אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות נזקי ממון › סימן ט

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות נזקי ממון · סימן ט

סימן ח

אם מכרו בשר ואחר שאכלוה נמצאת הבהמה טריפה אי חייבים לשלם הדמים. ואיברא דהנימוקי יוסף ז"ל כתב עליו בפרק המוכר פירות דמתני' דקתני מה שאכלו אכלו ומחזיר להם דמים אינו אלא משום קנסא שמכרו במזיד אבל אם היו חוגגין משלמין דמי בשר טריפה בזול וכן כתב הש"ך י"ד סי' קי"ט ודקדק כן מפי' רש"י שם במתני' דבכורות שפירש ויחזרו את הדמים משום קנסא. ולע"ד ק"ל עד מאד דבגמרא שם מייתי פלוגתא דרבנן ורשב"א דרשב"א חולק עם חכמים ומחלק בין דברים שהנפש קצה בהם לדברים שאין הנפש קצה בהם דדברים שהנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים ודברים שאין הנפש קצה בהם כגון נבילות וטריפות יחזיר את הדמים משום דנפשו של אדם קצה בהם ולא קא מטיא ליה הנאה באכילתו ומשמע דלא פליגי חכמים עם רשב"א בזה מדלא נקטו חכמים בברייתא נבלות וטריפות משמע דבאלו ליכא פלוגתא ביניהון דלכ"ע יחזיר את הדמים כיון שלא נהנה וכי פליגי היינו במידי שאין נפשו של אדם קצה בהם דאע"ג שנהנה מ"מ משום קנסא ס"ל לחכמים יחזיר את הדמים ורשב"א ל"ל קנסא אבל במאי דס"ל לרשב"א דדברים שנפשו של אדם קצה בהם לא מטי לי' הנאה מנ"ל לאפישי פלוגתא ולומר דחכמים פליגי על זה דא"כ נמצא דרשב"א מיקל בחדא ומחמיר בחדא דדברים שאין נפשו של אדם קץ בהם ס"ל דאפי' במזיד לא יחזיר את הדמים אלא מנכה ודברים שנפשו קצה בהם ס"ל דאפי' מכרן בשוגג אין לו דמים ופליג אחכמים.. וראיתי בירושלמי דתרומות פ"ו אמתניתין דהמאכיל את פועליו תרומה ר"מ אומר הוא משלם את הקרן והן ישלמו את החומש וחכמים אומרים הם משלמים את הקרן והוא ישלם להם, דמי סעודתן ופריך עלה בירושלמי לרבנן דקא אמרי והוא משלם להם דמי סעודתן והלא כבר אכלו, ומשני כמ"ד נפשו של אדם חותה מהם ופי' רש"י ז"ל שם דאינה נחשבת להם אכילה. ולכאורה נראה דמ"ד נפשו של אדם חותה מהם בטבלי' הוא רבנן דפליגי ארשב"א שם בפרק כל פסולי המוקדשים וכן פירש מהרש"ם בפירוש להירושלמי ואם הדבר כן נראה דכל הני דקתני יחזיר את הדמים לאו משום קנסא הוי כמ"ש הנ"י אלא מדינא אין לו דמים אפי' בשוגג כיון שלא נהנה ואע"פ שהמוכר נחסר בזה ואיכא מ"ד בעלמא דכה"ג חייב כמבואר לעיל בה' גזילה מ"מ הכא פטור דאנוס הוא הלוקח וליכא לחייבינהו משום מזיק כיון דהוי אנוסים וכמ"ש התוס' בפרק המניח ולמדו הכי מההיא דהניח להם פרה כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלו' משלמין דמי בשר בזול יע"ש. ומה שפירש רש"י ז"ל במתני' משום קנסא לא איצטריך לזה אלא באיסור ספק דמדינא המע"ה אלא דמשום קנסא אמרו דיחזיר את הדמים ומה שפירש עוד רש"י ז"ל שם גבי מכרוה לגוים דמחשבין להם דמי בשר בזול כיון דלא גרם להם איסורא לאו למימרא דרישא דקתני ויחזיר את הדמים הוי משום קנסא בלבד דגרם להם איסורא אלא ה"ק דהשתא דלא גרם להם איסורא אשמועינן תנא דיחשב את הדמים אפי' מכרו במזיד דהוה ס"ד לומר דמשעה שמכרוה קנסו אותו ולא יחשב עמו הדמים כמו מוכר בשר בכור דאע"ג דהני איסור ספק אפי' הכי משום קנסא יחזירו את הדמים קמ"ל דכל כמה דלא גרם להם איסורא לא קנסו ולכאורה היה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל והוא דבפ"א מהל' ברכות כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך כיצד הרי שאכל טבל או שאכל מעשר ראשון ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטריפות ע"כ והראב"ד ז"ל השיג עליו דלמה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל ובהא פליגי דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון שהוא דבר איסור לית ליה הנאה ואין אכילתו נחשבת אכילה כלל והראב"ד ס"ל דאית ליה הנאה. וראיתי להסמ"ע בח"מ והרב בעל ט"ז בא"ח סי' קצ"ו שכתבו כמ"ש דהאוכל איסור בשוגג לא חשיבא לי' הנאה כלל יע"ש:

אבל מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות תרומות אינו נראה כן שכתב גבי מאכיל לפועליו תרומה דישלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין על דמי התרומה שאכלו שדבר האיסור נפשו של אדם חותה מהם עכ"ל. לכאורה נראה שממה שאכלו נהנו בו אלא שאינה נחשבת הנאה גמורה כאכילת חולין ומ"מ עדיין איכא למימר דה"ד בטבלים ותרומה שאין נפשו של אדם קצה בהם הוא דס"ל דיש לו הנאה קצת ואכילה קא חשיב אבל במידי דקץ בי' כגון טריפות אפשר דאליבא דכ"ע ליכא הנאה ואפי' לפי סברת הנמוקי יוסף דבנמצאת טריפה כל שהוא בשח מנכה את הדמים נראה לי דאינו מנכה לו אלא בשר טריפה בזול ואפי' אם היה שוה הטריפה באותו יום כדמי הכשרה שלא היה נמצא בשר לעובדי כוכבים כדמי הכשרה מכיון דהלוקח לא נהנה באכילתה כמו שהיה נהנה בכשרה:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה