אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות זכיה ומתנה › סימן ז

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות זכיה ומתנה · סימן ז

סימן ו

הפודה בנו של חבירו אם הוא פדוי. ראיתי להאחרונים נוחי נפש שכתבו דכל שפדאו זה משלו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו כמו שאמרו בנדרים בתורם משלו על של חבירו דזכות הוא והוי כשלוחו אלו דבריהם ז"ל. והרב בט"ז כתב ע"ז דכן הוא הדין כשאביו חי דכיון דיש צד זכות יותר מצד חוב לגבי גדול מהניא זכיה אפילו כה"ג אבל גבי קטן לא מהני זכיה כי האי כיון דיש בו קצת חוב עד שיהא מידי דהוי זכיה גמורה והביא ראיה מדברי התוס' בפ"ק דכתובות גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכות הוא לו שכתבו ז"ל ואע"ג דזכיה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד לי' שליח וא"כ האיך זכין לקטן והלא קטן לית ליה שליחות ותירצו דהא דאין שליחות לקטן ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון תרומה דשמא היה רוצה לפחות או להוסיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ד ומכאן למד הט"ז דבנ"ד דלא הוי זכות גמור דשמא הקטן היה רוצה לקיים המצוה בגופו ובממונו לא מהני אם יפדה אותו אחר עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין דמנ"ל לחלק במידי דהוי זכות בין גדול לקטן דממה נפשך אי תורם משלו על של חבירו זכות חשיב משום דקא מרויח לי' א"כ אפי' קטן נמי דהא כיון דאמדי' דעתיה של אדם דניח' ליה בזה ומש"ה תורם שלא מדעתו א"כ ה"ז זכיה גמורה ומה שאמרו התוס' דתרומה הוי בי' קצת חובה היינו בתורם משל בעל הכרי דאיכא צד לומר דלא ניחא ליה לבעל הכרי שיתרום אחר עד שיתרום מדעתו שעשהו שליח ובקטן לא מהני דקטן הוי שלא מדעת. אבל בתורם משלו על של בעל הכרי אנן סהדי דניחא לבעלים בכך והוי זכות גמור ומהני אפי' בקטן. ואע"ג דלכאורה נראה דהאי בעיא דתורם משלו על של חבירו לא נפשטה אי חשוב זכות אי לא וכדדחי שם דמתני' איירי בתורם משל בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום. יראה דכל זה אינו אלא דחויא בעלמא דהא לבתר הכי בעינן התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי ומייתי מתני' דתורם את טבלו דאי אמרת טובת הנאה של בעל הכרי הא קא מהני ליה וכו' אלמא דפשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת דאל"כ כי נמי טובת הנאה דיליה תיקשי ליה והא קא מהני לי' דקא עביד שליחותיה ואין לומר דההיא באת"ל קא בעי לה דהא הכא ובפ"ק דתמורה מסיק דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה דילי' ואי צריך דעת בע"ה אין סברא שיהא טובת הנאה דיליה וכמ"ש התוספות במרובה דף ס"ח ע"ב יע"ש (א"ה נראה שהבין כן ממ"ש התוס' שם סוף ד"ה הוא דאמר כצנועין וז"ל ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפי' שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דילמ' פדיונו פדוי לבעלי' ואי מדעת בעלי' דומה היה דפדיונו פדוי לבעלי' עכ"ל ואם מזאת הוא שהביא רבינו ז"ל לע"ד לא הבנתיו דע"כ לא כתבו התוס' דאי צריך דעת ב"ה פדיונו פדוי לב"ה היינו דוקא גבי פטר חמור דבעי תלמודא אם פטר החמור אשר הוא של בעלים אם הוא לפודה או לבעלים דכה"ג אם היה מדעת בעלים הסברא נותנת שהוא לבעלים אבל גבי תורם משלו על של חבירו אף אם הוא מדעת בעלים אפשר שיהי' של תורם כיון דאין לוקח מידי מהבעלים ותדע שכן הוא האמת דהלא התוס' הקשו בבכורות דף י"א ז"ל ואע"ג דבנדרים איבעיא לן בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת וכו' יע"ש ואם איתא דכבר נפשט דהתורם משלו על של חברו א"צ דעת מדאמרינן טובת הנאה דילי' אין מקום לקושית התוספות בבכורות אבל מדברי הר"מ ז"ל בה' תרומות פ"ד נראה דנפשטא אבעיא דתורם משלו וכו' אין צריך דעת ועיין מ"ש שם הבכ"מ ז"ל ואין דבריו מובנים וכן ראיתי שרישם רבינו עליו ולעד"נ דהר"מ ז"ל נתקשה כקושית התוס' בבכורות ומשם הוא דלמד דנפשט' אבעיא דתורם משלו על של חברו א"צ דעת) וכיון שכן יראה דיכול אחר לפדות בנו של חברו ואפי' יתום קטן דזכות הוא לו כיון דקא מרויח ליה ממון. ובר מן דין יראה דאין אנו צריכים לכל זה ואפי' אם האב גילה דעתו דלא ניחא ליה הרי זה פדוי ואין צורך לא לשליחות ולא לזכיה ודומה לפורע חובו של חברו דמה שעשה עשוי. וה"נ הרי זה פורע לכהן מה שחייב לו חברו בשביל פדיון בנו. ובפ"ק דבכורות אמרו הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי ומשמע דאיירי אפי' שלא מדעת וכ"כ התוס' שם ז"ל ואע"ג דבנדרים איבעיא לן בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת תרומה שאני משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ד. והשתא איכא לספוקי בפדיון הבן אי ס"ל ג"כ דלא בעינן שליחות דאיתקשו זו לזו בכור אדם לבכור בהמה או דילמא בבכור אדם חשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב. ובפ"ק דקדושין אוקמיה רבא למתני' דבכסף ע"י אחרים אפי' אליבא דר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות וכסף שאני משום דכסף קבלת רבו גרמה לו ופירש רש"י ז"ל קבלת רבו שמקבל הכסף ומקנהו מאליו והכא נמי קבלת הכהן שמקבל הכסף הרי הוא מקנהו מאליו ואין צורך לשליחות. והר"ן ז"ל כתב בפ"ק דפסחים דמילה ופדיון הבן מברכין עליה בעל כיון שיכול לפטור ממנה ע"י אחר וחזר ז"ל והקשה על עצמו מדין תרומה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה לא מברכין בעל ותירץ ז"ל דיש לומר דתרומה שאני שהשליח אינו נכנס לתרום אלא מדעת בעלים דהא קי"ל אתם גם אתם מה אתם לדעתכם וכו' ולא דמי למילה ופדיון שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו עכ"ל הנה מדבריו אלו יש ללמוד כמ"ש דפדיון הבן יכול אחר לפדותו שלא מדעתו ולא בעינן שליחות איברא דלפי זה נראה דה"ד בדיעבד מה שעשה עשוי אבל לכתחלה צריך דעת האב ואע"פ שפודהו מממונו ולא דמיא לההיא דתורם משלו על של חברו דתורם דכיון דקא מרויח ליה מינח ניחא ליה דהתם לא מפקיע לבעלים ממצוה דגם זה התורם שליחותי' דב"ה קא עביד וחשוב כאלו בעלים עצמם קיימו המצוה אלא דהוה ס"ד לומר דניחא לי' לאינש לקיים מצותו בממונו ולזה אמרינן דיותר ניחא לי' בהרווחת ממונא כיון דסוף סוף לא פקע ממנו גוף המצוה אבל הכא בפודה את בן חברו בממון דידיה מכיון דלא בעינן שליחות נהי דפדוי מ"מ ה"ז פקע מאבי הבן המצוה שהיא מוטלת עליו:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה