מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים · סימן ה
כתב הטור סי' ר"ח סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל האומר הרי פירות אלו כבשר מליח אומרים לו ומה היה בלבך אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן ה"ז אסור וכו' בד"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שני ענינים אבל מקום שדרכן שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית ה"ז אסור וכו' וכתב הרב ב"י דבסיפא אפילו אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור. אמנם קשה דאחר כך כתב הרמב"ם נדר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת וכו' אע"פ שמשמען לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ה"ז מותר ונ"ל דחילוק יש בהן דברישא שכל העם אין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית אלא שזה בא לומר שהוא קורא חרם לחרמי כהנים בטלה דעתו אצל כל אדם ולא צייתינן ליה והוי דברים שבלב והוי כי ההיא דאמרינן בפ"ג דשבועות גבי אם לא ראיתי גמל פורח באויר ה"ז שבועת שוא וקאמר בגמרא ודילמא האי גברא צפורא רבה קא חזי ואסיק ליה שמא דגמלא וכי קא משתבע אדעתא דידיה אישתבע וכ"ת בתר פומיה אזלינן ולא אזלינן בתר דעתיה וכו' וכתב אשירי וסוגיא דשמעתין דלא אזלינן בתר דעתו כיון דכ"ע לא קרו ליה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוא הדין הכא דכ"ע לא קרו חרם סתם אלא לחרמי ב"ה והוא אומר שבלבו היה לחרמי כהנים הוי דברים שבלב ואינם דברים אבל בסיפא בנודר בחרם ואמר בלבי היה לחרמו של ים שהוא המכמורת אינו אלא שמפר' דבריו ואומר חרם שאמרתי פירושו הוי מכמור' וכן קרבן שאמרתי פירושו הוי קרבן מלכים עצמי שאמרתי פירושו הוי עצם כל אלו מפרש הלשון שהוציא מפיו והוי כי ההיא דאמרו בגמרא דשבועות כשהשביע משה את ישראל ולימא להו קיימו מאי דאמר אלוה לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים כלומר ומסיק ליה שמיה אלוה לא משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה ופירש רש"י ז"ל וכי אזלת בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי ואע"ג דבלשון בני אדם משמעותו לאיסורא דכי אמרי באלהים שנעשה כך משמע לשמים מכל מקום כיון דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה לא הוו דברים שבלב לבד וה"ה הכא כיון דהמכמורת איקרי חרם אע"ג דמשמעותו לאיסור דבלשון בני אדם כי אמרי חרם משמעיתם לחרמי ב"ה מ"מ כיון דמכמורת נמי איקרי חרם:
איברא שחילוק זה אינו כ"כ מרווח ואיכא לדחויי והמחוור נ"ל דהאי סיפא דנדר בחרם ואמר בחרמו של ים באשתי ואמר אשתי שהיתה כבר בלשון בני אדם ה"נ קרו לי' תדע דבפרק השולח גבי הכותב נכסיו לעבדו אמרינן מאי עבדי עבדי שהי' כבר וכן אמרו במקום אחר מאי אשתי אשתי שהיתה כבר אלמא בלשון בני אדם כך והא דכתב הרמב"ם ז"ל אע"ג דמשמעותו לאיסור ה"פ דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וזה מדעתו נדר והוי ס"ד לומר שלא יהי' נאמן אשמועינן דאפי' הכי נאמן וה"ט דאדם נאמן על עצמו. ור' ירוחם כתב שהטעם שצריך שאלה באלו שאין דרך לקרא חרם של ים חרם סת' ולא קרבנות מלכים ע"כ. וצריך להבין א"כ ת"ח נמי אמאי אין צריך שאלה והא כיון שאין דרך בני אדם לקרוא חרם סתם לזה הוו דברים שבלב ובטלה דעתו אצל כל אדם ומ"ש הב"י מאי אירי' קרבנות מלכים שהוא לשון כולל והלא אפי' נתכוון בהפך ממה שאומר נאמן וכדאמרינן נתכוון להוציא חטים והוציא פת שעורים נאמן ומותר וכו' ל"ד דהתם טוען שמה שהוציא בשפתיו הוא בטעות משא"כ כשטוען דבלבו היה כך דמ"מ הוא כיון לומר לשון שמשמעותו לאיסור והוי כי ההיא דכתב המרדכי דהיכא דהוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ובלבו לחשוב פת חטים אסור ודברים שבלב לא הוו דברים כיון שכיוון לומר לשון שמשמעותו לאיסור וכ"כ הרמב"ן והר"ן גבי מתני' דנודרין להרגין והכא ה"ט דנאמן מפני שהוא לשון כולל וכמ"ש וממה שכתבנו יש ללמוד דברישא באם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם דאינו נאמן הוי אפי' בת"ח וכ"כ הרב בש"ך איברא דאיכא למימר כיון דאיכא מיעוטא להתיר מצי לומר אנא מן מיעוטא דקרו ליה הכי וע"כ לא אמרו להחמיר אלא כשאינו מפרש דבריו ונאמן אדם על עצמו וכ"נ מדברי הטור שכתב אינו נאמן ובת"ח לא שייך האי טעמא דודאי נאמן הוא. ולפי זה אתי שפיר דלא תיקשי קושית הב"י הלא הנודר מן השמן סתם ה"ז אסור אף בשמן שומשמין ואע"ג דרובן לא קרו לשמן שומשמין שמן סתם משום דאמרינן שמא כיון לאסור אף בשמן שומשמין ואי בלשון בני אדם אזלינן בתר מיעוטא קשה. אבל לפי מ"ש אתי שפיר:
והרמב"ם בפ"ב דה' שבועות כתב ז"ל אם נשבע בפנינו שלא יאכל היום ואח"כ אמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום או תנאי היה בלבי ה"ז אינו לוקה. וצריך להבין דבפ"ב כתב דאם נשבע לאנס שלא יאכל בשר ובלבו שלא יאכל היום אע"פ שדברים שבלב אינם דברים הכא שאני שאינו יכול להוציא בשפתיו ע"כ וא"כ איך כתב הכא דמצי טעין לומר תנאי היה בלבי והלא דברים שבלב אינם דברים והבכ"מ כתב דה"ק תנאי היה בלבי והוצאתיו בשפתיו וכל זה דוחק דלשון היה בלבי לא משמע הכי. נלע"ד דההיא דנודרין למוכסין שהלשון שהוא אומר שלא יאכל בשר סתם משמעותו לעולם וכן פסק הרב"י בש"ע סי' רי"ט ומ"ה אי לאו טעמא דאונסא לא הוה מהני מה שבלבו כיון דסותר מה שהוציא בפיו שמשמעותו לעולם אבל באומר תנאי היה בלבי אינו סותר משמעות הלשון דה"ק כשאסרתי בשר עלי היה ע"ת אם יהיה דבר פלוני ולמדנו מדברי הרמב"ם דהיכא דשנים אומרים נדרת והוא אומר לא נדרתי דנאמן דאי בעי אמר לא היה פי ולבי שוין כלומר טעה לשוני והוציא אכילה דנאמן לומר כך. וכן אמרו בגמרא דאם הוציא פת חטים ובלבו פת שעורים מותר בשניהם. והא דאמרו בפרק ואלו מותרין גבי מתני' שאוכל לך אסור וקאמר רב אשי שאי אוכל קאמר ופריך פשיט' ומשני מהו דתימא מקום לישנא הוא דאיתקיל קמ"ל ע"כ כבר כתבו התוס' דאיירי בששכח ואינו יודע היכי הוה דעתו. אמנם הרא"ש כתב שם דאפילו אמר אח"כ לא מהימני' ליה: