מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים · סימן ג
מי שנשבע או נדר לעשות דבר א' ולא ידע שיש בעשיית אותו דבר איסור אי צריך שאלה לאותו נדר דראיתי לרבינו ירוחם ז"ל שכתב דאם נשבע שיעשה כך וכך מטעם שהיה סובר שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כ"כ לא חלה השבועה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות שבועות שבועות של שגגות כיצד כגון שנשבע שלא ילבוש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה ובפ"ד מהלכות נדרים כתב דשבועות שגגות אין צריך התרה. אבל ראיתי להר"ן ז"ל במתני' דפותחין בשבתות וימים טובים שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להתענות בהם מי היית נודר יע"ש (א"ה עיין לעיל סי' ב') נראה מדבריו שחולק עם הרמב"ם ז"ל ונראה דהר"ן לשיטתי' אזיל שפירש דלא הוי נדרי שגגות אלא היכא דהוי מוטעה בעיקר הנדר כגון שהיה סבור לזה ונמצא אחר אבל היכא דבעיקר הנדר אינו טועה אלא שהיה סבור בלבו כך וכך הוו דברים שבלב ומשום הכי כתב במתני' דגנבו את כיסי דצריך שיאמר בהדיא בשעת נדרו שנגנבו הא לאו הכי צריך התרה:
ולכאורה היה נראה להביא ראיה לחילוק זה מההיא דתנן במסכת תרומו' התור' מן היין ונמצא חומץ אינו תרומה דאע"ג דהתור' מן הרע על היפה תרומתו תרומה הכא שאני משום דהוי תרומה בטעות דהיה סבור שהיה יין והקשו התוס' על זה מאי שנא מההי' דהתורם קישות ונמצאת מרה דתרומתו תרומה ותירצו דיין וחומץ נהי דהוי מין אחד מכ"מ יש לו שתי שמות ונמצ' כיון לזה ונמצ' אחר משא"כ בקישות ונמצאת מרה דהכל מין אחד ושם אחד דחלה התרומה ואע"פ שהוא שוגג איברא דהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות תרומות פי' בקישות דהיינו טעמ' משום דהוי ספק אם היתה מרה מקודם אם לאו ואם היתה מרה מקודם אינה תרומה דהוי תרומה בטעות ואין זה דרך גמרתינו דפ' האיש מקדש דאמרו דמן התורה הויא תרומה במתני' דקישות ועוד קשה לי על זה דבפ"א מהלכות איסור מזבח כתב מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה וכתב מרן בכ"מ הטעם דלא הוי הקדש טעות אלא כגון שאומר שור שחור שיצא מביתי ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות ע"כ אלמא דאומר מותר לא מיקרי טעות:
הן אמת דעדיין איכא למימר דאין מכל זה ראיה לדברי הר"ן דשבועות שאני משום דכתיב האדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו למסכת שבועות דאומר מותר נתמעט מהאדם בשבועה דהוי אנוס וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות שבועות והתוס' בס"פ המקבל שדה כתבו דהא דאהדריה אביי כלי דאשכנתא היינו משום דהוה זכיה בטעות יע"ש. וראיתי להרב מהרדכ"ץ בבית י"ז חדר י"ג שכתב בההיא דנודרין להרגין שצריך שיאמר בלבו היום דאם לא היה יודע שצריך שיאמר בלבו היום ה"ז שוגג ולא חלה השבועה ודמי למי שנשבע לשקר וסבור שמותר להשבע דהוי מנדרי שגגות כההיא דרב כהנא ורב אסי דנתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס משום דלביה אנסיה והביא ראיה לזה מדברי התוס' פרק שבועת העדות אמתני' דאין חייבין על שגגתא גרידת' ופריך לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי ופי' התוספות ז"ל שגגתא גרידתא היינו שסוברים שמותר לשבע לשקר עכ"ד וזה נוטה למה שכתבתי לעיל. אבל עדיין איכא למדחי ולומר דהאי טעמא לא סגי אלא כדי לפוטרו מחיוב שבועת שקר משום דהוי אנוס דלביה אנסיה להשבע וזה שייך בשבועה דלשעבר אבל בשבועה דלהבא אע"פ שהוא טוען סבור הייתי דלא חלה עלי השבועה דברים שבלב הוו ואינם דברים וכן נראה קצת מדברי הריטב"א שכתב בחי' דהא דרב כהנא לא שייך אלא בשבועה דלשעבר דוקא וכ"כ והא אפילו בשבועה דלהבא מצינו דלא חלה השבועה דאמרינן בפ"ג דשבועות האומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ואכל את הראשונה בשוגג והשני במזיד פטור ופירשו המפרשים הכי שכל הנשבע ותולה שבועתו בדבר אחר אין השבועה חיילא אלא בשעה שעובר על התנאי והלכך אם בשעה שאכל התנאי היה שוגג הרי זה לא חלה השבוע' דבעינן האדם בשבוע' שידע בשעת חלות שבועתו שחלה עליו השבועה. אלמא דכל שאינו יודע שחלה עליו שבועה נתמעט מהאדם בשבועה. לא דמי דהתם בשעת חלות השבועה אינו נזכר כלל מהשבועה ודמי למי שהוציא שבועה מפיו ואינו יודע שהוא שבועה דלא חיילא. אבל זה שיודע שמוציא שבועה מפיו ויודע ענין השבועה אע"פ שבלבו היה סבור שלא חלה השבועה דברים שבלבו הוו ולא הויין דברים. איברא דהיה נראה להביא ראיה לדברי מהרד"ך מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מה' נזירות דאם אמר יודע הייתי שהנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שחכמים מתירין לו מפני שאינו יכול להחיות בלא יין וכו' אינו נזיר מפני שאלו בכלל נדרי שגגות וכתב הבכ"מ משום דלבו אונסו כי ההיא דרב כהנא וכו' עכ"ל והכי נמי בנדון דידן כיון דלבו אונסו שהיה סבור שאין השבועה חיילא. אבל לפ"ז צריך להבין מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם דאם אמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין ואילו הייתי יודע לא הייתי נודר הרי זה נזיר ואסור בכולן וכו' ואמאי לא אמרינן נמי הכא לביה אנסיה ולא היה סבור ליאסר ביין ולא דמי לע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים דאסור בכולם דהתם היינו טעמא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל הכא נימא לביה אנסיה דהוי שוגג גמור שלא ידע שהנזיר אסור ביין. ומצאתי למהרי"ט בח"א סי' ס"ח שפירש דטעמא דסבור הייתי שחכמים מתירין לו אין אנו מתירין לו לפי שהוא אומר סבור הייתי אלא לפי שעדיו עמו שאנו רואים שאינו יכול להחיות בלא יין ברישא דלא הייתי סבור שהנזיר אסור ביין אסור בכולן משום דהוו דברים שבלב ואינם דברים עכ"ל וזה נוטה לסברתינו. (א"ה ע"כ מצאתי ועיין בסי' שאחר זה):