מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות צדקה · סימן ב
והיכא דנדר לעניים שאמר ליתן כ"כ לעניים או שאמר סלע זו לצדקה צריך לעיין אי זכו ביה העניים אי לא ולענין חזרה פשיטא, דלא מצי למהדר ביה משום בפיך זה צדקה אלא כי קא מיבעיא לן להיכא דמת הנודר אי חייבים היורשים ליתן מי נימא כיון דאמר סלע זו לצדקה כבר זכו בי' עניים זכי' גמורה וכי מת חייבים יורשים ליתנו או דילמא כי קאמר סלע זו לעניים עדיין לא זכו ביה עניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה שחייב לקיים דברו וכי מת יורשים פטורים כיון דהם לא נדרו. ואפי' נימא דהיורשים חייבים נדרא דאבוהון עדיין איכא למיבעי' היכא דהיורשים הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חובת אביהם. ואי ס"ל דכל האומר סלע זו לצדקה זכו ביה עניים זכי' גמור' אפי' ביורשים קטנים מוציאין מידם. גרסינן בפ"ד וה' ההוא גברא דתקע לחברי' וחייביה רב יוסף למיהב ליה פלגא דזוזא אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא נתביה לעניים הדר אמר נתביה ניהלי אמר רב יוסף אנן יד עניים אנן וכבר זכו בו עניים מדין מעמד שלשתן ע"כ והקשו התוס' דל"ל לטעמ' דיד עניים אנן ותיפוק לי' דבלא"ה אינו יכול לחזור משום בפיך זו צדקה ותירצו דהכא שאני משום דלא בא לידו דניזק עדיין וכמו שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לידו כך אין אדם נותן לצדקה דבר שלא בא לידו ונהי שאם היה אומר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתנהו לצדקה מתחייב משום נדר אבל זה לא אמר אתנהו אלא תנהו קאמר עכ"ד וכ"כ הרי"ף ז"ל. (ועיין בנ"י שם ז"ל הצ"ל דאם נדר לתת סלע ידוע לעניים לא זכו ביה עניים באמירה גרידתא אלא א"כ הוא ברשותו עכ"ד ויש לגמגם על דבריו דנראה דכל שהוציא דבריו בלשון חיוב ואמר הרי עלי ליתן סלע ידוע לעניים אע"פ שאינו ברשותו מחייב לקיומי דברו לכשיבאו לידו). אבל מדברי התוס' שהביאו משם ר"ח ז"ל שפירש דהא גברא לא הוה בעי למיהדר לגמרי נראה דס"ל דאפי' באומר תנהו לעניים חייב לקיומי דיבוריה ואע"פ שאינו לשון נדר הרי הוא כמו שנדר לענין שחייב לקיומי מה שאמר וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ב מה' מכיר' דאם אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש או אתננה להקדש ה"ז חייב לקיים דיבורו עכ"ל מדבריו מוכח דאם אמר חוב שיש לי על פלוני יהא לעניים ה"ז מתחייב לקיים דיבורו ואע"פ שלא חייב עצמו ליתנו והראב"ד על כל היכא דלא חייב עצמו לומר אתננה דלא מיחייב משום נדרא ולפי דעתו הא דאומר סלע זו לצדקה מיחייב כל היכא דאיתיה ברשותיה ואע"פ שלא אמר בלשון נדר שהרי לא חייב עצמו היינו טעמא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וזכו עניים בסלע אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאעפ"י שלא אמר אתננו אלא יהא לצדקה מחויב לקיים דיבוריה משום נדר ואעפ"י שעדיין לא בא לרשותו ולזה נוטה דעת ר"ח וס"ל דאע"פ דההוא גברא לא אמר חוב שיש לי על פ' אתננו לצדקה אלא שאמר נתביה לעניים מיחייב לקיים דיבוריה ולא הוה מצ' לחזור בו לגמרי וכ"נ פשט דברי הגאון ז"ל ודלא כמו שנדחק הרמב"ן לפרש דבריהם:
ולע"ד היה נראה להביא ראיה לדעת הרמב"ם והרז"ה ז"ל . מההיא דפ"ג דנדרים דאוקי מתני' דשור זה לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים דהכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוא אליבא דבר פדא דס"ל קדושת הגוף לא פקעא בכדי ומקשה עליה פשיטא דלאחר ל' יום עולה הוי ומשני לא צריכא דלא מצי הדר ביה ואע"ג דבעלמא מצי הדר ביה הכא שאני משום' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והקשה הר"ן ז"ל וא"ת וכי נמי הוי כמסיר' אמאי לא מצי למיהדר כיון דהשתא לא חייל והוא ז"ל נדחק לפרש דהכי קאמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכמ"ד מעכשיו דמי דהוי כמסיר' גמור' להדיוט אלו דבריו ז"ל. אבל לע"ד נראה ליישב דהכי קאמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחייב לקיים דברו כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור שאע"פ שאינו נדר חייב לקיים כאלו נדר וזהו פשט הכתוב דקאמר כאשר נדרת ומשום הכי לא מצי הדר ביה וכ"נ מפי' הרא"ש שם ולמדנו מזה דאפי', דלא הוציא דבריו בלשון נדר ממש אלא שאמר סלע זו יהא לעניים לאחר שלשים יום חייב לקיים דיבורו משום מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למהדר. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם כמ"ש דאפי' כי אמר יהא לעניים מחוייב לקיים דיבוריה ולא איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים אלא כדי שלא יוכל ללותו. ור' ירוחם נמי כתב בנ' י"ט שאם אמר חוב שיש לי על פ' לשיבא לידי יהי' לעניים אפי' שלא במעמד שלשתן זכו בו עניים איברא דראיתי לר' ירוחם באותו נתיב שכתב והא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ה"ד בהקדש גבוה אבל לא בהקדש עניים והא דאמרינן האומר סלע זו לצדקה דחייב ליתנה היינו משום, שהקנה דבר המסויים עכ"ל. נראה דהוקשה לו אי בהקדש עניים לא אמרי' אמירתו כמסיר' א"כ כי אמר יהא זה לצדקה אמאי חייב ליתנ' כיון דלא נדר ולא חייב עצמו ולזה חילק דהוייא כמקנה דבר המסויים דהנדר חל על אותו דבר שסיים דאחייליה לצדקה אבל אי אינו דבר מסויים ולא אמר בלשון חיוב לא מיחייב וכגון דאמר אחד משורי יהא לעניים דכיון שאינו דבר מסויים ליכא למימר אחיילא לצדקה. וק"ל עליו מהירושלמי דפקיד רב לשמעיה וא"ל כי אמינא לך הב מתנ' זוזי לפ' אי עני הוא הב לי' ולא תימלך בי משום דנעשה נדר והא התם דלא א"ל דבר מסויים וג"כ לא חייב עצמו בלשון נדר שלא אמר אתן ואפ"ה משמע דחייב לקיים דבורו כאלו נדר. וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בתשו' סי' א'. ולדעת הרי"ף והתוס' שכתבו דהאומר יהא לעניים או תנהו לעניים שאינו מחוייב לקיים דיבוריה כל שאינו ברשותו בשעת דיבורו יש לחקור היכא דהוא ברשותו ואמר יהא זה לצדקה דמהני כמבואר בפ"ק דערכין מאיזה טעם הוא אי משום דס"ל דכל שהוא ברשותו ואמר יהא זה לעניים זכו בה עניים באמירה גרידתא משום דכתיב בפיך זו צדקה וכי היכי דהקדש קונ' באמיר' ה"נ עניים זוכים באמיר' או דילמא ע"כ לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בהקדש לגבוה אבל בהקדש עניים לא והא דאומר סלע זו לצדקה חייב ליתנו לאו משום דזכו עניים ביה אלא שזה חייב לקיומי מה שהוציא בפיו משום בפיך זו צדקה ואינו יכול לחזור בו ודוקא כי איתיה הסלע ברשותיה אבל כי ליתי' ברשותיה ואמר תנהו לצדקה לא מתחייב לקיומי מה שהוציא בפיו דאין דיבורו חל על ממון שלא זכה בו ואינו שלו ודברי הרי"ף נוטים כדרך הראשון שכתב ז"ל אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בו עניים ולא מצי הדר בי' משמע דעניים נמי זוכים באמיר' גרידתא. וזה נראה ג"כ מדברי הר"ן בתשו' סי' א' שכתב על האי עובדא דלא היה מחוייב זה ליתנו לעניים אפילו לכשיבאו לידו לפי שזה היה בדעתו לקדשו מעכשו ולא היה ברשותו כדי שיהא הקדש חל עליו משמע מדבריו דכל שהוא ברשותו חל עליו הקדש עניים וכל שאמר סלע זו לעניים אמירתו כמסירתו ולפי דבריו שם באות' תשו' נראה דכל שאמר חוב שיש לי על פ' כשיבא לידי יהא לעניים הרי הוא לעניים ודוק בדבריו ותראה וכן נראה מדברי ר"י מ ודעת הרא"ש בתשו' בכלל נ"ח נראה דס"ל ג"כ דהקדש עניים אמירתו כמסירתו וכי אמר קרקע זו לעניים זכו בו בני העיר וכן נראה מדברי הטור בהלכות צדקה וכן הוא דעת הריטב"א והרא"ה ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל בפ"ק דערכין נראה להוכיח הכי שפי'. שם ז"ל לא שנו שמותר לשנות' אלא באומר סלע זו עלי דכיון דאמר עלי וקיבלה באחריותו כדידיה דמי משמע דכל שלא אמר עלי תו לאו דידיה ואע"ג דמסיק שם דאפי' לא אמר עלי יכול לשנותה כבר פי' רש"י דטעמא שהתירו לו כדי דליחייב באחריות', והכי נמי מוכח מפרק מי שמת דאיבעיא להו ש"מ שחילק כל נכסיו לעניים מהו מי אמרינן גמר והקנה מחיים ופירשו המפרשים דמיירי כשלא מסר להם עדיין דמשום מתנת ש"מ אינו יכול להקנותו מחיים וע"כ צ"ל דמטע' אמיר' לגבוה הוא דיכול להקנות' מחיים וכן כתב הרשב"א בחידושיו למסכת גיטין דף ט'. ואי אמרת דגבי עניים אמיר' לא עביד קנין אלא נדרא לחודיה הוא דרמי עליה לקיומי בכי הא ודאי לא מצינן לי' למיכף לקיומי נדריה דאיהו נאמן על עצמו לומר שלא נדר אדעתא דהכי וכ"ש לפירוש הגאון שסובר דאפי' כפיה לא כפינן לי' ובהאי בעיא כתבו הפוסקים דכיון דסלקה בתיקו מוקמינן נכסים בחזקת מרא קמא שהוא הנותן. ובשלמא אי ס"ל דעניי' קנו באמיר' גרידתא אתי שפיר מה שאמרו דכיון דמספקא לן אי קנו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן. אבל אי ס"ל דבאמירה בלבד לא קנו עניים אלא נדרא לחוד הוא דאיכא מה שייך לומר השתא מוקמינן נכסים אחזקתן והכי הו"ל למימ' דה"ז פטור מנדרו משום דהוי ספק בחיובא וכל ספק בחיובא פטור ואפי' גבי נדרים משום דזה טוען בריא לא נדרתי אדעתא דהכי. ולא דמי לההיא דפ"ק דנדרים גבי יש יד לצדקה שכתב הרשב"א דאזלינן לחומרא דספק איסורא לחומרא דהתם לא מצי למיטען לא היה דעתי לצדקה דאי אמר הכי פשיטא שאינה צדקה כיון שאין פיו ולבו שוין ומשום הכי כיון דהוי ספק נדרא ואיהו לא קים לי' אזלינן לחומרא אבל בההוא דפרק מי שמת איהו קים ליה בגויה וטוען אדעתא דהכי לא נדרתי וכמ"ש הנ"י שם וראיתי להרב מהרי"ט בח"מ סי' קכ"ד שכתב דהתם נמי בפ' מי שמת איהו נמי לא קים לי' בנפשי' דהא ודאי להדיא כתב מתנת בריא מתנת עלמין אלו דבריו ולא ידעתי אנה מצא הכי דההיא מיירי בשכתב בשטר מתנת בריא ועיין בנ"י פרק מי שמת גבי ש"מ שהקדיש ותראה כדברי. והר"ן ז"ל כתב שם בנדרים שתמה על הרשב"א ז"ל שהרי כל ספק עניים ספק ממון עניים ואזלינן לקולא ונראה לע"ד דהרשב"א והר"ן בהא פליגי דהרשב"א סובר שאין עניים קונים באמירה בלחוד אלא דמספקא לן אי חל עליו נדרא אי לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה בלחוד זכו בו עניים וכי מספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן וכיוצא לזו כתב הרשב"א בסי' תקס"ג לענין הקדש דמספקא לן אי זכה הקדש אי לא מוקמינן נכסים אחזקת מרא קמא ודכוותא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה במי שנתן טבלא לאומן לציירה ואחר שציירה אסרה דלא אמר כלום דספיקא הוי אי אומן קונה בשבח כלי וכל ספק בקנייה אי יצאו הנכסים מחזקת בעלי' אי לא אזלינן בתר חזקת קמייתא. והריני חוזר על עיקר הדין דכפי דברי הרא"ש בתשובה בכלל נ"ח והטור בה' צדקה נראה דס"ל דעניים קונים באמירה בלחוד א"כ היאך כתב הרא"ש בפ"ק דבתרא והטור בהלכות צדקה סי' ר"נ דהאומר סלע זו לצדקה יכולים לשנותו למצוה אחריתי מכיון דכבר זכו בו עניים. ויותר תימא שכתב הרא"ש שם דאפי' שבאו ליד גבאי דיכולים לשנותם למצוה אחריתי כו' ואמאי הלא כל שבאו ליד גבאי כבר זכו העניים דידו כידם כמ"ש איהו גופיה בפרק ד' וה' בשם ר"ח. והייתי רוצה לחלוק ולומר דנהי דאמרינן דאמירה לעניים כמסירה דמי היינו דוקא באומר סלע זו לעני פ' דזכה אותו עני באמירה כיון שמקנה זה לעני ידוע ואמירה חשיב כמסירה ובכה"ג מיירי הרא"ש בכל נ"ח שמקנה לאנשים ידועים ובכה"ג נמי מיירי הריטב"א בקדושין והר"ן שם בשמעתין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט איירי שמקנה לעניים ידועים א"נ כשמקנה לגבאי עניים שידו כיד עניים דהזוכה הוא הגבאי והרי הוא מבורר. אבל באומר סלע זה לעניים שאינם מבוררים אינם זוכים באמירה דלא תהא אמירה גדולה ממסירה ובכה"ג בהדיוט אפילו מסר לחברו ואמ"ל זכה למי שיצא ראשון לא זכה וסברא זו סברתיה ואחר כך מצאתיה להרב מהרי"ט בח"א סי' כ"ב ובי"ד ובח"מ. והברייתא דערכין דקתני סלע זו לצדקה דיכול לשנותה למצוה אחריתי ולא אמרינן כבר זכו בה עניים מיירי במקדיש לעניים סתם שאינם מבוררים ונהי דהוקצ' אותו סלע לעניים משום בפיך זו צדקה מכל מקום כיון דעדיין לא זכו בו עניים זכיה ממש שהרי אינם מבוררים ואין אתה יכול לחייבו אלא משום אמירתו לגבוה הרי זה יכול לשנותו למצוה אחרת דזה נמי הוה לגבוה. וראיתי לב"י סרנ"ט שהביא מהכלבו שכתב הרי"ף בהאי ברייתא דמיירי בשלא פי' הנותן למי יתן אבל אם פי' הנותן למי יתן אסור לשנותה לעולם ומהר"ר בצלאל הביא תשובה להרשב"א מכ"י ששאלו על מה שהשיב הרי"ף דהמקדיש דבר שהוא ברשותו באמירה בעלמא אף שלא במעמד עניים לא מצי הדר בי' מדין בפיך זו צדקה והא ממון דאין לו תובעים הוא דמאן תבע ליה בדינא אי תבע ליה עני זה יאמר לעני אחר אתן (א"ה עיין לעיל סוף סי' א'). והשיב ז"ל זו אינה תורה דאע"ג דמצי לאשתמוטי מכל חד וחד מינייהו בב"ד מ"מ חיובי מחייב לשמים משום בפיך זו צדקה וכו' וסיים בה ופעמים שמעשין אותו ליתן שאלו אמר סלע זו לעניי עירי והיו שם גבאי צדקה שהצדקות שבעיר נחלקות על ידם כופין אותו ליתן וכו' ע"כ. ומדבריו אלו נראה שהוא מחלק בין אומר סלע זו לעני סתם לאומר סלע זו לעני פ' דהיכא דאומר לעני סתם אין מעשין אותו לקיומי נדריה כסברת הגאון והיכא דפי' לעניים ידועים מעשין אותו ליתן:
ומעתה אתי שפיר ההיא דפרק מי שמת דהתם מיירי במחלק לעניים ידועים ואפשר דאפי' הגאון ז"ל מודה בזה דכל שמקנה לעניים ידועים באמירתו גרידתא זוכים משום בפיך ולא חילק הגאון אלא במקדיש לעניים שאינם ידועי' דבזה עניים ודאי לא זכו כיון שאינם ידועים ולא אמרי' דאע"פ שאין העניים ידועים זכו בו העניים כמו המקדיש לב"ה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהקדש לעניים סתם לאו נכסי גבוה נינהו אלא נכסי הדיוט ואין לו אלא חיובא בלבד שחייב לקיומי מה שהוציא בפיו אבל אין כופין בדין משום שאין לו תובעין. מה שהקשה הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק הזרוע דגבי מתנות כהונה אפי' עני שבישראל מוציאין מידו ומוציאין מדינא הוא. לע"ד אינה קושיא דמתנות כהונה ומעשר עני ממונא דכהני ועניי נינהו דרחמנא זיכה להם ומשום הכי כופין אותו ב"ד ליתנם אבל גבי נודר לצדקה ליתי' גבי' ממונא דעניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה ומשום הכי אי בעי למהדר מצי הדר אלא שעובר על נדרו ומה שהביא מההיא דאמרינן בקרבנות ועשיתם אזהרה לב"ד שיעשון אינה ראי' דההיא בקרבנות מיירי ואע"פ שאיתקש צדקות לקרבנות איכא למימר דהיינו דוקא לענין בל תאחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים ומשום הכי איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים כדי דלא מצי למיהדר. אבל הרי"ף ז"ל סובר דאפילו באומר סלע זו לצדקה אע"פ שלא זיכה אותה לעניים ידועים ואין שום עני יכול לתובעה ממנו דלכל א' מצי לומר ליה לא לדידך יהיבנא אלא לחברך מכל מקום לא יכיל למהדר ואי בעי מהדר מוציאין מידו כדין מתנות כהונה שמוציאין מידו משום דממונא דכהני נינהו הכי נמי כי אמר סלע זו לעניים באמירה בעלמא זכו בה עניים ונעשה ממונא דעניים כמו פיאה שאם אמר ערוגה זו נמי יהא פיאה נעשה אותה ערוגה נמי פיאה הכי נמי כי אמר סלע זו לצדקה נעשה אותה סלע של צדקה ונהי דהוי ממון שאין לו תובעים ואין עניים יכולים לתובעו מכל מקום כל היכא דאינו רוצה ליתנם כל עיקר ב"ד כופין אותו ומוציאין מידו כדין שאר מתנות עניים. ולפי זה אם מת זה הנותן מוציאין מיורשיו. וזה מדוקדק בלשון הרי"ף שכתב כל האומר סלע זו לעניים זכו בו עניים ולא מצי למיהדר. ולפי זה נראה דהיינו דוקא באומר סלע זו לעניים שבאמירתו זכו בה עניים ונעשה אותו סלע נכסי עניים הוא דמוציאין מידו. אבל בנודר ואמר הרי עלי ליתן אפילו הרי"ף ז"ל יודה דעדיין לא זכו בו עניים וליכא גבי נותן אלא חיובא דנדרא לחוד. והשתא אין אנו צריכים למה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה לישובי דעת הרי"ף ונדחק לומר דהרי"ף לא קאמר אלא שחיובי מיחייב לשמים ודעת הרי"ף ברור מיללו שכתב כבר זכו עניים משמע כמ"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות. וכן משמע מפי' רש"י בפ"ק דערכין שהבאתי דכל שאומר זו לצדקה באמירה בעלמא נעשה נכסי עניים ותו לאו דידי' נינהו ועדיין יש לומר דאפי' הגאון מוד' בזה באומר סלע זו לצדקה דבאמירה בלחוד נעשה ממון עניים דאחיילה לצדקה ומ"ש הגאון דאין כופין איירי באומר הרי עלי ליתן לצדקה דעדיין ליכא גביה ממון עניים אלא נדרא לחודי' וההוא גברא דאמר נתביה לעניים כיון דלא הוה אותו סלע ברשותו לא אחיילה ומיהו נדר ודאי נעשה עליו שמחוייב לקיומיה דיבוריה ואע"פ שלא חייב עצמו בלשון חיוב אפ"ה חייב לקיומיה דיבורי' כמו שהוכחתי לעיל ושכן דעת הרמב"ם ז"ל:
והב"י בה' שבת סי' ש"ו כתב ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן דהא תנן אין מקדישין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע אבל לא אסרו לחייב עצמו וכ"כ הכלבו בשם גאון דדוקא הקדש מזבח או ב"ה אסור משום שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה מותר לפי שאין מייחדין שם דבר שיוצא מרשותן וכו' עכ"ל. ומדבריו אלו שכתב לפי שאין מיחדים שם דבר שיוצא מרשותן משמע דכל שמיחד ואומר כלי זה להקדש אפילו בהקדשות דידן אסור משום שיוצא מרשותו לרשות הקדש אבל מתחלת דבריו שכתב דדוקא הקדש מזבח או הקדש ב"ה אסור לפ"ז היה נראה לדקדק איפכא שהקדשות דידן אינם נקנים באמירה אלא נדרא הוא שמחייב עצמו לקיימו וכדי לישב דבריו היה נראה דה"ק הא דקתני אין מקדישין ה"ד הקדש מזבח או ב"ה שע"פ דיבורו נקנה להקדש ונעשה הקדש או למזבח או לב"ה אבל האומר שאביא קרבן או תודה לב"ה שעדיין לא יצא מרשותו שום דבר מיוחד אלא שמחייב עצמו להקדש שפיר דמי ובספר המקח לר' האיי גאון שער נ"ח נראה דס"ל דבהקדש עניים נמי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו וזה נראה דעת הרי"ף שהביא הסוגייא פ"ק דקידו' וכ"כ המרדכי בפרק ד' וה' לדעת הרי"ף. וראיתי להב"י שכתב בסי' קכ"ה על מ"ש הטור דאם אמר הולך מנה זה לפ' דאינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאשגרת לישן הוא דנקיט דלא אמרו הכי אלא בהקדש ב"ה אבל בהקדש עניים דין הדיוט יש לו. אבל מדבריו בסי' רי"ב נראה שזכו בו עניים שכתב אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מטעם שזכו בו עניים דהא ודאי אינם זוכים בדשלב"ל משמע דבדבר שבא לעולם זכו עניים זכייה ממש וכ"כ הרב בש"ך בסי' פ"ז וכ"נ מההיא דאיבעיא לן בפ"ק דנדרים אי יש יד לצדקה ופי' המפרשים דכל שאמר וזה כזה ה"ז נתפס משמע דהסלע עצמו הוקצה לצדקה דאלת"ה אלא שאין כאן חיוב נידרא דרמי אגברא כי אומר זה כזה היכי מיתפס: