מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים · סימן ד
מי שנדר בלשון כולל אי מצי לומר בלבי היה על דבר פרט:
גרסינן בפ"ד דנדרים גבי מתניתין דנודרין להרגין פריך שם היכי נדר ומשני באומר יאסרו פירות עולם עלי ואומר בלבו היום ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני וכתבו הרמב"ם והרא"ש והר"ן ז"ל ולא דמי לגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטים ואע"ג דקאמר סתמא וליכא אונסא דהכא היינו טעמא משום שמתכוין להוציא בפיו לשון שיהא משמעותו לעולם ומשום הכי דברים שבלב לא הוין דברים אבל התם כיון דלהוציא פת חטים נתכוון אלא בתר דאמר פת איתקיל מיללויה הרי אין פיו ולבו שוין עכ"ד. ולפי זה כל הנך דתנן במתני' בפרק הנודר מן הירק נדר מן השמן הרי זה אסור בב' אם קורין לב' שמן סתם וכן הנודר מן הבשר ה"ז אסור בבשר עופות כל הנך איירי אפי' באומר בלבי היה לבשר בהמה דכיון דלשון בשר הוא כולל ענינים הרבה לא מצי לומר בלבי היה על דבר פרט וכ"כ מהריב"ל בח"ג וכן נראה מדברי הר"ן שם גבי מתני' דהנודר מן הבשר שכתב דאף אם ביומא דהקזה ה"ז אסור בבשר מליח דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוי והשתא אם איתא דיכול לומר לפרט זה נתכוונתי ואע"ג דהלשון כולל כמה ענינים א"כ כי היכי דיומא דהקזה הוי הוכחה לבשר עוף ולבשר דגים ה"נ ליהוי הוכחה לבשר מליח וכ"כ הר"ן בפ"ג דשבועות בשם הרז"ה דהנודר מן המצה ואמר לא היה בלבי מצה של מצוה ה"ז אסור בכל מצה:
איברא דהרשב"א בתשו' כתב על מי שנדר שלא לאכול בשר כל השנה חוץ מי"ט אם חנוכה או פורים נקראים י"ט והשיב דבלשון בני אדם אינן מבוררין לקרות' י"ט ומיהו אם פירש ואמר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים ה"ז מותר וכדתנן ופירושן להקל עכ"ל. אלמא אע"ג דבלשון בני אדם מי שאמר כל השנה איתיה בכללא חנוכה ופורים אם פירש' ואמר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים הרי זה מותר והי' נ"ל לומר דהכא איירי כשאומר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים וכשאמרתי כל השנה חוץ מי"ט לא היתה כונתי להוציא לשון שיהא משמעותו כלל ולסמוך בלבי להוציא חנוכה ופורים אלא בלבי היה דלשון זה שאמרתי כל השנה חוץ מי"ט הייתי סובר דחנוכה ופורים הם בכלל י"ט וע"כ לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים אלא בשכונתו לומר לשון שיהא משמעותו כלל ולסמוך בלבו על דבר פרט כה"ג הוא דאמרי' דברים שבלב לא הוויין דברים כיון דהוא יודע שלשון זה שאמר הוי כלל וכן נראה מדברי המרדכי ודוק ותשכח. וכן נראה מדברי הריב"ל בח"ב סי' נ"ב וכן נראה מדברי התוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ג בד"ה ודילמא למיפטר נפשיה מאחריניתא קאתי ובפ"ד נדרים תנן הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור מן הילודים ר"מ מתיר אף בילודים וחכמים אומרים לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוליד ופי' הר"ן דחכמים סברי דלשון הנולדים הוי לשון כולל דהיינו אותם שנולדו ושעתידין להוליד וחכמים לא דעת ג' הוא אלא לפרושי טעמא דתנא קמא אתו ע"כ אלמא דאע"ג דהוי לשון כולל משמע דאי פי' ואמר לא נתכוונתי אלא בנולדים דוקא שרי בילודים מדקתני לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוליד וכ"ז בשדעתו להיות מותר בזה בשעה שנודר שסובר שאין זה בכלל לשונו אבל אם בדעתו שזה לשון כולל לא. ומהריב"ל ז"ל הקשה על דברי הרמב"ן מההוא דפ"ג גבי כי השביע משה את ישראל דפריך ולימא להו קיימו תורה ומשני חדא תורה משמע אלמא אע"ג דסתמא תורה כל התורה משמע אם כיון בלבו לפרט מהני וכבר כתבתי בה' שבועות דלשון תורה יש שני משמעיות וכמו שפירש רש"י ז"ל דתורה שבכתב הוי קאמרי וכשנשבע לעשות בקום עשה כגון שנשבע לאכול שמן אע"ג דשמן כולל שניהם של זית ושל שומשמין כל שאכל אחד מהם יצא מידי שבועתו משא"כ באומר שלא אוכל שמן כיון דבלשון זה יש משמעות לשנים כל שאכל אחד מהם עבר שבועתו והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אישות המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ה"ז יוציא ואם אמר אח"כ לא אסרתי לה אלא מפני בני אדם פרוצים שיש באותו אבל שומעין לו אם הוחזקו שם בני אדם פרוצים ע"כ אלמא דאע"ג דהדירה בסתמא וסתמא לעולם משמע כל שפירש אח"כ ואמר שלא היתה כונתו אלא לאותו אבל שומעין לו והיינו טעמא מפני שזה לא כיון לומר לשון שיהא משמעותו לעולם ולסמוך על מה שבלבו ובנודרין להרגין שאני שהוא מכוין להערים ולומר לשון שהוא יודע בו שמשמעותו לעולם ולכוין בלבו היום: