מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות גזילה · סימן כז
והיכא דחטף חפץ מחבירו בע"כ ויהיב דמים נראה מדברי התוס' בהכונס דלא הוי גזלן דאורייתא וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות עדות שכתב החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנים הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם ונפקא מינה דאע"פ שכל שלא אמר רוצה אני אין קנייתו קנין כדמוכח שם מכל מקום אין מוציאין אותו בדיינים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות גזילה דכל מידי דלא הוי גזל אלא מדבריהם אין מוציאין אותו בדיינים ואם קידש בו את האשה מקודשת או אם נתנו לחבירו קנאו קנין גמור דיש כאן יאוש ושינוי רשות שהרי הבעלים מתייאשים בודאי כיון שאינם יכולים להוציאו בדיינים:
אמר יהודה בעומדי על לשון זה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות עדות ראיתי מה שנדחק בו הבל"מ יע"ש. ולע"ד כוונת הרמב"ם ז"ל כאשר הבין מורי הרב זלה"ה והיינו טעמא דפסול דרבנן משום דלא תחמוד בלא דמי משמע להו לאינשי ולפ"ז אפי' מדרבנן לא הי' ראוי לפוסלו כאשר נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עדות אלא משום דחזו דחטפי וזורקין המעות לפני הבעלים הלכך גזרו בהו רבנן מפני תיקון העולם והתוס' ז"ל משום דס"ל דאפי' במידי דלא משמע להו לאינשי איכא איסור דרבנן כאשר מבואר בדבריהם בכמה מקומות הוצרכו לבא לכלל ישוב ומה שלא הבנתי כעת בדברי מורי הרב זלה"ה הוא במה שרצה לדמות זה לגזל דדבריהם דאין מוציאין אותו בדיינים דיש מקום לומר דשאני הכא דאיכא איסור תורה אלא דלא משמע להו לאינשי: