מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה ומתנה · סימן לח
ש"מ שצוה ואמר תנו ק"ק זוז לפלו' ולא קנו מידו ומת ובא ראובן ותובע המאתים זוז וטוען היורש דאין המתנה מתנה כיון דלא קנו מידו וראובן אומר דאביו היה חייב לו מאתים זוז ובשביל חובו קאמר ליתן והנה ראובן תפוס והיורש אומר דלשון תנו לא משמע אלא מתנה. ראיתי להר"ן ז"ל שכ' בפרק הכותב דהתוספתא דסוף פרק גט פשוט דקתני האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט וכו' דאיירי בחוב או פקדון וכ"כ ה"ה בפי"א מהלכות זכיה וראיתי להש"ך ז"ל סי' רנ"ג שתמה על זה דלשון תנו לא משמע הכי ע"כ וחפשתי בזה ומצאתי בפרק יש נוחלין ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ופריך ודילמא בראוי לו בחובו קאמר ומשני הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירה אלמא דאי לאו דאמר בראוי לו הוה אמינא דתנו לו בחובו קאמר ויש לחלק דשאני התם דאמר תנו לבעל חוב. וראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל פ"ק דגיטין דף י"ג שכתב ש"מ שאמר תנו מנה מנכסי פירש ר"י הזקן דאי לא אמר מנכסי אין נותנין שמא לאו מתנה יהיב אלא אודויי אודי דיש לו פקדון בידו יע"ש ובירושלמי הביאו הרשב"א פ' התקבל גבי גניבא יוצא בקולר יתנון לי' משום חוב יתנון לי' משום מתנה ומכל זה נראה דבנ"ד הדין עם ראובן: