מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה ומתנה · סימן א
השאלה וגם תשובת המורה נאבדה ומתוך תשובתו יובן מעשה שהיה איך היה
ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת המורה ובא הח' הש' הדיין המצויין עליון למעלה ה"י וכלל דבריו שאין במתנה דא כל עיקר מתרי או תלת טעמי הבאים בדבריו. ואנכי אבא אחריהם לעמוד על כל אחד וא' ואם כי במקצת נטו צעדי מדרכיו אל יחר לכ"ת כי כך היא דרכה של תורה ואת והב בסופה. ואען ואומר דמ"ש כ"ת דבטלה מתנתא דא יען כי הבית שנתן לה במתנה נמצא שלא היתה כלה שלו כי אם מקצתה בלבד וכיון שבטלה המתנה במקצת בטל בכול' דדמי לקני את וחמור דאיכא מ"ד דלא קנה כלום זהו ת"ד. ואני אומר דלע"ד אין נראה כן חדא שבנ"ד לא אמר לה שכל הבית נתן עד דנימא כיון שלא קנתה כלה מקצתה נמי לא קנתה אלא א"ל כי אם הבית נתתי לך וסתמא הזכות שיש לו בבית הוא דקא"ל שנתן לה וכיוצא לזו כ' הריטב"א ז"ל והביאו הנ"י אמתניתין דמכר האב מכורין עד שימות ז"ל פי' אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח דכיון דזבין ליה סתם גוף ופירות משמע לי' ללוקח והוי מקח טעות ומיהו אם ידע הלוקח שאין לו אלא פירות אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינו שלו ועוד דסתם מוכר זכותו הוא מוכר עכ"ל וכמו כן נאמר בנ"ד דמה שא"ל הבית נתתי לך סתמ' הזכות שיש לו הוא דקא"ל. ומה גם לפי מה שאני עתיד לכתוב לקמן בס"ד שהשותפין כל זמן שלא חלקו כל הבית קנוי' לכל אחד מהם דלפי זה עביד איניש דקרי לי' ביתי סתם ואע"פ שאין כלה שלו. ועוד בה שאפי' אם היה אומר בהדיא כל הבית נתתי' ליך מחמת שיהי' סבור שכלה שלו כיון שהוא היה בונה אותה או שהיתה גזולה אצלו עדין אין סברא לומר שכיון שלא קנתה כלה מקצתה נמי לא קנתה שהרי קי"ל כרבא דפלגינן דיבוריה כדאיתא פ"ק דגיטין אמתני' דהכותב נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות והוה ס"ד לומר דטעמא דלא יצא לחירות משום דלא פלגינן דיבורי' וכיון דלא, קנה כלום משום שאינו מסויים עצמו נמי לא קנה ומסיק דבעלמא פלגינן דיבוריה ומתני' הנז' משום דלא הוי כרות גיטא:
ומה שהביא כ"ת ראיה מתשו' מהריב"ל ז"ל שכתב דמי שמכר גוף ופירות ונמצא שלא הוה ליה למוכר כח להקנו' כי אם הפירות דכיון שבטלה המכירה בגוף הקרקע בטלה נמי לפירות ואפי' אם יאמר הקונה שהוא מפוייס לקנות הפירות באותן דמים שנתן ע"כ. לע"ד אין משם ראי' דלא אמרה הרב ז"ל אלא במוכר ולוקח וכטעמא דיהיב שכיון שנתבטלה המכירה לגבי קונה שהרי אם ירצה יכול לחזור בו משום מקח טעות נתבטלה גם כן לגבי המוכר שלא מצינו שהקונה אם ירצה לא יקנה והמוכר ימכור וזה הטעם לא שייך לאמרו במתנה כי ניחא לי' למקבל בכל דהו ואם לא קנה כלו יקנה מקצתו וכמו שכתב המרדכי בפרק המוכר את הבית וזכורני שכך ראיתי ג"כ בתשו' מהרימ"ט בח"מ וכעת אין ספרו בידי ואף במקח וממכר דכוותא דנ"ד עדין לא ברירא לן אם נאמר דכיון דלא קנה כלו מקצתו נמי לא קנה דלכאורה נראה דהאי מלתא במחלוק' שנוי' וכמ"ש הנ"י בפרק בית כור אמלתא דאחין שחלקו ובא להם אח ממ"ה דאמר שמואל מקמצין כתב מכאן למדו דמי שמכר שדה ונמצא מקצתו גזול דהמקח קיים בשאר והריטב"א ז"ל נחלק עליהם והר"ן ז"ל ג"כ כתב בפ"ב דקדושין שדעתו כדעת הריטב"א ושהרשב"א ס"ל דהמקח קיים בשאר ואני כתבתי במ"א דלע"ד נראה שכל מחלקותם אינו אלא כשהלוקח רוצה לקיים המקח לחצאין לפי חשבון הדמים שנתן ובהא ס"ל להריטב"א ז"ל דכיון שבטלה הקניה במקצת בטלה בכלה אבל כל שהלוקח מתרצה לקנות מקצתו בכל הדמים שנתן כ"ע יודו דקנה דלא גרע ממוכר יפות ונמצאו רעות דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכן נראה מפשט דברי הריטב"א שהביא הנ"י אמתני' דמכר האב וכמו שכתב מהריב"ל בח"ב סי' ל"א אלא שעדיין נראה לע"ד לקיים דינו של מהריב"ל ז"ל ואפשר הרשב"א מודה בו וכמ"ש ה"ה בפ"ל מהלכות מכירה שאם מכר הבעל גוף ופירות אפילו אמר לוקח הניחו לי ואוכל הפירות כל ימי הבעל אין שומעין לו דכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל עכ"ל הרשב"א ז"ל:
עוד כתב המורה שיחיה טעמא אחרינא בביטול מתנתא דנא משום שחלקו של נותן עדין לא היה מבואר מקומו שהרי הבית היה בשותפות עם אחיו וכל זמן שלא חלקו לא הוברר חלקו ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל והוכיח לה מאותה שאמר מ"ש שיש בבית מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דהרי זה לא חלל משום דאין ברירה וה"נ בנ"ד זהו ת"ד הוא האריך ואני קצרתי. דלע"ד אין נראה כן דאם איתא להאי מלתא תיקשי לן מתני' דשור שחור שיצא מביתי יהא הקדש ויצא לבן דפליגי ב"ש וב"ה אי הקדש טעות הוי הקדש אי לא אבל משום חשש ברירה לא מטו בה ולכ"ע אם יצא שחור ה"ז הקדש ולא אמרינן אין ברירה. וע"כ צריכין אנו לומר כמ"ש הרשב"א בס' תולדות אדם סי' פ"ב דכי אמרי' לברירה ה"ד במידי דלית לי' קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו, מסויים כל שבירר אח"כ א' מהם הרי הוא קנוי ומוקדש ואין אנו צריכין לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכים לברירה שהרי מהשתא מתקיים שוב אין אנו צריכין לברירה עכ"ל וכן דקדקתי על דבריו נקוט מיהא דרב גוברייא אמר' דגבי נותן ומקדיש דבר שאינו מסויים לא שייך לבריר'. ומ"ש קצת מהראשונים ג"כ דאין אדם מקנה דבר שאינו מסויים לא משום חשש ברירה נגעו בה ותדע שהרי ש"מ שאמר תנו מנה לפ' נותנין ואע"פ שלא סיים המנה ובפרק הזהב נמי הוה בעי לאוכוחי דמטבע נקנה בחליפין מהבריי' דהרי שהיו חמריו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מותר וקס"ד לומר דטעמא הוי משום דמטבע נקנה בחליפין ואע"פ שלא סיים לו הדינר דהא ממעות שיש לי בביתי קא"ל וגבי אם יש לו דשרי לפסוק כשער הזול כתב הריב"ש ז"ל דטעם הוי משום דד"ת מעות קונות וההיא ודאי מיירי אפי' כי לא סיים לו מקום אלא נראה לע"ד שלא אמרו המורים דאין אדם מקנה דבר שאינו מסויים אלא בשדה ובית וכיוצא בדבר שאין מינו שוה דאז אין הלוקח יכול לברר מקחו שהמוכר ידחה אותו בטענה דלא זה הוא מה שמכרתי לך כיון שאין כולם שוה וזה רוצה בזה יותר מבאחר אבל במקנה מידי מדבר שמינו שוה אין טעם למוכר כדי שיוכל לדחות ללוקח ולומר לא זה הוא מה שמכרתי לך כיון דכולם שוה ואין קפידא בזה יותר מחברו ואם לחשך אדם לומר דגבי שדות נמי מי לא משכחת לה שיהיו שניהם שוין בצביונן ובקומתן וסמוכים זה לזה אינו כן דגבי שדות לעולם ימצא בהם קפידא ברוחות שזה רוצה במזרח וזה רוצה במערב וכענין שאמרו ביתומים שחלקו הגדילו יכולים למחות ברוחות וכתב הריטב"א ז"ל דדוקא בטענה זו שיש טעם בדבר:
ודאתן עלה לידן מכל מ"ש דבנ"ד שהקנה לאשה החלק שיש לו בחצר דלא שייך הכא לומר לטעמא דזיל הכא קא מדחי לה שהרי השותפין בחצר יד שניהם שוים בו דמאי אולמי' דהאי מהאי וכשמכר אחד מהם חלקו לאחר כל זכות שבא לידו מכר לו וכל זה כתבתי כדי ללמוד במ"א דבנ"ד לקושטא דמלתא אין אנו צריכים לכל זה דנהי דקי"ל דהשותפין שחלקו לקוחות הם משום דאין ברירה ואמרינן אותו חלק שנפל בחלקו היה עד עתה של אחיו וכמ"ש הטור בסי' קנ"ד דאם טוען קניתי ממך אורה לאחר שתחלקו החצר ויפול גורלך אצלי דאינו כלום מה"ט מ"מ כל זמן שלא חלקו יד שניהם שוה בו ומשועבד וקנוי כל השדה לכל אחד מהם וכמ"ש הטור ר"ס קע"ה ושם בסעיף כ"ב כתב שאין בעל השדה שבצד אחד יכול לומר לאחד מהשותפין אני מצרן ודאי ואתה ספק דשמא יפול גורלך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמוהו כיון שיש לו חלק בכל השדה עכ"ל וכיון שכן הוא שהשותפין כל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה שפיר מצי להקנותו למי שירצה והרי זה מקנה לחברו כל השדה לזכות שיש לו בו וכן נראה בפשיטות מתשו' הגאון שהביא הטור בסימן תע"א ומתשוב' הרא"ש ז"ל שהביא בסי' קמ"ט והני איתא בהדיא בהגה' אשרי בפרק המוכר את הבית והוכיח לה מאותה שאמרו פלגא דאית לי בארעא פלגא ופירש רשב"ם ז"ל ראובן ושמעון שיש להם בית בשותפות ומכר ראובן חלקו לאיניש דעלמא וסתם שותפות מיירי בשעדין לא חלקו ואל יקשה לך על זה מדברי רשב"ם שכתב בפרק יש נוחלין שאין הפשוט יכול למכור חלקו דלא זכי ביה קודם חלוקה שעדיין לא הוברר חלקו כו' דשאני שותפין וכדכתיבנ' שמשעה שקנה אותו אדעתא דהכי קנה וכל א' מהם זכה בגוף החצר ומה שקנה מקנה לא' מה שאין כן בירושה דאתיא ממילא ובהא הוא דס"ל לרשב"ם דלא זכי ביה קודם חלוקה וע"כ צריך לחלק הכי דהא גבי פשוט שכתב דלא זכי ביה קודם חלוקה הוצרך לומר דהא דכי מת הפשוט בנו יורשו ה"ט משום דלא גרע היכא דמת האב ואחר כך מת הבן מהיכא דמת בן ואח"כ מת האב דבנו יורשו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו והאי טעמא לא שייך לאמרו גבי שותף שמת ואפי' הכי הבן יורש חלק אביו:
עוד כתב המורה שיחי' שלא יועיל המתנה יען כי היא מתנה במקצת ומתנת ש"מ במקצת בעיא קנין כל שלא פירש בה שהוא נותן מחמת מיתה ובנ"ד לא פירש שהיה נותן מחמת מיתה. ואני אומר דבנ"ד אין אנו צריכים לזה דכיון דאיכא תרי סהדי דמסהדי שהודה הש"מ שנתן לאשתו הבית במתנה כי לא צוה מחמת מיתה מאי הוי והא בהודאת ש"מ שאמרו אין אדם משט' מיתה כתב הב"י דמיירי בכל ש"מ ששוכב על מטתו והכא נמי תרי סהדי דהודאה שהודה הש"מ איך כבר מזה נתן הבית בשתו וכיון דהודאה הוי אין אנו צריכים לבדוק אחריו כיצד נתן תלינן שנתן לה כדינו וכמ"ש הטור בשם הראב"ד בסי' ס' ז"ל אומר נתתי לפ' כך וכך הודאה היא ולא הקנאה ומי שהודה עצמו שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן יע"ש ואחד מהגדולים השיב עלי דעדין אין מכאן ראיה דכי קאמר הראב"ד ז"ל דתלינן דכדין נתן היינו משום דאיכא כא שטרא ואם אי אתה אומר כן נמצא השטר בטל דזכיה אין כאן ושעבוד אין כאן וכל שהשטר בטל לגמרי אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה זהו ת"ד ונסתייע לזה מדברי הטור שכתב ז"ל ומי שהודה שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותם ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם וכ' לו אחריות עליהם בקנין. ואני לע"ד נראה דפשט דברי הראב"ד נראה דבכל מודה שנתן אין אנו בודקין אחריו ומ"ש ויש לנו להחזיק את השטר וכו' לא על זה קאי דכי אמרינן דהיכא דהשטר מתבטל לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ה"ד כדי לפרש הלשון הכתוב בשטר באופן שלא יתבטל אבל במ"ש בשטר שהודה בפניהם היאך מכבר נתן הדינרים לפ' במתנה מה יפה כח השטר לומר שאותה זכיה שהודה היתה כדינו אטו מי שמודה בפני עדים שנתן מידי במתנה לפלו' העדים נזקקין לידע באיזה אופן זיכה אותם לו (א"ה עיין בתשו' החדשות להרשב"א ז"ל סי' קצ"ד) ומ"ש הטור ויש לנו להחזיק השטר כו' אצטריך לומר כן דלפי מ"ש דנתתי הודאה הוי שכבר הקנה אותם לחברו אם כן מהו זה שכתב לו עכשו ושעבדתי לו כל נכסי ואם כבר הקנה הזהובים לחברו כל היכא דאיתנהו ברשותי' דחברי' קיימי לזה כתב דיש לנו להחזיק השטר ולומר שזיכה אותם לו ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם וכתב לו אחריות עליהם בקנין באופן שנראה לע"ד דאפי' במי שמודה ע"פ ואמר נתתי דבר מידי לפ' אין אנו בודקין אחריו היאך נתן וה"נ יש לומר בנ"ד:
ועוד בה דנ"ד לדידי חזי לי שזה הש"מ היה מדבר מחמת מיתה שכך הוא רגילות בלשון בני אדם שרוצים שהש"מ יצוה עליהם מתחילין לדבר עמו הכי וזו היתה כונת האשה שהיתה בוכ' ואמרה לבעל' לו דיזי"ש נאדה ובאה תשובתו צודקת ואמרה לה ייא טי דיש"י קי לה קאזה איש טוייא ייא טי דוש"י קי טי לה אינפריזי נטי וצבוייטי פואידי קיטאר די אינייא. בזה הלשון מורה באצבע שהיה מדבר מחמת מיתה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח וז"ל ש"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכלל דבריו עכ"ל. משמע מפשט דבריו דאין צריך שיאמר בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה אלא בגילוי הדעת לחוד סגי וכ"נ ג"כ מדברי הרא"ש:
איברא דעדין יש לפקפק במתנה דא והוא בעיקר העדות כאשר גם המורה שיחי' עמד בה שזה הש"מ לא היו דבריו בדרך צואה וכמוסר לעדות אלא בדרך שיחה וסיפור שהיה מספר עם אשתו פעם נמצא זה ושמע ופעם נמצא זה ושמע וכיון שכן איכא למיחש דזה הש"מ לא גמר בדעתו להקנות לה מידי כל דבריו לא היו אלא פיטומי מילי להפיס דעת האשה שהיתה בוכה ומבכה וראי' לזה שלא הזמין עדי' להעיד על דבריו וכדמות ראי' לזה הביא מאותה שאמרו בפרק זה בורר הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פ' הם של מ"ש הם אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום ופירש רש"י ז"ל כמוסר דבריו בלשון צואה לבניו ואם כמערים שהוא מתיירא שלא יטלום בניו בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר ע"כ הרי שכל שלא אמר דבריו בל' צואה אנו חוששין להערמ'. הן אמת דאיכא למדחי ולומר דהברייתא דהתם בבריא איירי ולהכי אם אינו כמוסר דבריו איכא למיחש להערמה שנתיירא שלא יטלום בניו בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר אבל בש"מ שהודה כה"ג ואמר מעות אלו של פ' הם נראה מדברי רשב"ם ז"ל בפרק מי שמת דף קמ"ט למדקדק שם דליכא למיחש למידי ואע"פ שלא היה כמוסר לבניו אלא בהודאה בעלמא דבריו קיימים משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפי' נימא דהברייתא בכל גוונא מיירי ואפי' בש"מ איכא למימר דשנייא ההיא שהיה מטמין וכשראה את בניו שהיו מסתכלי' בו נתיירא מהם ואמר הכי הא לאו הכי כל שהודה הש"מ אינו צריך שיהא כמוסר דבריו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ח ז"ל אין ש"מ צריך שיאמר אתם עדי אלא כל השומע דבריו ה"ז עד שאין אדם משטה בשעת מיתה:
והשתא בנ"ד מעדותו של אברהם פייד"ו שהעיד שאמר הש"מ לדודתו ייא לו שאבין שמים וארץ קומו סי לה אינפריזנטי לה קאזה לאשתי נראה שהיתה הודאתו באמת ובלב שלם ואם היורש הי' מאמין לדבריו לצאת ידי שמים חייב לאוקומ' ביתא ברשות האשה אבל משורת הדין מוקמינין ביתא בחזקת היורשים. כל זה כתבתי אם יראה בעיני מורי אשר בית ישראל נכון עליהם ה' עליהם יחיו נאם הצעיר אפרים נבון:
עליונים למעלה הטיבו אשר דברו להחזיק הבית בחזקת יורשי הבעל אף ידינו תכון עמהם ולמכתב לחזקיהו באנו על החתום פה קושט' שנת התפ"ג: יוסף בכמה"ר ישעיא מטראני יאודה רוזאניש: