מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה מהפקר · סימן ז
יאוש אי הוי כהפקר. ראיתי להתוס' בפרק מרובה דף ס"ו ע"א שכתבו דיאוש לא הוי כהפקר דא"כ אפילו בתר דאתי לידי' באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמרינן בפרק השולח נתייאשתי מפ' עבדי דלא בעי גט אי אמרי' דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור לאו משום דכי מתייאש הוי הפקר אלא ה"ק כי היכי דבהפקר א"צ גט שחרור לפי שאין רשות רבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו עכ"ד. אבל מפירוש רש"י ז"ל שם דף ט"ל מוכח בהדיא דיאוש הוי לשון הפקר ופשטא דשמעתין מוכח הכי דמשמע דאיירי אפילו בעבד שהוא תחת ידו דכל שאמר נתייאשתי יצא לחירו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ואם איתא דיאוש לא הוי לשון הפקר אמאי מהני דאין יאוש מועיל אלא בדבר האבוד אבל בדבר שאין ראוי להתייאש אי לא הוי לשון הפקר נראה ודאי דלא מהני. ומה שהקשו התוס' ז"ל דא"כ אפי' בתר דאתא לידי' באיסורא אמאי לא יקנה מן ההפקר נראה דפשיטא להו דאם הפקיר הנגזל מה שנגזל ממנו דהוי הפקר וזה תימא דהא מסיק רבא לקמן בפרקין דכמו שאין הנגזל יכול להקדיש מה שביד הגזלן לפי שאינו ברשותו כמו כן אינו יכול להפקירו יע"ש בשמעתין דצנועין דף ס"ט וכ"ת עדיין תקשי לן דאשכחן דיאוש מועיל אפי' בדבר שאינו ברשותו דהא אפילו במלוה שניתנה להוצאה אשכחן דמועיל יאוש כדאמרינן בפרק כל הגט דף ל' אמתני' דהמלוה לעני כדי להפריש עליו מחלקו דקתני עלה נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם שאין מפרישין על דבר האבוד איכא למימר דיאוש כי האי גוונא עדיף מהפקר שכיון שהוא קרוב לאיבוד אסח דעתיה ממנו ונתייאש והא דגבי גזלן אינו מועיל אפילו יאוש ה"ט משום דבאיסורא אתא לידיה דאי הוו ידעי בעלים בגזלן לא הוו מתייאשי ומדינא לא היה זה חשיב הפקר ואפילו באבידה כיון דבע"כ מתייאש ושלא מדעתו אלא דהתורה התירה היאוש באבידה משום דבהיתרא אתא לידיה אבל בגזילה דבאיסורא אתא לידיה לא ומתוך מה שכתבתי למדנו דאין יאוש מועיל בחוב אלא בדבר שראוי להתייאש כגון דהוי דבר האבוד וכן פירש רש"י ז"ל בפרק כל הגט שכל יאוש הוי דבר האבוד אבל בדבר שאינו ראוי להתייאש אין יאוש מועיל בו אפילו אמר נתייאשתי מחוב פ' דאין לשון זה מועיל אלא מדין הפקר דהוי כאלו מפקיר אותו וכבר כתבתי דאין הפקר מועיל בדבר שאינו ברשותו וכ"כ מהרי"ק בשורש ג' ודלא כמהרי"ט בתשו' בח"א: