מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות עבדים · סימן ג
וישראל שנשבה במלחמה אי קנה ליה השבאי אי לא דהטור בסי' רס"ז כתב משם הרמ"ה דאי קנאו במלחמה קנה ליה מדינא דמלכותא. אבל מדברי הרמב"ן שהביא הרשב"א בחי' לפרק השולח נראה דאין עובד כוכבים קונה לישראל כי אם ברצונו ובדעתו והלכך הפודה ממנו לא ישתעבד בו שהרי גופיה לא קנוי ליה וכתב הרשב"א ז"ל ע"ז דלפי פי' זה קרא דוישב ממנו שבי לאו בישראל גמור משתעי אלא בעבד כנעני וכן פירש הרמב"ן ז"ל בפ"ק דקדושין ע"כ. ולכאורה נראה דמסתייע האי סברא ממתני' דקתני שם דף מ"ה אין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם יע"ש ולפי סברת הרשב"א שפירש דשבאי קני ליה לישראל בחזקת מלחמה שהתורה זיכתה לו א"כ מדינא. נמי אינם יכולים להבריח השבויים דקי"ל גזל העובד כוכבים אסור וגבי ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מתנייא כדאיתא בפרק הגוזל דף קי"ג דאסור להפקיעו מיד העובד כוכבים משום דע"ע גופו קנוי. ובשלמא לדעת הרמב"ן ז"ל ודוקא גבי עבדו של ישראל הוא דקני ליה שבאי משום דקני ליה ביאוש בעלים אתי שפיר מתני' דקתני אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם דמדינא לא קני ליה שבאי שהרי לגבי עצמו לא שייך יאוש שאין אדם מתייאש מגופו. ומיהו עדיין איכא למימר דמתני' דקתני אין מבריחין מפני ת"ה דמשמע דמדינא הוה שרי איירי כשנשבה שלא בדינא דמלכותא דאז עובד כוכבים שבאי לא קני ליה וגזל הוא בידו ומ"ש הרמב"ן ג"כ בהכי מיירי וכמו שנראה מתוך דבריו שהביא משם הראב"ד שהקשה שם בשמעתין דהיכי קני ליה שבאי לעבד והלא גזל הוא בידו והוצרך הרמב"ן ליישב ולומר דהכא מדין יאוש בעלים קני ליה אבל כשנשבה במלחמה בדינא דמלכותא הא ודאי לא מיקריית גזילה ונראה שמה שהוכרח הרמב"ן לומר דמתני' איירי כשנשבה שלא בדינא דמלכותא ולא פירש לה כמו שפירש לה הרשב"א ז"ל משום דאי מיירי כשנשבה במלחמה בדינא דמלכותא הוה קני ליה השבאי קנין הגוף כמו שכתבו התוספות והרא"ש והנ"י בפרק החולץ ומסוגיין דפ' השולח משמע דלא קני ליה אלא למעשה ידיו. ומה שהקשה הרשב"א על הרמב"ן דאי משום יאוש נגעו בה היכי טיהרו עמון ומואב בסיחון והלא אין קרקע נקנה ביאוש יע"ש לע"ד לק"מ דהתם הוה חזקת מלחמה וליכא בה משום גזילה. והא דמייתי משם ראיה למתני' דעבדי' ואע"ג דמתני' איירי בשבאי גזלן ולא קני ליה אלא משום יאוש לא מייתי משם אלא למילף דעובד כוכבים יש לו קנין בחזקה דהוה ס"ד לומר נהי דנתייאשו הבעלים והוי הפקר מ"מ שבאי גופיה באיזה קנין קנאו ולזה מייתי דאשכחן דעובד כוכבים קונה בחזקה מדאמרינן עמון ומואב טיהרו בסיחון. ומאי דמוקי הרמב"ן ז"ל קרא דוישב ממנו שבי דמיירי בשפחה כנענית דוקא ואע"ג דהתם בחזקת מלחמה איירי התם שאני משום דשעת שלום היה שלא היה לישראל מלחמה עם עמלק ולא ה"ל רשות לעמלק להלחם עם ישראל וההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היינו מפני שהיה ביניהם מלחמה מקודם והביאני לזה ההיא דאמרינן בסנהדרין דף נ"ט דיפת תואר אסורה לעובד כוכבים משום דלאו בני כיבוש נינהו ולא אמרי' דינא דמלכותא דינא. אבל במלך שעשה מלחמה והביא שביה שלו דכתב הר"מ ז"ל דדינא דמלכותא דינא נראה דליכא לפלוגי בהאי בין שבוים עובדי כוכבים לשבוי' ישראל ובכל גוונא קנאו השבאי וכיון שכן ישראל הקונה מן השבאי קנאו ג"כ לאישתעבודי ביה וכמ"ש הרמ"ה והטור:
איברא דעדיין צריך להבין דלכאורה נראה בפ"ק דקדושין דישראל הפודה את חבירו מיד העובד כוכבים אינו יכול לאישתעבודי אלא יוצא לחירות דהכי איתא שם בברייתא דרבי ס"ל דבין גאולת אחרים ובין גאולת הקרובים לחירות וקי"ל הלכה כרבי ואין לומר דהתם על עיקר המצוה קאמר שצוה לנו לפדותו לחירות אבל אם זה לא רצה לפדותו לשם בן חורין אלא להשתעבד בו אין מפקיעין שיעבודו ע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל הביאו הטור בי"ד סימן שנ"ו בענין שכר הרופא דאין מפקיעין זכותו משום דכל מצוה דרמיא אכ"ע ונזדמנה לאחד לעשותה ולא רצה לעשותה אלא בשכר דאין מפקיעין שעבודו יע"ש. דא"כ לא הוה ליה ולהרמב"ם ורש"י ז"ל לכתוב הכא אם פדאו הרי זה יצא לחירות אלא כך ה"ל לומר מצוה לפדותו לשם בן חורין ומדכתב אם פדאן הרי זה יצא לחירות משמע דאפי' פדאו אדעתא לאישתעבודי ביה יצא לחירות משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר דאפי' הרמב"ן ז"ל יודה הכא וע"כ לא קאמר אלא שאר מצות משום שאינו מפורש בהדיא בתורה ועוד דהכא שאני משום דכתיב ונגאל דמשמע דלעולם יוצא לחירות וליישב דברי הרמ"ה ז"ל אפשר לומר דס"ל דההיא איירי במוכר עצמו לעובד כוכבי' ואין למדין ממנו דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו:
וראיתי למהריב"ל בח"ג סי' ז' שנשאל על ראובן שפדה מנכסיו לשבוי אח' ומבקש ממנו שיתן לו מעותיו ואם אין לו שיטיל את עצמו על הצבור כי לא פדאו אלא אדעתא דהכי והשיב הרב ז"ל דאפי' אי לא קני ליה לזה השבוי אפי' למעשה ידיו אפ"ה לא גרע מחוב דעלמא שהוא חייב לפרוע דלא שייך בהאי גוונא לומר מבריח ארי מנכסי חברו כיון דהוי בריא היזקא אח"ד. ולע"ד אין נראה כן אלא כל שאין קנינו קנין אינו חייב לפרוע לו כיון דמצוה עשה ובפרק הכונס פי' רש"י ז"ל טעמא דמבריח ארי שהוא פטור משום דמצוה עשה ואפי' הרמ"ה ז"ל שכתב דנשבה במלחמה כיון דקנאו העובד כוכבים בדינא דמלכותא ישראל הקונה אותו משתעבד בו היינו היכא דקנאו כדי לאישתעבודי בו דקנינו קנין אבל היכא דלא כיון לקנותו לעצמו אע"פ שדעתו היה ע"מ שישלם לו אין לו עליו כלום משום דמצוה עשה ואפי' היה לשבוי ממון במקום אחר מ"מ עני היה באותה שעה וכיוצא לזה כתב ר"י והביאו הר' ב"י בי"ד סי' רנ"ג בב"ה העובר ממקום למקום ופירנסו אחר דאין חייב לשלם כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה ולא דמי למ"ש התוספות בפרק הגוזל גבי עובדא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבוים וסליקו גנבי עליה ויהביה ניהלייהו ומשמע שם דטעמא משום דההיא ארנקי היה מיוחד לפדיון שבוים הא לאו הכי חייב לשלם ואע"פ שלא הי' לו ממון אחר שם באותה שעה דהתם שאני משום שהוא עצמו שלח ידו בפקדון והציל עצמו ולכך אי לאו דהוה ממון של פדיון שבוים היה לו ליקח אותם בהלואה ולא יציל עצמו בנכסי חברו אבל היכא דהצילו חברו בממונו כיון דמצוה עבד דאין לך פדיון שבוים גדול מזה ה"ז פטור לשלם לו כיון דלא היו לו נכסים שם כדי לפדות עצמו עני היה באותה שעה וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סימן רצ"ב גבי עובדא דארנקי ואפי' תימא עדיין דכל היכא דאית ליה לניצל ממון אפי' במקום אחר חייב לפרוע למציל משום שאין אדם חייב להציל את חברו היכא דאית ליה לניצל כדי להציל את עצמו כמ"ש הרא"ש במס' סנהדרין מ"מ באין לו נכסים עכשיו כלל כ"ע מודו שהוא פטור מלשלם וזהו שכתב הרמ"ה דאם לא קנאו בדינא דמלכותא ה"ז גזל הוא בידו של שבאי ואין לרבו שני עליו אפי' דמים ואע"פ שהצילו משום דמצוה עשה ועוד נראה לע"ד דאפי' היה לניצל ממון כל שזה שפדאו היה סבור שלא היה לו ופדאו לשם מצוה והשתא דידע דהיה לו ממון תבע מיניה אין לו כלום דלא גרע מפודה עבדו של חברו לשם בן חורין דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח ז"ל ואם פדאו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום וכתב הבכ"מ שם דהטעם הוא משום דמעיקר' כבר הפקיר ממונו אצלו יע"ש: