מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה ומתנה · סימן ב
והיכא דהקנה לאחר ע"י בנו גדול הסמוך על שלחנו אי הוי זיכוי או לא. כתבו התוס' ז"ל בפ"ק דמציעא אמתני' דמציאת בניו הקטנים הרי הם שלו ואוקמה ר"י דגדול הסמוך על שלחן אביו זהו קטן דפירש ר"ת ז"ל דה"ה גבי עירוב שאמרו דאינו מזכה ע"י בניו הקטנים כל שסמוך על שלחן אביו זהו קטן וידו כיד אביו. אבל הנמוקי יוסף כתב דחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דלא אמר ר"י כי אם לגבי מציאה דוקא ומשום איבה אבל מתנה שנתן לו אביו או שזיכה לאחרים על ידו דליכא איבה אין ידו כיד אביו וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בהל' עירובין וצריך להבין לסברת ר"ת ההיא דתנן במס' מ"ש מערימין על מ"ש כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מ"ש בלא חומש אבל לא לבנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו והתם לכאורה נראה דליכא לפרושי כפי' ר"ת דלא גדול גדול ממש וכו' וכן פירש רש"י ז"ל במס' גיטין פרק התקבל דהיינו מערימין שהם סמוכים על שלחנו ושלהם שלו שהם חוזרים ונותנים לו משמע מדבריו דמתני' בסמוכים על שלחנו איירי וראיתי להרשב"א שם בחידושיו דפי' למתני' כפירוש ר"ת ומערימין דקאמר היינו משום שכונתם לזכות אביהם (וכן ראיתי בחי' זקנים בסוגיין). אבל עדיין קשה עליו ממתני' דפרק השואל את הפרה ושלחה לו על י' בנו ע"י עבדו או שא"ל שלח ע"י בנך מתה ה"ז חייב ופריך עלה בגמרא יד עבד כיד רבו דמי ואלו אבנו לא פריך מידי ואע"ג דסתמא מתנייא ומשמע אפי' בסמוכים על שלחנו וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאה הב"י בח"מ סי' ש"מ יע"ש:
ולדעת החולקים על ר"ת דס"ל דלא אמרה ר"י אלא במציאה דוקא דשייך ביה איבה צריך להבין אם כן כי נתן לו אביו מתנה לבנו הקטן הסמוך על שולחנו אמאי לא יזכה בה דהא אית ליה לקטן זכיה כשדעת אחרת מקנה מכיון דלא שייך בה משום איבה וכ"ת ה"נ דיזכה בה וכמ"ש הריטב"א בחידושיו המודפסות לפ"ק דמציעא הא ליתא דתיקשי ע"ז ממתני' דמ"ש דמשמע בהדיא דאינו זוכה במתנה שנתן לו אביו כל שסמוך על שלחנו וכן כתב הנ"י בשמעתין בשם הרנב"ר יע"ש וראיתי להנ"י שם דיהיב טעמא משום דקטן כל שיש לו אב אין לו יד לזכות לעצמו כלל ואם נתנו לו אחרים מתנה הרי הוא של אב פי' לפי' דאע"ג דבמתנה שנתן לו אביו לא שייך איבה קטן שאני משום דאין לו יד לזכות לעצמו אבל עדיין צריך להבין במאי זכה האב במתנה שנתנו לו אחרים לקטן והלא אין קטן זוכה לאחרים ובשלמא במציאה אתי שפיר דאינו אלא מפני דרכי שלום. וכ"ת הקטן זוכה לנפשיה ואבוה מיני' קא זכי וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך דהיא זכתה לעצמה ואבוה זכי מינה זה אינו דא"כ הוא דיש לו יד לזכות לעצמו אם כן אמאי אבוה יזכה באותה מתנה כיון דלא שייך בה איבה. ובירושלמי פ"ד דפאה אמרו שם ר"י אית ליה אדם זוכה במציאה לחבירו דתנינן תמן מציאת בניו הקטנים הרי הם שלו ואמר ר"י לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול כל שטיפולן על שלחן אביהם הרי הן שלו. ולכאורה איכא לאקשויי בי' דהיכי דייק מינה דר"י ס"ל דמגביה מציאה לחבירו זכה חבירו דלמא שאני הכא דהבן זכה לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי משום איבה אלא מוכח מהכא דהאי טעמא דאיבה לא סגי שיזכה במציאתו האב כל כמה דלא מטא לידי' דאב אילולי דס"ל דאדם זוכה במציאה לחברו ולמדנו מזה דכל שהבן גדול אפי' סמוך על שולחן אביו אין ידו כיד אביו דאי ידו כיד אביו איך למד מדר"י דס"ל דאדם זוכה במציאה לחבירו ולפי זה הא דאמרינן בשמעתין פ"ק דמציעא אי אמרת בשלמא קטן אית לי' זכיה לנפשיה מדאורייתא כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מיניה קא זכי ופי' התוס' דמודה ר"י דמציאת קטן לאביו אלא דס"ל דהבן יזכה לנפשיה מדאורייתא ואבוה זכי מיניה משום איבה והא דלא אוקמ' שמואל למתני' בטעמא דידי' משום דקטן דקתני במתני' משמע לי' בקטן ממש אע"פ שאינו סמוך על שלחנו ואלו הי' זוכה לנפשי' מן התורה אין סברא לתקן שיזכה אביו כיון דליכא איבה יע"ש אין אנו צריכים לכל זה דאי ס"ל דקטן יש לו זכי' לנפשי' אפי' תימא דאיכא כא איבה מ"מ לא זכה אבוה בהגבהתו של קטן ותדע שכן הוא שהרי גדול הסמוך על שלחן אביו דאיכא איבה ואפילו הכי משמע מהירושלמי דלא מפני זה בלבד היינו אומרים שיזכה אבוה בהגבהתו כי אם משום דס"ל לר"י ג"כ דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו וכו' אבל אי לאו הכי היינו אומרים דמשום איבה יזכה לנפשיה ואח"כ יזכה אבוה מיניה וא"כ בקטן דקי"ל דאין קטן זוכה לאחרים לא זכי אבוה בהגבהתו. ומתני' דקתני הרי אלו שלו משמע דמשעה שהגביהו הקטן זכה בה אביו ולדברי ר"י אינו כן אלא הקטן זכה לנפשיה ואבוה זכי מיניה כי קא מטיא לידיה דאבוה וע"כ מתני' לא מיתוקמא כר"י אלא ס"ל לתנא דמתני' כדשמואל וליכא לאקשויי היאך זכה. בה אביו בהגבהתו דהא סבירא לן דאין קטן זוכה לאחרים דהכא אינו אלא מפני דרכי שלום. ומתוך פירוש רש"י נראה דהשתא ס"ל דר"י לית ליה דמציאת קטן לאביו וכן כתב הריטב"א בחידושיו ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ מנ"ל דלר"י קטן זוכה לנפשיה מן התורה דלמא אינו אלא מדרבנן ואביו לא זכי מיניה כלל כבר נתיישב זה מתוך פרש"י שפירש דאי לית ליה זכיה מדאורייתא נמצא אביו גוזל את העניים ולפי זה שמענו דאפילו אית ליה זכיה מדרבנן כיון דמן התורה לית ליה זכיה גזלן קא חשיב:
והשתא דאתינן להכי הא דקתני יד בן כיד אביו אינו אלא בקטן ממש הסמוך על שולחן אביו מטעם דאין זכיה לקטן לזכות לנפשיה וכי הגיע לידו כאלו הגיע ליד אביו דמי והחוטפ' מידו כאלו חוטפה מיד אביו וחייב להחזיר וכ"כ ראב"ן בספרו וכ"כ מוהר"ם ז"ל בתשו' הארוכות דהנותן לקטן כאלו נתן ביד אביו דמי. אבל הגדול אפילו סמוך על שלחנו אין ידו כיד אביו שיזכה אביו בהגבהתו אלא משום דס"ל דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו (א"ה כבר נתיישב לפי האמור דלא הוי הקטן כזוכה לאחרים וכ"ת תינח במציאה במתנה שנתנו לו אחרים דליכא איבה ואיכא דעת אחרת מקנה דכה"ג ס"ל למקצת גדולי הראשונים דזכי קטן מן התורה מאיזה טעם יזכה בה אביו איכא למימר דכיון דלענין מציאה עשו חכמים ידו כיד של אביו משום איבה אי אפשר לעשות שבהיותו הקטן סמוך על שלחן אביו שיהי' ידו יד אביו לענין מציאה וידו שלו לענין מתנה והא דגבי מציאה הוצרכו שיהיה ידו כיד אביו הוא משום דאין קטן יכול להיות זוכה לאחרים ושיתקנו שיהי' הקטן זוכה לנפשיה ואבוה זכי מיניה אין זה סברא כמ"ש התוס' ז"ל):
וראיתי להמרדכי בפ"ק דמציעא שהביא תשובה למהר"ם ז"ל דאין יכול ליתן מעשר עני לבני שמעון הסמוכים על שלחנו ואפילו הם גדולים כיון דאביהם הוא עשיר וידם כידו כמ"ש ר"ת ואע"פ שר' שמשון חולק על ר"ת ומחלק בין דעת אחרת מקנה להיכא דאין דעת אחרת מקנה אנן עבדינן כר"ת לחומרא ע"כ וצריך להבין דבריו דנראה דכל כה"ג אפילו ר"ת ז"ל יודה דמצי עבד והכי אמרו בשמעתין אי אמרת בשלמא קטן אית ליה זכיה לנפשיה כי קא מלקט לנפשי' קא מלקט ואבוה מניה קא זכי ופי' התוס' דר"י ס"ל ג"כ דמציאתו לאביו ואפי' הכי שרי משום דקטן זכי לנפשיה ואח"כ אבוה זכי מיניה משום איבה וא"כ כשהבן הוא גדול דאית ליה זכיה לנפשי' מן התורה שפיר מצי יהיב ליה מעשר עני דאיהו לנפשיה קא זכי ואבוה מיניה קא זכי ולפי זה נראה דלא מיבעיא בבנו גדול דשרי אלא אפילו בבנו קטן היה נראה דשרי דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכיה מן התורה. א"ה לא הבנתי זה דר"ת בפי' קאמר דיד בנו הגדול הסמוך על שלחנו הוא כיד אביו ממש ומטעם זה אמר דאין לזכות העירוב ע"י):
איברא דלפי סברת הרמב"ם ודעמיה דקטן לית ליה זכיה לנפשיה כלל כל שיש לו אב אין נראה להתיר בקטן זולת היכא דהקנה לקטן ע"י אחרים. ומדברי הטור בי"ד סי' ק"ס נראה דס"ל כמוהר"ם ז"ל שכתב ז"ל וכן מותר לאדם לומר הילך זוז ואמור לאביך שילוה לי ברבית והוא שיהא גדול ואינו סמוך על שלחנו אבל אם הוא סמוך אסור דכאלו נותנו ליד אביו דמי וקשה עליו ג"כ דאמאי לא אמרינן הבן זוכה לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וראיתי להרא"ש ז"ל שם בפסקיו שכתב דה"ט דאסור בבנו גדול משום דחיישינן להערמה. וכן ראיתי להרב בנימוקי יוסף דה"ט דאסור בבנו הסמוך על שלחנו משום דכגופו דמי וחיישינן להערמה ולפי זה אפשר לומר דאי עבר ועשה הכי אפי' אבק רבית לא הוי כדי. לחייבו לצאת ידי שמים שהרי לא בא לידו של מלוה מיד הלוה אלא הבן זכה לעצמו ואבוה מיניה קא זכי ועיין בתשובת הר"ן ז"ל סי' כ"ט. אבל אם הבן הוי קטן נראה דלפי דעת הרמב"ם ז"ל חשיב כאלו יהיב ליד אבוה ממש דיד בן כיד אביו:
ודאתן עלה לידן מכל מ"ש דמתנה שנתנו אחרים לקטן הסמוך הרי הוא של אביו לכ"ע אלא שלדעת ר"ת אינה אלא משום איבה. ומש"ה אי נתנו לקטן ע"מ שאין לאביו רשות בה הרי היא של בן דהשתא ליכא איבה כיון דע"מ כן יהבה ליה וכ"כ המרדכי בפ"ק דמציעא וכ"כ הטור גבי קבל מן הקטן דיעשה לו סגולה דחיישי' שמא יהבו ליה ע"מ שאין לאביו כלום. אבל לפי דעת הרמב"ם ודעימיה שכתבו דאין יד לקטן לזכות לנפשיה בלא אביו הרי המתנה היא של אב ואפילו התנה ע"מ שאין לאביו רשות בה אם לא שזיכה הנותן לקטן ע"י אחר דאז זכה הקטן בה. ואף שנתן מתנה לבנו אפי' אם הוא קטן הסמוך על שלחנו אם זיכה אותה לו ע"י אחר זכה הבן ואפילו כשעשה כן לעבדו קנה העבד כ"כ המרדכי פ"ק דקדושין ואף לריטב"א שחולק על זה כמ"ש שם בחידושיו ה"ד גבי עבדו:
והיכא דהבן הוא גדול וסמוך על שלחנו לדעת ר' תם מתנה שנתנו לו אחרים הרי היא של אביו כמו מציאתו. וה"ה אם נתן לו אביו ג"כ מתנה לא זכה בה דידו כיד אביו חשיב ונמצא דעדיין לא יצאתה מיד אביו אם לא שיקנה לו ע"י אחרים כדאמרן ולדעת הר"מ ודעמיה שכן נראה עיקר אין צריך לכל זה אלא כל מתנה שנתן לו אביו זכה בה אלא שנראה מדברי רשב"ם בפרק י"נ גבי עובד' דאקנייה לבנו קטן דכל שסמוך על שלחנו הפירות הרי הן של אביו וכ"נ מדברי הראב"ד בהשגות בפ"ד מהלכות חובל דין י"ט. ואע"פ שאמרנו שמציאת הבן היא של אב וכמו כן מתנה שנתנו לו אחרים מסתברא דאם האב מחל גבייהו ונתרצה שיהא של בן הרי אלו זכה בהם ותו לא מצי להוציאה מידם ואפילו הם קטנים דידם כיד אביהם ואין להם יד לזכות לעצמם ואף במתנה שנתן להם אביהם לא זכו בה וכמ"ש לעיל וראיה ממ"ש התוס' בפרק החובל דף פ"ו בד"ה הכא דלאו איניש קפדנא הוא וכו' וא"ת וכיון דמן הדין הוא של אב א"כ מה ראו חכמים לומר דבגברא דלאו קפדנא להוו של אב ותירצו דאמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו וכי תימא מ"ש מנתן לו אביו מתנה דלא זכה בה. התם שאני משום דהקניית מתנה בעינן הוצאה מרשות לרשות וכיון שידם כיד אביו לא יצא עדיין מרשותו. אבל מציאת הבן ומתנה שנתנו לו אחרים שאין לאב זכות בה אלא מכח הבן כל שסילק עצמו ממנו ומחל להם הרי אלי זכה בה אם לא שנחלק ונאמר דכל מידי שבא לקטן ע"י זכייתו לעולם הוא של אב דאין לו יד לזכות לעצמו וכאלו עמד ביד אביו דמי ואפי' אם מחל לו האב עדיין ברשותיה קיימא משא"כ בההיא דחבלה דממילא זכה בה הבן וא"צ יד לקנותו ומ"ה מחילה מהני בה שוב ראיתי למהר"ר בצלאל ז"ל בתשו' שכתב כמ"ש תחילה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ק דקידושין דף פ"ט שכתב דהקטנה זוכה לעצמה בשליחות אביה וכ"נ מדברי הרב בעל נתיבות משפט בדף צ':
חזרתי על המקרא דמתנה שנתנו לו אחרים לבן נראה מדברי הפוסקים דהוי של אב משום איבה זולת אם התנה הנותן וא"ל ע"מ שאין לאביו רשות בה כנראה מדברי המרדכי והטור כנז"ל ואע"ג דגבי אשה איכא מ"ד דלא מהני האי תנאה עד שיאמר לה ע"מ שתהא נושאת ונותנת לתוך פיך גבי בן מהני דע שאני לע"ד הייתי רוצה לומר דגבי בן לא חששו לאיבה ומה שאמרו שמציאתו לאביו לאו משום איבה הוא. אלא כמו שאמרו בירושלמי בר"פ מציאת האשה בשם ר"י דהואיל ויכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה כלומר ודומה לעבד כנעני שיכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ובעי שם והרי אשתו שאינו יכול לשנותה ואפ"ה אמרו מציאת האשה לבעלה ואמר ר' יוחנן התם טעמא אחרינא איכא משום איבה מוכח מהתם דלא שייכא איבה בבנים ואפי' סמוכים על שלחנו דהכי איירי התם. איברא שמתוך גמרא דידן בפרק החובל דף פ"ז נראה דטעם דמציאת בנו דהויא של אביו הוי ג"כ, משום איבה מדתלי לה שם בקפידא דאב. אבל מ"מ עדיין נראה לחלק דבמתנה שנתנו לו אחרים לא שייך איבה כי היכי דחזינן גבי אשה דמתנה שנתנו לה אחרים הוי שלה ואפילו למאן דס"ל דמציאתה לבעל הויא משום איבה דלא מצינו דאית ליה לבעל גבי מתנה כי אם אכילת פירות. ועוד דאפשר לשוויי גמרא דידן עם הירושלמי כיון דשניהם בשם ר' יוחנן נאמרו ואיכא למימר דטעמא דמציאה הוי כמו שאמרו בירושלמי משום דיכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ומה שאמרו בגמרא דידן משום דקפיד אין ר"ל דמשום האי טעמא הוי מציאתו של אביו אלא ה"ק דלא מחיל גבייהו ולא דמי לחבלה דכיון דאית להו צערא הרי הוא מחיל גבייהו ולפי זה איכא למימר דמתנה שנתנו לו אחרים הרי היא של בן דלא שייך בהא לטעם הירושלמי אבל מ"מ הפירות הרי הם של אב וכמש"ל ובחי' הריטב"א ז"ל הביא בשם הרמב"ן ז"ל כמ"ש דמתנה שנתנו אחרים לבן אפי' הוא סמוך על שלחנו הוייא של בן יע"ש וכן נראה עיקר וגבי בנו קטן הסמוך על שולחנו נראה דכ"ע ס"ל דהוי של אב בין מתנה שנתן לו האב בין שנתנו לו אחרים זולת ר' שמשון ז"ל ולכאורה צריך להבין דבמסכת ערכין שנינו המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בכלים שצבען לשמן משום דהוו שלהם ואפי' לא לבשום עדין אלמא קטן זוכה במתנת אבוה ואם היינו אומרים דההיא איירי כשהבנים הם גדולי' הוה מתיישב אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים וראיתי לרש"י ז"ל שפירש בפרק לולב וערב' דף מ"ו גבי לא ליקני איניש הושענא לינוקא דמיירי שהאב לא ליקני לבנו קטן וז"ל מקנא קני דרבנן תקינו לי' זכייה לנפשיה אקנויי לא מקני אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו עכ"ל אבל בפסקי תוספות בפ"ק דערכין נראה שאם הקנה אותו לבנו קטן דלא קנאו ולפי דבריהם צ"ל דההיא דלא ליקני מיירי כשאינו סמוך על שלחנו או כשאחרים מקני' לו למ"ד דמתנתו הויא של בן דאלו למ"ד דהוייא של אביו יכול להחזירה אביו או משום דלא הוי של אביו אלא מדרבנן: