו ליה הולך ומסרו בידו עדיין לא זכו ביה יתמי דהולך לאו כזכי ומ"ש הרשב"א בתשובה סי' תרנ"ו דכל שמסרן לאחרים זכו עניים ולא מהני שאלה התם ה"ט משום דא"ל זה טלו לעניים ולשון טול הוי לשון זכייה והכי מפורש בירושלמי פ"ק דגיטין. אבל על הטור קשה כיון דאיירי בהולך שאינו לשון זכייה היכי מצי זה לזכות בשביל העני שלא מדעת המשלח. והיה צ"ל לומר דהטור ס"ל כסברת רב אלפסי דכל האומר סלע זה לצדקה זכה באותה סלע העני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וקי"ל דבפקדון הולך הוי כזכי א"נ כיון דחובה הוא על הנודר ליתנה שהרי נתחייב בדיבורו לתת לעני זה ה"ז זוכה לעני דהולך בחוב כזכי דמי והירושלמי איפשר לומר דההיא עובדא דר"ח יהבו ליה למפלגן ליתמי לפי ראות עיניו למי שירצה וכיון שכן לא שייך לומר דזכה ר' חייא ליתמי ולארמלתא כיון שלא היו מבוררין א"נ איפשר לתרץ דר' חייא כי נקטינהו מעיקרא בדעתו היה לת"ח: