אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות נדרים › סימן ו

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות נדרים · סימן ו

סימן ה

מעשה שהיה כך היה ראובן ושמעון אחים יחדיו באהבה עזה והגיע שמעון לפרק הנושא וראובן אחיו באהבתי אותו היה רוצה לעשות חופתו תוך ביתו ושמעון היה מסרב לעשות החופה חוץ לבית אחיו הנזכר וראובן היטב חרה לו והיה בכעס עם אחיו ומתווכי השלום היו מרצין לראובן להשקיטו מרוגזו והשיב ראובן באף ובחימה ונתקוטט עם אשתו ובתוך המריבה אמר ז"ל סירי נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה סי אינטרארי אלה חופה די שמעון וגם אמר לבני ביתו אי סי בוש דישא"רי אינטראר ואח"כ בא שמעון ואמר כי לא יעשה חופתו כי אם תוך בית אחיו ראובן ועתה יורנו המורה אם יש התרה לראובן כיון שהחופה היא תוך ביתו והוא העיד על עצמו שלא נדר מחמת שהכעיסו אלא אם תהיה החופה חוץ לביתו או אינו צריך התרה כלל כיון שכל נזירותו היה לסיבת החופה שתהיה חוץ לביתו וגם ראובן יש לו מודעא מראש השנה על כל נדרים ונזירות דליהוו בטלים והוא לא זכר המודעא בעת הנזירות על הכל יורנו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ושכמ"ה:

תשובה במה שטוען ראובן שלא היה כונתו בנדרו מחמת שהכעיסו אלא עד אם יעשה החופה חוץ לביתו. הא מלתא במחלוק' שנויה דהרמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות נראה דס"ל דאם נדר סתם ואח"כ טוען תנאי היה בלבי דשומעין לו והוא מהתוספתא יע"ש והראב"ד ז"ל חולק על זה דתנאי היה בלבי לא מהני דהויין דברים שבלב והבכ"מ נדחק בדברי רבינו ופי' דתנאי היה בלבי דקא' היינו שאמרו בלחש. ולע"ד היה נראה לפרש דברי הרמב"ם כפשטן דס"ל ז"ל דתנאי היה בלבי לא הויין דברים שבלב דלא מהני כיון שאינו סותר את מה שהוציא בפיו כמו שכתבתי לעיל ס"ס ה' וכ"כ התוס' בפ"ו דשבועות דף כ"ג ד"ה ודילמא למיפטר מאחרינתא קא מכוין ז"ל ואע"ג דדברים שבלב לא הויין דברים היינו היכא שסותר מה שהוציא בפיו אבל היכא שאינו סותר הויין דברים:

איברא דלכאורה היה נראה דלאו כ"ע מודו בזה והתוספות לשיטתייהו אזלי דלקמן בפרקין גבי גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור כי אם בפת חטים כתבו התוס' דה"ט משום דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ומתוך כך הוקשה להם מההיא דפ"ג דנדרים דמשמע דדוקא היכא דאיכא אונסא הוא דהויין דברים הא לאו הכי לא והוצרכו לחלק בין ת"ח לע"ה יע"ש. אבל הרא"ש כתב בשם הרמב"ן לחלק ביניהם דההיא דאינו אסור אלא בפת חטים איירי בשטעה בהוצאת פיו שבלבו היה להוציא פת חטים וטעה והוציא פת סתם יע"ש. ולפי דבריהם נראה דלא ס"ל למ"ש התוס' דכל שאין הפה מכחיש את שבלבו הויין דברים אילולי היכא דטעה בהוצאת פיו. האמנם כד דייקינן בה אפשר דלא פליגי אלא דס"ל להרא"ש והרמב"ן ז"ל דההיא דפת חטים חשיב סותר את מה שהוציא בפיו דפת סתם כל פת במשמע והתם נמי בנדרים כיון דאסר סתם לעולם משמע וכמ"ש הר"ן יע"ש:

שבתי וראיתי דברי הר"ן בפ"ג דנדרים שכתב דהא דמהני באומר בלבו היום היינו כי לא אמר לעולם שאין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא מפיו אפילו גבי אונסא אלא דהכא סתמא קאמר ונהי דסתמא לעולם משמע טפי ממהיום מ"מ הך אונסא מפרש לדבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהפך ע"כ. ונראה דבהא פליגי דהתוס' סבירא להו דכל שאין הפה. מכחיש מה שבלבו אע"פ דסתמא לעולם משמע כיון שלא אמר בפירוש בהפך הויין דברים ולדעת הרמב"ן והרא"ש והר"ן ז"ל אפי' כשאין הפה מכחיש את שבלבו כיון דסתמא טפי משמע לעולם לא הויין דברים זולת היכא דאיכא אונסא. ומ"מ נראה דאפילר החולקים על דברי התוס' לא אמר דלא הויין דברים אלא היכא דמשמעות פיו סותר קצת למה שבלבו אבל האומר תנאי היה נראה דאין זה סותר כלל מה שהוציא בפיו ותדע דבפ"ב דכתובות גבי העדים שאמרו כת"י הוא אבל תנאי היה הרי אלו נאמנים אוקמוה הגאונים דאיירי אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר והר"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם מפני שאין אלו סותרים דבריהם הראשונים דתנאי מלתא אחריתי היא שאין עדות הראשון כאלו נתפרש שלא היה בו תנאי אלא סתם היה והשתא מלתא אחריתי קא אמרי ע"כ ואפי' לדעת האחרונים דפירשו דאיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר לאו משום דס"ל דתנאי הוי סותר מה שאמרו מקודם דאם כן תיקשי להו קושית הר"ן ז"ל דאי חשיב השטר כאלו כתבו בפירוש דנעשה בלא שום תנאי א"כ כי נמי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא ליהמנו וכו' יע"ש אנא ס"ל דאף על פי דתנאי לא חשיב כסותר מה שאמרו קודם מכל מקום גזירת הכתוב דאינם חוזרים ומגידים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אחר שנחקרה עדותם אינם יכולים להוסיף על עדותן או לומר תנאי היה עיין בפ"ג מהלכות עדות. והכי נמי בנדר סתם וקאמר בתנאי נדרתי אין זה סותר מה שנדר מעיקרא דתנאי מלתא אחריתי ודברים שבלב כי האי הויין דברים:

אמנם מדברי הר"ן גבי מתני' דקונם אשתי שגנבה את כיסי ונמצא שלא גנבה דשרי אין נראה כן שפי' הר"ן דאיירי בשפירש בשעת נדרו ואמר שגנבה הא לאו הכי אלא שנדר סתם ואתי ואמר בלבי היה אם גנבה ה"ז אסורה יע"ש והייתי יכול לומר אלולי דברי הר"ן ז"ל דכל היכא דטעין תנאי היה בלבי ואדעתא דהכי נדרתי הכי נמי דשרי ואע"פ שלא פי' בשעת נדרו וכ"נ מדברי הרשב"א בתשו' והביאה הב"י בסי' רכ"ח ז"ל נראין הדברים ברורים שכל שנדר סתם ואח"כ אמר אדעתא דהכי נדרתי דנאמן יע"ש ומתני' דהכתה את בני דאצטריך לפרושי איירי בסתם דלא טעין מידי ואעפ"כ כל שאמר שהכתה את בני או שגנבה כיסי הוי כאלו פי' מעיקרא ואמר אם הכתה דהוה ס"ד לומר דלשון זה אינו תנאי ואפשר דדברים אחרים גם כן היו בינו לבינה ופי' אחד מהם קמ"ל דלשון זה הוי כאלו התנה. אבל מדברי הר"ן שפירש דה"ט דבעינן שיפרש ויאמר שהכת' דאי לא אע"פ שהי' דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר משמע דאפילו בטוען כך וכך היה בלבי ובתנאי נדרתי לא מהני וע"כ צ"ל דס"ל דתנאי היה בלבי הוו דברים שבלב ואינם דברים ואפי' לפי מ"ש הרב בעל"מ דהרמב"ם חולק על דברי הר"ן מדכתב בהלכות נזירות גבי נדר בנזיר ואח"כ מצא שנגנבה בהמתו דאינו נזיר ומהראנ"ח בח"ב ג"כ כתב דהתוס' לא ס"ל לדהרן ז"ל הגם כי לע"ד יש לגמגם על דעתם מכל מקום נ"ל דאפי' לפי דבריהם לא אמרו אלא בטוען טעות בנדר דנמצא שלא היה כמו שהיה סבור בלבו אבל בטוען תנאי היה בלבי אם יהי' כך וכמתני' דקונם שאיני נושא את פ' שאביה רשע ואח"כ עשה תשו' כ"ע יודו דאיירי דוקא כשפירש ואמר שאביה רשע אבל סתמא וטעין אח"כ מפני שאביה רשע אמרתי לא מהני. ומכל מקום אפילו נימא דתנאי היה בלבי לא מהני כסברת הראב"ד ז"ל כיון דלא פירש בשעת נדרו עדיין איכא למישרי בנ"ד דחשוב כאלו פירש שכל עצמו של ראובן לא נדר אלא מפני שהי' מתקוטט תחלה עם שמעון שיעשה חופתו תוך ביתו ומתוך שלא רצה שמעון קפץ ראובן ונדר הוי כאלו פירש ואמר דלא יכנס לחופתו כשיהי' חוץ לביתו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח ז"ל ורואים הדברים שבגללן נדר לפרושי נדרו יע"ש וכמו שסברתיה כך מצאתיה למהרי"ט בח"ב ז"ל ונראה לי דהא דנקט במתני' שגנבה ה"ה אם לא פירש הטעם אלא שידוע לנו שאמרו לו שגנבה וע"ז היה קטטה ביניהם:

איברא דראיתי להרב מהר"ר אליהו ז"ל בח"ב סי' ע"ב דרפויי מרפיא בידיה אי מה שפי' קודם שעת הנדר אי חשיב כמפרש ותולה נדרו או לא סגי אלא עד שיפרש בעת נדרו. ואשוב אתבונן בדברי הרב מהרי"ט ז"ל דנראה דאף הוא לא אמר' אלא בנדר טעות אבל בתולה נדרו בדבר נראה מתוך דבריו דצריך לפרש בעת נדרו ולא סגי במה שפירש מעיקרא ונראה שדקדק הכי מדברי הרמב"ם והטור שכתבו מי שנדר ופירש בשעת נדרו הדבר שנדר בגללו כגון שאביה רע משמע לי' דאיירי דווקא כשפירש בנדרו ממש, ולע"ד אפשר ודאי דלא בעי' שיפרש סמוך לנדרו ממש אלא כל שפירש מעיקרא שלא היה רוצה לישא אותה שאביה רע ואח"כ כשהיו מסרבין עוד בו קפץ ונדר סתם כיון דבאותה שעה שנדר פירש הסיבה שלא היה רוצה אותה סגי. ומ"מ אפילו נימא דבתול' נדרו צריך לפרש עם נדרו ממש בנ"ד אפשר דשרי כל שפירש מעיקרא ודמי למה שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ז"ל הדיר' לאשתו שלא תלך לבית המשתה ה"ז חייב לגרשה ואם טען ואמר מפני בני אדם פרוצים שיש באותו משתה והיחזקו שם פרוצים שומעין לו אלמא דאע"ג שנדר סתם ולעולם משמע עכ"ז אם טען שלא היה כוונתו כי אם למשתה זה שימעיי כיון שהוחזקו שם פרוצים וא"כ הכא נמי בקונם שאיני נושא את פ' כשטען אח"כ מפני שאביה רש אמאי אין שומעין לו כיון שאביה הוחזק רשע אלא דנראה דלא בעינן שיפרש בשעת נדרו ממש אלא בתול' נדרו דר"ל בתנאי נדרתי דכל שלא פירש סתמא משמע בלא תנאי אבל הכא דלא טעין תנאי היא אלא שבא לפרש על מה נדר ואומר על זה נדרתי ועל זה לא נדרתי לא נמצא מעקר נדרא ושומעין לו כל שהוחזקו שם פרוצים וכמו כן בנ"ד אינו אלא מפרש לנדריה שאומר כשנדרתי שלא אכנס לחופתו כונתו היה חוץ לביתו ולישניה ג"כ משמע הכי דלא אכנס לחופתו דקאמר איירי חוץ לביתו דאי בתוך ביתו אינו נכנס שם בשביל חופתו אלא לצרכו ולצורך בני ביתו ואיכא נמי אומדנא דמוכח שלא היתה כונתו לאסור כניסתו כי אם חוץ לביתו דאי תוך ביתו אנן סהדי דלא מסיק נפשיה בכי האי דאין אדם מתרצה שיעשו חופתו תוך ביתו והוא ואנשי ביתו ישבו מבחוץ. כלל העולה מכל מה שכתבנו דבנדון זה כיון דאיכא אומדנא דמוכח וג"כ שפירש הדברים מקודם על מה היתה השנאה שיש להקל בנדרו ומה גם בהצטרפות מסירת המודעא הנה נא ערכתי משפט קמיה דמר נינהו הרב הוא הראש הרב המופלא אחד היה אברהם גדול שבדורו ולדעתיה אני צריך נאום אפרים נבון:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה