מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים · סימן כה
ובאומר תקיעת שופר עלי אי אסור לתקוע בשופר של מצוה כמו האומר ישיבתי סוכה עלי נסתפקו התוס' בזה בפ' ראוהו ב"ד דף כ"ח ע"א וז"ל הצ"ל ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה כמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה וכו' והנה דברי התוס' הנזכר יש להקשות עליהם כמבואר לכל מעיין ויותר מהמה הוקשה לי ע"ד דא"כ הוא כמ"ש דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה א"כ מאי קא מותיב רבא לאביי בפ' ב' דנדרים וא"ל וכי מצות ליהנות ניתנו והא כיון דמטי ליה הנאה לגופיה בישיבה לא שרי מטעם זה דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדאיתא בתוס' והביאם הר"ן ז"ל שם בנדרים דף ט"ו ע"ב גבי האומר קונם תשמישך עלי וז"ל וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מיתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה הנאה מיקרייא ואסור ומ"ה אמרינן דהמודר הנאה מן המעיין טובל בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע"כ דבריו ובפ' אין בין המודר הנאה נמי שנינו המודר הנאה מחברו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמרא במאי עסקינן אי כשנכנסו חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאתהנויי מאיסורא יע"ש. הן אמת דמסוגיא הנזכרת יש ראיה דבישיב' איכא הנאה אף דבלאו הכי היה יושב בביתו כאשר כתבו התוס' בפ' ראוהו ב"ד כנז"ל ומן התימה על הר"ן ז"ל שנראה מדבריו בשמעתין דפ"ב דנדרים דף ט"ז ע"ב דליכא שום הנאה בישיבת הסוכה וז"ל הצ"ל וא"ת ואפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תי' בתוס' דמ"מ כיון דאסר ישיבתה עליו אע"פ שאין לו בה הנאה חל ולפ"ז אם אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אע"פ שאין לו בזריק' הנאה עכ"ד וליישב דברי התוס' הנזכר בתחלת דברינו נראה לע"ד דס"ל דמסתמא אין אדם אוסר על עצמו אלא מידי דמטי ליה הנאה עד שיפרש ויאסור אפי' מידי דלית ליה הנאה כלל כתפלין שאני מניח וכלולב שאני נוטל דלא שייכא בהו הנאה ולהכי כתבו דגבי שופר דשייך ביה הנאה וכגון שהוא מכוין לשיר כל היכא דאסר, סתם ואמר קונם שופר לפקיעתו עלי מסתמא לא משמע אלא היכא דמטי ליה הנאה וכגון שיתכוין לשיר אבל לא תקיעה של מצוה דלא מטי ליה שום הנאה שהרי אינו מכוין לשיר. וגבי סוכה דאמרינן דאפי' בסתמא דאסור לישב אפי' בישיבה של מצוה היינו טעמא משום דבלאו המצוה מטי ליה הנאה בישיבתה כי יושב נמי בישיבת של מצוה ואפי' הכי כי אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בישיבת של מצוה והיינו טעמא משום דכל האומר סוכה עלי סתמא כאלו פורש ואמר סוכה של מצוה וכמ"ש הר"ן והביאו הב"י בסי' רל"ד ולהכי חשיב זה כאלו אמר הנאת סוכה של מצוה דמשמע שרצה לאסור עצמו הנאת המצוה וזה אינו דמצות לאו ליהנות ניתנו מה שאין כן באומר קונם סוכה דאסור משום דלא הנאת המצוה קאמר אלא אהנאת הישיבה נתכוין:
העולה מהאמור לנ"ד נראה דאף דהתוס' שם בפ' ראוהו נסתפקו מ"מ מתי' התוס' שהביא הר"ן בסוגיין דנדרים דף ט"ז ע"ב נראה דס"ל דאפי' באומר תקיעת שופר עלי אסור ואף דלית ליה שום הנאה דהוי כאומר זריקת צרור עלי דאסור לזורקו אפי' בלא שום הנאה וכן פסק הש"ע בא"ח סי' תקפ"ח וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק ראוהו ב"ד וז"ל הצ"ל וכי אמרי' דשרי דוקא במודר הנא' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע אפי' תקיעה של מצוה לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות אבל האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה לוקה ושומע קול שופר של מצוה שאין השבועה חלה לבטל המצות אלא בכולל כאומר שבועה שלא אשמע קול שופר עכ"ל. ונראה מדבריו דסתם שופר הוי של מצוה דאם לא כן נימא דלא כיון לתקיעה של מצוה ואפי' באומר קונם שופר לתקיעתו עלי להוי שרי לתקוע תקיעות של מצוה. אמנם ממה שכתב אח"כ אבל אם נשבע שלא לשמוע קול שופר של מצוה לוקה וכו' ומדנקט של מצוה נראה דסתמא אין שופר של מצוה לבד אלא בין של מצוה בין של רשות. ועוד צריך לדקדק דבתקיעות דר"ה יש בהם מדרבנן ומיקרי תקיעה של מצוה כמ"ש התקיעות בין אותן שהם מן התורה בין אותן שהם מדרבנן וא"כ מיגו דחיילא שבועה באותן דרבנן כמ"ש הטור בי"ד סי' רל"ט חיילא נמי אדאורייתא: