מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה ומתנה · סימן מ
גרסינן בפרק יש נוחלין דף קכ"ה ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתראה לירתי הוה ליה ברתא דהות נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעלה קא תבע אמר רב הונא לירתאי ואפי' לירתי ירתאי ורב ענן אמר לירתאי ולא לירתי ירתאי שלחו מתם הלכתא כותי' דרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמי' דאלו ר' ענן סבר אע"ג דהוה ליה ברא לברתי' לא ירית ולא היא דאלו הוה ליה ברא לברתי' ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי א"ר אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ופירש רשב"ם ז"ל ורב ענן אמר לירתי וכו' ה"ק ובתראה לירתאי לאותם יורשים שיהיו לי בעולם בשעה שתמות הזקנה אני נותן את נכסי כגון אם היתה בתו קיימת או אחיו דכל אלו אני קורא בהם ירתאה שמכחו הוא בא ליורש אבל לא בן בתו שמכח בתו הוא בא ליורש עכ"ד:
וראיתי למהרי"ל ז"ל שהק' דה"ק דאחיו מכחו הוא יורש והלא אין הדבר כן דאחין ג"כ אינם יורשים מכח האח אלא מכח אביהן דהיכא שמת בלא זרע חזרה ירושה לאביו בקבר ואח"כ בני אביו דהיינו אחיו יורשין זכות אביהם וכמו שפירש הוא ז"ל גבי מתני' דאב קודם לכל יוצאי ירכו עכ"ד ולע"ד לא קשה מידי דע"כ לא איצטריכו להאי טעמא אלא היכא דאבי אביו קיים כיון דהוא קודם לכל יוצאי ירכו צריכים אנו לטעם דאחין יורשין זכות אביהן אבל אם כבר מת הרי ליכא שום יורש כי אם האחים לבד ומכחו הוא דקא ירתי. ולכאורה נראה מדברי רשב"ם ז"ל דכשאמר אחריך ליורשי ליורשיו שהיו בשעת המתנה נתכוון ובאותה שעה ברא דברתא לא היו יורשיו ומשום הכי קאמר רב ענן שאלו הוה לי' ברא לא ירית ולפי זה יש לתמוה על מהרח"ש ז"ל שכתב בסי' כ"ח שראובן שנתחייב מעכשיו שאם ימות שמעון בחייו לתת ליורשו סך מה שמעולם לא נתחייב אלא ליורשי שמעון הנמצאים אחר מותו לא לעומדים אחר מותו בקבר עכ"ד ומסוגיא דידן מוכח איפכא כמו שכתבתי וכבר ראיתי בס' נ"מ דף קצ"ב ע"ג גמגם על זה יע"ש ולע"ד נראה דנדון מהרח"ש שאני דקאמר שאם ימות שמעון בחייו לתת ליורשיו סך מה דהרי פיר' דבריו דליורש אחר מיתתו קאמר מה שאין כן בההיא עובדא דסבתא דקאמר ובתרא' לירתי ודאי דאי הוה שכיבא סבתא בחיי הנותן ובחיי הבן הוו חוזרין הנכסים לבן אע"ג דעדין אינו יורשו שהרי אביו קיים אלא ודאי ה"ק בתראה לירתאי למי שהוא ראוי ליורשו קרי ירתאי:
ומ"מ למדנו מדברי רשב"ם ז"ל דכשאמר לירתאי היינו שהיה קיים בשעת המתנה ואפי' למאי דמסקינן לירתאי ולירתי ירתאי האי ירתי ירתי היא דהוה קיים בשעת המתנה אבל אם לא היה עדין בעולם אלא שנולד אח"כ לזה לא נתכוון ליורשו וזה נלמד מדברי הר"ן ז"ל דכתב לפי גירסת רב אלפס ז"ל דגריס ובתראה לירתי דנ"מ דאי לא אמר ובתראה לירתי בן הבת היה יורש אותה והשתא דאמר ובתראה לירתי אפי' הו"ל ברא לברתא לא ירית עכ"ד. ולכאורה קשה דבגמרא מסיק דאלו הוה ליה ברא לברתא ירית. אלא ודאי דכשאמרו ברא דברתא ירית היינו שהיה הבן בעולם בשעת המתנה אבל אם עדין לא היה בעולם בשעת המתנה לזה לא כיון דלמי שהוא יורשו בשעת המתנה קאמר:
ראיתי להרשב"א ז"ל במיוחסות סימן מ"ה שלמד מסוגייא דידן דהא דאמרינן נכסי לך ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשי ירושה אין לה הפסק אם כתב בשיור מעכשיו אין ירושה זו מופסקת אלא מעכשיו נתנה הנכסים ליורשים והיינו דרב הונא דאמר גבי סבתא דהבעל יורש משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי עכ"ד. וק"ל מההיא דאמרינן בפרקין אמר רב הונא ש"מ שאמר נכסי לפ' אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ואמרו שם דנ"מ לדר' עויא דקאמר האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ע"כ ולפי סברת הרשב"א קשה כיון דרב הונא סבר דכל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי אין ירושה זו מופסקת שהרי מעכשיו נתנם הנכסים כמ"ש הרשב"א ז"ל ויש ליישב ולומר דכל היכא דהראשון ראוי לירש בסתמא גוף נמי הניח לו בירושה דדעתו של אדם קרוב אצל יורשיו וע"כ לא אמרה רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא כשהראשון אין ראוי ליורשו דלא הקנה לו כי אם לפירות בלבד. והאי דינא דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק היינו דוקא כשהראשון הניח בן אחריו דהוא קודם לשני ליורשו אבל אם לא הניח בן אחריו אלא שנתנה במתנת ש"מ אחריך מוציא מיד מקבל מתנה וכ"כ מהרי"ל סי' ע"ב יע"ש:
איברא דראיתי להוא ז"ל עצמו שהביא חולק לדבריו לאחד מגדולי הדור ה"ה מהר"ר בצלאל ז"ל שכתב בסי' ל"ג על אחד שצוה ששני בניו איזה מהם שימות ובנים אין לו ירש אותו אחיו ואחים חלקו עזבון אביו ביניהם ואחר זמן מת האחד בלתי זרע וצוה מחמת מיתה והניח ללוי סך מה בפרעון השתדלותו דכתב הרב ז"ל דזכ' לוי בהם וכתב דמ"ש הרמב"ם ז"ל היה חוב על הראשון וכו' היינו היכא שהראשון אינו ראוי ליורשו דאית לשני זכות בנכסים אבל היכא דהראשון ראוי ליורשו דאין לשני זכות בה גביה כלל הו"ל כשאר יורשים עכ"ד. ואני עמדתי על דבריו ולא ראיתיו חולק ומהר"ר בצלאל לא איירי אלא היכא דהניח בנים הראשון דאז ודאי אמרינן ירושה אין לה הפסק ונוטל הב"ח מכח היורשים ומה שהקשה עליו על מה שכתב דהרמב"ם ז"ל איירי היכא שהראשון אינו ראוי ליורשו דאם כן איך כתב הטור שמהר"ם חולק עליו שהרי מהר"ם איירי היכא שהראשון ראוי ליורשו עכ"ד לא הבנתיו והלא מהר"ם איירי אפי' בשלא הניח הראשון בנים כמו שמפורש בדבריו ומש"ה איצטריך הרא"ש למצוא טעם לדבריו (א"ה דברים אלו לפי קוצר עיוני אם מפי מורי הרב יצאו צל"ע דבפירוש כתב מהר"ר בצלאל בתשו' הנז' דף צ"ז ע"ג בלשון המתחיל אלא הנכון עד סוף דבריו דאפי' אם לא הניח בני' הראשון אין בדברי יעקב כלום דירושה אין לה הפסק וע"ש ולמי זה כל דברי מהרי"ל באו על נכון). עוד הקשה על מ"ש מהר"ר בצלאל שם ז"ל אלא הנכון דלא דמי כלל דמ"ש הרא"ש ז"ל לא מיירי אלא בנותן מתנה ומתנה עלי' והכי נמי איירי עובדא דסבתא הלכך ודאי יש לנו לדון ולומר דלא נתן המתנה כי אם על תנאי כך כיון דאלו התנה כן בפי' הוו דבריו קיימין הכי נמי היכא דאמר לישנא יתירה אית לן למדרשה בהכי אבל בנדון דידן דהניח הירושה שתפול למקום שהוא בדין תורה וכו' אפילו תימא דכונתו היתה לכך שלא יוכל למכור ואפי' התנה כן בפירוש כגון שאמר פ' בני יירש ע"מ שלא ימכור ולא יתן אין ממש בדבריו וכו' שהרי בהדיא כתב הרא"ש בהפך כלל פ"א סי' א' דכל שהוא מתנה עליו בשעת שהוא מוריש לו התנאי קיים ולא שייך לומר ירושה אין לה הפסק ע"כ. ואני עיינתי באותה תשובה ולא ראיתי שום סתירה דודאי בנדון הרא"ש שמכח דבור האב הוא בא להחזיק כל כמיניה דאב לאתנויי בכל מה שהוא רוצה דאי שבקינן דינא אד"ת לא מצי להחזיק בנכסים אלא יורש כאחד מבניו אבל בנדון מהר"ר בצלאל דל דבוריה ומתנתי' דאב מהכא מדינא הוא יורש הנכסים ולאו כל כמיניה דאב לאתנויי בירוש' של תורה וזהו עצמו חילוקו של מהר"ר בצלאל דוק ותשכח. וההיא דאמרינן כל לשון מתנה ליורשי ירושה היא ואין לה הפסק מתוך דברי רשב"ם נראה דה"ד באומר נכסי לך אבל אם פירש לשון מתנה לא אמרינן ירושה היא ודעת הרמב"ם ז"ל דאפי' אמר לשון מתנה אמרינן ירושה היא זולת היכא דפירש לא משום ירושה אלא משום מתנה וה"ט משום דסתמא כיון דיורשו הוא לשם ירושה כיון דלא ניחא לי' למיעקר נחלה בכדי אבל במחלק נכסיו והשוה להם את הבכור כיון דלא מצי לאעבורי נחלת בנו הבכור בירושה ודאי למתנה נתכוון וכן פירש רשב"ם ז"ל בדף קכ"ט ע"ב גבי נכסי לך ואחריך לפ' לר"י בן ברוקא אם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ז"ל אבל לרבנן כיון דאינו יכול להרבות לזה יותר מזה ודאי מאי דאמר נכסי לך לשון מתנה הוא והרב מוהרי"ט ז"ל בח"מ נדחק בזה ומ"ש הוא ברור והצד השוה שבהם דכל שפירש ואמר שאינו משום ירושה אלא למתנה יש לה הפסק:
איברא דראיתי למהרי"ט ח"מ סי' ו' שכתב דע"כ לא קאמר הרמב"ם והרשב"ם ז"ל אלא בבן בין הבנים שמה שנתן לזה הבן יותר על חלקו כל שפיר' מתנה הוי אבל כשאין לו בן אחר אלא זה בלבד אפילו שפיר' שאינו משום ירושה אלא משום מתנה לאו כל כמיניה למעקר נחלה דאורייתא שהרי בע"כ ירושה ממשמשת ובאה. ואיברא שמדברי הרשב"א ז"ל בתשובה נראה שכן הוא סובר שכתב על מי שנתן מתנה לבתו ואחריה ליורשי דכל שאמר מעכשיו לא שייך לומר ירושה היא ואין לה הפסק משמע דאי לא אמר מעכשיו הבעל יורשה דירושה אין לה הפסק אע"פ שנתנה לו בלשון מתנה עכ"ד. ולע"ד אין נראה שיסבור הרמב"ם הכי דא"כ כשנתן לבן בין הבנות ופירש בלשון מתנה ולא משום ירושה נהי דבהיתר שמגיע על חלקו אמרינן דלא הוי אלא מתנה אבל במה שמגיע לחלקו בתורת ירושה באותו סך שנתן לו תיהוי ירושה ונימא ירושה אין לה הפסק. והרשב"א נראה דס"ל כמ"ש הנ"י ז"ל דאפי' פירש שמשום מתנה ולא משום ירושה אעפ"כ אמרינן ירושה אין לה הפסק דנחלה ממשמשת ובאה ומ"ה כתב בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על מי שנתן מתנה לבתו יורשת ע"מ שאין לבעל' רשות בהם דאחר שמת האב זכתה בהם בתורת ירושה והביא ראיה מההיא דערכין מנין לקונה שדה מאביו ואחר כך מת אביו והקדיש' שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל וכו' עכ"ד, ולע"ד נראה שאין ראיתו ראיה דהתם שאני משום דלא היה לפני הבן אלא לקנין פירות ועכשיו שמת אביו זכה בגוף מכח ירושה אבל הכא זה שנתן לבנו ופירש דאינו אלא משום מתנה הא זוכה בהם מכח מתנת גוף ופירות ואחריך זוכה בהם אחר מנ"ל לומר שתתבטל המתנה ויזכה בהם מכח ירושה והיאך יכול לזכות זה בתורת ירושה כיון שנתנם לאחר לאחר שימות בנו:
איברא דעדין איכא למימר כיון שזה לא זיכה לאחר אלא לאחר שימות בנו כיון דמתנת ש"מ קונה בגמר מיתה וזה האחר לא זיכה אחר סמוך למיתתו שוב לא יקנה והרי הבן זוכה בהם לאחר מיתת אביו מכח ירושה והנ"י ז"ל הביא מחלוקת הראשונים בש"מ שנותן לאחר זמן דלא מהני מתנתו דמכי מת נפלו נכסי קמי יתמי בתורת ירושה וירושה אין לה הפסק. ולע"ד נראה דכה"ג שנתנו לבתו מתנה ואחריה לפ' לא אמרינן נפלו נכסי קמי יתמי בתורת ירושה שהרי קנתה היא בתורת מתנה ולא חלה עליהם ירושה של תורה. ומ"מ נראה שכל מחלוקותם אינו אלא בש"מ שנתן מתנה ליורש דאיכא מאן דסבר דאפי' שנתן בלשון מתנה אפילו הכי ירושה הוי דגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה הכל חשיב ירושה וירושה אין לה הפסק וה"ט כיון דמתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ה"ז חשובה ירושה. אבל בבריא שנתן במתנת בריא ליורשו לא שייך בזה לומר דהוי ירושה מכיון שנתן לו שיזכה מחיי אביו וירושה אינה אלא לאחר מיתה. וראיתי להרב המגיד ז"ל שכתב בדין הבריא שנתן במתנת בריא דיש לו הפסק דטעמא שכיון שאין הבריא יכול להעביר נחלה בל' ירושה אלא בלשון מתנה ואם היה בלשון ירושה אפילו בראוי ליורשו אינה כלום עכ"ל. ומדבריו אלו למד הרב מוהרי"ט ז"ל דהרמב"ם איירי בבן בין הבנים אבל אם אין שם יורש אלא הוא אפי' בריא במתנת בריא אין לאחריך כלום דכיון דספיקא הוי אמרינן ביה אין לשון מתנה אלא לשון ירושה ואין אחריה הפסק עכ"ד. ולע"ד אין זה נכון וכמ"ש דכל שנתן במתנת בריא מעכשו דודאי דלא חשיב ירושה דירושה אינה אלא לאחר מיתה וכי קא מיבעיא לן אי אמר ר"י בן ברוקא אפי' בבריא היינו בנותן לאחר מיתתו אבל בבריא שנתן במתנת בריא אין זו ירושה אלא מתנה ויש לה הפסק ואפי' ליכא יורש אלא הוא בלבד וליכא למימר ביה נחלה ממשמשת ובאה כדאמרינן בשדה אחוזה דהתם מעיקרא לא זכה בה לגמרי אלא לפירות בלבד ומשום הכי כי מת אביו זוכה בהכל מכח ירושה אבל הכא כבר זכה בה זה מחיים בגוף ופירות דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ולפי זה יראה דאם יש לראובן בת יורשת יכול ליתן לה במתנת בריא כל נכסיו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ואחרי' ליורשיו ועיין בתשובות להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' מ"ה ותראה כדברי דבמתנ' הבריאים אינה ירושה ומדברי הרשב"א ז"ל שם נראה דאפי' במתנת ש"מ כל שאמר מעכשו ואחריך לפ' אין ירושה זו מופסקת והיינו דרב הונא דאמר בעל יורש משום דס"ל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי וכבר כתבתי דזה תלוי בפלוגתא דאי האומר מעכשו לפ' יכול הראשון למכור א"כ בהא נמי אמרי' ירושה אין לה הפסק וכן מוכח מדף קל"ג וכמש"ל כדי דלא תקשי מימרי דרב הונא אהדדי וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה אחריתי דדברי רב עויא אפי' באומר מעכשו הוא:
ובאומר ואחריך מעכשו לפלוני אם יכול הראשון למכור כתב הרב המגיד דדעת הרמב"ם ז"ל דאינו יכול למכור מדכתב דהיכא דאמר נכסי לסבתאי ולכשתמות הסבתא יהא לבתי הבעל יורשה וזהו כפירוש רב אלפס ז"ל דמאי דקאמר רבא מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבין זביניה זביני משום דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשו דמי אמאי זביני' זביני'. אבל ק"ל ע"ז דהרמב"ם ז"ל כתב בבריא שנתן במתנת בריא דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ומתנת בריא לא משכחת לה אלא בדיהיב מעכשו גם לשני דאם לא כן אין השני יכול לקנות לאחר מיתת הנותן דאין שטר לאחר מיתה. ולע"ד נראה דהרמב"ם ז"ל סובר דאפי' באומר ואחריך מעכשו לפ' יכול הראשון למכור דכל האומר ואחריך לפ' מה שתשאיר אחריך מעכשו יהיה לפלו' קאמר כדקאמר לה אליבא דר"ל דאית ליה בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אחריך שאני דמשמע מה שתשאיר אחריך ורב הונא דהוה ס"ל דהאומר אחריך לא נתן לראשון כי אם קנין פירות ולזה מייתי רבא דאינו כן מדקדמ' סבתא וזבנה זביניה זביני אלמא קנין הגוף אית ליה לראשון ופי' אחריך מה שתשאיר אחריך והלכך אפי' היכא דאמר ואחריך מעכשו לפ' נהי דלא מיקרי ראוי שהרי מעכשו זכתה הבת מ"מ אם מכרה הסבתא זביניה זביני דה"ק מה שתשאיר אחריך מעכשיו יהיו לבתי:
וראיתי להבנ"מ ז"ל בדף קל"ג שכתב דמדברי הר"מ ז"ל שסתם וכתב הבריא שנתן מתנת בריא ואחריך לפ' דאין לשני אלא מה ששייר ראשון משמע דאיירי אפי' בהקנה לה בקנין סודר דקני מעכשו הדין כן ואפשר דס"ל כסברת הרא"ה ז"ל דדוקא בשפי' ואמ"ל מעכשו הוא דאינו יכול למכור מטעמא דלישנא יתירה לטפויי אתא עכ"ל, ואני אומר דזה מוכרח בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאין לשני אלא מה ששייר ראשון בין שהיה ראוי ליורשו וכו' וע"כ מיירי כשמת הנותן כבר ואשמועי' במתנת בריא אפי' בראוי ליורשו לא אמרינן ירושה אין לה הפסק ואפי' אם מת הנותן אבל אם הנותן עדין קיים הא ודאי פשיטא דאין כאן ירושה: