מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נזקי ממון
סימן א
מי שהזיק שום חפץ מחברו והיה שוה באותה שעה חמשה ואח"כ בשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא ארבע כמה חייב לשלומי דאיברא לענין גזילה קי"ל דחייב לשלם חמשה כמו שהיה שוה בשעת הגזילה ואינו יכול לפטור עצמו אפילו להחזיר כלי אחר כמות שגזל כדמוכח בפ' כל שעה דף ל"ב וכדפירש רש"י שם משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל. ואיכא למימר דדוקא גבי גזלן הוא דהוי הכי משום דגלי קרא כעין שגזל אבל בשאר מזיק אפשר דסגי כשיחזיר כלי אחר כמו שהזיק ואע"ג דהשתא אינו שוה כ"כ כדמעיקרא. ואשכחן דנשתנה דינו של מזיק מגזלן כדרשא דהאי קרא גופא כדאיתא בירושלמי שהביאו התוס' בפ"ק דקמא דף י"א דדריש מהאי קרא דכעין שגזל לומר דאין שמין לגזלן משום דכתיב אשר גזל כאשר גזל אבל לנזקין שמין:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שכירות שכתב הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים ג' אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו ד' החזירו לו בשאר הימים מחזירין שלשה ע"כ. וכתב ה"ה דהטעם שהם יש להם לשלם חבית של יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואין כמה היא שוה בשעת החזרה וכו' עכ"ל. נראה מדבריו אלו כמ"ש דאפילו שהיה שוה בשעת שהזיקה ארבעה והשתא אינה שוה אלא ג' יכול לפטור עצמו בחבית של יין או בדמי שלשה כמו שהיא שוה עכשיו והטעם כמו שכתבתי משום דאין חיובו של זה אלא להחזיר חבית יין או דמי החבית. וכן נראה שהבין הטור בכונתו. ואפילו החולקין על הרמב"ם ז"ל שכתבו דכיון שהיה שוה בשעת שבירה ד' אינו נפטר במה שיתן לו עכשיו חבית ששוה שלשה ה"ט משום דאיירי בחנוני העשוי למכור ומצי אמר ליה אלו לא שברת אותה הייתי מוכרה באותו יום בד' אבל בעל הבית שאינו רוצה למכור חפציו דלא מצי למטען האי טענה יראה דכל שהחזיר לו כלי אחר כמו שהזיק סגי וכ"כ יכול ליתן דמי הכלי כמו ששוה עכשיו. ואפילו למ"ש הטור בסי' ש"ד דאפילו לא היה יכול למכרה ביום השוק שהרי היה לו יין אחר ולא נמכר דאפ"ה אינו נפטר בשלשה כיון שהי' שוה ד' ביום ששברה. התם שאני משום דיכול לומר אמכרנו ביום שוק אחר ששוה ד' והאי טעמא לא שייך אלא היכא דידוע דאיכא יומא דשוקא ונמכר בארבעה אבל היכא דליכא יומא דשוקא שימכר ביותר אף הטור מודה דנפטר בשלשה וטעמא כמ"ש שאין לו עליו לשלם אלא חבית כמו שהזיק או דמי חבית השוה בשעת חזרה. ועל פי הדברים הללו נראה דמשום הכי לא חילק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען גבי מ"ש שם ז"ל וכן החופר בשדה חברו בורו' שיחין ומערות והפסידוה וטענו שחפר שתים והוא אומר לא חפרתי אלא אחד דה"ז נשבע היסת עכ"ל והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאם זה תבעו לשלם לו פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון עכ"ל דכיון דאין זה חייב לשלם לו דמים ואינו חייב אלא למלאות החפירות כמו שהזיק אלא שאם רוצה משלם לו דמי מה שהפסיד נמצא דעיקר התביעה הוא קרקע. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות גזלה. ולפי זה נראה דהראב"ד ס"ל דמשעה שהזיק נתחייב דמי הזיקו והלכך אם הוזל אח"כ משלם כשעת הזיקו ועפ"ז ירד לחלק כן. ובעומדי בנדון דידן לראות היכי נדיינו דייני מצאתי בחי' מכ"י המכוני' לה"ר יונה זלה"ה שנסתפק בזה אי דינו של מזיק כגזלן לענין יוקרא וזולא והכא היינו טעמא דמשלם כשעת חזרה משום דאיכא מנהג קבוע בעיר שביום השוק שוה חמשה וכיון שכן בשאר ימים אינו משלם אלא ארבעה שהרי יכול ליקח באותו יום חבית בארבעה ולמכרה ביום השוק כמו שהיה שוה בשעת שביר' עכת"ד. עוד ראיתי בתשו' למהר"ם ז"ל שכתב דמזיק דינו כגזלן:
ולע"ד נראה קצת דדבר זה במחלוקת שנוי ואמינא לה מההיא דאמרינן בפרק מרובה דף ס"ה על מאי דאמר רב התם קרן כעין שגנב דמוקי תלמודא מלתא דרב דאיירי כגון דמעיקרא שויא ארבע ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין וכתב על זה הרא"ש ז"ל וז"ל אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע והשתא שויא זוזא קרן כעין שגנב מלתא דפשיטא היא דאלו איתבר ממילא על כרחיך משלם ארבע דבשעת שבירתה לאו מידי קא עביד ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזלה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע וכ"ש אי תברה או שתייה דאם לא כן מצינו חוטא נשכר ומגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ארבע וה' כשעת העמדה בדין דלגופי' לא אצטריך כדפירשנו עכ"ל. ולפום פשטן של דברים כל הישר אומר דמסברא ס"ל להרא"ש ז"ל דאם מעיקרא שוה ארבע ולבסוף זוזא שישלם כעין שגנב ואם איתא דגבי נזקין דינא הוי דנותן לו לפי מדה ולא לפי הדמים שהיה שוה בשעה שהזיק מנ"ל האי סברא. אבל מדברי התוס' ז"ל שם בסוגיין דמרובה וכן מדברי רש"י ז"ל שהבאתי מפרק כל שעה נראה דאי לאו קרא דכאשר גזל כעין שגזל הוה אמינא דכל שמחזיר לו זה השתא כלי אחר כמותו הוה סגי, ואע"פ דהשתא הוזל ושוי' שלשה ולפי זה נראה דבנזקין נותן לו כלי כמותו או דמיו וסגי:
סימן ב
והנאה הבאה לו לאדם שלא מדעתו אי חייב לשלומי כל מה שנהנה. ראיתי להתוס' ז"ל שכתבו בפ' הגוזל דף ק"א גבי מאי דבעי תלמודא יש שבח סמנין ע"ג צמר דאי אין שבח סמנין ע"ג צמר מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי וז"ל תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצדי רחבה ובפרק אלו נערות אמרי' תחב לו חברו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה' ותירצו דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או ממונו נהנה ע"י מעשה בהמתו חייב לשלם אבל כשממונו נהנה ע"י אחר פטור עכ"ד מוכח מהכא דכל שנהנה גופו אפילו הוה שלא מדעתו משלם כל מה שנהנה. אבל הדבר קשה לי דאמאי לא יוכל זה לומר לא הייתי רוצה בהאי הנאה וגדולה מזאת כתבו התו' בפרק הזרוע דף קל"א גבי מאי דאמר תלמודא התם המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ופריך תלמודא על זה מההוא דאנסו בית המלך גרנו אי בחובו חייב לעשר ומשני שאני התם דקא משתריש ליה. והקשו התוספות על זה וא"ת מתנות כהונה כשאכלן משתרשי ליה דבמקום זה לא אכל דבר אחר ותירצו דאכלן לא משתרש שהי' אפשר להתענות עכ"ד וא"כ הכא נמי כשהאכיל חברו בע"כ נימא נמי הכי לא הוה ניחא לי בהאי אכילה ולא קא משתרש לי. ומה שהביאו התוס' מתחב לו חברו בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה איכא למדחי דהתם איירי דמצי לאהדורה ולכך כי לא הדרה מרצונו נהנה ומשלם והא דקאמר שם ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב לא כמו שפירש רש"י ז"ל דמחיוב מיתה בלבד קא פריך אלא כמו שפירש ר"י ז"ל דמחיוב ממון קא פריך דבשעה שהוא נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם ואין זה מזיקו שהוא במקום דאי אפשר לאהדורה ואין לו על השני כלום. ומשמע מדבריו אלו דאפילו במניח לו מרצונו כל שהוא לא עשה מעשה אלא ממילא מטייא לי' הנאה פטור וה"ה נמי בצבע צמרו של זה בסמנין דחברי' דבשעה שנהנה צמרו כבר הסמנין אבודים מן העולם ולא הזיקו זה בכלום וממילא קא מטי לי' הנאה לבעל הצמר ואפילו תימא דהכא גבי סמנים אינם אבודים שהרי הצמר מעולה בדמים מ"מ נראה דכיון דממילא מטי ליה הנאה לבעל הצמר פטור מלשלם כאמור וכי תימא דבפרק המפקיד דף מ"ב גבי ההוא מעשה דההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חברי' ואזל סרסיה ורמא ליה לתוך שיכרא דמפקיד פריך תלמו' והא קא משתרשי לי' כלומר וישלם המפקיד וכו' משמע דאפילו כשנהנה ממנו על ידי אחר וממילא מטי ליה הנאה חייב לשלם התם שאני משום דכשות שלו היה עומד להטילו בשכר וכן פירש רש"י וז"ל והא קא משתרשי ליה והלא הוא נשכר הכשות ושלו עומד ע"כ הא לאו הכי פטור ואע"ג דמטי לי' הנאה מכשות דחברי' ולפי האמור הי' נראה דאין חלוק בין מטי הנאה לגופו למטי הנאה לממונו דבשניהן כל היכא דהוי הנאה דלא אפשר בלאו הכי אי נמי שהי' עומד לכך אפילו בהנאת ממונו חייב לשלם מה שנהנה שהרי לכך הי' עומד וניחא לי' בהאי הנאה ואין להקשות מנתן לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שכתבו רש"י והרמב"ם ז"ל דנותן לו דמי הוצאתו ואע"פ שזה לא הי' רוצה בשחור משום דסוף סוף נהנה שהרי השביח הצמר דהתם שאני דכבר גילה דעתו בעל הצמר שרוצה להוציא ולהשביח אבל כל זמן שלא גילה דעתו מצי אמר ליה לא הייתי רוצה בהאי הנאה א"נ דהתם שאני משום דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו כל ההוצאה כיון דמתכוין להשביח לחברו בממונו משא"כ בתחב אוכלין של אחרים לתוך פיו של בהמת חברו וכה"ג חילק הש"ך סי' שצ"ב. ולכאורה למילף הכי משמעתין דיש שבח סמנים ע"ג הצמר מדלא אוקמוה בשצבעם זה בסמנים שלו וקא תבע ליה לבעל הצמר שיתן לו דמי צבעו אלא נראה דכל כה"ג לא מיבעיא לי' דאפילו אין שבח סמנין על גבי הצמר מ"מ הא קא משביח לי' וכיון להשביחו. וכן נראה ממ"ש הפוסקים דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה יע"ש. אבל במ"ש הש"ך שם דאם האכיל מדיליה לבהמתו של חברו דמשלם לו משום דכיון להשביח הא לאו מלתא פסיקתא דזה שייך היכא דפיטמה הבהמה דהשבח בעין אבל היכא דלא פיטמה דליכא שבחא בעיניה דמי למבריח ארי. וכן נראה מדברי התוס' בפרק המניח דף ל"ד גבי פיטמה מזיק וכן נראה ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות גבי מתני' דחנן אומר איבד את מעותיו יע"ש. וכן נראה גם כן ממ"ש הר"ן ז"ל בפרק אין בין המודר דף ל"ח גבי מתני' דזן את אשתו ואת בנו לפי מ"ש דהרשב"א פי' בהפך יע"ש:
סימן ג
הזן את חברו סתם ומת בע"ה אם היתומים יכולים להוציא מידו. לכאורה נראה דהלכה רווחת היא בדברי הפוסקים דהזן את חברו סתם לאו לשם מתנה איכוון אלא בתורת הלואה וכן כתבו משם רבי' אפרים ז"ל שאם אחד אמר לחברו בא ואכול עמי ואכל עמו ואח"כ תבעו לחברו שישלם לו דחייב לשלם לו דמי מזונו. ונראה דאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה אפילו הכי כיון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה ולפי דברי התוס' שהבאתי דאכלן לא משתרש שהיה אפשר להתענות אם כן יראה דבכה"ג אפילו אם אין דרכו של זה להתענות מ"מ מצי טעין לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר ואע"פ שנהנה הרבה וראיה לדברינו מיתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול משום דאי הוו ידעי שאינה שלהם לא הוו אכלי אותה:
עוד ראיתי להרשב"א ז"ל הביא דבריו הר"ן ז"ל פ' אין בין המודר דהזן את חברו סתם לאו לשם מתנה הוי אלא לשם הלואה והביא ראי' לדבריו מהירושלמי דפרק איזהו נשך דקאמר שם חד גברא אושאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה לבתר אמר לי' הב לי דינרי אמר ליה הב לי' אגר ביתי אתא עובדא קמי ר' אבא בר ביזנא וחייבי' למיהב ליה אגר ביתא אלמא המרשה את חברו סתם לאו למתנה כיון אלא לשכירות דליכא למימר דמשום רבית חייביה דאם כן הוה ליה למימר נכי לי אגר ביתי עכ"ד. ודע דזאת אינה ראיה לפי מ"ש המפרשים בפרק איזהו נשך דגרסי נכי לי ומשום רבית מטי בה כמ"ש הרא"ש ז"ל שם בפסקיו בסוגיא דהמלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם איך שיהיה לפי כל האמור היה נראה דהיתומים דינא קא בעו אבל ראיתי למרן הב"י ז"ל בי"ד סי' רנ"ג שכתב משם ר' ירוחם ז"ל דהרי"ף ג"כ לא אמר אלא ביתום עני אבל באדם אחר שפירנסו אם היו לו קרקעות או נכסים אפילו ביד אחר חייב לשלם אם חברו תובעו עכ"ד. נראה דאם לא תבעו או שמת הבע"ה אין היתומים יכולין להוציא מידו דשמא לשם מתנה כיון:
סימן ד
מי ששף כלי כסף של חברו ונפחת מדמיו ולא נפחת ממשקלו יר' דהא מלתא תליא בפלוגתא דלמאן דס"ל כרבה דהשף מטבע פטור ה"ה בשף כלי כסף ולדעת הרי"ף והרמב"ם דמחייבו משום דינא דגרמי ה"ה הכא. ודע דאין להקשות לסברת הרמב"ם ז"ל דחשיב ליה נזק מההיא דאמרינן גזל זוזי ועשהו נסכא דהוי שנוי משום דאי הדר ועביד ליה מטבע פנים חדשות באו לכאן דמשמע דאי לאו האי טעמא דפנים חדשות וכנון נ"ד דכל שנותן שכר לאומן מחזירו לכמות שהיה לא חשיב שנוי ואי חשיב נזק ניכר ומחייבו משום דינא דגרמי אם כן לא מיקרי כעין שגזל וכה"ג אמרינן בהנזקין וא"א היזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ תרומה ונטמאה אמאי אומר הרי שלך לפניך דאיכא למימר נהי דחשבינן ליה נזק ומחייב מ"מ גבי גזלן לא מיקרי שנוי משום דבעינן שנוי שאינו חוזר כדי שיקנה אותו אבל שינוי החוזר לא מיקרי שינוי וקרוב לזה כתבו התוס' בפ' הנזקין:
ונראה לע"ד דאפילו לדעת התוס' והרא"ש שפסקו גבי השף מטבע דפטור הכא יודו דחייב. וטעמא דגבי השף מטבע לא מינכר היזקא דבשביל דלית ביה צורה לא מיקרי דבר הנזוק דראוי הוא לעשות לו צורה ועוד דהרואה אותו עכשו אינו מכיר בהיזקו ותדע דרבא ס"ל דבכה"ג לא מיקרי היזק ניכר דאם איתא דהוי היזק ניכר אמאי פטור אף דלא חסריה ולא פיחתו ממשקלו והא אמרינן בהנזקין דהמטמא והמדמע דפטור משום דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומשמע הא אי הוה מינכר הוה חייב ואע"ג דלא פיחתו משיעורו אלא נראה דס"ל לרבה דשף מטבע נמי לא הוי היזק ניכר מפני הפסד צורתו דצורה הוי דבר שאין בו ממש דלא חשיב כ"כ אבל בשכר כלי כסף שהיו ראויים למלאכה ועכשיו אינם ראויים אפשר דכ"ע יודו דחשיב נזק גמור ואף על פי שלא נפחת ממשקלו דכלים שבורים דבר הנזוק הוא שהרי אינם ראויי' למלאכה אבל ראיתי להמרדכי שמחלק במידי דיכול לתקנו לכמות שהיה על ידי שכר שיתן לצורף דזה לא מיקרי נזק אלא גרמא בנזקין שעל ידי זה מפסיד ממון שצריך לתת לצורף אבל מידי דאי אפשר לתקנו כגון מטבע שנפסל אין לך חסרון גדול מזה. ולפי דברים אלו נראה דאפילו בשבר כלי כסף אם לא נפחת ממשקלו ואפשר לתקנו כמו שהיה ע"י שיתן שכר לצורף פטור אבל מדברי התוס' והרא"ש ז"ל אין נראה כן שכתבו דלרבה דפטור השף מטבע ס"ל דפסלתו מלכו' לא הוי כנסדק דאי הוי כנסדק א"כ כ"ש שף כו'. ולפי סברת המרדכי אינו כן דשף עדיף מנפסל דשף אפשר לתקנו על ידי שכר שיתן לצורף ונפסל אי אפשר לתקנו. ולפי סברת התוס' נראה דצ"ל כמו שכתבתי דהא דלא חשיב נזק ניכר ה"ד במטבע אבל בשבר כלי כסף הוי נזק גמור ועיין בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ז':
ועל מה שכתבתי לעיל משם התוס' דהיכא דנהנה ממונו על ידי חברו אין צריך לשלם דמי מה שנהנה ראיתי בירושלמי פ"ב דמ"ש גבי מתני' דזה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון אר"י והוא שהותיר מדה אבל לא הותיר מדה השבח לשני וקאמר עוד מתני' פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי הוא כרגלי שתיהן א"ר בא תחומין עשו למדת הדין ע"כ. ונראה לי דמה שאמרו תחומין עשו למדת הדין כיונו למה שאמרו בפ' בתרא דביצה אפירכא דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה א"ר אבא הרי שנתערב לו קב חטים בעשרה קבין של חברו יאכל הלה וחדי דמידי דטעמיה משום חיובא דממונא לא בטיל ומדמדמי מים ומלח בעיסה דליכא הותיר מדה לחטין בחטין דאיכא הותיר מדה משמע דאם נתערב מים ומלח של ראובן בעיסתו של שמעון השבח לפי חשבון ולא מצי למימר שמעון לית לך גבאי ולא מידי כיון דטעמו ניכר והשביח וג"כ הקמח שלו היה עומד לכך והרי זה נהנה בודאי ומקום יש לומר דכל כה"ג כ"ע יודו והא דאצטריכו בפ' המפקיד גבי עובדא דכשותא הנז"ל לחייבו משום דקא משתרשי ליה הכשות שלו היינו משום דהתם בשיכרא אינו עומד לתת בו כשות ומצי לעשות שיכרא בלא כשות אבל מידי דאי אפשר לעשותו בלאו הכי כגון עיסה בלא מים ומלח דעל כרחך צריך לתת מים ומלח הרי זה דומה לאותו נדון דכשות:
סימן ה
בדין אדם המזיק שחייב בין באונס בין בשוגג. כתבו התוס' בפ' המניח דף כ"ז ובפ' האומנין דהיינו דוקא באונס שהוא דומה לאבידה אבל נתקל הוי כעין גנבה ופטור ביה אדם המזיק והוכיחו כן מההיא דפ' הגוזל גבי טבח אומן שקלקל דפטור בחנם פריך עלה תלמודא מהברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא דס"ד דמקשה דאפילו בחנם חייב מפני שהוא דומה לאבידה ומשני לה אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור מפני שהוא דומה לגנבה ואדם המזיק פטור באונס שהוא כעין גנבה עכ"ד. אבל מפי' רש"י שם בפ' הגוזל נראה דס"ד דמקשה דהיה רוצה לחייבו אפילו בחנם לאו משום אדם המזיק הוי אלא משום דס"ל דטבח אומן שקלקל פושע הוא והכי קאמר הרי זה חייב כמו נושא שכר אבל דין אדם המזיק לא שייך בזה כיון שעליו מוטל להתעסק בדבר וכ"כ בתוס' רבי' פרץ ז"ל שם בשם ריב"א ז"ל אשר נראה מזה דכל דעושה ברשות אף דבעלמא ראוי לחייבו משום מזיק כה"ג אין ראוי לחייבו אם לא היכא דפשע ופשטא דשמעתין התם מוכח הכי דאמרינן התם לעיל מינה אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא ופריך למה לי למימר מזיק הוא פושע הוא ומשני אי אמר מזיק הוא הוה אמינא ה"מ בשכר אבל בחנם לא קמ"ל פושע הוא. ופירש רש"י ז"ל ה"מ דקא עביד בשכר דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם ומדקרי ליה מזיק לחייבו הוה אמינא דבעושה בשכר קאמר קמ"ל פושע הוא ואפילו בחנם חייב דחשיב פשיעה אלמא דמדין אדם המזיק לא הוה חייב כל שעושה בחנם ומש"ה איצטריך לומר פושע הוא דאל"כ אמאי לא אמר שמואל טבח אומן שקלקל אפילו בחנם חייב מ"ט מזיק הוא אלא נראה דבכה"ג שעושה ברשות אין לחייבו מדין מזיק אא"כ פשע דאז נקרא מזיק ומש"ה הוצרך לומר פושע הוא (א"ה ועיין מ"ש הרמב"ן באו דבריו בשיטה מקובצת בפ' האומנין בסוגיין דהמעביר חבית ממקום למקום ובמלחמות ריש פר' המניח אשר נראה דאפילו באונסין גמורין ס"ל דחייב והרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל ס"ל כהתו' אלא שמחלק דהיינו כשהזיק שלא ברשות אבל ברשות או שניהן ברשות או שלא ברשות כל שלא כיון להזיק פטור וזה נראה הפך סברת התוס' וגם צ"ל דמה יענה לההיא דשנים שישנו כאחד שאם הזיקו זה את זה חייב כמ"ש בפ"א וגם לפי' צריך לומר דההיא דנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה דאיירי בגג שאינו שלו וק"ל):
וראיתי בנ"י בסוגיין דנשברה כדו דנחלקו בנתקל אם הוא פושע או לא שכתב ז"ל ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ואע"ג דלא אניס ממש אונס גמור כיון דלא פשע פטור ומדנקט האי לישנא דמשמע ולא אונס גמור שמעינן דכי פליגי בדאזיק בשעת נפילה לאו בדאזיק מכחו פליגי דא"כ לכ"ע ליכא מאן דפטר דהא בהדיא רבי רחמנא אונס כרצון לחבירו אלא מיירי דהכא דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן איתזק אלא מכח הלוכו על גביהם עכ"ל. ולכאורה קשה לי על דבריו דא"כ מה יענה לסוגיין דס"פ האומנין דהמעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושיברה שכתב. הנ"י עצמו שם דלר' יהודה ש"ח פטור מדינא וכן קשה מההיא דאמרינן בפ' הגוזל דף צ"ט דטבח אומן שקלקל דבחנם פטור ואין לומר דהוי אונס גמור דא"כ קשה אמאי בשכר חייב וע"כ נראה דס"ל דכל שהוא מתעסק ברשות אפילו היזק מכחו פטור כל שלא פשע כמ"ש לעיל משם ריב"א ז"ל הן אמת דצריך להבין דמסוגיין דפ' המניח דף ל"ב גבי מאי דבעי תלמודא התם המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו כיון דברשות קעביד פטור או דילמא איבעי ליה לעיוני ואמר תלמודא דחייב כיון דאיהו עביד מעשה ע"כ משמע מזה דאף במתעסק ברשות כיון דע"י נעשה המעשה בלבד חייב ולההוא דטבח אומן שקלקל היה אפשר לומר דאיירי דע"י שפירכס הבהמה נעשה ג"כ ההיזק אבל ליישב ג"כ ההיא דהמעביר חבית ממקום למקום דסוף האומנין צ"ל דגבי מזיק את אשתו כיון דיש לו הנאה חשוב כנושא שכר ומשום הכי חייב דמתעסק ברשות:
סימן ו
המעיד שקר מחמת אונס אי מחייב לשלם. ראיתי מ"ש מר לחייב למעידים שקר מחמת אונס משום דעקימת שפתיו הויא מעשה עכ"ד. ולע"ד זה אינו דמראה דינר לשולחני יוכיח דאם הוא אומן פטור משום דאנוס הוא וכ"כ בהראה ממון חברו לאנס ע"י שאנסוהו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות חובל פ' ח' וז"ל אבל אם אנסוהו כותים או ישראל אנס. להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין אלא אם כן נשא ונתן ביד עכ"ל ולא אמרינן על פי דבורו קלייה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' הגוזל בתרא דכל הגורם להפסיד ממון חברו אם הוא באונס ה"ז פטור דכל גרמא על ידי אונס פטור ומשום הכי כתב הרי"ף ז"ל דאנסוהו להראות והראה הרי זה פטור ומטעם זה חכם שדן את הדין וטעה כתב הרי"ף ז"ל דכל שלא עשה מעשה פטור. איברא דלכאורה היה קשה לי ע"ז מההיא דאמרינן בפ' הנשרפין דף ע"ו מצמצם בנזקין חייב מק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שחייב בהן את המצמצם והשתא קשה דהא מצמצם גרמא חשיב כמו שכתבו המפרשים יע"ש ואם איתא דכל גרמא על ידי אונס פטור א"כ מאי ק"ו איכא דהא דאתרבי אונס כרצון היינו דוקא באדם המזיק אבל בדינא דגרמי לא הוי אונס כרצון. אח"כ ראיתי להרמב"ן ז"ל בקונטרי' לדינא דגרמי שמחלק בין גרמא שנעשה על ידי מעשה כגון שורף שטרותיו של חברו דהתם אין חילוק בין אונס לרצון אבל גורם שאין בו מעשה כגון מוחל חובו או אנסוהו להראות ממון אז יש חילוקי בין אונס לרצון וז"ל שם בדף קי"ב א"נ אע"ג דדינא דגרמי דינא הוא פטרו האנוס ממש כל זמן שלא עשה מעשה וכן בדן את הדין הורה רבינו ז"ל שאינו משלם אלא כשנשא ונתן ביד דאנוס מיקרי וכו' ומיהו ליתיה להאי דינא אלא בהאי גרמא אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה הוא עכ"ל:
איברא דעדיין מקום יש לבעל דין לחלוק ולומר דעקימת שפתיו הויא מעשה וחשיב כאלו מזיק בידים שכן מוכח מדברי הרא"ש בפ' אחד דיני ממונות שכתב דכל היכא דקם דינא אפילו דבור כמעשה חשיב ולא כגרמא וחייב אפי' לרבנן דלית להו דינא דגרמי והא דהאומר בפרק עד כמה לימא סתמא כר"מ משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי דמחייב במה שעירבו בע"ה על פיו עם פירותיו ובמה דשילם הזכאי אחר כך אבל טימא את הטהור וזיכה. את החייב דיבורו של חכם חשיב כמעשה ע"כ וכ"כ התוס' בפרק הגוזל דף ק' לחד תירוצא יע"ש ונ"מ מזה שאם העידו באונס בנ"ד לזכות את החייב שיהיו, חייבים לשלם. דע דאין תירוץ זה עולה קצת אלא לדברי התוס' ז"ל דס"ל דמראה דינר לשולחני דחייב איירי אע"ג דאלו הוה קמן הוה מהדר ליה אבל לפי פירוש, המפרשים דס"ל דהא דמראה דינר לשולחני איירי שאם אומן אומר טוב צריך לקבלו בעל כרחו ואינו יכול לשמוט והנותנו פטור וכנ"ק מדברי הרא"ש ז"ל דכשבא לחלק בין דינא דגרמי לגרמא בנזיקין כתב ז"ל ומראה דינר לשולחני ואמר שהוא טוב מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו ע"כ. לכאורה נראה דאין תירוץ זה עולה דאם כן אמאי אוקמיה הא דמראה דינר לשולחני כר"מ דדאין דינא דגרמי אבל לרבנן פטור ואמאי לא חשיב דבורו כמעשה עיין בש"ג ובפרק לא יחפור כתב הרא"ש ז"ל דזיכה את החייב חייב משום דינא דגרמי יע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' סנהדרין שאם טמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל בנ"ב ח"ב הביאו הב"י סי' ל"ח דאם אמרו העדים שקר העדנו משלמין ע"פ עצמם למאן דדאין דינא דגרמי וכ"כ הרא"ש בתשו' יע"ש:
והיה נראה לענ"ד לומר דאפילו נימא כסברת התוס' והרא"ש ז"ל דדיבוריה חשיב מעשה כאלו עשה ההיזק בידים וגם בעדים זוממים נמי אמרו בפ"ק דנזיקין דאף על גב דדיבורא דלית ביה מעשה היא רחמנא קרייה מעשה. מ"מ הכא בנדון דידן כיון דהוי אנוס באונס גמור הרי זה פטור ותדע דהא גבי אדם המזיק דחייב באונס כרצון אפי' הכי כתבו התוס' בפרק המניח דבאונס גמור הרי זה פטור ואע"פ שהזיקו בידים והביאו ראיה לזה מההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם וטבחוה ואכלוה דאינם משלמים אלא כפי מה שנהנו ולא מה שהזיקו. איברא דהיה נראה לכאורה דהרשב"א חולק על זה שכתב בח"ה דף קל"ח גבי עובד כוכבים דנסכיה לחמרא דישראל שרי למשקל מיני' דמי חמרא שכתבו המפרשים דוקא בדנסכיה בכונה הא אם היה סבור שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בישראל בכענין זה פטור וכדאמרינן המטמא והמדמע והמנסך פטור עכ"ל אלמא דאפי' כסבור שהוא שלו ונסכו אינו פטור אלא משום דהוי היזק שאינו ניכר דהכי קי"ל ודלא כהרב בכ"מ בפרק י"ג מהלכות מאכלות אסורות יע"ש שאין מקום למ"ש שם ומה שהביאו התוס' ראיה מההיא דטבחוה ואכלוה דאינם משלמים כל מה שהזיקו איכא לפלוגי ונרדף ששבר את הכלים יוכיח דהוי אנוס ואין לך אונס גדול מזה ואפ"ה חייב לשלם. (א"ה עיין מ"ש לעיל דהרמב"ן ז"ל כתב בפירוש דאדם המזיק אפילו אם הוא אונס גמור חייב ועיין בש"ך סימן שע"ח ס"א שישב ההיא דנרדף ששבר את הכלים שהביא מורנו):
ומצאתי למהרש"ל ז"ל בחדושיו לפרק הגוזל בתרא שכתב בהדיא דעדים שחתמו בשקר מחמת אונס נפשות אע"פ שנשסתפקו המרדכי והגהמי"י אי חייב לשלם דהוי מציל עצמו בממון חברו לא מסתב' לי כלל אלא כל דינא דגרמי פטור כל שהוא אנוס והיינו הטעם דאנוס רחמנא פטריה ולא מחייבינן אלא נשא ונתן ביד משום דזכה ביה בהגבהתו והוי שלו לענין אחריות עכ"ל ומההיא תשוב' מהר"ם ז"ל נראה דאפילו זיכה את החייב פטור כמ"ש. איברא דעדיין קשה ע"ד מהרש"ל דיהיב טעמא משום דאנוס רחמנא פטריה ונשא ונתן ביד דחייב משום דזכה בהגבהתו וכו' והא נרדף ששבר את. הכלים דלא זכה בהגבהתו ואפי' הכי חייב לשלם ולא מיפטר משום דאנוס רחמנא פטריה וע"כ צ"ל דכל גורם שאינו מזיק בידים מיפטר היכא דהוי אנוס כמו שאר נזקי ממונו שאם הניח קנקנים על גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא פטור ואע"פ שאינו אונס גמור וכמ"ש הנ"י בסוף פרק האומנין ודלא כמ"ש בפרק המניח ואע"פ שגרם להפסיד ממון חברו מ"מ כל שלא עשה ההיזק ממש בידים פטור כיון דהו' אנוס אבל היכא דעשה המזיק ההיזק בידים ממש בהא הוא דאיתרבי אונס כרצון. וגדולה מזאת נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דכל דינא דגרמי כל היכא דלא מתכוין להזיקו פטור שכתב בפ"ד מהלכות נזקי ממון דפירץ גדר, לפני בהמת חברו כיון דמתכוין להזיק הרי זה חייב אם יצאתה והזיקה אבל פרצוה לסטים המתכוונין לגנוב פטורים וכ"כ הראב"ד ז"ל הביאו הרב בעל התרומות בדף ש"י יע"ש וכן כתב הטור. ואל תיקשי לך מדין מראה דינר לשולחני דחייב מדינא דגרמי ואע"פ שלא כיון להזיק דהתם כיון שאינו בקי חשיב כאלו כיון להזיק שלא היה לו לראותם. וכ"ת והא כהנים שפיגלו במקדש דפריך בפ' הניזקין למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק אמאי אינם חייבים. ולפי דברינו מאי ק"ל דהא ודאי כהנים שפיגלו אינו אלא גרמא וכיון שהם שוגגין שלא כיונו להזיק מדינא הם פטורים ולא דמי לכל הני דמתני' שעוש' מעש' בידים איכא למימר דהתם נמי גבי כהנים שפיגלו חשיב מזיק בידים דהוי כאלו הרג את הבהמה. (א"ה עיין בדברי התוס' בפרק הגוזל קמא דף ק' ד"ה וטהר את הטמא וכו' ועוד היכא דקם דינא אמאי לא יתחייב אפי' לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש דמדין חייבין וכו' יע"ש ולפי דברי מורי הרב זלה"ה נראה דלא ק"מ). וגבי עבד שקדם וטבל לשם בן חורין כתבו הפוסקים דחייב לכתוב לרבו שטר על דמיו משום דקא משתרשי משמע דטעמא משום דמשתרשי ליה אבל מדינא דגרמי לא מיחייב משום דלהנאתו כיון וכיוצא לזו כתב הטור במוחל שטר חוב לעצמו שהוא פטור משום דלהנאתו כיון:
סימן ז
ומי שאמר לחברו לשבור כלים של ראובן ושברם מחמת שהיה סבור שהם משל לוי שאמר לו לשברם מי משניהם חייב לשלם נר' דשמעון ודאי פטור כיון שלא היה יודע שהיו של ראובן וכמש"ל משם התוס' דהיינו טעמא דאם הניח להם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה דאינם משלמין אלא כפי מה שנהנו ולא מה שהזיקו דאנוסין הם:
אבל לוי שאמ"ל לשברם אי חייב נראה דבמחלוקת שנוי דלפי מ"ש התוס' בפ' מרובה דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות בנו או לב"ח דכל היכא דהשליח לא ידע דאיסורא קא עביד יש שליח לדבר עבירה ה"ה בנ"ד דלוי חייב. אבל לפי סברת האחרונים שהביא הנ"י, שם דאפילו היכא דלא ידע שליח אין שליח לדבר עבירה. אם כן בנ"ד לוי המשלח נמי שא"ל לשברם פטור מהאי טעמא. אבל כד דייקינן בה אפשר דהכא כ"ע מודו שלוי חייב ולא משום שליחות ולומר דשמעון ששברם שלוחו הוי אלא טעמא הוי משום דחשיב לוי כאלו שברם הוא שכיון דשמעון לא הוה ידע כי אמר לו לוי לשברם הרי זה ברי היזקא וכמ"ש הריטב"א בחי' פ"ק דמציעא דההיא דהשולח את הבעירה ביד חש"ו דפטור איירי בלא א"ל להזיק אבל אי א"ל להזיק הרי זה חייב עכ"ל. אלמא דאע"פ שחש"ו לאו בני שליחות נינהו אפילו הכי כיון דברי היזקא חייב המשלח וכמו כן כתב מהר"ש בר צמח ז"ל הביאו הב"י סוף סי' שפ"ח, דאי א"ל ראובן לשמעון שהוא מוחזק במסור שימסור את לוי כיון דשמעון מוחזק בכך אע"פ שאין שלד"ע דל מהכא דין שליחות מ"מ ראובן חייב משום דבריא היזקא כיון דשמעון מוחזק הוא לעשות וכ"כ בנדון דידן דלוי חייב כשא"ל לשברם מכיון דשמעון הוא סבור שהם משל לוי שאמר לו לשברם מפני שהיה צריך השברים לדבר אחר ודאי שמעון קא עביד והוי בריא היזקא ולא דמי לההיא דנתנו לבכורות בנו או לשומר דאע"פ דלא ידע השומר והיה סבור שהוא שלו ובודאי קא עביד וכמ"ש התוס' שם ואפילו הכי כתבו האחרונים דפטור הנותן משום דאין שליח לדבר עבירה דהתם אי לאו משום שליחות אי אתה יכול לחייבו לנותן משום גנב דמשום מזיק לא שייך לומר שם כדי לחייבו לנותן בחיובי הגנב אי לא משום דשלוחו הוי וקי"ל אין שליח לדבר עבירה. איברא דעדיין יש לפקפק על מה שחילקנו מדברי הנ"י ז"ל עצמו שהביא ראיה לומר. דאפילו כי לא ידע השליח פטור המשלח מעובדא דאוריה והתם כי נמי ליכא משום שליחות הרי זה בריא היזקא וכמ"ש מהר"ם ז"ל בתשו' סי' רי"ד וז"ל קרוב בעיני שיש להחמיר עליו יותר משל ישראל האומר לשליחו צא והרוג את הנפש דהתם קרוב לודאי שלא יעשה דדברי הרב וכו' אבל ע"י עובדי כוכבים נראה לי דבריא היזקא וחייב אפי' בדיני אדם עכ"ל וכ"ש בעובדא דאוריה דהוה בריא היזקא דמחוייב היה יואב לקיים מאמר דוד ואפ"ה כתב הנ"י ז"ל דדוד הוה פטור משום דאין שליח לדבר עבירה אבל עם כל זה נראה לקיים מ"ש דבנ"ד חייב לוי משום דגרס להפסיד ממון חברו והוי בריא היזקא ובעובדא דאוריה ליכא לחייבו מהאי טעמא דגרמא דגרמא בנזקין לחייבו ממון מצינו אבל לא לחייבו מיתה עד שיהרוג הוא או שלוחו דשלוחו של אדם כמותו וכיון דאין שליח לדבר עבירה אי אתה יכול לחייבו והריני חוזר על דברי הריטב"א ז"ל שכתב בהדיא דהשולח את הבערה ביד חש"ו דפטור איירי בשלא אמר לו להזיק וקשה לזה דבפרק האיש מקדש דף מ"ב ע"ב דפריך שם אמתני' דשלח ביד פקח פקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ואי מתני' לא איירי בדאמר ליה להזיק אלא שמסר בידו מאי שליחות שייך כדי לחייבו למשלח וכי מי צוה לו להזיק אלא על כרחין צריך לומר דמתני' איירי בשאמר לו להזיק ואפילו הכי פטור כי שלח ביד חש"ו משום דלאו בני שליחות נינהו וכמ"ש התוס' שם בפ"ק דמציעא בד"ה אשה ועבד בני חיובא נינהו יע"ש:
והשתא תיקשי לן על מ"ש דכל היכא דבריא היזקא דודאי קא עביד אע"פ דליכא לחייבו למשלח משום שלוחו של אדם כמותו דאין שליח לדבר עבירה ואפילו אם השליח שוגג מכל מקום מדינא דגרמי חייב כיון דבריא היזקא ואפילו אם השליח עובד כוכבים וכמ"ש מהר"ם ז"ל. ונראה לע"ד ליישב דמתני' איירי בקטן שיש לו דעת וכדמוקי לה חזקיה במסר לו גחלת וליבה משום דלא בריא היזקא דאפשר דהקטן לא ילבה אותה אבל אם אמר לקטן שאין לו דעת שישבור כלים של חברו דהוי בריא היזקא דכיון שאין לו דעת ודאי ישבור והוי בריא היזקא חייב המשלח וכן נראה מדברי הנמוקי יוסף בסוגיין דמציעא יע"ש:
סימן ח
ועובד כוכבים דנסכיה לחמרא דישראל כתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מאכלות אסורות דמותר למכור היין לאותו עובד כוכבים שכיון שנתכווין להזיקו ולאסור יינו הרי זה כמי ששברו ונמצא הדמים שלקח ממנו דמי ההיזק. ונראה מדבריו דאם העובד כוכבים לא כיון לאוסרו אלא להנאתו וכגון ששתה ממנו אינו יכול ליקח הדמים ממנו דלאו דמי היזקא הם כיון שלא נתכוון לאוסרו אלא להנאתו. ולכאורה קשה עליו ממ"ש הוא עצמו בפ"ז מהלכות חובל דהעושה מלאכה בפרת חטאת ודמי חטאת במזיד חייב לשלם אלמא דאע"פ דאין זה מתכוין להזיק אלא להנאתו אפילו הכי חייב במזיד לשלם והראב"ד ז"ל כתב עליו שם שהוא פטור משום דלא להזיק קא מכוין אלא להנאתו וכתב ה"ה דטעמו של הרמב"ם ז"ל משום דס"ל דה"ה דהוי מצי לומר ולטעמיך אמאי לא קנר בהו רבנן כי היכי דקנסו מטמא וחבריו ולא ס"ל כחילוק הראב"ד משום דהכא להנאתו קא מכוין. ולע"ד היה נראה להביא ראיה לזה מההיא דפרק הגוזל דף צ"ח דקאמר רבה שם הצורם אזן פרתו של חברו פטור מדיני אדם ופריך ליה הא מהאי ברייתא דהעושה מלאכה בפרת חטאת וכו' מלאכה הוא דלא מינכר היזקא הא צורם דמינכר היזקא חייב ומשני ה"ה דצורם פטור וכו' והשתא מאי מדמה צורם לעושה מלאכה בפרת חטאת דפטור התם שאני משום דלאו לאזוקי קא מתכוין אלא להנאתו:
סימן ט
אם מכרו בשר ואחר שאכלוה נמצאת הבהמה טריפה אי חייבים לשלם הדמים. ואיברא דהנימוקי יוסף ז"ל כתב עליו בפרק המוכר פירות דמתני' דקתני מה שאכלו אכלו ומחזיר להם דמים אינו אלא משום קנסא שמכרו במזיד אבל אם היו חוגגין משלמין דמי בשר טריפה בזול וכן כתב הש"ך י"ד סי' קי"ט ודקדק כן מפי' רש"י שם במתני' דבכורות שפירש ויחזרו את הדמים משום קנסא. ולע"ד ק"ל עד מאד דבגמרא שם מייתי פלוגתא דרבנן ורשב"א דרשב"א חולק עם חכמים ומחלק בין דברים שהנפש קצה בהם לדברים שאין הנפש קצה בהם דדברים שהנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים ודברים שאין הנפש קצה בהם כגון נבילות וטריפות יחזיר את הדמים משום דנפשו של אדם קצה בהם ולא קא מטיא ליה הנאה באכילתו ומשמע דלא פליגי חכמים עם רשב"א בזה מדלא נקטו חכמים בברייתא נבלות וטריפות משמע דבאלו ליכא פלוגתא ביניהון דלכ"ע יחזיר את הדמים כיון שלא נהנה וכי פליגי היינו במידי שאין נפשו של אדם קצה בהם דאע"ג שנהנה מ"מ משום קנסא ס"ל לחכמים יחזיר את הדמים ורשב"א ל"ל קנסא אבל במאי דס"ל לרשב"א דדברים שנפשו של אדם קצה בהם לא מטי לי' הנאה מנ"ל לאפישי פלוגתא ולומר דחכמים פליגי על זה דא"כ נמצא דרשב"א מיקל בחדא ומחמיר בחדא דדברים שאין נפשו של אדם קץ בהם ס"ל דאפי' במזיד לא יחזיר את הדמים אלא מנכה ודברים שנפשו קצה בהם ס"ל דאפי' מכרן בשוגג אין לו דמים ופליג אחכמים.. וראיתי בירושלמי דתרומות פ"ו אמתניתין דהמאכיל את פועליו תרומה ר"מ אומר הוא משלם את הקרן והן ישלמו את החומש וחכמים אומרים הם משלמים את הקרן והוא ישלם להם, דמי סעודתן ופריך עלה בירושלמי לרבנן דקא אמרי והוא משלם להם דמי סעודתן והלא כבר אכלו, ומשני כמ"ד נפשו של אדם חותה מהם ופי' רש"י ז"ל שם דאינה נחשבת להם אכילה. ולכאורה נראה דמ"ד נפשו של אדם חותה מהם בטבלי' הוא רבנן דפליגי ארשב"א שם בפרק כל פסולי המוקדשים וכן פירש מהרש"ם בפירוש להירושלמי ואם הדבר כן נראה דכל הני דקתני יחזיר את הדמים לאו משום קנסא הוי כמ"ש הנ"י אלא מדינא אין לו דמים אפי' בשוגג כיון שלא נהנה ואע"פ שהמוכר נחסר בזה ואיכא מ"ד בעלמא דכה"ג חייב כמבואר לעיל בה' גזילה מ"מ הכא פטור דאנוס הוא הלוקח וליכא לחייבינהו משום מזיק כיון דהוי אנוסים וכמ"ש התוס' בפרק המניח ולמדו הכי מההיא דהניח להם פרה כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלו' משלמין דמי בשר בזול יע"ש. ומה שפירש רש"י ז"ל במתני' משום קנסא לא איצטריך לזה אלא באיסור ספק דמדינא המע"ה אלא דמשום קנסא אמרו דיחזיר את הדמים ומה שפירש עוד רש"י ז"ל שם גבי מכרוה לגוים דמחשבין להם דמי בשר בזול כיון דלא גרם להם איסורא לאו למימרא דרישא דקתני ויחזיר את הדמים הוי משום קנסא בלבד דגרם להם איסורא אלא ה"ק דהשתא דלא גרם להם איסורא אשמועינן תנא דיחשב את הדמים אפי' מכרו במזיד דהוה ס"ד לומר דמשעה שמכרוה קנסו אותו ולא יחשב עמו הדמים כמו מוכר בשר בכור דאע"ג דהני איסור ספק אפי' הכי משום קנסא יחזירו את הדמים קמ"ל דכל כמה דלא גרם להם איסורא לא קנסו ולכאורה היה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל והוא דבפ"א מהל' ברכות כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך כיצד הרי שאכל טבל או שאכל מעשר ראשון ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטריפות ע"כ והראב"ד ז"ל השיג עליו דלמה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל ובהא פליגי דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון שהוא דבר איסור לית ליה הנאה ואין אכילתו נחשבת אכילה כלל והראב"ד ס"ל דאית ליה הנאה. וראיתי להסמ"ע בח"מ והרב בעל ט"ז בא"ח סי' קצ"ו שכתבו כמ"ש דהאוכל איסור בשוגג לא חשיבא לי' הנאה כלל יע"ש:
אבל מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות תרומות אינו נראה כן שכתב גבי מאכיל לפועליו תרומה דישלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין על דמי התרומה שאכלו שדבר האיסור נפשו של אדם חותה מהם עכ"ל. לכאורה נראה שממה שאכלו נהנו בו אלא שאינה נחשבת הנאה גמורה כאכילת חולין ומ"מ עדיין איכא למימר דה"ד בטבלים ותרומה שאין נפשו של אדם קצה בהם הוא דס"ל דיש לו הנאה קצת ואכילה קא חשיב אבל במידי דקץ בי' כגון טריפות אפשר דאליבא דכ"ע ליכא הנאה ואפי' לפי סברת הנמוקי יוסף דבנמצאת טריפה כל שהוא בשח מנכה את הדמים נראה לי דאינו מנכה לו אלא בשר טריפה בזול ואפי' אם היה שוה הטריפה באותו יום כדמי הכשרה שלא היה נמצא בשר לעובדי כוכבים כדמי הכשרה מכיון דהלוקח לא נהנה באכילתה כמו שהיה נהנה בכשרה:
סימן י
כתב הטור סי' קע"ה מכרה לעובדי כוכבים וכו' עד דמקבל עלי' כל אונסא דאתי וכתב הב"י כתב הרא"ש והא דאין כו' עד שיבא וינדוהו עד שיפרע לו משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שעבוד ומשמע שאם לא קבל עליו כל אונסא דאתי לי' ובא לו נזק מהעובדי כוכבים שחייב לשלם עכ"ד. ותמהני עליו דבפי' כתב הנ"י בפ' הגוזל בתרא בשם הרא"ש דאם אירע שלא קיבל ונמשך נזק לישראל דפטור דהוי לי' גרמא בנזיקין דלאו ברי היזקא והא דכתב הרא"ש למה כו' הכי פירושו כיון דמן הדין אינו חייב לשלם אלא דמנדין אותו דיקבל, עלי' כל אונסא דאתי לי' למה מנדין אותו עכשיו ימתינו עד שיבא צימק ואח"כ ינדו אותו לשלם ואה"נ דאם אירע שנדו אותו ולא קבל עליו האונס שפטור דמן הדין פטור ולא מחייבינן לשלם דגרמא בנזיקין הוא אלא דמנדין אותו בין בתחילה בין בסוף והא דכתב הר"ן ז"ל דכל היכא דלא קביל וכו' ה"פ דאם נידו אותו לקבל האונס או לשלם ולא קיבל לא מחייבינן אותו לשלם דמן הדין פטור ואינם יורדים לנכסיו אבל אם קיבל עליו אז יורדים לנכסיו כשאר חוב. וראיתי בשלטי הגבורים בפ' המקבל הביא תשובת מהר"ם ז"ל הביאה המרדכי פרק הגוזל בתרא במי שמעמיד את חברו ערב לעובד כוכבים והעובד כוכבים מעליל עליו אחרי שמחמתו שהעמיד לו ערב בא לו הצרה הזאת עלי' דידי' רמי לסלוק' מדינא דגרמא דהאי בר ישראל דזבין ארעא לעובדי כוכבים עד שיקבל עלי' וכו' ואין לחלק בין הכא להתם דלא נתרצה שכנגדו שהרביץ לו הארי להיכא דנתרצה דאטו משום דמצוה עשה וכיון להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה לסלק הארי משלו ע"ש. וכתב הבש"ה דמכאן יש ללמוד דס"ל למהר"ם דאפי' לא קבל האונס חייב לשלם וחולק עם כל הני רבוותא איברא דקשה לי איך סתם המרדכי דבריו בלא חולק מאחר שהוא בעצמו כתב בפ' הגוזל קמא גבי הזורק מטבע של חבירו דאם לא קבל פטור דגרמא הוי:
עוד כתב הבש"ה דיש ללמוד מדבריו דאפי' נתרצה הישראל שירביץ לו הארי למצריו חייב לשלם וכו' ודבריו תמוהים אצלי דמדברי מוהר"ם נראה איפכא דאם איתא אמאי איצטריך מהר"ם לכל הני טעמי משום דמצוה עשה וכו' דמשמע דהחילוק שחילק הוא אמת אלא דהכא לא נתרצה אלא להרביץ ולא לסלק מה שא"כ בההיא דזבין לכותי דלא שייך לומר כל זה דאם נתחייב לו לשלם היזק אם כן לא הרביץ עליו כלום ועיין בתשובת מהר"ם סי' קצ"ח והרא"ש כלל י"ח סי' ט' הסכים לסברת מהר"ם זלה"ה כהלכתיה וכטעמיה ועיין מהריב"ל ח"ב סי' ס"ו ובספר כלי משה ח"ב סי' ל"ו: