מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה ומתנה · סימן ח
ואם תפס הכהן חמש סלעים בע"כ של אב בשביל פדיון בנו אי זכה בהם הכהן ובפ"ק דמציעא נשאו ונתנו בה אי תקפו הכהן אי מוציאין מידו ודעת הרמב"ם ז"ל דאין מוציאין מידו ונראה דלשיטתיה קא אזיל דס"ל דטובת הנאה אינה ממון והכי כתב בהלכות תרומות שאם לקח הכהן שלא מדעת בע"ה זוכה בהם. אבל קשה דבפרק יש בכור אמרינן בעובדא דר"ח דחזייא לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי א"ל ר"ח לא גמרת ויהבת הלכך אין בנך פדוי ופרש"י ז"ל אין בנך פדוי אם החזירם לך ולשון שני פירש אין בנך פדוי ואפי' אם לא החזירם לך. והנה לפי לשון השני נראה דכל דלא גמר ויהיב אין בנו פדוי וללשון ראשון אף ע"ג דלא גמר ויהיב הוי פדוי כל שלא החזירם ומדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות בכורים נראה דס"ל כלשון ראשון שכתב ז"ל ולא יתן הוא ודעתו להחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי אבל דעת הרשב"א ז"ל בתשוב' סימן קצ"ח כלשון שני וז"ל הצ"ל אבל באומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי וכיוצא בזה ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן כלן או מקצתן ולולי זה לא היה נותנן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי וכו' יע"ש וכ"כ ג"כ בתשו' תשצ"ח יע"ש:
והשתא קשה דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו וה"ט משום דחוב הוא שחייב ליתן לכהן אם כן כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ר"ח וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן ויותר קשה ע"ד הרשב"א ז"ל דס"ל דאפילו לא החזירם ר"ח אין בנו פדוי וכי גרע מתקפו כהן דאע"ג דהוי ספק אין מוציאין מידו וכ"ש הכא דהוי ודאי דאי תפס אין מוציאין מידו וזכה בהם הכהן ואפילו למ"ד טובת הנאה ממון אלא דצריך ליתן לבעלים דמי טובת הנאה כמ"ש התוס' שם. ויראה לע"ד דדוקא בתרומות ומתנות כהנים הוא דכתב הרמב"ם ז"ל דאם תפסם הכהן זכה בהם משום דמשעה שהפרישם נעשה ממונא דכהנים ואין לבעלים בהם אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון והלכך אם תפסם הכהן זכה בהם מה שא"כ בחמש סלעים דפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד הכהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסיו של זה אלא שהנכסים משועבדים מדין ערב וכיון שכן כי תפס הכהן בחמש סלעים לא זכה בהם שיכול לומר לכהן אחר אני רוצה ליתן מה שאני חייב ונמצאו אלו שביד כהן גזל הם בידו ומשום הכי אמר לי' ר"ח לההוא גברא לא גמרת ויהבית הלכך אין בנך פדוי וההיא דתקפו כהן דאין מוציאין מידו לא איירי אלא בבכור בהמה דאי תפס כהן בע"ה המוציא מידו עליו להביא ראי' דדלמא בכור הוא וכבר זכה בו הכהן משבא לידו כיון דממונא דכהנים הוי והוי כחפץ המונח דזה אומר שלי הוא וזה טוען שלי הוא דכל התופס על שכנגדו להביא ראי', אבל בחמש סלעים לא שייך לומר הכי ולענין צדקה דקי"ל דאם אינו רוצה ליתן כופין אותו וגם כן יורדין לנכסיו משום דנכסיו משועבדין לתת צדקה איכא למיבעי דאם בא עני ותפס מזה שאינו רוצה ליתן אי זכה בהם והיכא דבע"ה רוצה ליתן לעני אחר יראה דלא זכה העני במה שתפס כמש"ל בפדיון הבן. אבל היכא דאינו רוצה ליתן לשום עני איכא למימר דמהני תפיסת העני והוא הדין נמי אם זה העני שתפס הוא קרובו שהוא קודם לכל אדם ולא יכול לומר לעני אחר אני רוצה ליתן ור"י כתב דאם אסר הנאתו על כל העניים עניים נוטלים ממנו בע"כ. וראיתי בירושלמי דמסכת דמאי פרק המקבל דקאמר שם ר"י בר חנינא אמר נותן מעשרות בטובת הנאה מתני' פליגא על ריב"ח דתנן קונם כהנים ולוים נהנים לי עניים וכהנים יטלו בע"כ פתר לה. באומר איני רוצה ליתן כל עיקר ע"כ מוכח משם דאפי' בדאיכא טובת הנאה כל שאינו רוצה ליתן כל עיקר כהנים נוטלים ממנו בע"כ ולפי זה מתורץ מה שהקשו התוס' בפ"ק דמציעא למ"ד ספק בכור תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דאמאי אין מוציאין והא איכא טובת הנאה וכו' אבל לפי הירושלמי אתי שפיר דהתם גם כן מיירי בשאינו רוצה ליתן כל עיקר מפני שהוא ספק. ומ"מ נראה דספק בכור אדם אי תפס הכהן מוציאין מידו דה"ז האב י ספק בחיובא ואין נכסיו משתעבדים אלא מדין ערב: