מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה מהפקר · סימן ו
מי שזרק כלי לשברו מתוך כעסו וקדם אחר והצילו וטוען כבר זכיתי אני מן ההפקר וזה טוען אני לא הפקרתי אותו אלא הייתי רוצה לשברו להניח דעתי:
תשובה איכא פלוגתא באבידה מדעת אי חשיב הפקר אי לא דהר"מ ז"ל והרמ"ה ס"ל דלא הוי הפקר והטור בסי' רס"א כתב דהוי הפקר ואיברא דסוגייא דשמעתין ר"פ אלו מציאות הכי ריהטא דמקשה לאביי דאית לי' יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו והא לא ידע דנפל מיניה ומוקי לה במכנשתא דביזרי דאביד' מדעת היא מוכח בהדיא דאבידה מדעת הרי היא הפקר. אמנם בפרק הספינה דף פ"ז לא משמע הכי דאמתניתין דהשולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ושיבר את הצלוחית חייב ור"י פוטר פריך עלה בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי להודועי לי' שדריה וכו' אלא צלוחית אבידה מדעת היא ומוקי לה שנטלו חנוני למוד בה ונתחייב בהשבתה. אלמא אע"ג דאבידה מדעת היא לא חשיב הפקר דא"כ כי נטלה למוד בה מאי הוי. ובפרק כיצד הרגל דף כ"ו אמרי' זרק כלים מראש הגג ובא אחר ושברם ה"ז פטור ופי' רש"י ז"ל שזרקו בעל הכלי ואפ"ה לרבא אם בא אחר ושברם הרי זה חייב:
איברא דראיתי להרא"ש ז"ל שם חולק על פירוש רש"י ז"ל דאי בעל הכלי זרקו ה"ז הפקר והוי אבידה מדעת יע"ש ובפרק נגמר הדין אמרו הי' אביו ואמו זורקין כליו על מטתו מצוה על אחרים להצילם אלמא דהזמנה לאו מלתא ומשני שאני התם דמחמת מרירייהו זרקו להו הרי דאפילו לס"ד דמקשה דלא הוה ידע לטעם מרירייהו הי' מצוה על אחרים להצילם משום השבת אבידה וכמו שפירש רש"י ז"ל. איברא דלפירוש רש"י ז"ל קשיא לי דכיון דהוי אבידה מדעת לית ביה משום השבת אבידה ואילולי פירושו הייתי מפרש דלאו משום השבת אבידה אמרו אלא משום בל תשחית מטו בה והכי משמע בתוספתא:
וליישב דברי הרמב"ם והרמ"ה ז"ל דס"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר מההיא דמשני תלמודא במכנשתא דבזרי עסקינן דאבידה מדעת היא והוי הפקר נראה דהרמב"ם והרמ"ה מפרשי לה הכי דטעמא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דבאיסורא אתא לידי' כלומר הרי היא ככל אבידה שנתחייב בהשבתה ויאוש דאחר כך לא מהני דברשותא דמרי' קאי אלא שאינו יודע למי יחזיר עד שיבא אליהו זל"ט וכל שבא אליהו ואמר של פלוני היא צריך להחזירה ואפשר דה"ה אם נאמן אצלו כבי תרי דחייב להחזירה לצאת ידי שמים וכאות' שאמרו בקדושין אי מהימן לך זיל אפקא לצאת ידי שמים ובאבידה מדעת אפי' אתיא לידיה לא מתחייב בהשבתה דהרי היא כמונחת על גבי קרקע ויאוש דאחר כך מהני ועיין בהרמב"ן בספר המלחמות פרק אלו מציאות כדפי' ומש"ה יאוש דאחר כך מועיל ולא חשיב דבאיסורא אתא לידי' מכיון דלא נתחייב בהשבתה ועוד איכא למימר דהרמב"ם ז"ל איירי בדבר שיש בו סימן דכל שיש בו סימן אין זה מתייאש ממנו וכי אמרו בגמרא הרי אלו שלו היינו בדבר שאין בו סימן דודאי ה"ז מתייאש ממנו עיין בתוס' בפ' כיצד הרגל דף ך' ד"ה אפקורי קא מפקר להו יע"ש ונראה על פי דבריהם דיש חילוק באבידה מדעת בין היכא דגמר בדעתו לאפקורי כגון ההיא דפרק אלו מציאות דאנן סהדי דקב' בד' אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו דבכה"ג הוי הפקר גמור ודאי אבל כל דליכא אומדנא כ"כ לא הוי הפקר לגמרי ולענין נדון דידן נראה דכ"ע יודו דלא הוי הפקר כיון שהשליכו מתוך כעסו ולא חשיב אבידה מדעת ולפי מה שפירש רש"י ז"ל יראה דבנ"ד מצוה על אחרים להצילם וכ"ש שיכול לומר אני לא הפקרתי אותם אלא רצוני הי' להניח כעסי: