מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות מוכר דבר שלא בא לעולם · סימן ג
מי שמכר חפץ לחברו כדי שיתן לו חפץ אחר בשבילו ולא היה באותה שעה ברשות הלוקח אותו החפץ:
תשובה כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות מכירה ז"ל אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין ברשות מוכר חייב לקנות ואם חזר מקבל מי שפרע וכתב הבכ"מ ז"ל דמנין לו לרבינו כן דמההיא דפרק איזהו נשך ליכא ראיה דההיא לענין איסור רבית איתנייא יע"ש. וראיתי מי שכתב דמפירוש רש"י ז"ל בריש פרקין שכתב ז"ל כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא ה"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע וכו' נראה דס"ל כן וה"נ מוכח מההיא דאמרינן האי מאן דיהיב זוזי אתרעא צריך לאתחזויי לבי דרי וכו' ופריך למאי אי למקנא וכו' אלא לקבולי עליה מי שפרע עכ"ד. (א"ה עיין בס' בני אהרן סי' צ"ז) ואנכי לא ידעתי מכל זה ראיה דהכא איירי כשהפירות ברשותיה דמוכר ושייך בהו מי שפרע אבל היכא דליתנהו פירי ברשותיה דמוכר מנא לן דקנה לענין מי שפרע וכ"ת אי ליכא מי שפרע אמאי שרי לפסוק והא משמע מפירוש רש"י בא"נ דף ס"ג ע"א דהיכא דיש לו דבהכי מיירי ברייתא דר' אושעיא לא שרי אלא מטעם דקנה לענין מי שפרע זה אינו קושיא דע"כ לא אצטריך רש"י להאי טעמא אלא בבא לחוב בדמיהם שאין לו עכשיו מעות אבל בפוסק על המעות התם טעמא אחרינא איכא משום דא"ל שקול טובותיך ושדייא אחיזרי (א"ה עיין בשיטת ר' בצלאל ז"ל דף קמ"ג ע"ג ד"ה רבה ור"י דאמרי תרווייהו וכו' יע"ש) וכן צ"ל לפי מ"ד שהביא הרב בעל התרומות ז"ל שער מ"ו ח"ד דס"ל כמ"ש מרן ז"ל אמנם נראה לי ראיה לדעת רבינו מההיא דאיתא בפרקין דף ע"ד ע"א בעובד' דאמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא ופריך כמאן אי כר"מ הא אמר עד שיעשו אי כר"י האמר אע"פ שאין לזה יש לזה ומשני לעולם כר"י ובאתרא דאמימר עשיק עפרא אי דמעיילי סמכא דעתיה ואי לא לא סמכא דעתיה ומדקאמר סמכא דעתיה או לא סמכא דעתיה נראה דלענין מי שפרע איירי כמו שפירש רש"י משמע מהכא דכל דבר שמצוי הרבה ה"ז סומך עליו וקנאו לענין מי שפרע ואפי' כי ליתיה ברשות מוכר:
ובנדון דידן נראה לע"ד דחייב שמעון לאוקומי החטים לראובן ואע"פ שלא היה לו חטים בשעת העסקא ואע"ג דבעלמא נפסק על שער שבשוק ונתן הדמים לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע ואפילו היו לו חטים למוכר התם שאני משום דמעות אינם קונות אבל בנ"ד שמכר לו חפצים כדי שיתן לו פירות הרי זה שמעון משעה שמשך החפצים נתחייב לתת לו כ"כ חטים כמו שהתנה עמו ונהי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל אדם מחייב עצמו בדבר שלב"ל. ומנא תימרא דכל כה"ג אינו אלא שמתחייב עצמו ומועיל מההיא דכתבו הפוסקים והביאו הרב נ"י ז"ל בפרק הזהב גבי מאי דמפרש תלמודא התם דמאי דקתני מתני' הזהב קונה את הכסף ה"ק הזהב מחייב את הכסף דבמשיכת הזהב נתחייב זה לתת לו הכסף כמו שהתנה עמו אם ישנות ישנות ואם חדשות חדשות ולמדו הראשונים מהכא דהכא דהוא הדין אם מכר לו חפץ כדי שיתן לו כור חטים הרי זה נתחייב לתת לו חטים כמו שהתנה:
וראיתי מי שרצה לפרש ולומר דמ"ש הנ"י שחייב לתת לו חטים כמו שהתנה היינו אם רוצה לקיים המקח אבל לא שיחויב לתת לו חטים ע"כ והביאו לזה משום דהוקשה לו ממ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בפ"ב דעבודת כוכבים גבי אתנן והא מחסרא משיכה דמכאן יש ללמוד דהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים בשכרו שאינו חייב לתת חטים דוקא כיון שלא משך ובנתינת דמים סגי דאלמא שאין אדם מתחייב לתת חטים דוקא עד שימשוך. ולע"ד מי שפירש הכי אגב שיטפיה לא דקדק בה דשכירות פועלים אינו אלא כנותן הדמים וכמ"ש הכ"מ ז"ל בה' א"מ פ"ד ומשום הכי לא מתחייב לתת החטים כיון דאין מעות קונות כלל ואפילו לחייבו למוכר וכמ"ש הכסף אינו קונה את הזהב ופי' דהאי קונה רוצה לומר מתחייב. אבל נתינת הפירות או החפץ מחייב ליתן כל מה שהתנה בין כסף בין שוה כסף ואפילו לא היו בידו ואין לומר דהא דשרי לפסוק על שער שבשוק היינו היכא דנתן דמים משום דבדמים אלו יכול ליקח בהם חטים אבל נתן לו חפצים לא זה אינו דבהדיא כתב הנ"י ז"ל בר"פ א"נ בשם הרשב"א ז"ל דבזביני אפילו אם נתן לו יין בשביל חטים שרי לפסוק ועיין בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' רכ"ה שנראה מדבריו שכמו שמעות קונות ד"ת כמו כן בקבלת המעות מתחייב לתת מה שפסק עמו ואף אם לא היה אז ברשותו וצ"ל לפי זה דבתר דאמרו חכמים שלא יקנו המעות זולת לענין מי שפרע כמו כן לא מהני נמי החיוב אלא לענין מי שפרע: