מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים · סימן כז
כתב הב"י בסי' רכ"א דאיתא בירושלמי דאם נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשיטא ולחומרא וכן פסק בש"ע. ואינו נראה לי כן דבפרק בכל מערבין אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה מיתיבי הנודר מן הככר מערבין לו בה וכו' עד אלא מאי, כל היכא דאמר עלי מערבין לו בה קשיא רישא חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי' אמר עלי נעשה כאומר שלא אטעימנה ופי' רש"י ז"ל דלא מסיק, אדעתיה לאסור אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות ערובין וז"ל וכן הנודר מאוכל זה מערב בו ומשתתף בו וכתב ה"ה דפסק דלא כרב הונא ועירובי תחומין ושתופי מבואות דין אחד להם עכ"ל. וצריך להבין דהתינח בערובי תחומין דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה קי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל שתופי מבואות דהוי לדבר הרשות הרי משתתפין באיסורי הנאה וצ"ל דטעמו משום דבסתמא לא אסר עצמו אלא באכילתו שכן הוא דרך הנאתו ובפרק אין בין המודר גבי ככרי עליך ונתנו לו במתנ' וכו' א"ל פשיטא דאע"ג דיהבי' לי' במתנ' אסור אלא ככרי עליך דא"ל לאפוקי מאי וכתב הרא"ש בשם ה"ר יונה פשיטא דאסור דאי שרי לי' אם נתנו במתנה היכי משכחת לה דאסרו עליו דסתם ככר אין בו כי אם הנאת אכילה ובפרק הנודר מן הירק גבי מתני' דקונם פירות האלו עלי דאסור בחליפיהן כתב הרא"ש שם דמדרבנן אסרו דמי כל איסורי הנא' ואפי' לא אמר אלו דכיון דאמר. קונם ולא הזכיר אכיל' אסר עצמו בחליפין וכו' נראה מדבריו דהאוסר עצמו בפירות סתמא אסור בהנא'. אמנם מדברי הר"ן שם נראה דכל שלא אמר אלו לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין: