מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות מלוה ולוה דיני רבית
סימן א
רבית קצוצה יוצאה בדיינין וכתב הרשב"א והר"ן ז"ל דהיינו לומר דב"ד כופין אותו להחזירו כדי לקיים מצות דחי אחיך אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו דליכא עליה שיעבוד נכסים עכ"ד עיין בנ"י ריש א"נ ובתשובת הריב"ש סימן ש"ה וסימן תס"ה:
ולע"ד נראה לכאורה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל חולקים על זה שכתבו גבי מצות נתינת צדקה דאם אינו רוצה ליתן בית דין יורדין לנכסיו כמבואר בהרמב"ם ז"ל בהלכות מתנת עניים פ"ז ובטור י"ד סימן רמ"ח יע"ש והרי גבי צדקה ליכא שיעבוד נכסים ואפי' הכי כי אינו רוצה לקיים המצוה ב"ד יורדין לנכסיו ונראה, לע"ד דהיינו טעמא משום דכיון דקי"ל דכופין אותו עד שתצא נפשו מכל שכן דיורדין לנכסיו דעד שאתה כופה אותו בגופו נכוף אותו בממונו וכן כתב הר"ן ז"ל בר"פ מי שהיה נשוי גבי ההוא עובדא דההוא גברא דהוו מסקי ביה מאה זוזי שכיב ושביק קטינא דארעא וכו' דלמאן דלית ליה שיעבודא דאורייתא זולת פריעת ב"ח מצוה נהי דכי ליתיה הכא לא נחתינן לנכסיו מיהו כי איתיה קמן ואינו רוצה ליתן נחתינן לנכסיו כדי שיקיים המצוה דכמו שכופין אותו בגופו כופין אותו בממונו וכן כתב הריטב"א בפרק קמא דקדושין דף י"ג ע"ב. ונראה שזהו דעת הרא"ש בפרק המקבל גבי שליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכוני לא כלומר דלא יכנס לביתו להוציא מטלטלין כך פירש רש"י ז"ל והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם לא ימצא בידו היאך יכופו לפרוע ואנן קיימא לן פריעת ב"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו ולכן פירש דלא מיירי במשכנו לפרעון יע"ש משמע דס"ל דכמו שאנו כופין אותו בגופו כ"כ נחתינן לנכסיו וגם ראיתי להב"י בי"ד סי' רמ"ה שהביא משם מהר"ם ז"ל שאם אין האב כאן ב"ד יורדין לנכסיו ושוכרין מלמד שילמוד את בניו דמ"ש האי עשה משאר עשה יע"ש וההיא דחייב אדם ללמוד את בנו תורה לית שם שיעבוד נכסים ואפי' הכי כופין אותו בגופו ובממונו. הן אמת דאיכא לאקשויי אמהר"ם ז"ל במ"ש דאפילו כי ליתיה קמן נחתינן לנכסיה ומייתי ראיה מדין ב"ח ולכאורה נראה דלא דמי דהתם שאני משום דאיכא שיעבוד נכסים מה שאין כן בנ"ד דליכא שעבוד נכסים אלא מצוה בלבד וכיון שכן כי ליתיה קמן איכא למימר דלא נחתי' לנכסיה וכן מבואר בהדיא בדברי הר"ן בפרק נערה דכתב דהעיקר כדברי הרמב"ם ז"ל שבשביל צדקה יורדים לנכסיו בפניו אבל שלא בפניו אין יורדים כיון שאינו מחויב גמור אלא מתורת צדקה וגבי נשחטה היינו טעמא משום דאמדינן ליה דניחא ליה בהכי וכן כתב הכ"מ בסוף הלכות נחלות אלא שהוסיף עוד הרב לומר דגבי צדקה איכא שעבוד נכסים ולהכי פוסקין למי שנשתטה משום דנשתעבדו נכסיו לכך וגבי מי שהלך למ"ה היינו טעמא דאין פוסקין משום דהוא עושה צדקה במקום שהוא עומד עכ"ד. ואין להקשות ע"ד דא"כ אמאי איצטריך תלמודא בפרק נערה דף מ"ח לחלק בין יצא מדעת ליצא שלא מדעת וה"ל לפלוגי כמו שחילק הוא ז"ל דהלך למ"ה שאני משום דהוא עושה צדקה שם במקום שהוא ומשום הכי אין לירד לנכסיו ג"כ לזון את בניו ובבניו הגדולים איירי תלמודא לפי מה שכתב הר"מ ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות דאינו חייב אלא מתורת צדקה ואף שכתב הרשב"א הביא דבריו הב"י בי"ד סי' רנ"א דכופין את האב לזון את בנו עני ואפי' הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר יע"ש מ"מ אין לירד לנכסיו וכן יש להוכיח ממאי דתי' תלמודא ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' דאפשר לומר דס"ל לתלמודא דכמו דבנשתטה יורדין לנכסיו ואף שהוא שלא בפניו משום דאמדי' דעתיה דמסתמא מינח ניחא ליה ה"נ נימא גבי מי שהלך כו' דמינח ניחא ליה שיזונו את בניו ואין עושה צדקה שם ומניח את בניו שיזונו מהצדקה ולזה מדחי ליה שפיר ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת וכו' דכיון דיצא מדעת ולא צוה על מזונות בניו גילה דעתו שאינו רוצה לזונן הלכך אין לירד לנכסיו דהוא עושה צדקה במקום שהוא (א"ה לעד"נ מתוך סוגיין דקדושין דף י"ג להוכיח דבכל מצות התורה איכא שעבוד נכסים למאן דס"ל שיעבודא דאורייתא עיין בהרמב"ם ז"ל ספ"ק מהלכות מחוסרי כפרה יע"ש ולפי זה אין ראיה ממה שכתב הרי"ף והרמב"ם דבצדקה יורדין לנכסיו דסבירא להו דאפי' היכא דליכא שיעבוד נכסים יורדים לנכסיו) נתבאר מכל האמור דאיכא מרבוותא דס"ל דאף דליכא שיעבוד נכסים יורדים לנכסיו דכי היכי דכופין אותו בגופו כופין אותו בממונו ויורדין לנכסיו וכן כתב בס' החינוך פ' בהר:
סימן ב
רבית קצוצה אחר שבא ליד המלוה אי קנאו ונעשה ממון שלו לכל דבר אלא שצריך להחזיר דמיו או לא קנאו וכל שהוא בעין צריך להחזירו בעיניה. ראיתי להריטב"א ז"ל בפרק א"נ באו דבריו בחידושי רב בצלאל ז"ל דף קמ"ה שכתב ז"ל ורבינו פירש בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לעיל חמשה מפקינן מיניה משום דבריבית אתא לידיה לאו הנהו חמשה ממש אלא דמיו וכפי דמיהן של עכשיו בין שהוזלו בין שהוקרו דהא קננהו במשיכה דהא ממון של ריבית ממון גמור הוא וקני ליה מאי דשקיל ליה שהרי אין יורשיו חייבים להחזיר הלכך קנייה ואלו קידש בו את האשה מקודשת יע"ש וכ"כ בחידושיו לקידושין לדף ו' גבי מאי דקאמר תלמודא שם בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית ופריך תלמודא האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאמר ליה הד' בה' ריבית מעלייתא הוא וכו' וז"ל פי' לישנא בעלמא קא מקשי ליה היכי קרי ליה הערמת ריבית אבל ודאי אפי' ברבית גמור אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הן לו וכו' יע"ש. ודברים אלו הם קשים לע"ד דאפי' אם נודה לו לדבריו במ"ש דזוזי דרביתא אחר שבאו ליד המלוה קנאם ואם חזר וקידש בהם את האשה מקודשת מ"מ כשעדיין לא באו לידו אין סברא שיוכל לקדש בהם את האשה דכיון דר"ק יוצאה בדיינים לאו מידי קא יהיב לה וכ"נ מדלא נקיט לה אביי למלתיה דהמקדש בהנאת מלוה אפי' בכה"ג דהוי ריבית קצוצה:
עוד נלע"ד דזוזי דרביתא אף אחר שבאו ליד המלוה לא קנאם וצריך להחזיר אותם דמים עצמן או אותו בגד עצמו שלקח ברבית וכן נראה מפשטא דסוגיין בריש פ' הגוזל בתרא דאמר רמי בר חמא על ברייתא דקתני הניח להן אביהם מעות של ריבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבים להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי ע"כ מוכח מהכא דהאב שקיבלם חייב להחזירם בעינייהו כעין גזילה וכתבו התוס' שם דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנהו גבי' בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן בשם מתנה אלא בתורת רבית ומקריא גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין וכו' יע"ש ואף רבא דפליג עליה וס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכו' מודה דלא קנאם האב והא דפטורים היורשים הוא גזרת הכתוב. וכן נראה מתוך דברי תוס' שאנץ הביאם הרב בצלאל בפ' א"נ דף ק"מ ע"ג שכתב וז"ל יכין רשע וצדיק ילבש ואפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח שאני הכא דאמר קרא וחי אחיך לדידיה הזהיר רחמנא ואפי' הניח להם אביהם אחריות נכסים אפשר דלא מחייבי להחזיר לענין ריבית אע"ג דבגזל מחייבי דפקע שיעבוד הקרקע מן היורשים באותו רבית הואיל ופטרינהו רחמנא יע"ש. וכן מוכח מההיא דאמרינן בפ"ק דתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דרבא סבר דאי עביד לא מהני ואביי סבר דאי עביד מהני והוה בעי תלמודא שם לאוקמי פלוגתייהו ברבית קצוצה אי יוצאה בדיינין אי לא דלרבא דאית ליה אי עביד לא מהני יוצאה בדיינין ע"כ ולפ"ז ע"כ צ"ל דכי אמרינן יוצאה בדיינין היינו לומר שמוציאין אותו דבר עצמו שלקח ברבית שהרי לא אהנו מעשיו ולא קנאו דכה"ג אמרו שם דלרבא דאמר לא מהני שינוי אינו קונה וצריך להחזיר הגזילה עצמה ולאביי דס"ל מהני שינוי קני ואינו משלם אלא עצים וצמר. וכ"ת כל זה הוה לפי הס"ד דמ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין הוי טעמא משום דס"ל אי עביד לא מהני אבל לפי מאי דמסיק דמ"ד יוצאה בדיינין הוי משום דהכתוב נתקו לעשה דכתיב וחי אחיך מהדר ליה כי היכי דנחיי תו ליכא גביה מלוה אלא מצוה לחודיה דרמי עליה להחזיר כדי דנחיה ובחזרת אחרים תחותייהו סגי אבל אותם דמים עצמן שלקח ברבית אינו צריך להחזירם וקנאם המלוה קנין גמור וכמ"ש הריטב"א. ז"א דלישנא בתרא שם בשמעתין דתמורה משמע דאליבא דרבא דאית ליה אי עביד לא מהני מה"ט לחודיה ר"ק יוצאה בדיינין וכי איצטריך קרא דחי אחיך היינו כדי דלא לילקי עליו שהכתוב נתקו לעשה ועוד לפטור את הבנים ועוד דבלישנא בתרא שם אמרו דברבית קצוצה פליגי דאביי סבר ר"ק אינה יוצאה בדיינין ורבא סבר יוצאה בדיינין ופריך תלמודא והא אביי נמי סבר יוצאה בדיינין ואם איתא לסברת הריטב"א ז"ל דאף דר"ק יוצאה בדיינין אפשר לומר דקנה אותם מעות או אותו חפץ אמאי לא קאמר תלמודא דבהא פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני קנה המלוה חפצא דרביתא קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא דמיו משום וחי אחיך עמך ולרבא דאית ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הרי המלוה לא קנה כלום וחייב להחזיר הרבית עצמו שלקח כמו שהוא אמנם לפי סברתינו לק"מ דס"ל לתלמודא בפשיטות דכל מאן דס"ל ר"ק יוצאה בדיינין לא קנאו המלוה והוי כגזל ממש וכדאמרינן בריש א"נ גזלנים מאי ניהו מלוה ברבית וכן כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות גבי המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ז"ל הצ"ל כי אמרינן רבית יוצאה בדיינין מדין גזילה קאמרינן דחשיב גזל מדאסריה רחמנא יע"ש. וכי תימא איך אפשר לומר דרבא סבר דלא קנה המעות או החפץ של רבית והא רבא גופיה קאמר בא"נ דף ס"ה דהאי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרבית הוא ע"כ משמע דמדינא אין צריך להחזיר הרבית עצמו שלקח זולת בדבר מסויים ומשום כי היכי דלא לימרו הא לאו הכי נראה דכל שמחזיר הדמים סגי כמו שדקדק הריטב"א ז"ל יע"ש נראה לע"ד דאין משם ראיה דההיא מיירי במכר לו גלימא משום הד' זוזי דרביתא דהוה מסיק גבי' דדל מהכא זוזי דרביתא מ"מ המכר קיים כל שמשך המלוה מאחר דהמוכר רוצה למכור ודמי למוכר חפץ לחבירו בד' זוזי שהיה סבור שהיה חייב לו ואישתכח דלא היה חייב לו מידי דהמכר קיים וצריך לתת לו דמיו שהרי בתורת מקח בא לידו ולא בתורת גזל משא"כ כשהתנה מעיקרא לתת לו גלימא ברביתא דכי יהיב ליה למלוה לאו משום מקח קא יהיב ליה אלא בתורת רביתא וגזל הוא בידו. ותדע דיש לחלק בהכי מדאמרי' בפרק מרובה דף ע' ע"ב אמתני' דגנב ומכר הרי זה חייב והתניא פטור ומוקי לה באומר עקור תאנה מתאנתי ותיקני לי גניבותיך ופריך ליה והא כיון דאי תבע ליה קמן בדינא לא מחייבינן ליה ליתן דהא מתחייב בנפשו הוא מכירה נמי לאו מכירה ופירש רש"י ז"ל דאי תבע ליה החזר לי תאנים שלקטת או תן לי מה שמכרת לא אמרינן ליה זיל שלים עכ"ל ולכאורה איכא לאקשויי דהא רבא אית ליה בפרק בן סורר דף ע' גבי הבא במחתרת דפטור משום דבדמים קנינהו דהיינו דוקא בדליתי' בעיני' אבל כל היכא דאיתי' בעיני' חייב להחזיר משום דלא קנאו הגזלן וא"כ הכא נמי אמאי לא מחייבינן ליה להחזיר התאנים כל היכא דאיתנהו בעיניה. אבל לפי מ"ש אתי שפיר דהתם כיון שבאו התאנים לידו בתורת מקח כבר זכה בהם וליכא גביה אלא דמיו ובדמיו לא מצי תבע ליה דקים ליה בדרגה מיניה וה"נ הכא במכר לו גלימא בזוזי דרבית' דהוה מסיק גביה כיון דבתורת מקח בא לידו לא מבטלינן המקח בשביל שנעשה באיסור אלא המקח קיים ויתן לו דמיו דלא קנסינן היתרא אטו איסורא וכמו שכתבו הגאונים משא"כ כשהתנה מעיקרא בשעת ההלואה לתת לו גלימא בשכר מעותיו דכי יהיב ליה אחר כך באיסורא אתא לידיה ואסור ליהנות ממנו ומחייב לאהדורינו בעיני' (א"ה וכן נראה דבסוגיין דתמורה לא הקשו אלא והא אביי סבר כו' ולא הקשו מרבא ג"כ דמההיא דקאמר רבא גלימא מפקי' כי היכי דלא לימרו וכו' משמע דאי עביד מהני) וכן נראה קצת ממה שכתב הנ"י בפרק הרבית ז"ל יכין רשע האב שהלוה ברבית ועשה איסור אסור לו ליהנות ממנו אלא חייב להחזיר אבל הבן שהוא צדיק שלא עשה האיסור ילבש מותר ליהנות באותן מעות של רבית כן פי' הרשב"א והר"ן ז"ל בשם הראב"ד עכ"ל וכן נראה מדברי רבי' ירוחם בנכ"ב ח"א וז"ל וברבית קציצה כגון שהלוה לה הד' בה' וקידשה באותן ה' אינה מקודשת ע"כ נראה דס"ל דרבית קצוצה אף דמטא לידיה דמלוה לא קנאה ודע דנראה לי דאם קידש באותו זוז אשה אחרת מקודשת כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות עיין בהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות אישות דין ז':
ולכאורה היה נראה להוכיח דהרשב"א ס"ל ג"כ דכל היכא דהרבית בעין לא קנאו והוא ממה שכתב הריב"ש בסי' תס"ה בשמו דאפילו במעות של יתומים רבית קצוצה יוצאה בדיינים ע"כ ואיכא לאקשויי הא כיון דס"ל להרשב"א דליכא שעבוד נכסים כי אם מצוה בלחוד ולהכי כופין אותו כדי שיקיים המצוה אם כן ביתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אמאי מוציאים הרבית מידם כמו שכתב הריב"ש ז"ל ולפי מ"ש אתי שפיר דסבירא ליה להרשב"א כמ"ש דכל היכא דהרבית עדיין הוא בעיניה גזל הוא בידו ומיירי הרשב"א ז"ל דהרבית עדיין הוא בעין ביד היתומים ולהכי מוציאין אבל כי ליתנהו בעיניה שכבר אכלו בהא הוא דכתב הרשב"א ז"ל דליכא גבייהו שעבוד נכסים אלא מצוה בלחוד וכן נראה מדברי מרן ז"ל בש"ע שכתב אפטרופוס של יתומים שהלוה ברבית והאכיל ליתומים פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו ע"כ משמע דדוקא כשהאכיל הרבית הא איתיה בעיניה מוציאין מידם אלא שראיתי בתשובה של הרשב"א ז"ל במקומה בס' תולדות אדם סי' קי"ח ומשמע דבשיטת הריטב"א ז"ל קאי שכתב ז"ל ולענין תביעת הלווין שלוו מן האפטרופין של אלמנה ויתו' ברבית קצוצה כך דעתי נוטה שאין לאלמנה וליתום לשלם באותו רבית כלום לפי שאין הנכסים משועבדים לחזרת הרבית ואפילו גבה כסות וכלים בתורת רבית אין אותם נכסים בעצמם בחיוב חזרה מדין גבי' ב"ד ומצות עשה בלבד הוא דאיכא אבל שעבוד ליכא ואותו בלבד שלקח הרבית הוא שחייב להחזירו אבל מי שלא לקחו אינה בחזרה והלכך אלמנה ויורש אלו שלא התנו באותה רבית ולא לקחו מיד הלווים אינן בני חזרה אלא הלוה נתן לאותו אפוטרופוס שהתנה עליו ואפטרופוס נתן לאלמנה ואפי' בגזל גמור בכל כי הא אין חייבים להחזיר וכדתנן הגוזל ומאכיל לבניו או שהניח לפניהם הרי אלו פטורים מלשלם וכל שכן רבית שאינו גזל גמור שהרי הוא נתן מדעת עכ"ל ומבואר מדבריו דסבירא ליה כסברת הריטב"א ז"ל דאין המלוה חייב להחזיר הנכסים עצמם או אותם דמים שלקח ברבית אלא כל שמחזיר שיוויים סגי והיינו טעמא כמ"ש הריטב"א ז"ל דדמי דרביתא כל שבאו ליד המלוה קנאם קנין גמור וליכא גביה שום שעבוד אלא מצות עשה בלבד הוא דאיכא ואותו שלקח הוא שחייב להחזירו אבל האלמנה ויתום שלא לקחו מיד הלווין אינם בני חזרה ומשמע דמיירי אפי' אי איתיה הרבית בעיניה דזיל בתר טעמא:
אבל לפי זה צריך להבין מאי דקאמר דאפי' בגזל גמור כל כי הא פטורים מלשלם כדתנן הגוזל והניח לבניו פטורים וכו' וההיא לא הוי אלא בדליתיה הגזילה בעיניה שכבר אכלוה אבל אי איתי' בעיניה חייבים להחזיר ואפילו כי נתייאשו הבעלים ואין לומר דהכא איכא יאוש ושינוי רשות דהא לא חשיב שינוי רשות שמתחלה לא לקחו האפטרופוס על דעת שיעכב לעצמו וגם הלוה לא נתן לאפוטרופוס אלא כדי שיתנם לאלמנה כמו שכתב הרשב"א ז"ל ונראה דלא משם אלא כדי ללמוד דמה שלקחו הבנים לא חשיב כאלו לקחו מיד הגזלן וה"נ הכא מה שלקחו מיד אפוטרופוס לא חשיב כאלו לקחו מיד הלוה אלא מכי נתן לאפוטרופ' נתייאשו הבעלים והיתום לא זכה בהם עד שבא לידו. (א"ה ולע"ד נראה דכונת הרשב"א ז"ל הכי הוא דבנדון דידיה איירי שאין הרבית בעין וקאמר שאלמנה ויתום אינם חייבים לשלם מתרי טעמי האחד שהרבית לא הוי כגזל והכריח כן מדאין הנכסים משועבדים כלל ואפילו אם גבה כסות או כלים בתורת רבית אין אותם נכסים בעצמם בחיוב חזרה וראיה לדבר מדאין הבנים חייבים, להחזיר בשום אופן וה"ט משום דמצות עשה בלבד הוא דאיכא והילכך אין המצוה מוטלת אלא על מי שלקחו והילכך אלמנה ויורש שלא לקחוהו אינן בני חזרה ואפי' אם הוא בעין ועוד דכה"ג שכבר אכלום אלמנה והיורש אפי' בגזל גמור דאיכא שעבוד נכסים בכל כי הא אין חייבים להחזיר וכדתנן הגוזל ומאכיל וכו' ועיין בס' מ"ל בדף ן' ע"ג דנראה מדבריו דכל מ"ש הוא מפני שלא ראה התשו' במקומה) העולה מכל האמור דלאו כ"ע מודו לדברי הריטב"א הנז"ל ודבריהם יש להם עיקר ונראה מהאמור דאם הלוה לחבירו ע"מ שידור בביתו חנם או שישתמש במשכונה לדעת הרשב"א והריטב"א התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור בו ואע"פ שהתנה באיסור וכמ"ש הרשב"א בתשו' בס' ת"א סי' של"ב וכ"כ מהר"ך אבל לפי מש"ל דדוקא היכא דאתא בתורת מקח לידו של מלוה אע"פ שנעשה המקח באיסור הוא דאמרינן דהמקח קיים אבל היכא דהתנה לתת לו בתורת רבית גזל הוא ביד המלוה כיון דאסרי' תורה ועוד דכל כה"ג שהלוה לו ע"מ שישתמש בביתו בחנם הוי מעמש"ב ותנאם בטל ומה שהביא הרשב"א ראיה דאין התנאי בטל מההיא דמאן דהוה מסיק זוזי דרביתא בחבריה ומכר לו חפץ בעדם דהמקח קיים אינה ראייה דהתם אין המקח עצמו איסור אלא שנעשה באיסור ולהכי אמרינן שיתקיים המקח ויתן לו את הדמים דלא קנסינן היתרא משום איסורא אבל הכא שמתנה עמו שידור בה בשכר מעותיו ה"ז מתנה עמש"ב:
סימן ג
ומי שלוה מעות מחבירו ברבית קצוצה והיה פורע לו את הרבית בכל שנה ושנה וקודם שפרע לו את הקרן מת המלוה ובאים היורשים לגבות את השטר והלוה טוען אני נתתי לאביך כ"כ רבית ואיני חייב כלום מי אמרינן מה שנתן לאביהם בתורת רבית נתנם ועדיין הקרן קיים ונהי דאם אביהם היה קיים היה חייב להחזיר הרבית עכשיו שמת אין היורשים חייבים ואע"פ שאביהם היה חייב להחזיר הרבית מ"ה לא פקע חובו דקי"ל בעלמא בשנים שנושים זה בזה דזה גובה וזה גובה ולא אמרינן יצא זה בחובו של זה או דילמא כיון שהלוה בא לנכות מהקרן אף שאין היורשים חייבים להחזיר כה"ג מהני ליה ללוה תפיסתו ולא אמרינן בכה"ג זה גובה וזה גובה דרבית הא כתבנו לעיל דכגזל חשיב ובפ' המניח אמתני' דשני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר כת' הנ"י ז"ל וקמ"ל דאע"ג דבעלמא קי"ל זה גובה וזה גובה גבי נזקין לא אמרינן הכי דכיון דזכי ליה רחמנא למיגבי ממיטב זהו מיטב שלהם שיעמוד כל אחד בשלו ע"כ ומינה נילף לגזלן שאם גזל ממנו חבירו ובא ולוה הנגזל ממנו דלא אמרינן בכה"ג זה גובה וזה גובה דהא גזלן אחד מד' אבות נזיקין הוי כמ"ש הנ"י פ"ק דבבא קמא וה"ה ברבית אי אמרינן דכגזול הם חשובים אבל לפי סברת הרשב"א והריטב"א ז"ל דאית להו דזוזי דרביתא לאו גזל קא חשיב ביד המלוה דמשבאו לידו זכה בהם זכיה גמורה ונעשה ממון דידיה לקדש את האשה אלא דמצוה הוא דרמייא עליה רחמנא להחזיר מה שלקח או הם או שיוויים איכא למימר דגבי רבי' נמי אמרינן זה גובה וכו' ואם מת המלוה באים היורשים ומוציאין החוב מהלוה ולא מצי לומר להם שינכו לו הרבית שלקח אביהם דנהי דאם היה אביהם קיים הוה הכי כיון דאיהו מחוייב להחזיר אבל היורשים כיון שאינם מחוייבים להחזיר ג"כ אינם מנכין לו ולא מיבעיא למ"ד דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא אפי' לסברת החולקים דסברי דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי הוא ומנכינן ליה היינו דוקא היכא דהמלוה קיים דעבד איסורא ומחוייב להחזיר לצי"ש ולהכי מנכינן ליה כמו שנראה מדברי הב"י בסימן קס"ו שכתב דהלוני כיון דהוי אבק ריבית וחייב להחזיר לצי"ש מנכינן ליה יע"ש אבל היכא דמת המלוה שאין היורשים חייבים להחזיר כלום ואפי' לצאת ידי שמים למה ינכו להן מחובו כלום. אבל מדברי הרשב"א ז"ל שהביא הב"י ז"ל בסי' קע"ז על לוה שקיבל עליו לזון ולפרנס היתומים וכשבא היתום לתבוע את חובו טען הלוה שינכו לו ממזונות והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר שהיתו' נאמן ע"כ ומשמע דדוקא משום שהיתום טוען שלא קיבל ממנו דבר הא אי הוה מודה שנתן לו מזונות הוה מנכה לו ואע"פ שכבר אכל הרבית ולא אמרינן מה שאכלו היתומים בעודם קטנים לאו כלום הוא וכמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י בסי' ק"ס שאפי' יתומים שהלוו ברבית קצוצה אם כבר אכלו פטורים וזה הלוה יפרע להם מה שחייב להם אלא אמרינן משעה שלקחו היתומים הרבית גזל הוא בידם ונחשבים בשביל עיקר החוב ואיכא למימר דכה"ג אפילו לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא בכל מיני אבק רבית היינו דוקא באבק רבית דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן ואי גבה לא מפקינן מיניה משום דמשעה שבא לידו של מלוה זכה בהם זכיה גמורה להכי לא מנכינן ליה מחוביה דנמצא שאתה מוציא מידו הרבית שכבר זכה בו ומהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל דאי תפס הלוה מן המלוה בשביל הרבית שלקח ממנו דלא מהני דאבק רבית חכמים אסרו אותו והם אמרו שאם לקחו הרי הוא שלו אבל ברבית קצוצה דגזל הוא ביד המלוה מה שתפס תפס דאפי' בדיינים מוציאין מידו של מלוה להכי אמרינן דמכי מטא לידו של מלוה מיד יצא זה בשביל חובו והשתא אתי שפיר דברי הרשב"א במ"ש דמנכים מן היתומים ואע"ג דאיהו סבר כדעת הרי"ף ז"ל בההיא דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא כמבואר בדבריו בסימן תרנ"א שוב ראיתי תשובת הרשב"א עצמה והיא בספר תולדות אדם סי' קע"ד שכתב כן בפירוש יע"ש. (א"ה ע"כ מצאתי ולע"ד נראה דע"כ לא כתב כן הרשב"א אלא בנ"ד שהם עצמם עשו האיסור שלקחו הרבית הלכך אף אם כשאכלו ואין ביד הלוה הקרן לנכות פטורים מלשלם דאכיל' קטנים לאו כלום מ"מ כשהקרן הוא בידו של לוה עדין מנכה להם מדמי הקרן לא כן בנדון דידן דאביהם אכל את הרבית והיתומים לא עשו שום איסור אמנם ראיתי למהראנ"ח ז"ל בסי' קי"ג שכתב ב דנ"ד תלוי במחלוק' הרי"ף והרז"ה בההיא דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא יע"ש ומדברי מורינו הרב א"א זלה"ה נראה דאינו תלוי באותו מחלוקת כי אם במה שכת' בסי' ב' אם רבית דין גזל יש לו או לאו כגזל, קא חשיב ועיין בכנה"ג בסימן קס"א ס"ק כ"ז):
סימן ד
כתב מהראנ"ח בסי' הנ"ל שאם הלוה שנתן הרבית עדין נשאר חייב למלוה אינו יכול לחשוב מה שנתן ברבית ולישבע שאינו חייב לו כיון דאין המלוה חייב להחזיר הרבית אלא משום קיומי מצוה בלחוד ולע"ד אין נראה כן דהא ודאי אי תפס לוה זוזי ממלוה משום זוזי דרביתא דשקיל מיניה זכה בהו זכיה גמורה כל שכן כשהלוה חייב זוזי למלוה שיכול לתופסם בעדייהו והרי הן שלו לגמרי ויכול לו' לו איני חייב לך וגבי הלואת י"ט שלא ניתנה ליתבע כתב הר"ן ז"ל דאי תפס מלוה זוזיזכה בהם זכיה גמורה:
סימן ה
אפוטרופוס של יתומים שהלוה בר"ק ויהב ליתומים אי חייבים היתומים להחזיר אי לא איכא פלוגתא בהא דהרשב"א ס"ל דאין היתומים והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית וגם לא לקחוהו הם מיד הלוה אלא הלוה נתן לאפטרופוס ואפטרופוס נתן לאלמנה וליתומים עכ"ל. ודע דזה שכ' הרשב"א ז"ל לאו משום דס"ל כשיטת רש"י ז"ל דרבית ע"י שליח מותר דטעמו של הרשב"א ז"ל מבואר שכתב מפני שהם לא התנו באותו רבית כלומר שלא התנו עם האפטרופוס לתתם הדמים ברבית אלא סתמא נתנו לו כדי להרויח בהם והיה יכול לתתם ברבית דרבנן אלא שאפטר' מדעתיה עבד ויהיב להו בר"ק ולהכי כת' דאין היתומי' חייבים כיון דאיכא תרתי שהם לא התנו לתתם ברבית וגם לא לקחוהו הם מיד הלוה ומשמע מדבריו שאם הם עצמם לקחו הרבית מיד הלוה אף על פי שהם לא התנו באותו רבית צריכים להחזיר כיון דמשום רביתא אתא לידייהו. (א"ה עיין בתשו' הרשב"א בס' ת"א סי' קע"ד):
ולכאורה יראה דהרשב"א לא השוה את מדותיו דאיהו ז"ל כתב בתשו' דמעות של הקדש עניים מותר להלוותם בר"ק דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה וכאן אין כאן מלוה שהרי אין להם בעלים ידועים ואין לך עני שיוכל להוציא חלקו מיד הגזבר עכ"ל מוכח מדבריו דאם הוו דמי ההקדש לעניים ידועים רבית הבאה מיד לוה למלוה קרינן בהו ואע"פ שהעניים לא התנו באותו רבית וגם הם לא לקחוהו מיד המלוה כיון שהגזבר מלוה אותם בשביל העניים ולדידהו קא עבד וא"כ באפטרופוס של יתומים נמי נימא הכי ומיד לוה למלוה קרינן ביה ויש ליישב דס"ל ז"ל דאעפ"כ אין היתומים חייבים להחזיר כיון שהם לא לקחו כלום מיד הלוה ולא חייבה התורה להחזיר הרבית אלא למי שלקחו אותו אבל כאן שהם לא לקחו כלום אלא האפטרופוס לקח ויהב להו אינם חייבים להחזיר דאפי' בגזל גמור בכל כי האי אינם חייבים להחזיר כדתנן הגוזל והניח לבניו אם הוא לאחר יאוש פטורים מלשלם ולפי זה יראה דכל שהרבית עדין הוא ביד האפוטרופוס שלא נתנו ליתומים צריך להחזירם למלוה (א"ה הבג"ת כ"כ דהרשב"א ז"ל ס"ל דכשהם ביד האפטרופוס מוציאין מידו ובספר משנה למלך דף ן' כתב יותר באורך דכל שהוא ביד האפטרופוס לכ"ע חוזר הלוה ומוציא ממנו יע"ש ולע"ד אין נראה כן והוא ממה שסיים הרשב"א ז"ל בתשובות החדשות סי' קי"ח ז"ל ומ"מ אם עוד יש שטרות שיש בהם רבית אין אותו רבית נגבה כלל יע"ש ואם איתא דכל שהוא ביד האפטרופוס חייב להחזיר עדיף מינה הו"ל לאשמועינן ומכ"ש מ"ש):
אבל עדין איכא למידק בדבריו דכיון דמיד לוה למלוה קרי' ביה אע"פ שהם עצמם לא לקחו הרבית מיד הלוה מ"מ כי נתן לאפטרופוס אדעתא דליהביה ליתומים נתן לו הלוה ויד אפטרופוס כיד היתומים דמי וכל מאי דעבד אפטרופוס כאלו עבדו היתומים דמי וכי נתן לאפטרופוס כאלו נתן לידם של יתומים הוי ומה"ט כתבו הפוסקים דאפטרופוס שתפס בעד היתומים אפילו במקום שחב לאחרים דזכה להם משום דיד אפטרופוס כיד היתומים דמי ובירושלמי ג"כ פ"ק דמציעא אמרו דאיכא מ"ד דהראוי לזכות לעצמו זוכה לאחר ושאינו ראוי לזכות לעצמו לא מצי זוכה לאחרים ואותיב ליה מההיא דר"ג דאמר ועישור אחר שאני רוצה ליתן נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה לעניים והא ר"ע עשיר היה ומשני שאני ר"ע דגבאי הוה ויד עניים הוא. והכי נמי אמרו בתלמודא דידן בפ"ק דקדושין גבי שדה לאחד ומטלטלין לאחר דלא מהני להקנותם בקנין אגב ושאני ר"ע דיד עניים הוא וכתב הר"ן ז"ל שם דהוא הדין לאפוטרופוס של יתומים דידו כיד היתומים והרמב"ן ז"ל כתב ג"כ דמה שנוהגים הקהל שהנאמנים לווים מעות ברבית לצורך הקהל דשרי לעשותו משום דהנאמנים חשיבי כאפטרופוס יע"ש אלמא דאע"פ שאסור לשלוח שלוחו שיקח מעות מעובד כוכבים ברבית משום דחשיב דהשליח זכה לעצמו והדר מלו' אותם לישראל חברו באפטרופוס שרי משום דיד אפטרופוס כיד היתומים דמי וכל מה שעשה האפטרופוס כאלו עשו היתומים וכידם ממש הוי ונמצא כשלוה האפטרופוס מן העובד כוכבי' לוו היתומי' ונתחייבו מיד לעובד כוכבי' בקרן וברבית וכמו כן באפוט' שהלוה מעות היתומי' ברבית כאלו הלוו היתומי' דמי וחייבין להחזיר ואע"פ שאפשר לדחות כ"ז מכל מקו' ראיתי להרב בעל התרומות והמרדכי בפ"ק דקדושין שכתבו כן ומסתימת דבריה' נראה דאפי' אכלו היתומים כבר מפקינן מינייהו ואפי' הם קטנים וצ"ל דהתינח היכא דעדין הרבית בעין דמוציאין מידם אפי' הם קטנים דגזל הוא בידם אבל היכא דאכליה אמאי מוציאין מידם לא יהא אלא גזל וצ"ל דהכא כיון שאפטרופוס לקחו הוי כאלו לקחו אותו היתומים וכן נראה ממה שכתבו המפרשים בפרק הרבית גבי ההוא דאמ"ל לרב פפא חזי מר לבריה דקאכיל רביתא וכו' שכתבו דכל היכא דהבן סמוך על שולחנו מה דיהיב לבריה כאלו יהיב לאבוה דמי דיד בן כיד אביו. ומ"ש הג"ה דהריב"ש ז"ל אית ליה כסברת הרשב"א נראה ליה דע"כ לא אמר הריב"ש אלא ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא מטעמיה של הרשב"א דלפי דעת הרשב"א אפי' בגדולים פטורים מלהחזיר כמבואר בדבריו ואלו לדעת הריב"ש חייבי' דמה שלקח האפטרופוס כאלו לקחו היתומים דמי דידו כידם ומיד שנתן הרבית לאפטרופו' זכו בהם היתומי' (א"ה נמצ' לפי דברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל דהריב"ש ז"ל ס"ל דביתומים קטנים אפי' אם המעות הם ביד האפטרופוס אין חייב להחזיר משום דכבר זכו בהם היתומים דיד אפטרופוס כיד היתומים ודע שהרב בעל ספר משנה למלך בדף נ' ע"א לא כתב כן ודברי מורינו הרב ז"ל חזקים בראיות גמורות):
ומ"ש הריב"ש ז"ל דאין היתומים חייבים להחזיר הרבית משום דחיוב חזרת הרבית אינו אלא משום מצוה ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו כבר כתבתי לעיל בסי' ב' דיש חולקים על זה דס"ל דמדין גזל חייב המלוה להחזיר הרבית וכן נראה שהוא דעת בעל התרומות ז"ל שכתב דאפי' ביתומים קטנים מוציאין מיד האפטרופוס נראה דס"ל דחיוב ממון איכא עלייהו ולהכי אע"פ שהם קטנים מוציאין מיד האפטרופוס ואפילו לס' הרשב"א ז"ל דאין חיוב חזרת הרבית אלא משום מצוה איכא למימר דכל היכא דעדיין איתיה הרבית בעיני' מוציאין מידם משום דאסור להם ליהנות ממנו וכמש"ל בסי' ב' מהנ"י ובפרק שום היתומים אמרו דנזקקין לנכסי יתומים משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו וה"נ אמרו בפרק הרבית ועוד דגדולי הראשוני' ס"ל דבחזרת הרבית מתקן לאויה ולדבריהם אף מיתומים מוציאין:
ומכל מ"ש עלה לנו לענין דינא דאפטרופוס אלמנה ויתומים גדולי' שהלוו בר"ק אפי' אם כבר לקח האפטרופוס הרבית ונתן להם מוציאין מידם דמיד לוה למלוה קרינן בהו ומה שלקח האפטרופוס כאלו לקחו היתומים דמי דידם כידו ואפילו הריב"ש ז"ל לא קאמר אלא ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו וכן נרא' להוכיח מהתוספתא דקתני עובד כוכבים שנעשה סנטר לישראל אסור ללות ממנו ברבית וכתב הריב"ש בסי' ש"ה דאם עשה כן הוי רבית קצוצה מדקא אסר ליה ללוה לעשותו דבאבק רבית אין הלוה מוזהר שלא לעשותו והגם כי יש חולקין ע"ז דס"ל דבאבק רבית גם כן הלוה עביד איסורא מ"מ מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' מבואר דהכי ס"ל והרב בעל התרומו' בח"ב הביא התוספתא וכתב ג"כ דהוי ר"ק אלמא דאע"פ דהישראל לא התנה באותו רבית וג"כ לא לקחו הוא עצמו מיד הלוה אלא העובד כוכבים נתן והעובד כוכבים לקח וג"כ דאין העובד כוכבי' שלוחו של ישראל אפ"ה כיון דמעות הישראל הוא דקא מלוה ולצורך ישראל מיד לוה למלוה קרינן בהו ואע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים דכל כה"ג אין אנו צריכים לשליחות דמכי שקיל הלוה המעות מיד העובד כוכבים ע"מ ליתן הרבית מיד נתחייב לישראל שהוא בעל המעות ומהאי טעמא כתבו הפוסקים בישראל שהיה לו תנור ואפו עובדי כוכבים שם חמץ בפסח ונתנו לו פת בשכרו דזכה הישראל באותו חמץ ואע"פ שלא בא ליד הישראל עד לאחר הפסח מטעמא דשכר תנורו הוא ומיד זכה בהם והכי נמי הכא שכר מעותיו הוא דקא מתחייב לבעל המעות ונמצא דעובד כוכבים מעשה דקוף הוא דעביד וכמו שכתב הריב"ש. איברא דעדין יש לחלק כמ"ש לעיל דבנדון הרשב"א ז"ל לא התנו האלמנה והיתום עם האפטרופוס לתתם ברבית אלא האפור' מדעתו הוא דעבד מה שאין כן בדין התוספתא דנתן הישראל לעובד כוכבי' כדי להלוותה ברבית והלוה ג"כ אדעת' דהכי לוה אותם ונמצא דעובד כוכבים מעשה דקוף הוא דעביד ומ"מ מדברי הריב"ש ז"ל סי' תס"ה דפטר ליתומים מלהחזיר משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו משמע דכה"ג בגדולים מוציאין ואע"פ שהם לא לקחו מיד הלוה:
סימן ו
ומה שהתירו ליקח רבית על ידי שליח משום דאין שליח לדבר עבירה והקשו ע"ז מדין רבית ע"י עובד כוכבי' דאסור וכתב בד"מ דעובד כוכבים שאני דכיון דלאו בר חיובא הוא יש שליח לדבר עבירה וכדאמרינן בפ"ק דמציעא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו עכ"ד וק"ל ע"ז דהרא"ש והרמ"ה והנ"י והר"ן ז"ל פסקו כשינוייא בתרא דרב סמא
שם דקאמר דכל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לדבר עבירה וא"כ ברבית ע"י עובד כוכבים נמי נימא כיון דאי בעי לא עביד אין שליח לדבר עבירה:
אבל נראה לע"ד דהמלוה מעותיו ברבית ע"י עובד כוכבים אע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים ה"ז אסור מדינא דכיון דהעובד כוכבים לא זכה במעות ישראל המשלח שהרי לא נתנם בידו אלא כדי שיתנם לישראל ברבית כי לקחם הלוה מיד עובד כוכבים ע"מ לתת הרבית ה"ז רבית קצוצה שהרי מעותיו של ישראל הם וכיוצא בזה כתב הריב"ש ז"ל בסי' ש"ה על מעות ישראל המופקדים ביד העובד כוכבים כדי שיתנם לישראל ברבית דהוי רבית קצוצה ואע"פ שמקבלם מיד העובד כוכבים משום דעובד כוכבים מעשה קוף הוא דקעביד ואע"פ שאין ישראל המלוה פסק עם הלוה ברבית מה בכך ס"ס מעותיו של ישראל הוו וע"מ כן שקיל להו לוה כדי לתת רבי' וכי שקיל העובד כוכבים הרבית מיד הלוה ה"ז לא זכה בהם לעצמו וצריך להחזירם למלוה ושפי' קרינן ביה רבית הבא מיד לוה למלוה כדמוכח מעובדא דמר בריה דרבינא דהוצרך לומר שכר אמירה קא שקיל הא לאו הכי הוה קרינן ביה רבית הבא מלוה למלוה ואפי' הוא ע"י שליח וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם. והבעל התרומות בשער מ"ו חלק ז' כתב ועובד כוכבים דיהיב מעות לישראל כדי שילום ברבית אף ע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים מ"מ ישראל המלוה אותם לא קניל זוזי ומאי עביד מעות דעובד כוכבי' נינהו ורבית דעובד כוכבי' הוא יע"ש:
ומעתה בישראל המלוה מעותיו ברבי' ע"י שליח אע"פ שאין שליח לד"ע מ"מ מעותיו של ישראל הוו וע"מ כן מסרם לשליח כדי שיתנם ללוה ברבית והלוה ג"כ אדעתא דהכי לקחם דל מהכא השליחות ה"ז הלוה נתחייב לתת הרבית וגבי גבאי צדקה שמלוים ברבית כתב הבעל התרומות דהוי רבית קצוצה משום דשליח עניים הוי ואפי' המתיר לא קאמר אלא משום דאין לממון זה בעלים ידועים אבל משום דאין שליח לד"ע לא התירו ואפי' לדעת רא"ם ז"ל שהביא המרדכי דאין שליחות לעובד כוכבים אפי' לחומרא והביא ראיה מהתוספתא דקתני ישראל שא"ל לעובד כוכבים הנה לך שכרך והלוה מעותי ברבית דשרי משום דאין שליחות לעובד כוכבים יע"ש מ"מ מדבריו מוכח דאם השליח ישראל ה"ז אסור ומלבד זה כבר כתבו הראשונים דהתוספת' מיירי שהעובד כוכבים קיבל עליו אחריות המעות והכי אמרו לה בירושלמי זה הכלל כל שבאחריות עובד כוכבים שרי והב' התרומות כתב דאותה גירסא טעותא היא וה"ג בתוספתא מעותיו של ישראל המופקדו' ביד עובד כוכבים אסור ללות ממנו ברבית וכתב בח"ב דאפי' קיבל עליו העובד כוכבים אחריות המעות ואפילו מאונסי' אעפ"כ הרי הן כממונו של ישראל שהרי העובד כוכבים במצוותו ולצרכו הוא מצוה אותם ואסור מן התורה וזהו כדעת הריב"ש:
סימן ז
ובמעות של הקדש עניים אי שרי להלוותם בר"ק הנה הרשב"א ז"ל נטה סברתו להתיר מטעם דמעות אלו אין להם בעלים ידועים ואין כאן מלוה דגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה ונמצא שאין הרבית בא מלוה למלוה ע"כ והרא"ש ז"ל פליג עליו וס"ל דהקדש עניים רעהו קרינן ביה ועיין בב"י בח"מ סי' רכ"ז שכתב ר"י משם הגאון ז"ל דבהקדש עניים אין להם אונאה ונראה דה"ט דס"ל דבהקדש עניים לאו אחיו מיקרי יע"ש ולע"ד נראה לאיסור' והיינו טעמא דכיון דממון זה הקדישוהו בעלים לעניים שאינן ידועים עדין לא זכו ביה עניים זכיה גמורה ואפי' אם מסרם לאחר לחלקם לעניים נהי דלא מצי למהדר ביה ואפי' בדיבור לחוד משום בפיך זו צדקה אבל הא ודאי אי מתשיל על נדרו אין כאן זכיה לעניים וכיון דמצי לאיתשולי עליה ממון דידיה הוא והכי אמרו בפ"ג דפסחים אין מפרישין חלה בי"ט דלמא יחמיץ ועבר על בל יראה דשלך קרינן ביה מטעם דבידו לאיתשולי עלי'. וכ"ת סוף סוף הני זוזי כי מסרם לגזבר להלותם ברבית ע"מ שיחלקו הפירות והקרן יהא קיים אין הגזבר עושה אלא שליחות עניים ודמי למי שאמר ללוה אני אתן לך מנה של פלוני שילוה לך ותתן לי עשרים דינרים בכל שנה או לעניים דאין הלוה מתחייב ברבית לבעל המעות אלא לאדם אחר ואין הרבית בא למלוה דאין להם זכיה כלל על דמי דרביתא זה אינו דאמדינן דעתיה דמקדיש שכונתו הוא לעשות צדקה בכל עת ובהדיא פירש שיתנו המעות בריוח ויחלקו הריוח לעניים והגזבר שליחותי' דמקדיש קא עביד לזכות בעדו לעניים ותחשב לו לצדקה למקדיש המעות ועניים כי שקלי רווחא משל מקדיש שהוא בעל המעות שקלי ובירושלמי פ"ק דקדושין גבי תנהו לעני ואקדש אני לך בעי במאי מקדש' אר"י העני זכה לאשה ונמצאת העני זוכה ממנה ובמ"א כתבתי דמי שנשבע שלא ליתן לעני פלוני לא מצי ליתן לגזבר ועני יקח מן הגזבר מה"ט גופ' וכן הוא דעת הרשב"ץ ז"ל:
איברא דכ"ז אינו אלא במעות שהקדיש לעניים דאין המקדיש סילק עצמו מהם לגמרי להפקירם אלא רוצה שיהיו קיימים לעולם א"נ באדם אחר שהקדיש סך מאה לעניים ומסרם לאחר לחלקם לעניים סתם אין דעתו לסלק עצמו מהם לגמרי עד שיבאו ליד עניים ונמצא עניים נהנים ממנו. אבל אי גבו לעניים סתם נראה דמשעה שבאו ליד גבאי כל אחד סילק עצמו ממה שנתן כמ"ש הנמקי יוסף בפ' נגמר הדין ובפרק הגוזל בתרא דנמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל:
וראיתי למהרי"ט ז"ל בי"ד סי' מ"ה שהעיד שבא"י נהגו להתיר להלות מעות עניים ברבי' קצוצה במעות שהוקדשו ע"מ שיהא הקרן קיים ומהפירות יעשו מהם צדקה והוא ז"ל כתב לקיים המנהג מטעם דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרו כיון שאין להם בגוף הקרן ודמי למי שמלוה מעות חבירו כדי ליקח רבית לעצמו והבי' ראי' מההיא דברי' דרב פפא דאמר רב פפא כל כי האי נישקול לא אסר' תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה יע"ש ולכאורה הוה קש' עליו דא"כ אמאי איצטריך שם לומר הכא שכר אמיר' קא שקיל וראיתי בחי' הריטב"א ז"ל שם דאיצטריך לזה הטעם דאעפ"י שלא נתרצה המלוה להלוות לזה עד שנתן ד' זוזי שרי יע"ש ועדין יש לגמגם על ראייתו דהתם לא היה לוקח המעות מאביו ומלוה אותם וגם מדברי הריב"ש בסי' תס"ה אין נראה כן, יע"ש ונראה דאף כה"ג הרי אלו העניים מלוה מיקרו דאם המקדיש כבר נסתלק עצמו מאותם מעות שהקדיש וזיכה אותם לעניים אלא שתנאי הטיל בהקדשו שיהא קיים לעולם כמי שנותן מתנה לחבירו והתנה עמו ע"מ שלא ימכרנה לעולם אלא שיהא קיימת בידו של מקבל ויהנה ממנה א"כ ודאי אסור ואם הקרן של בעלים ונתנם לגבאי להרויחם ושיחלק הריוח לעניים א"כ בעלים הוו המלוים וראיתי בספר לחם רב שכתב דבעל שהלוה מעות מנכסי מלוג של אשתו ברבית דלא הוי רבית קצוצה כיון דאין לבעל בנכסים כי אם קנין פירות ולאו מלוה קא חשיב כיון דאינו מיקרי כספו יע"ש ולע"ד אין נראה כן דהרשב"א ז"ל בתשו' סי' שס"ו כתב וז"ל ואף היא כשותפות אף בולדות של נכסי מלוג שלה דהא היא אוכלת פירות כבעל דלא תיקנו לו אלא משום רווח ביתא וכן כתב הר"ן ז"ל בתשו'. מכל זה נראה דהכא הוי ר"ק שהרי האשה שהיא בעלת המעות יש לה זכות בריוח שהרויח הנכסים ועיין תשוב' להר"ן כ"י שהביא בספ' כנה"ג הנדפס עתה בסי' ק"ס שכתב בנותן נכסיו מהיום ולאחר מיתה דאסור ליתנם ברבית:
סימן ח
במה שאמרו דברבית קצוצה אם הניח להם אביהם דבר מסויים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם יש לחקור אם כופין אותם על כך מי אמרינן כיון דמשום כבוד אתה מחייבם אין כופין אותם על כך להוציא מידם בב"ד דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה אמנם ראיתי להרב בעל כ"מ בפ"ו מהלכות ממרים שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב דהממזר חייב על כבוד אביו דלא תיקשי עליו ממה שאמרו בפרק הרבית ואי כשלא עשה תשובה מי מחייבי קרי כאן ונשיא בעמך וכו' אלמא דכל שלא עשה תשובה לא מחייב בכבודו דגבי רבית היינו טעמא דלא מחייב משום דקי"ל דכבוד משל אב ומשום הכי כל שלא עשה תשובה אין חייבים להחזיר וכי עשה תשובה היינו טעמא דחייבים משום דהוה ליה ההוא פרה כאלו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה עכ"ד ואיכא למילף מיניה דכופין אותם בדין ומוציאין מידם לפי הטעם שנתן. הן אמת דיש לגמגם קצת בדבריו דאם כן מאי אירייא דבר מסויים ואפי' כי אינו מסויים נמי יחזירו אותו כיון דעשה תשובה והיה רוצה להחזיר ואין בדעתו להורישה לבניו ועוד דלפי דבריו יראה דאין לחלק בין הניח להם אביהם או שאר מורישם. אבל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל יראה לע"ד עם מה שכתבו התו' בפרק הכותב דף פ"ו גבי פריעת ב"ח מצוה וכופין אותם דה"ד בהניח להם אחריות נכסים אבל לא הניח להם אחריות נכסים אין כופין אותם משום כבוד אביהם דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה והא דחייבים להחזיר כי הניח להם אביהם פרה של רבית לאו משום כבוד הוא אלא משום דאיכא בזיון עכ"ד נמצא דבכבוד לחוד אין כופין אמנם אי איכא נמי בזיון כופין והיינו דוקא כשעשה תשובה אבל אם לא עשה תשוב' אף דחייב בכבודו אין כופין אותם להחזיר משום בזיון דנשיא בעמך כתיב ועל פי זה באו דברי הרמב"ם ז"ל על נכון ולמדנו לנדון דידן דכופין אותם:
סימן ט
האומר לחברו דבר עלי לשלטון ואלוה לך מעות אם יש בה משום רבית אם לא:
תשובה גרסינן בפרק הרבית דף ס"ג מ"ט אמרו רבנן פוסקין על שטר שבשוק משום דא"ל שקלא טובותיך ושדיי' אחיזרי ופריך והא בעי למיתב זוזי לספסירא ומשני דיהיב ליה ע"כ ודקדק הריטב"א ז"ל שכל שהמלוה מרויח בסבתו של לוה אע"פ שאין הלוה נחסר כלום הרי זה אסור הלכך האומר לחברו דבר עלי לשלטון ואלוה לך הרי זה רבית קצוצה אם הוא דבר שנוטלין שכר עכ"ד ולע"ד נראה דלאו כולי עלמא מודו בהאי סברא שהרי בפ"ק דקדושין אמרינן המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת רבית ואוקמוה דאיירי בארווח לה זימנא ופירש רש"י ז"ל ולא הוי רבית גמור דלא קץ לה מידי ולאו מידי שקל מינה עכ"ל נראה מדבריו דאע"פ דמטיא ליה הנאה למלו' בסבת הלוה שהרי קנת' אותה לאשה והוי מידי דשקלי עליה שכר מיהו כיון דאין אשה נחסרה כלום מממונא לא חשיב נשך:
איברא דראיתי להריטב"א שם שתירצו לפי שיטתו וז"ל דאגר נטר לא איתסר כלל אלא כשנותן הלוה למלוה וזו אינה נותנת לו כלום ואם מפני שמקנה עצמה לו הרי הוא קונה אדון לעצמו עכ"ד. ותמוהים הם אצלי דאדרבא איפכא אשכחן דגבי מודר הנאה מחברו אמרו דאסור ליה להשיא את בתו משום דהוי כמוסר לו שפחה לשמשו וה"נ אמרו בההיא עובדא דאנסביה איתתא לההוא חרש וכתבו לה מאה זוזי מהאי טעמא גופיה דאי בעי שפחה לשמשו לא מזבנינן ליה. אמנם מדברי התוס' נראה דאזלי בשיטת הריטב"א שכתב בפרק הריבית שכתבו בשמעתין דקדושין דלא נהירא להו מה שפירש רש"י ז"ל דרבית קצוצה לא הוי כיון שאין האשה נותנת כלום שהרי כיון שהיה צריך לתת לה פרוטה בקידושיה והשתא לא יהיב לה כלום הוי כאלו נתנה ליה פרוטה ממש דהוי רבית גמור יע"ש וזה נוטה למ"ש הריטב"א ז"ל אבל כל הראשוני' כולם פה אחד פירשוה לשמעתין כפירוש רש"י ז"ל ולא חששו מה שהקשו התוס' לאמר דהוי רבית גמור דנהי דלדידי' קא משתרשי לי' שה"ה צריך לתת פרוט' בקידושיה והשתא לא יהיב לה כלום מ"מ אין האשה נחסר' כלום מממונא דלא שקיל מינה כלום וממילא קא משתרשי לי' וכיון דהיא לא נחסרה כלום לא הוי רבית גמור דלא מצינו תרבית בלא נשך ואין לומר דהכא נמי נחסר' היא מממונא שהיתה יכולה לשקול פרוטה בקידושיה והשתא לא שקלת כלום. שהרי יכול היה לקדש' בשטר בלא שום ממון ונמצא דאין זו מחסרת כלום ואע"פ שהקנ' את עצמה לו לפי זה איכא למימר דכ"ע יודו לסברת הריטב"א דהאומר לחבירו הריני מלוה לך ודבר עלי לשלטון דהוי רבית קצוצ' כיון שהוא דבר שנותנים עליו שכר והשתא שביק לי' שכרו בשכר ההלוא' חשיב כאלו יהיב לי' פרוט' ממש וגבי מודר הנאה מחבירו אמרי' דבאתרא דשקלי אגרא אינו יכול ללמדו בחנם דנמצא שזה מוחל לו שכרו וקמתהני מודר מנכסי מדיר:
איברא דעדיין איכא לפלוגי ולומר דמודר הנאה שאני דכל היכא דמטיי' ליה הנאה דקא משתרשי ליה ה"ז אסור שהרי מהנהו כי עבד גביה בחנם שהרי משתרשי ליה במאי דהוי צריך לתת שכר אבל הכא גבי רבית כי עבד גביה בחנם בשביל שילוה לו אין זו אלא רבית מוקדמת ואינו אסור מן התורה והרשב"א כתב בתשו' הביאה הב"י סי' ק"ס וז"ל ועל הקהל שהוצרכו למעות אם יכולים ללות מעות מישראל ויפטרו אותו על המס שנתחייב לתת בשביל אותם המעות אלפי' דינרי' והשיב רואה אני שהוא רבית קצוצה מפני שהוא אינו חייב להם כלום וכו' ע"כ מדבריו נראה דאלו היה חייב להם לא הוה ר"ק ואע"פ שבשכר ההלוא' היו מוחלים לו דאין לומר מפני שהוא רבית מוקדמת שהרי לא היו פוטרים אותו אלא לאחר שהיה מלוה להם אלא נראה דהיינו טעמא שכל המוחל לחברו מה שחייב לו כדי שילוהו לו מעות כיון דהשתא לא שקיל מיניה כלום ברבית אלא שמוחל לו מה שהי' חייב לו כבר והני מעות כי אתו לידיה לאו בתורת רביתא אתו לידיה ואע"ג דהמקדש במחילת מלוה מקודשת לאו משום דחשיב כנתינת מעות השתא דהרי המלוה אינה בעין אלא ה"ט משום דמטיא לה הנאה שהיתה נותנת פרוטה לאחר כדי שיפייסנו למלוה שימחול לו את חובו כ"כ המפר' שם ודמי למקדש לאשה בתרומת זמן דאע"ג דהשתא לא יהיב לה מידי ומטעם זה כתב הרמב"ם דאם תבע המלוה את חובו ואמ"ל הלוה דר בחצרי דלא הוי ר"ק כיון דבשעת ההלואה לא קצץ אעפ"כ הרי זו מקודשת בהנאה דמטייא לה שהיתה צריכה לתת פרוטה לאחר כדי שימתין לה ודלא כמו שכתב הראב"ד בהשגות פ"ה מהלכות מלוה דחשיב כשעת מתן מעות. ומכל מקום נראה דבנדון דידן לא מפקינן מידי מיד המלוה כיון דלא שקיל מיני' מידי דרחמנא אמר לא תקח ואם לקחת אהדר ליה כי היכי דנחי' וזה לא שקיל מיניה מידי שהרי זה הלוה לא נחסר כלום במה שדבר לשלטון ולא נתבטל ממלאכתו וזה ג"כ לא קצץ לו שכר על אותה אמירה:
סימן י
ואם מחל לו הרבית כתב הרא"ש שהמחילה מועלת אחר שלקחו כדי לפוטרו מלהחזיר כמו בגזל וכתב הב"י שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ולע"ד נרא' דהר"מ ז"ל לא ס"ל לדהרא"ש וע"כ לא קאמר הר"מ ז"ל דמהני המחילה אלא היכא דידעו שניהם דעבדו איסורא ואמר המלוה להחזיר כמבואר בדבריו דכל כה"ג דמידע ידעי דרבית אסור והמלו' ג"כ חשש לאיסורא אז כי מחל לו הלוה בתורת מתנה הוא דקא מחיל ודמי למה שאמרו ת"ח מותרים ללות ברבית מה"ט דמידע ידעי דרבית אסורה ובתורת מתנה יהבי:
והשתא דאתינא להכי איכא למימר דה"ה נמי אם עדיין לא לקח הרבית ולא רצה המלוה ללקחו מפני שידע שאסור וא"ל הלוה אני נותנו לך במתנה דמהני ומ"ש הרא"ש דקודם שלקחו לא מהני המתנה דסתם עובדי אדמה נותנים אותו במתנה גמורה כדי שימצאו ללות אינה טענה דאדרבה מלישנא דאמרו דת"ח מותרים משום דמידע ידעי דאסור ובמתנה יהבי משמע דשאר בני אדם לאו משום מתנה קא יהבי אלא בשכר מעותיו וכמ"ש התוס' בר"פ הגוזל בתרא דזוזי דרביתא גזל הוא דלאו משום מתנה יב' והריטב"א ז"ל ג"כ כתב דהוי מחילה באונס דזוזי אנסוה למיהב ליה שכר מעותיו ואפי' תימא דסתם עובדי אדמה נותנין אותו מתנה גמורה מ"מ לא קא יהבי אלא כדי שימצאו ללוות ונמצא דמשום שכר מעותיו הוא דקא יהבי משא"כ כשאמר המלוה שאינו רוצה ליקח משום דידע דאיסורא עבד והלוה ידע דאיסורא קא עביד אי יהיב ליה משום שכר מעותיו דאז כי אמר ליה אני נותנו לך במתנה הרי זה גמר בדעתו לתת לו שום מתנה משום דעשה עמו חסד ולפי דעת הרא"ש ז"ל נראה דאחר שלקחו מהני המחילה אע"פ שלא ידעו דעבדו איסורא וגם המלוה לא אמר להחזיר ולשיטתי' קא אזיל שכל רבית נותנים אותו במתנה גמורה ואעפ"כ התורה אסרי' ואחר שלקחו שעברו על הלאוין וליכא גבי' אלא מצות השבה משום וחי אחיך מהני המחילה כמו הגזל ולע"ד לא דמי דגזל שאני דכיון דמעיקרא מהני המחילה השתא נמי מהני משא"כ ברבית דכיון דמחיל' דמעיקרא לא מהני השתא נמי לא מהני ועוד דרבית לאו משום מתנה קא יהבי וכמ"ש היא בפי' דשמעתין דלא ילפינן רבית מאונאה דרבית דידע אימור הוי מחילה קמ"ל דלא והוי כמו גזל וכמ"ש התוס' בפ' הגוזל כנ"ל:
סימן יא
מי שאמר לחבירו תן מנה ללוי מתנה ואלוה לך מעות מהו:
וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לעובד כוכבים
הא מילתא איתי' בפרק הרבית דגרסי' שם ישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים ברבית מצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה דעובד כוכבים ה"ז אסור וכתבו התוס' דלאו דוקא א"ל ואני אעלה לך אלא אפי' א"ל ואני אעלה לעובדי כוכבים כיון דמשכר ההלוא' נותן לעובד כוכבים עפ"י הישראל ה"ז כמי שנתן לישראל מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב וכ"כ הטור בי"ד ז"ל ואפי' אין המלוה חייב לעובד כוכבים כלום ה"ז ר"ק כלומר דמפקינן מיני' מאי דיהיב לעובד כוכבים וכ"כ לה מהר"ם בהדיא הביאה המרדכי שם בפרקין ז"ל וגדולה מזו אמרו דאפילו ראובן האומר לשמעון מוזפינא לך ד' זוזי ע"מ שתתן זוז אחד ללוי ההוא זוזי יתירא מפקינן מראובן כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו להוסיף זוז אחד עודף ע"כ אבל יש לי להבין בדבריהם במ"ש דמה שנתן לעובדי כוכבים עפ"י דיבורו חשיב כאלו הגיע לידו אותו זוז ודימו אותו לתן מנה לפלוני דמקודשת מדין ערב דמשמע דהתם מאי דהוי מקודשת היינו משום דחשיב כאילו הגיע אותו מנה לידה. ולע"ד סוגיא דשמעתין התם לא משמע הכי דמסיק שם אמר רבא וכן לענין ממונא וצריכא דאי אשמעינן קדושין משום דהאי איתתא ניחא לה בכל דהו ופירש"י ז"ל ואפילו בטובת הנאה בעלמא ע"כ משמע מהא דלא הוי טעמא משום דחשיב כאלו הגיע אותו מנה לידה ומאי דהוי מקודשת היינו באותה הנאה דיהיב מנה אפומה דאותה הנאה שויה פרוטה וכ"פ לה הריטב"א שם ערב לא ואע"ג דלא מטי הנאה לידיה משתעבד פי' לאו למימרא דלא מטי לי' שום הנאה דא"כ במאי משתעבד אלא לומר דאע"ג דלא מטי לידיה הנאת מעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף אפ"ה משתעבד להנא' דמטי ליה במה שהלוה לזה על אמונתו דהנאה בכל דוכתא חשיבא ככסף הכא נמי אע"ג דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו מקנייא נפשה בההיא הנא' דשוויא פרוטה דיהבי' מנה לפלוני בדיבורא עכ"ל וכ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל בה' אישות שכתב ז"ל האשה שאמרה תן דינר לפ' מתנה ואקדש אני לך ונתן וא"ל הרי' את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך ה"ז מקודשת אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעש' ונהנה פלוני בגללה עכ"ל. למדנו מדבריו דמה שנתן לאותו פלוני לא חשיב כאלו הגיע לידה ולהכי צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי':
איברא דהטור בא"ה לא איצטריך שיאמר לה באותה הנאה שכן כתב א"ל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתן ואמר לה התקדשי במנה שנתתי לפלוני הרי זו מקודשת. וזה נוטה למ"ש בי"ד דמה שנתן לאחר על פיו חשיב כאלו נתן בידו ולפ"ז צריכים אנו לומר דהא דקאמר רבא וכן לענין ממונא הוא גופא אשמועינן דלא תימא דלא חשיב כאלו נתן בידו ובקדושין ה"ט משום דבהנאה כל דהו מקדשה נפשה קמ"ל דחשיב כאלו נתן ממון בידו של מוכר ומכל מה שכתבנו הי' נראה לכאורה דנדון דידן שאמר לו תן מנה לפלוני ואלוה לך מעות דהרי זו במחלוקת שנוי דלדע' התוס' והטו' הרי זו ר"ק ומפקינן מראבן כל מה דיהי' שמעון ללוי ולפי דעת הרמב"ם והרשב"א והריטב"א ז"ל שכתבנו אפי' תימא דהוי ר"ק לא מפקינן מיניה דראובן אלא לפי טובת הנאה שהגיע לו ממתנה זו וכמ"ש הריטב"א. וכד דייקינן בה שפיר נראה דאפי' לדעת התוס' דס"ל דמה שנותן עפ"י עובד כוכבים חשיב כאלו נתן לישראל בנ"ד יודו דלא הוי הכי דע"כ לא אמרו הכי אלא היכי דקצץ המלוה עם הלו' שכר על הלואתו וא"ל שאותו שכר יתנהו לעובד כוכבי' דאז מה שנותן הלוה לעובד כוכבים שליחותיה דישראל המלו' קא עביד ובעדו נתנם לעובד כוכבים וכמ"ש הטור בסי' ק"ס. משא"כ בנ"ד דלא קצץ עמו שכר על ההלוא' וכי א"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך האי תן דקא"ל תן לו במתנה קא"ל ובעד טובה שאתה עושה עמו אני ג"כ אעשה עמך טובה ואלוה לך מעות ומ"ה כתב הרמב"ם דאינה מקודשת אלא בשביל הנאה דמטייא לאשה במה שקבל אותו פלו' מתנה על פיה ואפי' לפי מה שנראה מדברי התוס' דטעמא דקדושין הוי משום דחשיב כאלו הגיע מנה לידה היינו משום דהבעל כבר הי' צריך לתת לה כסף כדי לקדשה ובלאו הכי לא הוי סגי דהשתא כי א"ל תן מנה לפלוני ואקדש לך אנו מפרשים דבריה דהכי קא"ל אותו הכסף שאתה צריך לתת לי לקדושין תנהו לפלו' דהשתא כי יהיב הבעל לאותו פ' שליחותא דידה קא עביד ושכר הקדושין הוא דקא יהיב לה משא"כ באומר תן מנה לפלו' ואלוה לך כיון דאפשר לו להלוות בלא שכר כי א"ל תן מנה לפ' לאו משום שכר הלואתו הוא דקא"ל דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אלא משום מתנה הוא דא"ל שיתן מתנה לפלו' משלו ובעד טובת הנאה זאת ילוה הוא לו ג"כ. והגם דראיתי להריטב"א בחי' לפ' הרבית שכתב ז"ל והיכא דא"ל תן דינר לפ' ואלוה לך ה"ז ר"ק ואע"ג דלא אתו זוזי ליד המלוה מ"מ מה שנותן עפ"י נתן דאפי' א"ל זרוק דינר לים ואלוה לך הרי הוא כאלו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה עפ"י זרק כפי' ר' בשם הרמב"ן עכ"ל הנה מלבד דזה הוי איפכא ממה שכתב הוא עצמו בחידושיו לקדושין דמה שנתן לאחרים עפ"י לא חשיב כאלו הגיע לידה אלא שמתקדשת בהנאה כל דהו שנעשה דיבורה. עוד קשה עליו דכפי הנראה מדברי התוס' ומהר"ם ז"ל שהבאתי דלא אמרו הכי אלא דקצץ עמי שכר על ההלואה ומתנה עמו שיתנהו לאותו פלו' דכי נותן לוה שליחותי' דמלוה קא עביד אבל כי לא קצץ שכר על ההלואה לא חשיב כאלו הגיע לידו דמאי דיהיב זה לאו משכר ההלוא' הוא דקא יהיב אלא מתנה בעלמא ומ"מ בנ"ד שא"ל תן אתה דינר לפלוני מתנה ואלוה לך נראה דכ"ע מודו דלא הוי רבית קצוצה:
סימן יב
צד אחד ברבית לכאורה נראה מסוגיין דערכין דהוי איסורא מן התורה והכי אמרו בהדיא בירושלמי איברא דגבי משכן לו בית וא"ל לכשתרצה ותמכרנה לא תמכרנה אלא לי דאסור משום דהוי צד אחד ברבית כתב הרב בעל התרומות בשער מ"ו ח"ג ס"ס ך' דלא הוי אלא אבק רבית יע"ש וכ"כ בהגהת אשירי בסוגיין דפרק הרבית וכבר ראיתי להב"י בסי' קע"ב שהרגיש בזה. וכ"כ קשה על מ"ש הרשב"א בספר תולדות אדם סי' קע"ד שאם הלוה לחבירו אלף דינרי' וקבל עליו הלוה בשעת ההלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל עליו דלא הוי אלא אבק רבית דאפשר שלא יבקש המלך מס כל אותם השנים וכיון דאפשר כן ואפשר כן הוי צד אחד ברבית עכ"ל נרא' מדבריו דצד א' ברבית לא הוי איסורא מן התורה וכבר ראיתי למהר"ש בתשו' מהר"ש הלוי שיישב זה יע"ש:
אבל לע"ד נראה דכל כה"ג דהוי ספק אם יהא ריוח אם לא לא חשיב רבית קצוצה כיון דלא הוי קצוץ בשעת ההלואה וראיה מההיא דמשכנתא בלא נכייתא דאמרו בריש פרקין דלא הוי כי אם אבק רבית ופירש רש"י ז"ל דטעמא כיון דזימנין אין עושין פירות שבכרמים לוקין אין זה רבית קצוצה וע' תוס' דערכין דף ל"א ובפרק הרבית דף ס"ד ע"ב. איברא דלקמן בסוגיין דפרק הרבית דף ס"ז מוכח דאפי' כה"ג דהוי ספק אם יהיה ריוח אם לאו כל היכא דקצץ וא"ל שיאכל בשכר הלואתו הוי רבית גמורה דקאמר עלה דההיא עובדא דאת ונוולא דהוי אבק רבית משכנתא מאי התם משום דלא קץ ופיר' רש"י ז"ל לא קץ ליה לא קצץ ליה בפירוש שיאכל הפירות אלא סתם והוא ירד ואכל. וראיתי בחי' הריטב"א ז"ל שם שדח' פירו' רש"י דאינו נכון דכיון דמשכן לו סתם והוא אוכל פירות והקרן קיים הרי זה כקוצץ וסתמו כפירושו לכן פירש דמאי לא קץ דקאמר היינו שאין הריוח קצוץ דאפשר שלא יהא שם ריוח ועל פי זה יתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו שכתב דמשכן לו השדה והתנה עמו ע"מ שיאכל פירותיו דאינו אלא אבק רבית דזמנין דלא ירויח וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל ריש סי' קע"ב ז"ל משכונא שמשכן לו שדהו לאכול פירות נראה מדבריו דאיירי כשפי' לאכול הפירות:
איברא דלפי זה קשה מאי דסיים דלדע' רש"י ז"ל באתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי אבק רבית ולע"ד זה אינו דלדעת רש"י ז"ל כל שהתנה בהדיא שיאכל הפירות הוי רבית גמור וע' בתוס' גבי אין מקבלין נצ"ב מישראל דף ע' שכתבו דאם לא פסק דמי השבח אלא שאם ירויח יתן לו החצי לא הוי רבית קצוצה ולפי זה מי שהלוה לחבירו ע"מ שיתן לו מחצית מה שירויח באותם מלוה לא הוי אלא אבק רבית. ( א"ה ע"כ מצאתי ונראה לע"ד דהעולה מהאמור דבצד אחד ברבית איכא ד' סברות דרש"י לפי מ"ש התוס' במקומות הנז' לעיל ס"ל דבבית הוי איסורו מן התורה ובשדה הוי איסורו דרבנן וכן נראה דס"ל להרמב"ם ע' בפ"ו דין ז' ור"ת ז"ל לפי מ"ש התוס' ס"ל דכל צד אחד ברבית הוי אבק רבית ואין מוציאין ממנו והב"ח בסי' קע"ב רצה לומר דגם הרב בעל התרומות ס"ל הכי יע"ש ולע"ד אין נראה כן דבפירו' כתב הרב בעל התרומות בשער מ"ו ח"ב סי' ט' דצד אחד ברבית הוי רבית קצוצ' יע"ש ושני סברות אלו מודים דגבי משכן לו בית וא"ל לכשתרצה ותמכרנה לא תמכרנה אלא לי דלא הוי כי אם אבק רבית ואין מוציאין ממנו והיינו טעמא דכיון שזה לא נתחייב ליתן אלא הדבר תלוי ברצונו לא הוי ר"ק כמ"ש א"א הרב ז"ל אמנם הריטב"א ס"ל דאף בכה"ג הוי ר"ק ע' בחי' רב בצלאל דף קמ"ו ע"ג):
סימן יג
גרסינן בפרק הרבית מכר לו בית וא"ל לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור מאן תנא דלא כר"י דאמר צד אחד ברבית מותר ע"כ ולכאורה נראה דאם עבר והתנה כן הרי המקח תלוי ועומד דאם הביא את הדמים המקח בטל מעיקרא ואם לא הביא הוא את הדמים ומת נתקיים המקח מעיקרא וכן נראה מדברי התוס' שם ומש"ה מוקי לה דלא כר"י דאמר צד אחד ברבית מותר. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות מלוה ז"ל המוכר בית וא"ל המוכר כשיהיו לי מעות החזיר' לי הרי זה לא קנה ע"כ משמע שאין כאן מכירה כלל ה"נ מדברי הטור בי"ד סי' קע"ד שכתב ז"ל אסור הלוקח לאכול פירות שאן כאן מכר אלא הלואה כיון שצריך להחזיר בכל עת שיראה ע"כ וכ"נ דעת הרשב"א שהביא שם הב"י יע"ש ולפי זה נראה דהפירות הם של מוכר ונראה דכל הני רבוותא לא הוי גרסי הכא דלא כר"י דכל כה"ג אפי' ר"י מודה דכיון שהתנה להחזיר לעולם ה"ז לא גמר והקנה. ול"ד למוכר בית בבתי ערי חומה דהתם אין התנאי נמשך לעולם וכל שעבר שנה אחת ולא נפדה נחלטת הבית מעיקרא וכ"נ מתשו' רב עמרם גאון שהביא המבי"ט סימן ך' ויהיב טעמא דכל שהתנאי נמשך לעולם הרי המוכר מובטח לעולם לקיים תנאו ולא גמר להקנות כלל לאסמכתא יע"ש וכ"נ מרברי הנ"י בשמעתין שפי' ה"ז אסור דנמצא שאין כאן מכר דע"כ צריך להחזיר איברא דמדברי הנ"י אין כ"כ ראיה דאפשר לפרושי דה"ק דלאחר שהחזיר את הדמים אגלאי מילתא ונמצא שאין כאן מכר וכצ"ל לפי' רש"י דגריס דלא כר"י וכו':
האמנם לפי גירסא זו צריך להבין ההיא עובדא דההיא איתתא דא"ל לשליח אם יהיו לי מעות יחזירם לי דמסיק עלה כל את ונוולא אחי סמכא דעתה ולא גמר והקנה ומדקאמר סמכא דעתה ולא גמר ומקנה משמע דאין כאן מכירה כלל בין הביא ובין לא הביא. וראיתי להרא"ש דגריס שם בההוא עובדא כל את ונוולא אחי לא סמכה דעתה ולא גמר והקנה וכך גריס הרמב"ם. וה"פ כיון שהשליח לא השיב לה תשובה גמורה הין כמו שאמרת הרי זאת לא סמכא דעתה ולא גמרה והקנה. אבל אם היה משיב לה הין כמו שאמרת הית' מותרת להקנות עפ"י התנאי ואם לא היתה מביאה הדמי היה המקח קיים ואם היתה מביאה היה המקח בטל מעיקרא וכל זה אתי שפיר לפי גירסת התוס' ורש"י דגרסי בשמעתין ודלא כר"י וכמש"ל אבל לפי גירסת הרמב"ם ושא' רבוותא שכתבנו דלא גרסי הכי אלא ס"ל דהכא אפילו ר"י מודה וה"ט משום דלא גמר להקנות כלל כיון שבידו להחזיר בכל עת שירצה ודלא כמו שהבין ה"ה בדעת הרמב"ם א"כ תיקשי להו להרמב"ם דגריס בההיא עובדא כל את זכו לא לא סמכה דעתה ולא גמר והקנה ופי' מפני שלא השיב תשובה ברורה דמשמע דאי הוה סמכה דעתה ע"ד דברי השליח היתה גומרת להקנות וז"א דכל כמה דסמכא דעתה אדרבה אינה גומרת להקנות וכמש"ל:
וראיתי בספר גי"ת שהרגיש קצת בזה והנלע"ד לישב כל דבריו דס"ל דכל שהתנה המוכר ואמר כשיהיו לי מעות תחזירם לי ולא חיזק דבריו עם הלוקח וא"ל בתנאי גמור אני מוכר לך ה"ז לא סמך דעתו להקנות כלל שאם היה בדעתו להקנות היה מחזיק תנאו עם הלוקח כדרך כל המתני' ומ"ה בההיא עובדא דנוולא אם היה השליח משיב לה הין כמו שאמרת היתה סומכת דעתה להקנותו עפ"י התנאי אבל כיון שהשליח לא השיב לה תשובה ברורה לא סמכה דעתה ונמצא שהתנאי הוי חוץ המוכר לחוד וכל עוד שלא הודה על התנאי הלוקח ה"ז לא גמר להקנות כלל. אבל אם היה מתנה עם הלוקח וא"ל אם יהיו לי מעות תחזיר וא"ל הלוקח הין ה"ז גמר להקנות עפ"י התנאי ואם יביא הדמים אין כאן מכר ואם לא יביא הרי המקח קיים ואם אכל הפירות הלוקח הוי אבק רבית דצד אחד ברבית אינו אלא מדרבנן כן נראה מדבריו שכתב שם בה' מכירה מכר לו סתם וא"ל הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר הקרקע הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין בזה אבק רבית שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ומדקאמר ואין זה אבק רבית שהרי מדעתו התנה משמע דאי היה התנאי מן המוכר וקיימו הלוקח לא הוי אלא אב"ר:
ונמצינו למדים לדעת הרמב"ם דג' חילוקים יש האחד כשהתנ' המוכר לבד וא"ל לכשיהיו לך מעות תחזירם לי דאז לא גמר והקנה כלל והמעות הוו הלואה מעכשיו בין יביא בין לא יביא השני כשהתנה המוכר עם הלוקח וא"ל אם אחזיר לך המעות תחזירם לי וא"ל הלוקח הין דכיון שהתנה תנאי גמור עם הלוקח סמכא דעתו דגמר והקנה ע"פ התנאים ואם הביא הדמים המקח בטל ואם לא הביא המקח קיים הג' כשהתנה הלוקח מדעתו בשעת המכר דאז המקח קיים אלא שחייב הלוקח לקיים תנאו שנתחייב להחזיר איברא דצריך לחקור לכל הפי' כשהתנה המוכר עם הלוקח דלכשיהיו המעות יחזיר לו השדה דאמרינן דאם הביא הדמים הרי המקח בטל מעיקרא והפירות שאכל הוי רבית קצוצה או אבק רבית ואמאי לא אמרינן דהמקח קיים עד זמן שיחזיר לו המעות ומה שאכל הלוקח מקודם דידי אכל כדין כל מתנה ע"מ להחזיר דהויא מתנה עד אותו זמן והרמב"ם גופי' כתב בהלכות מכירה פי"א ז"ל וכן המוכר שהתנה להחזיר המקח לזמן פ' או כשיתן לו המעות הרי המקח קיים ויחזיר כשהתנה ע"כ:
וראיתי לאחרונים נוחי נפש שנדחקו בדבריו אלו ופי' דמ"ש הרי המכר קיים ויחזיר כשהתנה איירי בשקבע זמן לזמן החזר' יעויין בדבריהם. ואיברא דלענין דינא החילוק הוא אמת אבל לפרושי הכי בדברי הרמב"ם הוא דוחק. וראיתי להרשב"א בתשו' סי' קצ"ח שכתב לענין הנותן הפדיון ע"מ להחזיר דה"ז פדוי ודוקא בא"ל ע"מ ומשום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אבל באומר הילך חמש סלעים בפדיון בני ואתה תחזיר' לי ושלא בע"מ אין בנו פדוי עכ"ל ולמדנו מדבריו שכל שמכר או נתן והתנה שלא בע"מ וא"ל ואתה תחזירם לי כשאחזיר לך המעות ה"ז כמי שפירש ואמר שכל שיחזיר המעות יחזיר המקח מעיקרא. משא"כ באומר בלשון תנאי וע"מ דה"ז גמר והקנה לו מעכשיו ע"ת שיחזירנה לו לכשיביא המעות והוי ככל תנאי דעלמא שכל שמתקיים התנאי נתקיים המעשה למפרע ונמצא המכר קיים עד זמן שיחזירנו לו וכי אבל לוקח פירי דידיה קא אכיל שהרי כשמחזירו אחר כך אינו אלא שחוזר הלוקח ומוכרו למוכר וצריך להקנותו לו בקנין חדש וכמ"ש הריטב"א בדין שומא הדרא לעולם וכ"כ בנותן ע"מ להחזיר. ול"ד לבתי ערי חומה דאמרו עלה דהוי צד אחד ברבית דמשמע שכל שהחזיר הדמים הרי המקח בטל מעיקרא דהתם כל שהחזיר הדמים הדרא הבית ממילא וא"צ להקנותו קנין חדש וכדמוכח התם במתני' דהיה נטמן ביום י"ב חדש וה"ט משום דתחילה אדעתא דהכי נחית שאם יביא המעות שיהא המקח בטל וה"ה הכא באומר הבית מכורה לך ולכשיהיו המעות תחזירם לי כיון שלא התנה בדרך תנאי ה"ז כמי שפירש ואמר שאם יביא המעות שיהא המקח חוזר לבעליו. וכ"נ מתשוב' הרשב"א שהביא הבית יוסף בח"מ סי' כ"ח מחו' ל"ד:
איברא דמתשו' רב עמרם ז"ל שם נראה שכל שהתנאי נמשך לעולם אפי' באומר מעכשיו ה"ז לא גמר והקנה כלל וכ"כ הריטב"א בחי' וה"ט משום דכיון דבידו הוא להחזיר המעות בכל עת שירצה אמדינן דעתו דלא גמר והקנה אבל עדין איכא למימר דכל היכא דאומר הרי הבית מכורה לך ע"מ שכשאביא לך המעות שתחזירהו לי גם רב עמרם יודה לסברת הרמב"ם דהמכר קיים וכמש"ל אבל היכא דא"ל אם אביא לך המעות תחזירהו לי ואם לא אביא הרי המקח שלך מעכשיו בכה"ג הוא דקאמר הגאון דכל שהתנאי נמשך לעולם ה"ז לא גמר והקנה דכיון דלא אמר מעכשיו מכורה לך ע"מ שתחזירהו לי ה"ז ה"ק אם אביא לך המעות הרי הבית שלי והמקח בטל מעיקרא ואם לא אביא הרי המקח קיים מעכשיו ונמצא שעדין המקח תלוי ועומד וה"ז סומך ע"ד שיביא ולא יתקיים המקח כיון שהתנאי נמשך לעולם. משא"כ באומר בית זו מכורה לך ע"מ שתחזירהו לי דמעכשיו כבר עמד המקח ולא שייך לומר דזה סומך ע"ד שיביא ולא יתקיים המקח דלעולם דאדרבא כל שיביא ויחזיר לו נתקיים התנאי ונתקיים המכירה למפרע:
ונמצינו למדים מכ"ז דע"כ לא אמרו אסור אלא במתנה המוכר וא"ל כשיהיו לי המעות ואביאם לך תחזירם לי דלשון זה משמע שכל היכא דמייתי לי' זוזי המקח חוזר בע"כ של לוקח וא"צ שיחזור הלוקח ויקנה אותו למוכר אלא ממילא הדר שדה לבעליו אבל באומר ע"מ שתחזירם לי או שא"ל כשאביא לך המעות תחזיר ותמכרם גילה אדעתי' דגמר והקנהו לגמרי ולכשיחזיר המעות לא פקע השדה ממילא שלא מדעת הלוקח אלא צריך שהלוקח יחזור ויקנה אותו למוכר מידי דהוה בנותן מתנה ע"מ להחזיר דאע"ג דחייב להחזירה מ"מ צריך שיחזור המקבל ויקנה אותה לנותן שהרי עד השתא שלו היתה וגבי שומא הדרא לעולם כתב הריטב"א ז"ל דפירי לא הדרי דכיון דצריך לחזור ולהקנותו לו מחדש דידיה אכל וליכא משום רבית ולפי זה באלו הטבות שנוהגים שמוכר לו חפץ לחברו בזול ומתנה שכשיביא לו המעות וכ"כ יותר על מה שנתן לו שיחזור וימכרנה לו לע"ד המקח קיים ולית ביה משום רבית דדידיה הוא עד שיחזיר לו הדמים ויחזור וימכרנו לו והלוקח יכול לאישתמושי ביה במקחו כאדם העושה בשלו ואם נאנס הפסיד הלוקח. אבל כל שלא התנה כן אלא שא"ל כשאביא לך מעותיך תחזיר לי החפץ או השדה ה"ז אסור כדין הגמ' ואם נאנס המקח לפי דעת הרמב"ם והטור והגאון ר"ע והרי"ף בתשו' והרשב"א ז"ל כ"ג שכתבו שאין כאן מכר אלא הלואה ה"ז איתניס למוכר דמעיקרא לא גמר להקנותו ולפי דעת רש"י והתוספות ז"ל דס"ל דהמקח תלוי ועומד שאם קיים תנאו והביא לו המעות המקח בטל מעיקרא ואם לא הביא לו המעות נתקיים המקח אם כן היכא דנאנס המקח יכול המוכר לומר איני רוצה לקיים תנאי ולבטל המקח:
סימן יד
כתב הטור בסי' קס"א אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר כשמוציאין ממנו מוציאין כל הדינר ע"כ ונראה דלמד זה מההיא דאמרו בפרקין דף ס"ה האי מאן דאית ליה גבי חבריה חמשא זוזי דרביתא ואגר ליה חצרו דמתגרי בד' בה' דכי מפקינן מיני' ה' מפקינן מיניה דאמרינן ליה סברת וקבילת ע"כ. ולכאורה היה נראה לע"ד דע"כ לא אמרינן הכי אלא בקרקע דשוה כל כסף ואין בו אונאה אז איכא למימר דסבר וקביל אותו בחמשה אבל במטלטלין כל היכא דלא שוה ואית ביה שיעור אונאה או יותר אע"ג דידע בי' מעיקרא דלא שוה חמשה וליכא טענת אונאה, מ"מ המלוה לא שקיל מיניה אלא שוה הד' והאחד מחל לו והכי אמרו בפרק הספינה גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואין הדמים מודיעים דאימור מתנה הוא דיהיב ליה ולא אמרו דסבר וקביל ולכאורה היה נראה לי דלפי זה הטעם דאימור מתנה הוא דיהיב לי' איירי דוקא בשכבר נתן את הדמים אבל אי עדין לא יהיב הדמים במאי זכה הלה באותה מתנה כדי שיתחייב הלוקח ליתן:?
איברא דראיתי להטור שם בח"מ סי' ר"ך דכתב דאיירי אפי' לא נתן עדיין הדמים דמחייב ליתן יע"ש ונראה דס"ל דבמשיכת הצמד נתחייב ליתן המתנה ועם כל זה עדין לא הונח לי לענין הרבית שנאמר דחמשה מפקינן כיון דלא היה שוה אלא הד' ומתנה הוא דרצה ליתן לו האחד ולא חייבתו תורה להחזיר אלא מאי דשקיל ממנו ולא יותר ולא דמי לקרקע דשוה כל כסף וחשיב כאילו ה' נקיט מיניה ובפ"ק דקידושין אמרו עגל זה לפדיון בני ומוקי לה בדלא שוה ה' סלעים וכגון דקביל עליה כהן כי הא דר' אשי שקיל סידרא אמר לדידי שוה ולא אמרן אלא גברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ולדידיה שוה ה' סלעים אבל אי לכ"ע לא שוה לא וכתב הריטב"א ז"ל שם ושמעינן מהכא שהמוכר חפץ לחברו בה' אי להאי לוקח שוה ה' אף על גב דבשוקלן לא שוה כ"כ אין לו טענת אונאה ע"כ. ולמדנו מהכא דכל היכא דלא שוה לכ"ע לא שייך לו' דחשיב כאלו שקל ממנו חמשה ועיין בי"ד סי' ש"ה דס"ל להטור ז"ל דאף ע"פ שאינו שוה לכל אדם מועיל אבל רבים חולקין ע"ז והטור לפי שיטתו כתב הכא הכי. וראיתי בספר פרישה דדקדק מדברי הטור דקאמר שכר ולא כ' קנה דאם קנה חפץ ממנו בדינר ואינו שוה אלא חצי דינר דמחזיר לו הכלי כעין שקנאו מה שאין כן בשכירות דכבר נשתמש בו ודמים בלבד הוא דחייב לו והעט"ז חולק עליו דבמקח ג"כ כבר סבר וקיבל אותו בחמשה וחשיב כאלו נתן לו ה' יע"ש. ואיברא דלפי סברת הריטב"א ז"ל הנז"ל בסי' ב' דממון של רבית קנוי הוא למלוה קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא הדמים שכיח שוה בין שהוקר בין שהוזל היה נראה כמ"ש העט"ז דלא סגי בחזרת הכלי. אבל לפי מ"ש דלדעת התוס' וסייעתם נראה דאין הכלי הבא בתורת רבית קנוי למלוה אלא גזל הוא בידו דודאי בחזרת הכלי סגי ואפי' לסברת הריטב"א ז"ל יראה דסגי בהכי לפי מש"ל דבמטלטלין כל היכא דלא שוה חמש אע"ג דידע לא חשיב דשקיל חמש וכן נראה עיקר לפי פסק הש"ע סי' ש"ה:
סימן טו
ואבק רבית אע"ג דאינה יוצאה בדיינים בדיני שמים מיהו צריך להחזיר כ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל עיין בפ"ו סוף דין ב' וכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן גבי הלוהו ודר בחצירו דאם כבר דר ויצא לא מיבעיא דלא מפקינן מיניה אלא אפילו לצאת ידי שמים אינו צריך כיון דלא חסריה ואפילו אבק רבית אינו עכ"ל משמע מדבריו דכל היכא דהוי אבק רבית צריך לצאת ידי שמים וכ"כ בהדיא בריש פרקין בשם הר"ן יע"ש:
איברא דלקמן בפרקין גבי האי משכנתא באתרא דמסלקי כתב הנ"י בשם הראב"ד דאבק רבית אע"ג דלא מפקינן מיניה אי תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה וסיים ע"ז דאינו מחוור בעיני הרשב"א והר"ן ז"ל אנא אפי' תפס לוה מפקינן מיניה וכיון שכן הדבר ברור דאבק רבית אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב אלו דבריו. ולע"ד נמצאו דבריו סותרות אלו את אלו דהא איהו גופי' כתב בריש פרקין בשם הרשב"א והר"ן ז"ל דאבק רבית לצאת ידי שמים צריך להחזיר ואלו ממה שכתב הרשב"א דאי תפס לוה מפקינן מיניה אין ראיה לומר דאבק רבית אינו מחוייב לצאת ידי שמים דאיכא למימר כמ"ש התוס' בפרק בן סורר דף ע"ב בההיא עובדא דרבא דאיגניבו ליה דינרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו הואיל ובדמים קנינהו דאע"ג דהוו חייבים להחזיר לצאת ידי שמים מ"מ הם לא היו מחזירים אלא משום שהיו סבורים שהיו חייבים מן הדין מבואר מדבריהם שכל שאינו מתכוין לצאת ידי שמים אפי' תפס שכנגדו גזל הוא בידו וכן נראה מדברי הרא"ש בפרקין שחלק על דברי הראב"ד וכתב דאפי' תפס לוה מפקינן מיניה דאחר שבא האבק רבית לידו של מלוה הרי הוא כשאר ממונו אם אינו רוצה לצאת ידי שמים הרי בהדיא דאע"ג דס"ל דאי תפס לוה מפקינן מיניה מכל מקום בדיני שמים חייב להחזיר וכל זה הוא לפי שיטת התוס' אבל מדברי רש"י בפ' השוכר את הפועלים דף צ"א ע"ב חוסם את הפרה מבואר בהדיא דכל היכא דחייב לצאת ידי שמים אי תפס לא מפקי' מיני' וכ"כ הגהת אשירי וכן נראה לע"ד עיקר. ומאי שהקשו התוספות דאמאי לא קבלינהו רבא איכא למימר דהתם כיון שהחזירו הגניבה כבר נפטרו מחיובא דלצאת ידי שמים ורבא דלא קביל מינייהו ה"ט משום דקי"ל הגזלנים והמלוים ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו והא דאיצטריך רבא לאמר דלא קבלינהו משום דבדמים קנינהו ולא סגי ליה לאמר דלא קבלינהו משום דאין רוח חכמים נוחה הימנו היינו משום דהתם הוי הגזילה בעין וכל שהגזילה בעין קי"ל דמקבלין מהם ומש"ה אצטריך לומר דלא קבלינהו משום דבדמים קנינהו כלומר דהואיל דבדמים קנינהו לא היו מחוייבים אפי' לצאת ידי שמים להחזיר אותם הדמים עצמם אלא כל שהיו פורעים אחרים תחתיהם היו יוצאים ידי חיובם וכיון שכן נמצא כאלו לא היתה הגניבה בעין. א"נ י"ל דע"כ לא אמרינן דבגזילה קיימת מחזירין ומקבלין היינו במי שמחוייב מן הדין להחזיר אבל התם דלא היה חיובם אלא לצי"ש כיון שהחזירו מעצמם כבר יצאו ידי חיובם ואין מקבלין מהם:
ומכל זה למדנו באבק רבית צריך להחזירו לצאת ידי שמים כיון שכל הני רבוותא ס"ל הכי ומרבית קצוצה אליבא דר"י ילפינן לה דאף ע"ג דס"ל דאינה יוצאה בדיינין אפי"ה בדיני שמים חייב להחזיר כדמוכח בתוס' וכ"כ ריב"ן. ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ מאי מקשה לי' לר"י מברייתא דהא אביהם חייב להחזיר נימא דהיינו כדי לצאת ידי שמים דהכי אמרו לה בפ' הגוזל מאי מחזירין לצאת ידי שמים איכא למימר דס"ל דלישנא דמחזירין משמע בע"כ דהכי מסיק שם בפ' הגוזל יע"ש וכיון שהעלינו דאבק רבית צריך להחזיר לצאת ידי שמים היה נלע"ד דאם תפס ליה לא מפקינן מיניה כסברת רש"י והגה' אשירי וכ"נ לכאורה שהוא דעת ר' אפרים ז"ל דגבי הלוהו ודר בחצירו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה והוי אבק רבית כתב הרי"ף ז"ל ולא תימא הני מילי היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה אגר ביתי' אלא אפי' אי תבע ליה מקמיה דלפרעי' לא מחייבין ליה לנכויי אגר ביתיה כדאמרינן לקמן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא והרב ר' אפרים חולק עליו דע"כ לא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא אלא במשכנתא שהמלוה מוחזק הילכך כי מסלק ליה ממנה אפוקי מיני' הוא אבל בהלוהו ודר בחצרו שאין המלוה מוחזק בה שהרי לאו ההיא בית' אוזפיה לא שייך לומר סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה ומ"ה כל היכא דלא פרע ליה עדין מנכה ליה אגר ביתיה. ונראה לע"ד דס"ל לר' אפרים ז"ל דאם תפס לוה לא מפקינן מיניה דאי ס"ל דמפקינן מיניה וכמ"ש הרא"ש מטעם דאבק רבית כל שלקחו המלוה זכה בו וממון דידיה הא א א"כ היאך מנכינן ליה אגר ביתיה כיון דכי דר בה לאו אדעתא דפרעון הוה אלא בתורת רביתא הוא דקא אכיל וכבר זכה ביה המלוה באגר ביתא משעה שדר בה וכי מנכי ליה נמצא זה כמוציא מהמלוה הרבית שכבר זכה בו. אלא נראה דס"ל לר' אפרים דאבק רבית גזל הוא בידו של מלוה ומדבריהם ומ"ה לא מפקינן מיניה בדיינין אבל כי מנכי לי' מחוביה הא לא חשיב סילוק ולא גרע מאלו תפס הלוה מנכסי המלוה כדי אבק רבית דיהיב לי' דלא מפקינן מיניה כמ"ש הראב"ד ז"ל:
איברא דלפי כל מ"ש יצא מן התימא על דברי הרא"ש ז"ל דאחר שהוא הסכים לסברת ר' אפרים היאך נחנק עם הראב"ד ז"ל דלע"ד נראה דר' אפרים בשיטת הראב"ד אמרה ועוד קשה על הרא"ש ז"ל דבפרקין הסכים לסברת ר' אפרים ואלו בפרק השוכר את הפועלים בבעיא דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר דלא איפשיטא כתב דאי אכיל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן ליה מאגריה דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא כדאמרינן במשכנתא יע"ש וזה נוטה לסברת הרי"ף ומ"ש הרא"ש דכיון דחכמים אמרו דאין מוציאין א"כ מה תועיל תפיסת הלוה אח"כ אינה ראי' דמה שאמרו אין מוציאין ה"ט משום דכל גזל דדבריהם אין מוציאין כמבואר בפרק הדיינים יע"ש. שוב ראיתי להרב בגי"ת בדף רי"ז שעמד על מה שהקשתי בדברי הרא"ש ורצה ליישב ולו' דכשתופס הלוה אחר שכבר אכל המלוה הרבית אין תפיסתו כלום לפי שבשעה שאוכל הרבית או הלוה נתנה לו נעשה שלו לגמרי כי הלוה אין לו בידו כלום משל מלוה וגמר ויהיב ליה לגמרי אבל כשיש בידו של לוה משל מלוה כשהי' אוכל הפירות לא גמר לתת לו מפני שהלוה סומך על מה שיש בידו עכ"ל. ואינם מיושבים אצלי דא"כ מאי קא"ל רב אשי שם בשמעתין השתא דאמרת אכל כוסי לא מפקינן אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ומי תלה הא בהא ונימא ליה דאכל טפי דלא מפקינן היינו טעמא כיון דלא נשאר בידו משל מלוה כלום הא ודאי גמר ומחל ליה מה שאין כן באכל שיעור זוזי דאיכא למימר דלא מחל ליה ומה שהניחו לאכול פירותיו היינו משום שסומך על זה שיש בידו מחובו אבל לפי סברת הראב"ד ז"ל אתי שפיר כפשט' דהכי קא"ל כיון דאמרת דאכל טפי לא מפקינן מיניה ואע"ג דגזל הוא בידו מיהו כיון דמדבריהם היא לא מפקינן מיניה א"כ אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה דסלוקי ליה מן השדה שהוא מוחזק בו אפוקי מיניה הוא ויש ליישב לדעת הרא"ש דאבק רבית נהי דחייב להחזירו לצאת ידי שמים מיהו כל שאינו רוצה זה להחזירו כי תפיס מיניה לוה הרי זה גזל בידו מה שאין כן כשמנכה ליה מחוביה דכיון דחייב לצאת ידי שמים לא הוי גזל בידו דחכמים לא אמרו אלא דלא מפקינן מיניה וכה"ג לאו אפוקי מיניה הוא ומדין חכמים קא זכי בהו מפקינן מ"ש נראה דהרי"ף ז"ל ס"ל דאבק רבית אי תפס לוה מפקינן מיניה וה"ט כמו שכתב הרא"ש ז"ל דכיון דבתורת רביתא אכלם זכה בהו לגמרי ואפילו גזל מדבריהם אין כאן והדברים ק"ו דהשתא ומה אי לנכויי מחובי' לא מצי לנכויי כל שכן דאי תפס לא עבד מידי ומכל מקום אפשר לומר דמודה הוא ז"ל דצריך להחזיר לצאת ידי שמים ואפי' לסברת רש"י ז"ל דס"ל דכל שמחוייב לצאת ידי שמים אי תפס שכנגדו לא מפקי' מיניה אפשר לומר דהיינו דוקא במחוייב מן התורה אבל במידי דרבנן דקיל אין חיובו אלים כ"כ. העולה מהאמור דכל אבק רבית אם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר ואפ"ה נראה דאם תפס לוה משל מלוה מפקינין מיניה מאחר שכל גדולי הראשונים והאחרונים ס"ל הכי עיין בחידושי מהר"ר בצלאל ז"ל דף קנ"א: