מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שכירות פועלים
סימן א
השוכר את הפועל והקדים לו שכרו אם הפועל יכול לחזור בו:
תשובה הא מלתא במחלוקת שנויה דהריטב"א ז"ל בפרק האומנין הביא משם רבותיו דכל שהקדים לו שכרו אינו יכול לחזור בו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא דף י' וז"ל כי הדר בי' וכו' שאם בא לעזוב שכרו מכאן ואילך ולחזור חוזר עכ"ד. ומדבריו אלו נראה דכל כמה דלא החזיר שכרו לא מצי לחזור וכן נראה מדברי הרא"ש בפרק הזהב והמרדכי בפרק האומנין שכתבו בזה הלשון ופועל יכול לחזור דלא גרע מעבד עברי דמגרע מפדיונו ויוצא וכמו כן יש להוכיח ממה שפירש רשב"ם ז"ל בפרק הספינה דף פ"ז על מה שהקשה שם לשמואל מהא דהשוכר את הפועל שאם שכרו מהיום דשרי אמאי נימא קמא קמא מפסק פסק וכו' פירש הוא ז"ל וכיון שזה לא קנה אמאי שרי והא כיון דיכול לחזור בו כיון דכל יומא ויומא מכירה בפני עצמו היא עכ"ל. משמע דהא דיכול לחזור משום שכל יום מכירה בפני עצמו הא אם היה שכירות לזמן במנה ובא לחזור באמצע הזמן אינו יכול וכן נראה מדברי הרמ"ה שהביא הטור בהלכות עבדים וז"ל עובד כוכבים דשבייה לישראל והדר זבניה לישראל דלמעשה ידיו דוקא קנה וכפועל בעלמא דמי וכי היכי דפועל מהדר ומהדר ליה זוזיה כמו כן וכו' עכ"ל. מפשט דבריו אלו נראה דכל כמה דלא מהדר זוזי לא מצי מהדר וכן נראה מתשו' מהר"ם הארוכות סי' ע"ב שכתב דהיאך פועל יכול להשכיר עצמו הרי הוא עובר על כי עבדי הם ואע"ג דפועל יכול לחזור ע"ע נמי יוצא בגרעון כסף נראה דס"ל דפועל כי קבל (שכרו אינו יכול לחזור כל כמה דלא מהדר דמי כמו ע"ע שכל דיני ע"ע עליו וכ"כ שם בסי' פ"ה. אבל מדברי הרשב"א שהביא הרב המגיד בפ"ז מהלכות מלוה בדין השוכר את הפועל כדי שיעשה עמו בגורן בזול דאסור פירש הוא ז"ל דהיינו טעמא הואיל דלא משתעבד פועל לגמרי מהשתא דהא יכול לחזור בו נראה מדבריו דהפועל יכול לחזור והמעות הוי אצלו הלואה וכן כתב הנמוקי יוסף שם בפרק הספינה יע"ש ולכאורה הי' נראה לומר דשרש מחלוקתם תלוי בעיקר מלתא אי פועל גופו קנוי לבעל הבית אי לא והנה דעת הריטב"א בחדושיו פ"ק דמציע' גבי יד פועל כיד בע"ה דפועל גופו קנוי לבעל הבית כמו ע"ע ומאי דמצי הדר ביה היינו משום דלא גרע מעבד עברי שאע"פ שגופו קנוי מגרעת מפדיונו ויוצא כמו כן פועל עוזב שכרו ויוצא וכן כתב מהר"ם בהדיא בתשו' ק"ק סי' קכ"ה דפועל גופו קנוי ואי א"ל בעל הבית זיל מעמדי לא פקע שעבודו דכל מיני פועלי' לע"ע דמו לכל מילי עכ"ד יע"ש וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג מהלכות מכירה דשכירות פועלים אין בהם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה יע"ש והרא"ש בכלל ע"ח כתב שאין מחייבים ללוה שישכיר עצמו כדי לפרוע לבע"ח דנמכר בגנבתו ולא בחובו ושכירות ליומיה ממכר הוא והנה לפי סברא זו דפועל גופו קנוי לב"ה כמו עבד עברי אין הפועל יכול לחזור בו אלא היכא דלא לקח שכרו שהרי זה עוזב שכרו וחוזר אי נמי לקח שכרו כל שישנו בידו להחזירו מחזיר את שכרו וחוזר כמו עבד עברי אבל אם אין בידו להחזירו אינו יכול לחזור בו שהרי גופו קנוי לבע"ה אבל דעת התוספות בפ"ק דקדושין סוברים דפועל אין גופו קנוי שכן כתבו בהדיא בסוגיא דחלה שלש ועבד שלש וכו' ולפי זה מה דילפי' פועל דמצי לחזור היינו מק"ו אם עבד שגופו קנוי מצי הדר ביה ק"ו פועל שאין גופו קנוי וכן כתב לה המרדכי בהגהותיו ולפי דבריהם אפי' כי הקדים לו שכרו לפועל יכול לחזור בו והמעות הוו אצלו הלואה וכן כתב לה מהריק"ו בשורש קפ"ב בפשיטות וזו היא דעת הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל ולשיטתיה קא אזיל שכתב הנ"י בשמו בפרק הזהב דהטעם דבשכירות פועלים אין בהם אונאה משום דלאו מכר הוא ולהכי כתב דאם חזר בו הפועל הוי המעות אצלו הלואה:
איברא דלפי זה צריך להבין דברי התוספות בפרק הספינה אהא דהשוכר את הפועל כתבו מכאן יש ללמוד דהא דאמרי' במתניתין מרבין על השכר היינו כשנכנס מעכשיו ולכאורה קשה דלפי מאי דס"ל דפועל אין גופו קנוי מעתה אין ללמוד שכירות בית משכירות פועל דבית גופא קנוי מעכשיו מה שאין כן פועל דיכול לחזור מטעם שאין גופו קנוי וליכא עליו אלא שיעבוד בעלמא וכי הדר ביה הוי המעות אצלו הלואה גם השתא הוי המעות אצלו בהלואה וכמ"ש הרשב"א אשר ע"כ נ"ל לומר אפילו דאין גופו קנוי ס"ל להתוס' דאינו יכול לחזור בו ולאו הא בהא תליא תדע דהא מתחלה קודם שאמר רבא ע"ע גופו קנוי בודאי לא היה משתנה הדין דמגרע מפדיונו ויוצא והיה צריך ליתן את הדמים ואם לאו לא היה יוצא הגם שהיינו סבורים עבד עברי אין גופו קנוי א"כ הוא הדין פועל דומיא דעבד עברי וכל זמן שאינו חוזר הדמים אינו יכול לחזור בו הגם דאין גופו קנוי והיינו טעמא מפני שכבר נתחייב לעשות מלאכתו בשביל אותם הדמים שקיבל וכל זמן שלא החזירם לא פקע חיובו ומשום הכי כתבו התוס' בהאי דהשוכר את הפועל מכאן יש ללמוד דהא דמרבין על השכר היינו כשנכנס מעכשיו דמה לי שכירות פועל מה לי שכירות בית הכל שוה שכל זמן שלא החזיר המעות אינו יכול לחזור הגם דאין גופו קנוי וכי תימא לפי זה היאך כתב הרשב"א דפועל יכול לחזור אע"פ שלא החזיר המטות דהגם שהוא ז"ל סובר דפועל אין גופו קנוי הנה כבר הוכחנו דלאו הא בהא תליא לזה השיב דהרשב"א ז"ל רוח אחרת עמו דהא דפועל יכול לחזור אינו נלמד מעבד עברי כדי שנאמר מה עבד עברי אי הוה ס"ל שאין גופו קנוי היה צריך ליתן את הדמים ואם לאו לא היה יוצא אף פועל כן אלא קרא דכי לי בני ישראל לא אתיא אלא לפועל דלעבד כבר יצא מקרא אחרינא דמהפדה שכן פירש הוא ז"ל בתשובותיו בס' תולדות אדם סימן ע"ב וא"כ שפיר מצי סבר דפועל יכול לחזור בו אפי' שאינו מחזיר את הדמים והתוס' ס"ל דעיקר קרא בעבד עברי מתנייא ופועל יליף עע"ע שכן כתבו בפ"ק דקדושין בהדיא גבי חלה שלש ועבד שלש וסוברים דקרא דכי לי בני ישראל בא לעבד ופועל נלמד משם ומשום הכי סוברים דאינו יכול לחזור בו אם אינו מחזיר הדמים כמו ע"ע הגם שאין גופו קנוי דומיא דעבד עברי למה שהיינו סוברים מתחלה שאין גופו קנוי ועיקר מחלוקתם אי האי קרא דכי לי בני ישראל מיירי בעבד או בפועל היא מחלוקת רב ור' יוחנן בירושלמי בפרק האומנין וז"ל הירוש' השוכר את האומנים וכו' רב אמר כי לי בני ישראל וכו' אין ישראל קונים זה את זה ר' יוחנן אמר בע"ע הוא מתנייא ע"ד דרב בין פועל בין בעל הבית יכולים לחזור בהם ע"ד דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא הבעל הבית. אשר מבואר מזה דלדעת ר"י התחלת מלאכה עביד קנין בפועלים וכל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בע"ה וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא משום דלא גרע מעבד עברי שמגרעת מפדיונו ויוצא ואע"פ שעבד עברי גופו קנוי והיינו מאי דקאמר בגמרא דידן אליבא דרב דיד פועל כיד ב"ה וכי מהדר ביה ה"ט משום דלא גרע מע"ע שמגרעת מפדיונו ויוצא. ומ"ש הרא"ש בכלל ס"ח שאין המלוה רשאי לתפוס גופו של לוה ולהשתעבד בו ואפי' אם שעבד גופו לכך דאין ע"ע נוהג בזמן הזה נלע"ד דלא אמרה אלא כששעבד את גופו לעשות כל מלאכתו בקבע כמו העבדים אבל במשכיר עצמו לימים לעשות מלאכה ידועה אין זה דומה לעבד אלא פועל בעלמא:
והשתא דאתינא להכי איכא למימר דמ"ש התוס' דמותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר אפי' תימא דכל היכא דאינו יכול לחזור וכגון שנשבע עובר משום כי עבדי הם ה"ד כשהשכיר עצמו בקבע להיות לו אצל הב"ה לעשות לו כל מלאכתו דה"ז דומה לעבד ובכה"ג ס"ל להרא"ש דאפי' שעבד עצמו ולקח שכרו לא חל הקנין דאין ע"ע נוהג בזמן הזה ולפי סברא זו אפי' אם כשהשכיר עצמו לא היה לו לאכול לא חל הקנין:
ועל מש"ל דפועל גופו קנוי לב"ה כמ"ש הריטב"א בחי' פ"ק דמציעא דשכירות ליומיה ממכר הוא וכו' קשה דאיהו גופיה כתב בפ' הזהב גבי שכירות יש לו אונאה דשכירות פועלים לא הוי ממכר יע"ש ונראה שהוא מחלק בין היכא דנשכר אצל בעל הבית לכל מלאכה דאז חשוב גופו קנוי דיכול לשנותו לכל מלאכה שירצה משא"כ בשוכר פועל למלאכה ידועה דאין זה חשוב קנוי אצלו שהרי אינו יכול לשנותו למלאכה אחרת ומטעם זה כתב איהו גופיה בפ' האומנין גבי אם שכיר הוא אינו נותן לו אלא שכרו כיון שנאנס דה"ד כששכרו למלאכה ידועה אבל אם שכרו לעשות לו כל מלאכה דינו כמו ע"ע יע"ש. אבל מדברי מהר"ם בתשו' והרא"ש שהבאתי לעיל והרמב"ם בפ' י"ג מה' מכירה ובפ"א מה' שאלה נראה דכל פועל גופו קנוי:
סימן ב
פועל שהשכיר עצמו אצל ב"ה לעשות לו מלאכה ונתחייב בקנין אם יכול לחזור בו:
תשובה איברא ודאי דפועל חוזר בחצי היום ואפי' שהקנה גופו לב"ה דלא גרע מעבד עברי דאע"פ דגופו קנוי הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא וכ"כ לה הרשב"א בסי' ת"א סי' פ"ז והריב"ש סי' תפ"ד והכריח כן שהרי כל פועל בהתחלת מלאכה נגמר הקנין ואפי' הכי מצי לחזור בו יע"ש מיהו נראה דכל זה איירי בשקנה מידו בסתם אבל אי חייב עצמו בקנין כראוי לעשות מלאכתו של ב"ה אינו יכול לחזור בו וכ"כ לה הריטב"א בשם רבותיו והיינו טעמא דכיון שחייב עצמו בכך הרי זה נעשה עליו חוב לעשותו בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אם לא יוכל הוא לעשותו דהוי כשאר חיוב שאדם מתחייב לחבירו לבנות לו בית או להקים לו שום דבר שחייב עצמו וממונו להקים לו אותו דבר. אף זה שחייב עצמו לעשות מלאכתו של ב"ה הרי דבר זה נעשה חוב עליו לעשותו ואם לא יוכל הוא לעשותו ה"ז מחוייב להשכיר אחר משלו כדי להשלים מלאכתו של ב"ה ונמצא דכי עושה אצל ב"ה היינו כדי לפרוע חובו שנתחייב וכ"נ שהוא סברת ר' אליהו שכתב דהבעל חייב להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו והרא"ש ז"ל בכלל ע"ח הביא דברי ר' אליהו ז"ל ושר"ת נחלק עליו וכתב דאפשר שר' אליהו מודה בשאר ב"ח שאין מחויבים להשכיר עצמו כדי לפרוע לב"ח ודוקא במזונות אשתו הוא דאמרה והיינו טעמא משום דכך כתב לה בכתובתה ואנא אפלח כו' ומדבריו אלו יש ללמוד דכל שהתנה וחייב עצמו ה"ז חייב לעשותו ואף ר"ת ז"ל לא חלק עליו אלא משום דס"ל דלשון ואני אפלח לא רצה לומר להשכיר עצמו אלא לחרוש ולזרוע בשדה שלה. וכ"ת אמאי פטרו הרא"ש שם בנ"ד מלהשכיר עצמו כיון שהתנה בהדיא כבר נרגש בזה הרב ב"ח בחו"מ סי' צ"ט וכתב דאפ"ה אין ב"ד כופין אותו על כך אלא שאומרים לו שחייב לעשותו ואם ירצה לעשות אין מוחין בידו כיון שהתנה מעיקרא לאפוקי אם לא התנה כך מעיקרא אף אם ירצה הלוה להשכיר עצמו לפרוע לב"ח מוחין בידו דאיסורא קא עביד דהתורה אמרה ונמכר בגנבתו ולא בחובו ושכירות ליומיה ממכר הוא אלו דבריו ז"ל ואינם נראים אצלי חדא במה שכתב דכל שלא התנה מעיקרא איסורא קעביד אף אם ירצה הלוה לעשות כן מדעתו הוא תמוה דכיון דהלוה רוצה להשכיר עצמו מה איסור יש והתורה לא אסרה אלא שלא ימכרוהו ב"ד בעד חובו אבל אם רוצה לעשות מלאכה ליכא איסורא דאדם רשאי להשכיר עצמו לכל מי שירצה וכמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ועוד במ"ש דאפי' כי התנה מעיקרא להשכיר עצמו מ"מ אין ב"ד כופין אותו בכך לדעת ר' אליהו ז"ל גם זה אינו נראה לי דהלא כל עיקר דינו של ר' אליהו ז"ל אינו אלא מההיא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס פירש הוא ז"ל שאינו רוצה להשכיר עצמו ולהרויח כדי לזון את אשתו ועלה קאמר ליה שמואל עד שכופין אותו להוציא כופין אותו לזון כלומר שישכיר עצמו ויזון אותה וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו. אבל לע"ד נראה דמה שפטרו הרא"ש ז"ל מלהשכיר עצמו אף על פי שהתנה מעיקרא היינו משום שלא היה שם תנאו כראוי ובלשון חיוב אלא תנאה בעלמא הוא דהוה ביניהון ואל תשיבני מאותה שכתב הרא"ש כלל ס"א סי' ד' דאין המלוה רשאי לתפוס גופו של לוה ולהשתעבד בו דאפי' אם שעבד גופו לכך אין השיעבוד חל יע"ש דאיכא למימר דהיינו דוקא שאין המלוה יכול לתופסו ולהשתעבד בו בע"כ ואף ששעבד עצמו לכך אין תנאו מועיל דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה אבל לענין שישכיר עצמו אצל מי שירצה כל שהתנה וחייב עצמו בכך אנו כופין אותו שישכיר עצמו וירויח לפרוע לב"ח כמו שהתנה:
איברא דלפי זה יראה דעדיין ליכא ראיה מזה לנ"ד שיוכל בעל הבית לכוף לפועל שיעשה מלאכתו הגם דנתחייב הוא לגמור מלאכתו דאם כן נראה שהוא מושל בו כאדון והרי הוא כעבד אצלו ולדעת הרמ"ה שהביא הטור בי"ד דס"ל דיכול אדם למכור עצמו אפי' בזמן הזה דמה שאמרו אין עבד עברי נוהג בזמן הזה היינו לשאר דיני עבדים אבל לענין שעבודו כל שלקח הדמים כבר אינו יוצא משעבודו עד שיחזיר את הדמים וכן הוא דעת ריטב"א יע"ש אתי שפיר דכל שנתחייב זה בקנין הרי זה נעשה חוב עליו וחייב לעשותו אבל לפי מה דסבירא ליה להרא"ש ז"ל דבזמן הזה אם נמכר לא חל השיעבוד וכן אם שיעבד גופו למלוה אינו יכול להשתעבד בו משום דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה יראה דה"ה נמי כי נתחייב הפועל לבע"ה למלאכתו לא חל החיוב:
איברא דלפי זה יקשה על מ"ש לעיל בסי' א' דאם הקדים שכרו לפועל אינו יכול לחזור בו בלא חזרת הדמים ושכן הוא דעת הרא"ש ז"ל אם לא שנחלק ונאמר דהיינו דוקא בפועל שאינו עומד בקבע עם הבע"ה דאין זה דומה לעבד כי אינו אלא שכיר יום אבל כי השכיר עצמו לזמן להיות בקבע עם הבעל הבית למלאכתו דאז נראה כעבד בהא סבירא ליה להרא"ש ז"ל דאין השעבוד חל ולפי זה איכא למימר דכל שאינו נשכר להיות עמו בקבע כי אם לימים כיון דאינו דומה לעבד כל שנתחייב בקנין הרי זה נעשה חוב עליו לעשותו בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים אם לא יוכל לעשות הוא עצמו ואפי' תימא דאין שעבוד חל על גופו כדי שיוכל לכפותו למלאכתו שאינו אצלו כעבד מ"מ יהנה החיוב שנתחייב לענין שהבעל הבית ישכור עליו פועלים שהרי חייב עצמו ונשתעבדו נכסיו לכך וכן נראה מדברי הרב בעל נימוקי יוסף בפרק הספינה גבי השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן דאם שעבד עצמו בקנין אינו יכול לחזור בו יעויין שם:
סימן ג
בעל הבית שהקדים שכרו לפועל נראה דזכה בהם הפועל ושוב אין בעל הבית יכול לחזור בו אפי' אם לא התחיל במלאכתו ואמינא לה מההיא דפרק הזהב דפליגי ר"י ור"ל דר"י סבר ד"ת מעות קונות ור"ל סבר משיכה קונה ואמרו עלה דמתני' מסייע ליה לר"ל דקתני נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן משום דלא מחסרא משיכה ופירש רש"י ז"ל לבלן בשכר שירחצנו בבית המרחץ דוקא בלן קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא בנתינת הפרוטה ואין יכול לחזור בו שאין כאן מה למשוך עכ"ל. מדבריו אלו משמע דס"ל דשכירות הפרוטה נתן לו בשביל שירחצנו ולא לקנות בו קרקע כאשר פירשו התוס' ז"ל וכיון שכן על כרחין צ"ל דמשום הכי מעל משום דזכה הבלן בפרוטה ואין בעל הבית יכול לחזור בו דאם לא זכה הבלן בפרוטה אמאי מעל וכן נראה מתשובת הרא"ש בכלל ק"ב סי' י"א דכל שהקדים שכרו לפועל זכה מיד בשכרו ואין בעל הבית יכול לחזור בו יע"ש. ואף שראיתי להריטב"א שכתב בסוגיין על פירוש רש"י ז"ל ולפירושו יש לפרש דלאחר רחיצה הוא שנותנו לו דאי קודם רחיצה הא לא זכה בו שאינה לשכירות אלא או בסוף או מתחלה ועד סוף עכ"ל ומדבריו אלו נראה דס"ל דאף כשהקדים ב"ה שכרו לא זכה בו הפועל ויכול בע"ה לחזור בו. הרואה יראה דאין מקום לפירושו דבמתני' דמעילה קתני נתנה לבלן מעל אע"פ שלא רחץ וכן פירש רש"י בסוגיין (א"ה ולע"ד קשה עוד דנראה דזה סותר למה שכתב הוא עצמו ז"ל דאם הקדים בע"ה ונתן שכרו לפועל אין הפועל יכול לחזור בו וכיון שהפועל אינו יכול לחזור בו כ"ש הב"ה עיין לעיל בסי' א' ונראה שכתב כן לפי שהיה גורס בפרש"י שנותנו בשכירות רחיצה יע"ש דאם היה גורס כגירסתנו בשבי' שירחצנו מה חילוק יש בין שכירות פועלים לפירושו שפירש שכירות קרקע דכמו דשכירות קרקע נקנה בכסף כן שכירות פועלים נקנה בכסף ע"כ) והא דקי"ל דשכירות אינה משתלמת אלא או בסוף או מתחלה וע"ס היינו שאין חייב לשלם השכירות אלא או בסוף או מתחלה מתחייב ע"ס אבל אם הקדים לו השכירות ודאי דזכה בו הפועל כדאמרן וכן נראה מדברי התוס' פרק האומנין גבי השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך שכתבו שם בד"ה אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זאת וז"ל וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע"ג דאינה משתלמת אלא בסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר וכו' יע"ש והא דאמרינן בפר' הספינה דף פ"ז השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן היום בדינר ולגורן יפה סלע אסור ליהנות הימנו וכו' ואם איתא דזכה הפועל בשכירות מיד ואין בעל הבית יכול לחזור בו אמאי אסור הא לא הוי הלואה אלא שכירות כבר פירש שם רשב"ם ז"ל בתחלת הסוגיא דאיסורא הוי משום דמיחזי כי אגר נטר ליה שנותן לו הפועל סלע בימות הגורן בשביל דינר שנתן לו בניסן והמתין לו עד עכשיו עכ"ל יע"ש:
והשתא מתיישב דברי התוס' שם שהקשו ממתני' דמרבין על השכר ולכאורה היה נראה דאין מקום לקושייתם דהתם שאני דכבר נגמר השכירות מהשתא מה שאין כן הכא אם לא שנאמר דגבי פועלים נמי מכי יהיב להו הדמים נגמר השכירות ואע"ג דפועלים מצו הדרי בהו מכל מקום כל כמה דלא הדרו בהו שכירות קיים הוא ואין בעל הבית יכול לחזור בו וכן ראיתי בשיטת מוהר"ר בצלאל כ"י שכתב משם הראשונים ז"ל וזלזולי בשכירות פי' הלא מן הדין אע"פ שלא שכרו עד ימות הגורן מותר דמעות שהקדים לאו הלואה הוא כלל אלא אגריה הוא דקא מקדים ליה שהרי מעכשיו הוא נשכר לעשות עמו לגורן ודמי ללוקח חפץ הנמצא ביד חבירו אע"פ שמתנה עמו שלא יתן החפץ עד חדש או חדשים מותר להקדים לו המעות ולאוזולי' גבי' ולא אמרינן דמעות הלואה נינהו וכי יהיב אותו החפץ בזול הוי אגר נטר אלא כיון דמעכשיו מכר לו אותו חפץ מכר גמור הוא ה"נ שכירות גמור הוא ע"כ. והא דכתב הנ"י ז"ל בפרק הספינה בסוגיין הנז' ז"ל אלא נראה טעמא כאותם שפי' דשכירות פועלים שיכול לחזור בו משמע דאסור משום דכשחוזר המעות הלואה נינהו וגם השתא כשאינו עושה עמו מהיום הוי מעות אלו בהלואה אצלו עכ"ל לאו למימרא דהוי הלואה ובעל הבית יכול לחזור בו אלא דלא הוי שכירות גמורה קאמר כיון דהפועל יכול לחזור בו ולא הוו קנין גמור וכן נראה מתוך דברי ה"ה ז"ל בסוף פ"ז מהלכות מלוה שכתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל כתב מורי דדוקא פועל הוא דאסרו כשאינו עושה מעשה עמו שנראה כרבית הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא דהא יכול לחזור בו עכ"ל. ולכאורה נראה מתוך שמעתין דכל זה לא הוי אלא בפועל דאין בו מה למשוך כבלן וכיוצא אבל היכא דיש בו מה למשוך כסופר וכיוצא כל כמה דלא משך לא נגמר השכירות ושניהם יכולים לחזור בהם. אבל עדיין איכא למימר דהא דשמעתין לא הוי אלא לר"ל דס"ל דבר תורה משיכה קונה ולא מעות אבל לר"י דקי"ל כותיה דס"ל דבר תורה מעות קינות ומשיכה תקנתא דרבנן הוא גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך נראה דבפועלים לא תקינו משיכה והעמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות וכההיא דכתבו הרמב"ן והריטב"א בפרק השואל גבי מאי דאמרינן התם כשם שהקרקע נקנית בכסף וכו' דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דלא שייך למימר גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך דהא לנפשיה טרח ומציל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות מעילה פ"ו ז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן מעל כו' עד וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו יע"ש:
סימן ד
מי ששכר פועלים למלאכתו ואח"כ נאנס ב"ה באונס דהוה ליה למידע ולפועלים לא הוה להו למידע אם לא הפסידו הפועלים כלום וכגון דבלאו הכי לא היו מוצאים להשתכר:
נראה דדבר זה במחלוקת שנוי דהתוס' שפי' דמאי דקתני בברייתא במד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן שכרם משלם דהלכו ולא הלכו לאו דוקא וחייב מדינא דגרמי יע"ש כל כה"ג דלא גרם להם הפסד לא מחייב ב"ה מידי דאל"כ אמאי לא פי' הברייתא כשלא היו מוצאים להשתכר וחייב ב"ה כשהלכו משום דהוי כהתחלת מלאכה דעביד קנין וכן נראה מדברי מהר"ם ז"ל בסי' רצ"ב ז"ל נראה אם הקהל שכרו חזן לג' שנים ולאחר זמן חזרו אם מתחלה היה החזן מוצא להשתכר במקום אחר ועכשיו אינו מוצא להשתכר אחרי שהטעוהו ועלייהו סמך וגרמו לו הפסד נותנין לו כל שכרו כפועל בטל וכו' כר"מ דדאין דינא דגרמי ע"כ וכ"כ ג"כ בסי' קכ"ה יע"ש וכן יש להוכיח ממ"ש בשיטת ר' בצלאל ז"ל דר"י ז"ל ס"ל דאם הוזלה המלאכה וחזר בו ב"ה שאינו נותן להם אלא מה שעשו אע"פ שפועל אינו מוצא עתה להשתכר לפי אותו ערך עכ"ל ואם ס"ל דהתחלת מלאכה עביד קנין אמאי אינו נותן להם כל שכרם חוץ ממה שצריך ליתן לפועלים אחרים אף שלא היו מוצאים פועלים מעיקרא להשתכר במקום אחר וכן כתב בהגה' אשירי דלסברת ר"ת ז"ל דאמר דכל שמשך התספורת שוב אין יכולים לחזור בהם דהתחלת מלאכה לא עביד קנין יע"ש אבל הרא"ש והטור הגם שפי' הברייתא כפי' התוס' עם כל זה כתבו ז"ל ונ"מ במאי דהלכו במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר מיהו אם הלכו דהוי כהתחלת מלאכה נותן להם שכרם כפועל בטל עכ"ל:
ונראה דהא דלא פי' הברייתא בכה"ג משום דס"ל דהא דחייב לשלם הוא מתורת קנס והלכך דוקא כשחזר בו בע"ה הוא שחייב לשלם כיון שחוזר בלתי שום סיבה אבל כשחוזר מחמת ששדהו לחה אין ראוי כ"כ לקונסו אף שפשע מתחלה ולא סייר שדה ותדע דהכי הוא דאם איתא דס"ל דהתחלת מלאכה עביד קנין ומדינא הוא שחייב לשלם לא מתורת קנס איך כתב אח"כ ז"ל וכן אם הוזלה המלאכה וחזר בו בעל הבית אינו נותן להם אלא חצי שכרן ולא אמרינן שיתן להם כל שכרן חוץ ממה שצריך ליתן לפועלים אחרים לגמור המלאכה דרבנן לית להו הך דמתני' דכל החוזר בו ידו על התחתונה עכ"ל ואי התחלת המלאכה עביד קנין מדינא לא מצי לחזור. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל סבירא להו דהתחלת מלאכה עביד קנין בפועלים כחזקה בקרקעות וכמשיכה במטלטלין וכ"כ הנ"י ועל פי זה פי' הברייתא דבהלכו חייב אף שלא היו מוצאים להשתכר משום דהלכו הוי כהתחלת מלאכה ולכאורה איכא לאקשויי אי התחלת מלאכה עביד קנין היאך קבלן יכול לחזור אלא שידו על התחתונה ומעיקרא היאך יכול לחזור כיון דנגמר הקנין דבאומנין לא שייך משום כי עבדי הם וכך דקדק בהגהת אשירי דכיון דפועל יכול לחזור בו הוי מטעמא דכי עבדי הם ממילא ילפינן דאין הקבלן יכול לחזור בו אם משך דלא שייך ביה האי טעמא דעבדי והייתי סבור לומר דמה שאמרו הרמב"ן והרשב"א דהתחלת מלאכה בפועלים עביד קנין היינו דוקא בפועל דכי טרח להנאת בע"ה קא טרח שליחותיה דבע"ה קעביד וידו כידו ומאי דמצי למהדר הוי מגזרת הכתוב אבל גבי קבלן דכי טרח בדידי' קא טרח ולדעתיה קא עביד אין התחלת מלאכה עביד קנין אלא שקנסו אותו שיהא ידו על התחתונה כדפירש רש"י א"נ כמ"ש הריטב"א בטעמו יע"ש וסעד לזה מצאתי בהגהת אשירי שכתב דהא דקבלן חוזר בו אלא שידו על התחתונה היינו משום דלא נגמר קנין השכירות דהתחלת מלאכה לא עביד קנין אבל אם נגמר קנין השכירות במשיכה או בקנין סודר שוב אינו יכול לחזור וכן כתב הנמוקי יוסף בשמעתין יע"ש. אבל מדברי הריב"ש סימן תע"ו נראה מדבריו דלא שנא פועל לא שנא קבלן מכי התחיל במלאכה נגמר הקנין ועל פי הדברי' האלו כתב בסי' תפ"ט דאפטרופוס שהתחיל להתנהג במנוייו אע"פ שלא החזיק עדיין בנכסים אינו יכול לחזור בו דומיא דפועלי' שאין חוזרין בהם מכי התחילו במלאכ' וידם על התחתונה ומאי דקתני בתוספתא החזיקו בנכסים לאשמועינן רבותא דקבלת נכסים הוי התחלה ואע"פ שלא התחילו להתעסק באפוטרופסות יע"ש:
ולע"ד הגם שאיני כדאי נראה דהתוספתא דקתני החזיקו בדוקא קתני ליה דמלבד מ"ש דאפשר דאין התחלת המלאכה עביד קנין בקבלנות אלא אפי' למ"ד דעביד ה"ד בפועלים ואומנין דעבדי בשכר והיינו טעמא דמכי התחילו במלאכה נתחייב בע"ה בשכרן ובאותו חיוב נגמר הקנין וזה מתבאר מתוך דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל הביאם הריב"ש בסי' תע"ו שכתבו דשני אומנים שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע נעשו שכירין זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרוהו ללקט מציאות ואין צריכין קנין אלא שיתחילו במלאכה לפי שכל א' מתחייב לחבירו בשכר מה שחבירו עושה בעדו. ולפי דברי הריב"ש למדנו דקבלן כל שהתחיל במלאכה מדינא אינו יכול לחזור בו וכן נראה מדברי הטור והרא"ש כמ"ש בסמוך והא דקתני ידו על התחתונה לאו למימרא דמצי לחזור בו אלא אשמוע' דאם חוזר בו ואינו יכול להזמינו לדין ה"ז שוכר פועלים ביוקר עד כדי שכרם של אלו: א"נ הברייתא מיירי כשזה מוצא פועלים ביוקר לגמור את מלאכתו דבכי הא אפילו קבלן יכול לחזור אלא שידו על התחתונה:
סימן ה
קבלן שהתחיל במלאכה אם יכול לחזור בו מדינא נראה דדבר זה במחלוקת שנוי דהרא"ש ז"ל בתשו' כלל ק"ד ס"ב כתב בפי' דאפילו בדבר שאינו אבד לא מצי לחזור בו מדינא ומטעם זה כתב דיכול ב"ה להטעותו וכן הוא דעת הטור שכ' סימן של"ג ז"ל ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ונראה דס"ל דקבלן משהתחיל במלאכה זכה בע"ה בשעבוד גופו עד שיגמור מלאכתו דהתחלת מלאכה עביד קנין וכמ"ש אח"כ ז"ל לפיכך אם התחיל במלאכה וחזר בו אע"פ שהלך דהוי כמו התחלת המלאכה וכו' וכן נראה ממ"ש המרדכי בפרק האומנין וז"ל ולפי' ר"מ הא דקתני בד"א שלא התחילו לא איירי בשכירות אלא בקבלנות וכו' כלומר דבפועל אין חילוק בין התחילו ללא התחילו דלעולם יכול לחזור בו אבל בקבלן כל שהתחיל במלאכה אינו יכול לחזור בו וכן נראה ממ"ש הריב"ש בסימן תע"ו ז"ל בין פועל בין קבלן אין צריך קנין אלא התחלת מלאכה היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עכ"ל ומדכתב אלא שהפועל יכול לחזור בו משמע דקבלן אינו יכול לחזור בו וכן כתב בסימן תפ"ט בדין אפטרופוס ז"ל אמנם נראה שאם התחיל להתנהג במינויו כמו אפוטרופסין שאין יכול לחזור בו דומיא דפועלים וכו' אשר מתבאר מזה דקבלן מדינא לא מצי לחזור ונראה שדקדקו כן מדאמרינן בפ"ק דמכלתין דהא דפועל יכול לחזור בו היינו מגזירת הכתוב דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ומינה דבאומנין לא שייך לומר הכי כדמחלק תלמודא בפרק האומנין הרי זה אינו יכול לחזור בו וכן דקדקו לה בהגהת אשיר"י שם איברא דלפי מ"ש התוספות בפ"ק דף י' שכתבו ז"ל דרב לא אתא לאשמועינן דיכול לחזור בו דהא בהדיא קתני לה בד"א שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין לו אלמא דיכול לחזור בו ורב אתא לאשמועינן דיכול לחזור וידו על העליונה יע"ש מעתה ליכא למידק ולמילף דקבלן אינו יכול לחזור בו אלא דקבלן ג"כ חוזר בו אלא שידו על התחתונ' וכמ"ש בהגה' אשיר"י האחרונ' יע"ש אך אמנם בפרק הגוזל בתרא משמע דכל עיקרו של רב לא אתא אלא לאשמועינן דפועל יכול לחזור בו ואי לאו דרב הוה אמרינן כיון דפועל ידו כיד בע"ה מכי התחיל במלאכה אין זה יכול לחזור בו דהברייתא קתני שם שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו אוקמוה תלמודא דבפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום וכמה דלא הדר ביה כברשותיה דבע"ה דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל וכו' והשתא אמאי איצטריך שם לאתויי לדרב דלא נפקא לן שם מידי אי יד פועל על העליונה אי לא. וראיתי בהגהת אשיר"י שנסתפק בזה אי קבלן יכול לחזור בו אי לא ומתוך דבריו נראה דאי קבלן חוזר בו היינו משום דהתחלת מלאכה לא עביד קנין בקבלן דבקבלן כי טרח בדידיה קא טרח משא"כ בשכיר יום דמלאכתו דבעל הבית עביד ולהכי מכי התחיל במלאכה ידו כיד בעל הבית ומאי דמצי למהדר גזירת הכתוב הוא:
ואיך שיהיה הרי הדבר שנוי במחלוקת ונפקא לן לענין דינא שיוכל בע"ה לעכב שכרו עד שיגמר מלאכתו או ע"י או ע"י אחרי' כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכן משמע מההיא דאמרינן בפ"ב דע"ז דהשוכר את הפועל להעביר לו מאה חביו' כל חד וחד בפרוט' ונמצא אחד מהם של יין נסך שכרו מותר אבל אם אמר לו העבר לי חביות אלו במאה פרוטות שכרו אסור ופירש רש"י ז"ל דהעבר כל חדא וחדא בפרוטה שכרו מותר חוץ מאותה של איסור דהא לא שייך אותה של איסור בהדי אינך אבל כי א"ל העבר מאה חביות אלו במאה פרוטות כל כמה דלא העבירנהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כולי אגרא שייך ביה יע"ש. והשתא אם איתא דקבלן יכול לחזור בו כי לא העבירנהו לכולהו אמאי לא יהיב ליה שכר מכל מה שהעביר עיין בתוספות בפרק הגוזל קמא דף צ"ט ובפרק הרבית דף ס"ה יע"ש אלא משמע דקבלן אינו יכול לחזור בו ומשום הכי כי לא העבירנהו לכולהו לא יהיב ליה מידי והא דקתני הכא בפ' האומנין דקבלן שחזר בו דשמין לו וידו על התחתונה ומשמע דשכר מיהא יהיב ליה ואע"פ שלא השלים קבלנותו ולדע' חכמים דלא קנסו לחוזר אפי' כל שכרו יהיב ליה מדינא לאו למימרא דמהשתא מחוייב לתת לו השכר ואע"פ שעדיין לא נשלמה המלאכה אלא ה"ק שמין לו לבסוף א"נ הכא איירי כשזה כבר רוצה לשלם עכשיו:
סימן ו
ואם משך בע"ה כלי אומנותו של קבלן והתחיל האומן גם כן במלאכתו או שמשך הקבלן הכלי שנתן לו הבע"ה לתקנו מה דינו:
תשובה כשמשך הבע"ה כלי אומנותו של קבלן ר"ת והרא"ש והטור ס"ל דאין הבע"ה והקבלן יכולים לחזור בהם יע"ש והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל ס"ל דלא מהני משיכתן אלא לענין שיכול לעכבם והביאו ראיה ממתניתין דפרק השוכר את האומנין שחזרו בהם דמוקי לה תלמודא דמיירי כשבאת חבילה לידו עיין בחידושי ר"ב ז"ל והמרדכי בפרק האומנין כתב שר"ת ז"ל כבר יישב זה וז"ל שבאת חבילתו לידו אין ר"ל כפרש"י שפי' כדרך האומנין שמביאין כלי אומנותן בבית בע"ה דאם כן היאך יכול לחזור בו הא הוי משיכה גמורה כדאמרינן בפרק הזהב אלא כגון שהפקידו אצלו חבילה שלהם יע"ש ולפי זה קשה דהרא"ש ז"ל פסק כר"ת בפרק הזהב ואלו גבי חבילה כתב דאיירי בכלי אומנות ואפשר לומר דסבירא ליה דהברייתא איירי כשאין האומן לפנינו בשעת מלאכה כדי לכוף אותו לגמור המלאכה ועיין מש"ל בסי' ד' וכ"ת עדיין יקשה דשוכר עליהם מדמי החבילה קאמר ואם איתא דמשיכת כלי אומנות הוי גמר קנין כי לא שוה החבילה אלא זוז אחד אמאי לא ישכור עליהם איכא למימר דאע"פ שנגמר הקנין ואינו יכול לחזור מיהו אם ברח ושכר עליהם אינו יכול להוציא מידם עד מ' ונ' זוז שאין זה אלא גרמא בעלמא:
העולה מהאמור דבנדון דידן שמשך הבעל הבית כלי אומנותו של קבלן וגם הקבלן התחיל במלאכה נראה לכאורה דכה"ג כ"ע מודו דאין יכולים עוד לחזור בהם דלסברת ר"ת ז"ל במשיכת הב"ה כלי אומנותו נגמר הקנין ולסברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל בהתחלת מלאכה נגמר הקנין אמנם כד דייקינן עוד עדין נראה דאיכא מאן דס"ל דעדין לא נגמר הקנין שהרי הריטב"א ז"ל לא ס"ל לסברת ר"ת כמש"ל ואיהו ז"ל כתב בפרק האומנין ז"ל הא דקתני בגד לארוג בשני סלעים וארגו חציו מיירי כשלא משכו אלא כדי חציו שאלו קבלו כל הצמר מיד נתחייבו במלאכ' דאומן שמשך כלי שנתנו לו לעשו' מיד זכה בשעבודו לשכרו ואין בע"ה יכול לחזור בו ובההיא הנאה נמי נשתעבד אומן לעשותו ואינו יכול לחזור בו שהרי תיקנו משיכה בשומרים עכ"ל למדנו מדבריו תרתי דהתחלת מלאכה לא עביד קנין ויכול אף בע"ה לחזור בו כל זמן שלא גרם להם הפסד ועוד דאומן מיד שמשך כל המלאכה זכה בכל שכרו שלא יוכל אחד מהם לחזור בו נמצא לפי האמור דבנ"ד אף שמשך הבע"ה כלי אומנותו של קבלן ואף אם התחיל הקבלן במלאכה לסברת הריטב"א עדיין יכולין לחזור בהם כל דליכא הפסד אמנם כשמשך הקבלן המלאכה נראה דאין שניהם יכולים לחזור בהם ואף שראיתי לנמוקי יוסף שכתב בפרק השואל גבי סוגיין דתקנו משיכה בשומרים וז"ל איכא מאן דאמר דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהם משתמשין בגופו של כלי הויא ליה כמכיר' ליומיה ודין הוא שתקנה להם משיכה כיון שהם זוכין בגופו של דבר אבל ש"ש וש"ח שאין להם זכיה כלל בגופו של דבר ליכא למימ' דתיקנו להם משיכה שהיאך נתחייב בעל הבית בשכרם מפני משיכתו של שומר וכו' יע"ש ולכאורה נראה שחולק ע"ד הריטב"א ז"ל הנז' מ"מ אפשר לצדד דבפועלים יודו מטעם דהתחלת מלאכה עביד קנין וכל שמשך האומן הוי כהתחלת מלאכה:
איברא דמדברי התוס' בפ"ק דמציעא דף י' שכתבו בד"ה יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ואם תאמר ומאי קמ"ל והלא בפרק האומנין לא פליג ר' דוסא ורבנן אלא דר' דוסא סבר דיד פועל על התחתונה ורבנן סברי דידו על העליונה אבל לכולהו יכול לחזור וכו' יע"ש מוכח דקבלן אף שנגמר הקנין יכול לחזור בו מדינא אלא שידו על התחתונה לנכות לו מהמלאכה שעשה דהא הא דקאמר רב שיכול לחזור בו הוא אפי' נגמר קנינו כראוי מטעם דכי לי בני ישראל עבדים כו' ואם ס"ל דההיא דפרק האומנין שנחלקו ר' דוסא ורבנן איירי כשלא נגמר הקנין דהתחלת מלאכה לא הוי קנין אם כן מאי קא מקשו התוס' מההיא דהאומנין אלא ודאי דס"ל להתוס' דההיא דפ' האומנין איירי אפילו כשנגמר קנינו כראוי ואפ"ה יכול לחזור בו אפילו קבלן דהתם בהאומנין איירי בין בפועל בין בקבלן כדמוכח שם בסוגיין. וגם מדברי ר"י הביא דבריו הרב מוהר"ר בצלאל בחדושיו לפרק הזהב נראה דלא פסיקא ליה מלתא לומר שאין הקבלן יכול לחזור בו שכתב על סברת ר"ת הנז"ל ור"י בעל התו' השיב עליו ואמר דלא גרע מע"ע שמגרע מפדיונו ויוצא ואע"פ שיש לחלק דהתם משום דכתי' עבדי הם אבל קבלן שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו עבד אלא קבלן אפ"ה מהכא לא ש"מ עכ"ל ולפ"ז נרא' שאין לנו כח לכוף לקבלן שלא יחזור בו מיהו יוכל לעכב ב"ה כלי אומנתו ולשכור אחרים כמ"ש הרמב"ן והרשב"א הביאן ה"ה בפ"ט משכירות ומהר"ר בצלאל בחידושיו לפרק האומנין יע"ש הן אמת שהנ"י בפרק הזהב ובחי' ר"ב ז"ל שם לא כתבו אלא שהוא יכול לעכ' המספריי' עד שיספרנו והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו וכ"כ הריטב"א שם וז"ל ואלו משך לתספורת קניא למלאכתו ומעל יע"ש ועיין עוד בחי' ר"ב בפ' האומנין דף ק"ע בד"ה כשבאת חבילה וכו' וז"ל וא"ת אמאי לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן וי"ל דשאני הכא שספסידוהו ועוד י"ל דמיירי הכא שהפועלים הקנו לו בגוף החבילה וכו' דמכל זה נראה שהם חולקים על סברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וכל זה שכתבנו הוא בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבוד אחד פועל וא' קבלן אינו יכול לחזור בו כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ואין להקשות ע"ז מההיא דאמרינן בפרק הגוזל בחדא דף קי"ו גבי ההיא ברייתא דקתני שיירא שהיתה הולכת במדבר וכו' דמוקי לה תלמודא שם בפועלים וכי אמר לעצמי אני מציל הרי הדר ביה והציל לעצמו ואי אמרת דבדבר האבד אין פועל יכול לחזור בו מדינא כי הדר ביה מאי הוי והלא אין לך דבר האבד גדול מזה דהתם מיירי כשאינם יכולים להציל כמו שפירש"י ז"ל וכבר נתייאשו הבעלים מהם אלא שהפועלים מסרו את עצמם והצילו:
ודע דהא דאמרינן דבדבר האבד אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו שוכר עליהן או מטען נחלקו בו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהרמב"ן ס"ל דאפי' אם לא היה ב"ה מוציא פועלים מתחלה הוי דינא הכי והרשב"א ס"ל דהיינו דוקא כשהיה מוצא בתחילה בשעה שנשתכרו אלו ועכשיו אינו מוצא אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים עיין בב"י סי' של"ג והגהת אשירי כתב כסברת הרמב"ן וכתב עוד דהיכא דהיה מוצא ב"ה פועלים מתחלה חייב לשלם לו כל הפסידו יע"ש ובזה נראה דאף הרמב"ן ז"ל לא ס"ל הכי למדקדק בדבריו וכ"ת אמאי אינם משלמין לו כל הפסידו ומ"ש מב"ה שאם גרם להפסיד לפועלים שחייב נראה דה"ט משום דלא הוי אלא גרמא בניזקין וב"ה חייב הואיל וקביל עליה לשלם משא"כ בפועלים שלא קבלו עליהם לשלם וכ"כ המרדכי בפ' הגוזל קמא סי' קט"ו יע"ש והריטב"א ז"ל תירץ זה באופן אחר עיין בחי' ר"ב ז"ל ריש פ' האומנין ובפ' א"נ דף קס"ג ומתוך דבריו שם נרא' דס"ל כסברת הרשב"א ז"ל:
וראיתי למהרי"ק הביא דבריו מור"ם בסי' של"ג דס"ל דכל זה דאמרינן דבדבר האבוד שוכר עליהן או מטען היינו בפועל העושה בשכר אבל פועל העושה בחנם יכול לחזור בו אפי' בדבר האבוד יע"ש ולע"ד אנ"כ וראיה לדבר ממ"ש ההגהת אשירי בריש פ' השואל ובפ' מרובה וז"ל ואדם המשאיל עצמו לדבר האבוד משאמר הריני שאיל לך לכך וכך זמן תו לא מצי הדר ביה ואם אינו דבר האבד לא גרע מפועל שיכול לחזור בו בדבר שאין אבד ודוקא שאמר בזה הלשון הריני שאול לך אבל אם אמר הריני מקבל עלי לעשות לו כך וכך לא ורפיא בידי עכ"ל האמנם דברים אלו צריכים ביאור דאי איירי בענין שזה גרם לו הפסד וכגון שמתחלה היה מוצא אחרים לעשותה ועכשיו אינו מוצא ומשום הכי נשתעבד זה באמירה בעלמא לעשותה שעפ"י דבורו סמך ולא שכר פועלים אחרים ומתחייב זה כי היכי דמתחייב ערב למלוה שעפ"י דבורו הוציא זה את ממונו א"כ כי נמי לא אמר הריני שאול לך אלא שאמר הריני מקבל עלי לעשות אמאי מצי לחזור מכיון שהוא גרם לו הפסד ואי איירי כשזה לא גרם ההפסד וכגון שמתחלה ג"כ לא הי' מוצא אחרים לעשותה וס"ל כסברת הרשב"א הנ"ל א"כ כי נמי אמר הריני שאול לך אמאי לא יוכל לחזור והלא דברי' לא עבדי קנין ונראה דאיירי אפי' כשהיה מוצא אחרים מעיקרא וע"י שהבטיחו זה לעשותה לא בקש אחרים ומשום הכי נשתעבד זה לעשותה וכל זה כשאמר הריני שאול לך שהקנה את גופו לחברו ותו לא מצי לחזור ואפי' לתבוע ממנו שכר שכבר נשתעבד גופו לעשות' בחנם וגופו קנוי לב"ה. אבל כשאמר הריני מקבל עלי לעשות שלא הקנ' גופו לב"ה ה"ז יכול לחזור בו ולומר איני רוצה לעשות בחנם אלא בשכר וגם מדברי הריטב"א בר"פ האומנין נראה דאפי' עושה עמו בחנם אינו יכול לחזור בו שכתב ז"ל והטעם בתשלומין אלו ממה שאמרנו למעלה דכל שהבטיח לחבירו וסמך חבירו עליו ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד חייב לשלם יע"ש ואין לומר דהתם איירי בעושה בשכר דבפ' איזהו נשך בדף הנ"ל כתב ז"ל ומורי הרב תירץ דהכא אע"פ שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד מהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עלי' ונתן לו ממונו משתעבד לי' מדין ערב וזה ענין שכירו' פועלי' דפרקין לקמן שחייבין לשלם לב"ה מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבע"ה חייב לשלם להם מה שמפסידין ידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו יע"ש מדבריו אלו מוכח דאפי' העוסק בחנם חייב לשלם וגם מדברי הטור סי' שמ"ו מוכח דס"ל דאפי' פועל שעוסק בחנם גופו קנוי לבע"ה כל כמה דלא הדר בי' שכתב ז"ל הרב השונה לתלמידיו אם הוא צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו אז הרב הוא שאול להם ואפי' שלא בשעת לימוד כיון שצריך ללמוד עמהם בכל עת שירצו יע"ש ואם איתא לסברת מהרי"ק כל שהרב עושה בחנם אינו חייב ללמוד עמהם בכל עת שירצו ולא דמי למקרי דרדקי דכתב הרא"ש ז"ל דאפי' שלא בשעת מלאכ' חשיב שאל' בבעלים דהתם שאני שכיון שנוטלין שכר לא מצו לאישתמוטי מלעשות המלאכ' כל כמה דלא הדר ביה אלא ודאי נראה דאפי' אם הפועל עושה בחנם כל שהתחיל במלאכ' ה"ז הקנה את גופו לבע"ה
וראיתי להרב בש"ך ז"ל שכתב על דברי מהרי"ק דהיינו דוקא שיכול לחזור ולומר איני עושה בחנם אלא בשכר אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר רצה זה לעשותו צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי אלו דבריו ז"ל, ולע"ד נראה מתוך דברי מהרי"ק דס"ל דאפי' אם זה רוצה ליתן לו שכר ולא רצה זה לעשותו לא מחייב לשלם לו הזיקו ודינא דגרמי ליכא כמ"ש הרב מהרי"ק שם וז"ל ואע"ג שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן שמעון הוא דאפסיד אנפשי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' דילמא הדר בי' ראובן והכי פי' דבשלמא פועל העושה בשכר דכל כמה דלא הדר ביה ידו כיד ב"ה ומאי דמצי הדר בי' אינו אלא מגזרת הכתוב משום הכי בדבר האבד שאין יכול לחזור בו כשרוצה לחזור בו שוכר עליהם או מטען מאחר שחוזר בו שלא כדין דמה הי' בידו של ב"ה לעשות אמנם בפועל העושה בחנם מדינא יכול לחזור בו דאין ידו כיד ב"ה ואין לחייבו מדינא דגרמי כיון שאינו מחויב לעשות וב"ה הוא דאפסיד אנפשיה דהו"ל לאסוקי אדעתיה. העולה מכל האמו' דאפי' בעושה בחנם אם אמר הריני שאול לך לא מצי לחזור ואפי' לתבוע ממנו שכר שכבר נשתעבד גופו לעשות' בחנם וגופו קנוי לב"ה ואפשר שאף מהרי"ק ז"ל יודה בזה. אבל כשאמר הריני מקבל עלי לעשות שלא הקנה גופו לב"ה ה"ז יכול לחזור ולומר איני רוצה לעשות בחנם אלא בשכר וכמ"ש הש"ך. (א"ה כל מ"ש לעיל הע"ז סדרתיו לפי ע"ד כי לא מצאתי בדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל כי אם רמז דברים):
סימן ז
בעל הבית ששכר משרתת אם יכולה המשרתת לחזור בה תוך הזמן. וראיתי להרב ת"ה ז"ל שכתב דאפשר דזה מיקרי דבר האבד שכיון שב"ה ואנשי ביתו לא הורגלו במלאכה ואם יעשה על ידם יארע להם תקלה ה"ז אינה יכולה לחזור ע"כ ולע"ד נראה דאפי' בלא טעמא דתקלה מיקרי דבר האבד דכיון דב"ה ואשתו אינם מורגלים לעשות מלאכת דידהו ע"י ועכשיו שחוזר המשרתת מלעשו' מלאכתם יתאחרו ה"ז מיקרי דבר האבד ולא גרע מהשוכר הפועל להביא חלילין שאע"פ שלא יביא אין כאן הפסד ממון כיון שמתאחרין מעשיו לא מצי לחזור וכמ"ש הריטב"א זלה"ה דלא מיקרי דבר שאינו אבד אלא כשיכול להמתין במלאכתו עד שימצא פועלים:
איברא דכל זה אינו אלא כשהי' הב"ה מוצא תחלה פועלים אחרים אבל אם לא היה מוצא תחלה משרתת אין זה מיקרי דבר האבד וכמו שכתב הרשב"א ז"ל והטור וכן נראה לדקדק מפירוש רש"י שכתב בפירושא דמתני' דבדבר אבד אינם יכולים לחזור משום דעליהן סמך יע"ש. איברא דלפי זה קשה דאי איירי כשהי' מוצא אחרים תחלה אם כן כי חזרו בהם אמאי לא ישלמו כל הפסדו מדינא דגרמי ולא על הרשב"א לבד תלונותינו כי גם על הרמב"ן שחולק עליו ויהיב טעמא משום דאין אדם רואה ממונו מאבד ושותק והיה טורח בתר פועלים ומטפי להו אגרייהו קצת ובודאי הוה משכח ולפי דבריו נמי עדיין הקושיא במקומה עומדת ומתוך כך היה נראה דהאי דינא דדבר האבד איירי אפי' כשלא היה מוצא פועלים אחרים תחלה והא דשוכר עליהן עד כדי דמיהן ואף על פי שלא גרמו הם בהפסדו היינו טעמא משום דכיון דהתחילו במלאכה צריכים הם לעשות או שוכר עליהם וכמ"ש בהגהת מהרי"ח ז"ל:
אבל לע"ד עם שאיני כדאי להשיב אין פי' מחוור דאי איירי בשלא גרמו הם הפסד מתחלה וכמ"ש א"כ אמאי שוכר עליהם אפי' כשלא התחילו עדיין במלאכה כיון דלא נגמר קנין השכירות והא ודאי דמתני' דקתני שוכר עליהם איירי אפי' שלא התחילו עדיין במלאכה כמו שכתבו הרא"ש והראב"ד ז"ל וכן כולם ומתוך דברי הרמב"ן ז"ל נראה דחזרת פועלים לא מיקרי דינא דגרמי לחיובינהו בכל מה שהפסיד בע"ה אלא גרמא בנזיקין חשיב ולא דמי לחזרת בע"ה שכתבו התוס' דאם הי' מוצא פועל בבוקר להשכיר עצמו ועכשיו אינו מוצא דחשיב דינא דגרמי כיון שע"י נתבטלו אותו היום וההיזק נעשה מידו שעל פי דיבורו לא נשכרו במקום אחר וחשיב כאלו סגר את חבירו בחדר ולא הניחו לעשות מלאכה אבל בחזרת פועלים אין ההיזק נעשה מיד אלא אח"כ והוי גרמא בנזקין והא דשוכר עליהן עד כדי שכרן ה"ט משום שעל שיעור זה הבטיחוהו מעיקרא וכמ"ש הריטב"א בחידושיו ומדברי המרדכי ז"ל בפרק הגוזל קמא נראה כן שכתב דאף חזרת ב"ה דמשלם ה"ט משום דקבל עליו לשלם וכל גרמא בנזקין חייב כל היכא שקבל עליו לשלם וכן נראה שהוא דעת הריטב"א ז"ל ועוד צ"ל דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל והטור דהאי דינא דדבר האבד דשוכר עליהם עד כדי כפל שכרם ומפסיד הפועל ה"ד בשאינם נמצאים פועלים אחרים לגמור המלאכה בשכרן אבל אם מוצא פועלים אחרים אע"פ שהם ביוקר אין זה מיקרי דבר האבד שהרי כתב דאם מוצא פועלים וא"ל צא ושכור פועלים מאלו אין לו עליו אלא תרעומת ושמין לשכיר יום שעשה מפני שידו על העליונה, וא"כ בנ"ז אם נמצאת משרתת אחרת אע"פ שהוא יותר ביוקר כיון שאינה נוטלה אלא כדי שכר פועלים אחרים לא מיקרי דבר האבד ויכולה לחזור בה:
איברא דעדיין איכא לאצדודי ולומר דעכ"ז לא מצית לחזור בה מכיון דהמשרתת הזאת חזרה בה מחמת שנותנין לה ביותר במקום אחר ורוצה היא לעשות מלאכה עדיין אין שומעין לה לחזור וכמ"ש הטור ז"ל בשם ר"י דה"ד כשחוזר בסתמא אבל אי חוזר בו מחמת יוקרא אין שומעין לו ונראה דטעמו משום דשכיר יום דחוזר ה"ט משום דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים אם כן דוקא כשחוזר בו בסתמא תלינן שאינו רוצה לעבוד עוד אבל בחוזר בו מחמת יוקרא גלי דעתיה דניחא ליה בעבדות ומשום הכי אין שומעין כן נראה לע"ד וכ"פ הב"ת וכ"ש בנ"ד שעשה מעשה ונכנס לשרת אצל שמעון (א"ה עיין במהרי"ט ז"ל בחי"ד סי' ן' בסוף דבריו) ואע"ג דלכאורה היה נראה לדקדק משמעתין דאפי' אם חוזר בו מחמת יוקרא שומעין לו דקאמר שם אברייתא דאם יגמרו מלאכתם ויטלו ב' סלעים דאיירי בדאייקר עבידתא ואימרו פועלים וכו' משמע דמחמת יוקרא הוא דהדרי ואפי' הכי שומעין להן דאם לא כן מה היו מרויחין בחזרתן איכא למימר דס"ל דכל בסתמא תלינן לומר שאינם רוצים אלו לטרוח ומאי דקאמר ואייקר עבידתא כו' לאו משום יוקרא הוי אלא מילי מילי קאמר דאיירי בדאיקר עבידתא ואחר כך חזרו בהם שלא מחמת יוקרא ובהכי אתי שפיר מאי דקאמר בתר הכי מהו דתימא מצי אמרו ליה כי מפייסנא אדעתא דטפי לן אגרא קמ"ל דא"ל אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה ואי ס"ד דאיירי כשחזרו בהם מחמת יוקרא ואזל ב"ה ופייסינהו היכי מצי אמרו אדעתא דטפי לן אגרא מפייסינן והלא לא חזרו אלא מחמת שפייסם בדברים ובתחינות ולא דמי להא דתניא בתוספתא זה אומר במנה וזה אומר במאתים דאם הלוקח תבע את המוכר יעשה דברי המוכר דהתם לא ביקש ממנו בפיוסי' אלא שתבע ממנו המקח אבל הכא שנכנס עמו בדברי פיוסים ונתרצה הדברים מוכיחים שנתפייס לדברי הלוקח אבל מדברי הריטב"א ורבו אין נראה כן אלא אפי' בחוזר מחמת יוקרא שומעין לו ותפס דברי הגמרא כפשטן. ומטעם אחר יראה דבנדון דידן אינה יכולה לחזור דהא ודאי ידוע שאין טיפולה של בית שוה בכל הזמנים אלא הכל לפי הזמן ולפי רוב המעשה ובזמן הרגל הרי המלאכה מרובה כדי לבער החמץ מן הבית וכיוצא וכיון שכן יכול הבעל הבית לעכב על המשרתת שלא תחזור בה בתוך זמנה וכדתניא בפ' הרבית המקבל בהמה דקה מחברו מטפל בה י"ח חדש ואם בא לחזור תוך זמנו בע"ה מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת:
ומי ששכר מניקת להניק את בנו אם יכולה לחזור תוך עיין בתשובת הרשב"א בספר ת"א סי' ע"ב דנראה דיכולה לחזור בה ולכאורה נראה דאם אינו מוצא מניקת אחרת להניק ה"ז חשיב דבר האבד ואת"ל דיכולה לחזור בה כל שהקנה גופה לחלבה אינה יכולה לחזור וליתן החלב לאחר שהרי כבר קנוי לראשון:
סימן ח
מי שלוקח שכר כדי להיות עד אי שרי נראה מדברי הרשב"א בתשו' דשרי אבל ראיתי למהר"ר שמחה הכהן ז"ל שכתב דמה שהתיר הרשב"א אינו אלא שכר הליכה שהולך להיות עד ושכר טרחו קא שקיל אבל שכר עדות עצמו אסור והביא ראיה מההיא דפרק שני דייני גזירות דקאמר שם לא רצו מוסיפין להם שכר אטו ברשיעי עסקינן ופירש"י ברשיעו שנוטלין שכר כדי להיות דיין והוא הדין נמי אם נוטל שכר כדי להיות עד ואע"פ שאינו מחויב להיות עד דאותם החכמים גם כן לא היו מחוייבים להיות דיינים קבועים ואפי' הכי אסור להם לימול שכרן יותר מכדי חייהן עכ"ל. ולע"ד אין דבריו נראין אצלי ול"ד עדות לדיינות דגבי עדות בשעה שנעשה עד לא קא עביד שוב מצוה כדי שיהא אסור משום שכר מצוה מה שאין כן בדיינו דאפילו אי אינו מחוייב להיות הוא דיין מכל מקום אסור למישרי שכר על ההוראה משום דהוראה גופיה מצוה היא ואע"ג דבעלמא כשעושה מצוה שאינו מחוייב בה מצי למישקל אגרא אף על המצוה בה"ש הטור בח"מ סי' רס"ז שכר לימוד והוראה שאני משום דכתיב ראה למדחי אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם. ונראה שלזה כיון רש"י במס' בכורות אמתני' דהנוטל שכר לדון ולהעיד בעי תלמודא מנ"ל דאסור ופירש רש"י ז"ל מנ"ל דאסור ליטול שכר הוראה ולימוד ע"כ ולכאורה איכא למידק דמהאי קרא ליכא למילף אלא שכר הוראה ולימוד אבל שכר שאר מצות מנ"ל דאסור אלא נראה אה דהא ודאי פשיטא ליה דשכר מצות אסור היכא דמחויב בהם אבל שכר הוראה ולימוד שאינו מחוייב בהם היכא שהוא רוצה ללמוד לעצמו מנ"ל דאסור ליטול שכר: