מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות מלוה ולוה דיני רבית · סימן יז
כתב הב"י בסי' ק"ס על מ"ש התוספות בפ"ב דגיטין בעובדא דאותו זקן דמסתמא כיון שהיה עושה עמהם טובה גם הם היו עושים עמו טובה ונותנים לו שדה במתנה. והקשה הב"י והלא כיון דהויא מתנה מרובה הרי זה רבית מוקדמת וחשיב כאלו פירש בשביל מעותיו. ולע"ד נראה דלא קשיא מידי והוא דכל שפירש וא"ל לשם מתנה ליכא איסורא כלל ולא קאסיר אלא היכא דיהבי בשכר מעותיו אבל בשביל מתנה דמי לת"ח שמותרים ללוות זה מזה ברבית דכיון דידעי דאיכא איסורא אפילו סתמא לא קא יהבי אלא לשם מתנה והוא הדין בע"ה כל היכא דפירש לשם מתנה וכן נראה מההיא דש"מ שאמר תנו מנה לבעל חוב דנותנים לו וליכא משום רבית דמשום דגמיל חסד עמיה קאמ"ל עיין בח"מ סימן רנ"ג וכן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד וז"ל המלוה את חברו והחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא דקא יהיב ליה ע"כ הרי דכל שהלוה נותן במתנה מותר וע"כ לא אסר בפ"ה להקדים או לאחר הרבית אפי' בסתם אלא כשהמלוה משלח לו בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלו וכ"כ מהרא"ש סי' קס"ב ליישב מה שקשה על הרמב"ם ז"ל דבפ"ה משמע דס"ל דרבית מאוחרת אפי' בסתם אסור ואלו בפ"ח כתב דהלוקח חטים הד' סאין בסלע וכשבא לגבות את החטים אחר זמן הוסיף לו במדה הרי זה מותר יע"ש. אמנם מה שחילק הרב הנז' ז"ל ליישב זה בין הלואה למקח וממכר אינו נראה דבפ"ד כתב הרמב"ם ז"ל דאף בדרך הלואה בסתם גבי המלוה את חבירו והחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר דאם הוא בכדי שאין הדעת טועה מותר יע"ש: