אור ברסלב

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות גזילה

הלכות נזקי ממון

סימן א

כתבו רבותינו הראשונים ז"ל דאסור לגזול אפילו כל שהוא דין תורה ומ"מ אינו מחוייב להשיבו ולכאורה היה נראה דהיינו טעמא משום דמסתמא כל פחות משוה פרוטה ישראל מחלי בתר הכי כדאמרינן בסנהדרין דף נ"ז אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה והקשה תלמודא אי הכי עובדי כוכבים בישראל אסור הא בר מחילה הוא ותי' נהי דבתר הכי מחיל לי' צערא בשעתי' מי לית לי' ופי' רש"י ז"ל הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל לי' ע"כ והכי נמי איתא התם בדף נ"ט גבי מאי דקאמר תלמודא ליכא מידי דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור דהקשה תלמודא ולא והר' פחות משוה פרוטה ותירצו משום דלאו בני מחילה נינהו ע"כ. ולפ' זה מספקא לן באם גנב פחות משוה פרוטה ולא נודע לבעלי' שגנב מהם מי נימא דחייב להחזיר דהא כיון דלא ידע עדיין לא מחל ואע"ג דלכי ידע בי' מחל מ"מ השתא מיהא לא ידע ולא מחיל ודמי קצת לאותה שאמרו יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואף ע"ג דלכי ידע ודאי מתייאש מ"מ כל כמה דלא ידע באיסורא אתא לידי':

ולכאורה היה נראה דאינו חייב להחזיר וראי' לדבר מהא דגרסינין בפ' אלו מציאות דף כ"ו גבי מאי דאמר רב נחמן התם ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר משלשה אינו חייב להחזיר ואמר רבא האי דאמרת משלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית בי' שוה פרוטה לכל חד וחד ופרש"י והתוס' ז"ל דאפילו אי שותפי נינהו ולא מתייאש מ"מ כיון דאין לכל חד אלא פחות משוה פרוטה אין כאן משום השבת אבידה ע"כ שמעינן הכא דכל פחות משוה פרוטה אפילו שהבעלים לא ידעו ולא נתייאשו או שלא מחלו אינו חייב להחזיר:

הן אמת דבפ' הגוזל קמא דף ק"ג אמתני' דמחל לו חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אין צריך להוליכו אחריו פירש רש"י ז"ל אלא יניחנו שם ויבאו הבעלים ויטלו את שלו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז יע"ש. משמע מהכא דאפילו פחות משוה פרוטה כל שלא מחלו הבעלים הרי הוא של בעלים במקום שהוא. והטור בסי' שס"ז כתב דאם נתייקרה אח"כ צריך להחזיר לו ובודאי דה"ט דכיון דהוו של בעלים כי נתייקר אח"כ דידי' אייקור ומ"ש בשם ר"י דאין צריך להחזירה אפילו נתייקר לאו למימרא דגזלן זכה בם אלא דאין צריך להחזיר אחריו קאמר. (וכל זה הוא שגזל הרבה אלא דאח"כ מו הבעלים חוץ מפחות משוה פרוטה דהרמ"ה ז"ל ס"ל דכל שנתייקר חייב להחזירה כיון דמעיקרא כשבא לידו תורת גזל הוה עליה אבל אם מתחלה לא היה אלא פחות משוה פרוטה אע"פ שהוקר' אח"כ אינו בתורת השבה ואע"פ שלא מחלו הבעלים משום דפחות מש"פ מעיקרא לא הוי ממון) וכן נראה ג"כ ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' אישות דין ח' וי"י היכנש חברו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן קדש בו את האשה ובא בע"ה וכו' עד ואם קידשה שה בדבר שאין בע"ה הקפיד עליו היוו תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק עכ"ל. ונראה דאיירי בשאינו שוה פרוטה ומ"ה כתב דהוי ספק מקודשת דחיישינן שמא ש"פ במדי וכ"כ הר"ש בר צמח ז"ל בתשוב' סימן כ"ג ע"ש ומשמע לי דדוקא בדבר מועט כאגוז או תמרה דכה"ג לר' קפדי אינשי וליכא בי' אפילו איסור כמ"ש הב"י בריש הלכות גזילה יע"ש הא אי הוי מידי דקפדי אינשי אפילו אי הוי פחות משוה פרוטה אינה מקודשת משום שבשעה שקידשה עדיין לא היה שלו כיון דלא ידע בי' בע"ה ומחיל לי'. שמעינן מהכא דכל פחות משוה פרוטה כי לא מחלי בעלים לא קנאו גזלן וברשותי' דבעלים קיימא. וההיא דפ' אלו מציאות דקאמר משלשה אינו חייב להחזיר כיון דליכא שוה פרוטה לכל חד וחד ואע"פ שעדיין לא נתייאשו הבעלים בשעה שמצאה ה"ט משום דכל פחות משוה פרוטה לא חייבו הכתוב להשיבה כדאמרינן שם בדף כ"ז ע"א כיון דלא נתחייב בהשבה חשבינן לה כאלו עדיין מונחת בקרקע ויאוש דבתר הכי מהני לזכותה לזה שמצאה ועיין במלחמות להרמב"ן פ' אלו מציאות גבי נטלה ע"מ לגוזלה ועיין בסמ"ע בסימן שס"ז סק"ז:

(אמר יהודה ראיתי אחרי רואי מה שהעתיק אדוני אבי הרב הגדול זלה"ה והנראה מדבריו הוא דס"ל דכל שגזל פחות משוה פרוטה אף שלא ידעו הבעלים או שידעו ולא מחלו מ"מ אינו חייב להחזיר דלא חייבו רחמנא להשיב אלא דבר דמיקרי ממון ופחות משוה פרוטה לאו ממון מיקרי ולע"ד נראה שכן הוא האמת דכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ק מהלכות גזילה דהגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השבה. וכן נראה ג"כ מדסתם הרמב"ם ז"ל ואומר אינו בתורת השבה וכו' ואם איתא דאינו חייב להשיב מטעמא דמסתמא ישראל מחלי תינח בשגזל מישראל כשגזל מעובדי כוכבי' דלאו בני מחיל' נינהו מאי איכא למימר ופשטן של דברי' משמע דאף כשגוזל מעובדי כוכבי' הוי דינא הכי תדע דלגבי איסורא כתב בראש הפ' אסור לגזול כל שהוא בין מעובדי כוכבים בין מישראל וא"כ אם איתא דלענין השבה יש חילוק לא היה ראוי לסתום הדברים וכן נראה ג"כ ממה שראינו להרב ב"י ז"ל בסי' ש"ס שהוצרך להביא ראיה לזה ולא מצא כי אם דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א ז"ל יע"ש ועיין מ"ש התוס' בפרק אלו נערות דף ל' ע"ב ד"ה לא צריכא ודו"ק):

סימן ב

הנכנס לבית חברו ולא היה בעל הבית שם ולקח כלי או כל דבר הידוע לזה שנטלם דאין דרך הבעלים להקפיד בכך או מחמת קירוב דעתם או משום שמה שלקח הוא דבר מועט שאין דרך כל אדם להקפיד בכך אם יש בזה חשש גזל משום, שנטל שלא מדעתה או דילמא כיון שידוע הוא שאין הבעלים מקפידים אין בזה גזל:

לכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי דלפי מה שכתבו התוס' בסוגיין דפרק אלו מציאות דף כ"ב גבי מאי דמייתי תלמודא שם ההיא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק וכו' וז"ל בסוף ד"ה מר זוטרא לא אכל וכו' עד דאין לומר שהי' סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא הוה ניחא לי' עכ"ל נרא' דסבירא להו דכל כי האי גוונא יש בו משום גזל וא"כ מוהרי"ט ז"ל בח"א סימן ק"ן וז"ל הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות אישות קדשה בדבר שאין ב"ה מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק ע"כ הרי שאף שאין בע"ה מקפיד עליו עשאו ספק קדושין לפי שנטל שלא ברשות בעה"ב ע"כ ובסוף דבריו כתב שלמד הרמב"ם ז"ל כן מסוגיא הנז' ומדברי התוס' וסיים משמע מדבריהם דאפילו במידי דידעינן שבע"ה יתרצה ולא יקפיד צריך שיתרצה בהדיא שלא יהא בו משום גזל עכ"ל. ולע"ד נראה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי דבהדיא כתב בפ"י מהלכות עדות וז"ל אריס שלקח דבר מועט מן הפירות ביומי ניסן אע"פ שלוקח שלא מדעת בע"ה אינו גנב וכשר לעדות שאין בעל השדה מקפיד עליו עכ"ל. והא דכתב הכא מקודשת מספק איירי בדבר שאינו שוה פרוטה אלא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכ"כ הגאון הר"ש בר צמח זלה"ה סי' כ"ב כנזכר לעיל וע"כ צריכין אנו לומר דלפי מ"ש לקמן לא שייך הכא לומר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דע"כ לא אמרו הכי אלא גבי אבידה שאינו מתייאש אלא משום שאינו יודע היכן היא ואלו היה יודע שהוא אצל זה לא היה מתייאש מה שאין כן הכא דכיון שידוע הוא שיתרצה בע"ה כשידע דסתמא אינו מקפיד על זה א"כ השתא נמי בהתיר' אתא לידי' וכן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל בריש דין הנזכר וז"ל הנכנס לבית חברו ולקח לו כלי או אוכל וקדש בו את האשה ובא בע"ה אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה אלא כדי שלא יתבייש עמו עכ"ל וכ"כ הטור בסי' כ"ח יע"ש, דמשמע מזה דאי הוה ידעינן דלאו משום כיסופא קאמר אלא גמר בכל לבו והיכי דמי כגון שלא ידע בע"ה במה שלקח מעיקרא והשתא אתי וא"ל טול מאלו היפות דתו ליכא למימר משום כיסופא הוא דקא"ל שהרי לא ידע במה שלקח מעיקרא הוה אמרינן דמקודשת דכיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה והשתא לפי זה קשה אמאי והא קי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אלא ודאי יראה דס"ל להרמב"ם והטור דכל היכא דגילה דעתו השתא מהני כל דליכא למיחש לכיסופא ויאוש שאני משום דמה שמתייאש אח"כ אינו מרצונו דאלו הוה ידע לא הוה מתייאש אבל מידי שאין בע"ה מקפיד עליו כיון דלכי ידע ניחא ליה השתא נמי בהיתרא בא לידי' כדכתי'. וכן נראה מדבריהם בהלכות תרומות שכתבו שאם תרם שלא ברשות בע"ה ובא בע"ה וא"ל כלך אצל יפות ה"ז תרומה אלמא כל היכא דגלי השתא דניחא ליה דיינינן דהכי הוה דעתיה מעיקרא ופשטא דסוגיין דקדושין גבי ההוא גברא דקדיש בפרוזמ' דשכרא וכו' מוכח הכי יע"ש. והתוס' ז"ל נדחקו שם בפי' וראיתי להב"י זלה"ה שהקשה על דבריהם דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן כיון דלכי ידע מתייאש מעיקרא נמי הוי יאוש ותירץ ז"ל דלפי מאי דמסיק שם בשמעתין דתרומה שאני משום דמצוה הוא כיון דגלי דעתי' השתא דיינינן דהכי הוה דעתי' מעיקרא אלו דבריו אבל לפי מ"ש בקדושין נראה דאפילו במקום דליכא מצוה אי הוה ידעינן דניחא לי' השתא ולאו משום כסופא קא"ל הוה מקודש' וע"כ ה"ט משום דדיינין לי' דמעיקרא נמי הוה ניחא לי'. וראיתי להתוס' בספ"ק דקדושין גבי האוכל בשוק פסול לעדות שפי' משם ר"ח דאיירי בחוטף משל אחרים ואוכל והקשו ע"ז אם כן תיפוק לי' משום גזלן ותירצו דאיירי במידי שאין בע"ה מקפיד עליו אלמא כל מידי דאין דרכו להקפיד עליו לא מיקרי גזל ואפשר דאפילו למ"ש התוס' בפ' אלו מציאות לא אמרינן אלא במידי דדרכו. של בע"ה להקפיד אצל אחרים בכי הא הוא דאמרו דאע"ג דלגבי אלו יתרצה מ"מ אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אבל במידי שאין דרכם להקפיד אצל כל אדם בכי הא לא מיקרי גזל כלל כנז"ל:

אבל עדיין יש להבין במה שפי' בכונת הרמב"ם ז"ל דאיירי בקדשה בפחות משוה פרוטה ומקודשת מספק משום דשמא שוה פרוטה במדי דא"כ מאי איריא משום דאין בע"ה מקפיד עליו אפילו מקפיד עליו נמי דהאוכל פחות משוה פרוטה אינו בתורת גזילה ואינו בתורת השבה. וי"ל ע"פ מ"ש לעיל דהא דפחות משוה פרוטה אינו בתורת השבה היינו היכא דידע בע"ה דכיון דידע סתמא קא מחיל אבל כל זמן דלא ידע אינה מחילה דמי ידע דקא מחיל ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"ה נקיט לה הרמב"ם ז"ל במידי דאין בע"ה מקפיד עליו ומתוך דברי הר"ש בר צמח ז"ל נראה שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דמה שאמר במידי שאין בע"ה מקפיד עליו היינו לומר דסתם תמרא או אגוז כיון דאינו שוה פרוטה אין בעל הבית מקפיד עליו דאין בה. משום גזל אבל צריך להבין דהא כתב הרמב"ם ז"ל דאסור לגנוב כל שהוא דין תורה וה"ט דאע"ג דלא ניתנ' להשבה מ"מ צערא אית לי' בשעתא:

סימן ג

וגזל הגוי אסור מן התורה כ"כ הרמב"ם ז"ל ומה שהקשה מהרש"ל דהתורה בכללה ובפרטה לישראל ניתנה ואינו אסור אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, זה אינו דבפ"ב דבכורות מוכח דמאן דס"ל לאיסורא הוי מן התורה, וכיון דקי"ל דמעות קונות בגוי כמו בישראל וקרא אתא למישרי אונאה בגוי ע"כ ס"ל גזל הגוי אסור מדינא וכ"כ התוס' בפרק הזהב ועיין מ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכו' בכורות. ומ"ש בכ"מ פ"א מהלכות גזילה דהרמב"ם ז"ל לא אמר אלא אסור מדרבנן יע"ש ליתא כמבואר בפ"א מהלכות גניבה ובריש פ"ב, ובפ"ז ז"ל אחד הנושא והנותן עם ישראל או עם ע"ז אם מדד או שקל בחסר עובר על לא תעשה ע"כ. וכתב הרב המגיד וז"ל דין הכותי כבר בארתיו פ"א וכבר נתבאר שהמשקל הוא כגזל ע"כ:

סימן ד

וטעות הגוי מותר. ופרש"י דהיינו שלקח מהגוי חפץ בארבע ונתן לו ג' בד', וכתב מהרש"ל ודוקא בכה"ג שכבר משך הכלי מיד הגוי וקנאו נעשו הדמים עליו חוב ודמי להפקעת הלואתו דשרי, אבל היכא שמטעה את הגוי בחשבון שאינו הפקעת הלואה כגון שקונה ממנו כלים או דבר אחר ומטעה את הגוי עד שמוסיף לו במנין או שמוסיף לו דמים הרי זה גזל ממש ואסור ואפילו היכא דליכא חלול השם עכ"ל. ולע"ד אין נראה כן בפי' רש"י דמ"ש דהא דשרי ה"ט משום שכיון שמשך הכלי מיד הגוי נעשו הדמים עליו והפקעת הלואתו שרי זה אינו דהא רש"י ס"ל דאין משיכה קונה בגוי אלא דמים כמ"ש התוס' בפ"ב דע"ז, אלא טעמו של רש"י ז"ל דכל שאינו מוציא מידו של גוי שלא מדעתו כענין גזל וגניבה אלא שהגוי נותן לו בטעות לא חשיב גזל, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכו' גניבה שכתב אסור להטעות את הגוי בחשבון נראה דאפי' כי יהיב ליה הגוי מדעתו כיון דבטעות קא יהיב ליה אסור, וזה נוטה לפירוש התוס' בההיא דיכול יגלום דהיינו לומר שלא יטעו בחשבון, אלא שהתוס' כתבו דאינו אסור כה"ג אלא מפני חלול השם במקום שהגוי יודע הא לאו הכי שרי דטעות הגוי מותר, אבל מדברי הרמב"ם נראה דמדינא אסור להטעותו שכ"כ בפי"א מהלכו' גזילה אסור להטעותו לגוי ואם טעה מעצמו שרי והוא שיאמר לו על חשבונך אני סומך ואם לא אמר לו הכי אסור מפני חלול השם. משמע דלהטעותו דאסור לאו מפני חלול השם הוא. ומ"מ נראה לע"ד דמה שאסור להטעותו לאו משום גזל הוי עד שיתחייב להחזיר לו, אלא ה"ט משום דאסור להטעות לבריות ואפילו למכור לגוי נבלה בכלל שחוטה או לתת לו במתנה אסור כדשמואל בפרק גיד הנשה דף צ"ד, אבל אי עבר והטעהו לגוי בחשבון כיון דהגוי מדעתיה קא יהיב ליה אף על פי שהוא בטעות ואסור מ"מ לא הוי גזל, וכ"נ מלישנא דהרמב"ם ז"ל פ"ז מה' גניבה שכתב דאם שקל לו בחסר עובר על לא תעשה וחייב להחזיר ואם הטעה לו בחשבון כתב דאסור. נמצינו למדין דאע"פ שאסור להטעות לגוי מ"מ לא קא חשיב גזל כדי לחייבו להחזיר וכמ"ש התוס', ואף על פי שהתוס' ס"ל דטעמא דאיסורא מפני חלול השם ואלו מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאפילו היכא דליכא חלול ה' אסור וכן מוכח בפ' גיד הנשה מ"מ מדבריהם למדנו דטעות הגוי לא הוי גזל וכמש"ל. ומה שהקשה מהרש"ל ע"ד התוס' שכתבו בההי' דיכול יגלום דאינו אסור אלא מפני חלול ה' אבל משום גזל לא דאם כן מאי מייתי תלמודא משם ראיה דגזל הגוי אסור אינ' קושיא דלא מייתי אלא מרישא דברייתא דקתני שלא ימשכנו ויצא דהיינו שמוציא את עצמו מידו של גוי וזה ודאי הוי גזל שמוציא ממונו של גוי מידו בע"כ, ואף שמפשט דברי התוס' שם בד"ה הכי קאמינא אי דגוי נינהו וכו' היה נרא' לכאורה דאף בגניבה ובגזל הגוי איסורו הוא מפני חילול השם מ"מ אפשר ליישבם על דרך הנכון:

סימן ה

פירות וכל דבר העומד לימכר יכול ליקח שלא מדעת הבעלים ע"מ לשלם. כן משמע מדברי הראב"ד ז"ל הביא דבריו הר"ן ז"ל בפרק אלו מגלחין גבי ההוא עובדא דר"ל דשמתיה לההוא גברא וז"ל הצ"ל ובשם הראב"ד ז"ל תי' ר"ל טעם מפני שלא התר' בו תחלה שלא יאכל כי שמא היה סבור האוכל דלמכיר' עומד ודעתו לפרוע משלם שבזה לא היה איסור עכ"ל וכן הוכחתי בהלכות שלוחין מדברי הר"ן יע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל הביא דבריו הטור סי' שנ"ט ז"ל וכתב א"א דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם אבל אם היו מזומנין העדשים מותר לזכות להם ע"י אחר דעדשים עדיפי וזכין לאדם שלא בפניו ע"כ ומשמע דאיירי בדבר דעומד לימכר ואפ"ה לא התיר אלא כשזיכה לו ע"י אחר איכא למימר דאיירי בשאינו רוצה לשלם דמים אלא סחורה אחרת ובכי הא אין דעתו של מוכר למכור כי אם בדמים אם לא דאיכא זכיה דעדיפי הני (א"ה עיין בתשו' מהרד"ך בית כ"ו שהביא ההיא שכתבו התוס' בפ' הגוזל גבי ההיא מעשה דרב אשי הוה קא אזיל באורחא חזא שיבשי דגופנא וכו' יע"ש ועיין עוד לקמן מ"ש מורי הרב זצ"ל סי' ט"ו):

סימן ו

הגוזל והאכיל לאחרים קודם יאוש אי בכה"ג אמרי' רצה מזה גובה רצה מזה גובה נחלקו בו רבותינו הראשונים ז"ל דהרז"ה והרא"ה ס"ל דהאוכל פטור דהוצאה דידיה הוא כמבואר בדבריהם ריש פרק הגוזל ומאכיל אבל התוספות בד"ה אין גזילה קיימת פטורים לימא תהוי תיובתא דרב חסדא וכו' נראה דס"ל שאפילו האכילו הגזלן חייב האוכל ואם רצה הנגזל גובה מזה שאכל והרב המגיד בפ"ה כתב שכן כתבו קצת מפרשים וסיים גם רבינו לא חילק עכ"ל. וכן נראה לי מדברי הרמב"ם ז"ל בהדיא שכתב ז"ל הגוזל ומת בין שהאכיל את הגזילה לבנים אחר יאוש וכו' דהוצרך לפטור את הבנים כשהאכילם מטעם דהוי לאחר יאוש. וכן נראה לי עיקר מדאמרינן בפרק אלו נערות דף ל' דתחב לו חבירו תרומה לתוך פיו דפטור מלשלם דקים ליה בדרבה מיניה הא לאו הכי חייב זה האוכל לשלם ולא אמרינן הוצאה דמאכיל הוי. וסבור הייתי ליישב זה לדעת הרז"ה והרא"ה דע"כ לא אמרו הם ז"ל דאם האכילו הגזלן דהשני פטור אלא כשלא ידע השני שהוא גזול וההיא דפרק אלו נערות איירי בשידע השני שהוא גזול ומשום הכי הוה מתחייב משום גזל כל כמה דמצי להדורה. אבל עדיין יראה להביא ראיה ממתני' דפ"ז דתרומות דקתני שם המאכיל את בניו קטנים ואת עבדיו בין קטנים בין גדולים משלם את הקרן והם פטורים משום דאין להם לשלם כמו שפי' ר"ע ז"ל והכי אמרו בירוש' שם לא הספיק לשלם עד שנשתחרר העבד העבד חייב לשלם ולא אמרי' הוצאה דרבו המאכיל הוי. (אמר הבן לע"ד לא הבנתי זה דנראה דלא על הרז"ה והרא"ה חלונתינו כי אם על רמי בר חמא. ועל צד הדוחק נראה דאפשר לומר דע"כ לא אמרינן דהאוכל פטור אלא כשידע הגזלן שגזל והא דתרומות אפשר דאיירי דהמאכיל היה סבור שהוא שלו ולא כיון לגזול ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ג דף ל' ע"ד שכתב בפשיטות דאע"ג דגזלן יהיב ליה מדעתיה לפני יאוש גובה מאחר וכ"כ הרדב"ז סי' רכ"ט יע"ש):

סימן ז

ואחר אשר הוכחנו דאפילו בגוזל ומאכיל אמרי' רצה מזה גובה רצה מזה גובה ראוי לבאר אם הוא אפילו שלא היה סבור זה שאכלה שהיה גזול כי לכאורה נראה דאפילו בכה"ג אמרינן רצה מזה גובה וכו' וזה השני גם כן חשיב גזלן כמו הראשון דהא אותביה ליה תלמודא לרב חסדא ממתני' דהגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם לפי מה שהבינו התוס' ז"ל והוצרך לאוקמוה דמתניתין איירי לאחר יאוש אבל קודם יאוש חייבים ומשמע אפילו לא ידעו הבנים שאביהם גזלה. הן אמת דהריטב"א ז"ל בפרק אלו נערות נראה דלא ס"ל הכי שכתב גבי מאי דאמרי' התם הניח להם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה וכו' וז"ל וא"ת מ"ש מגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלה דאמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה והכא נמי אמאי אינם משלמין כל דמי הגזילה דהכא בשאלה ליכא יאוש תירצו התוספות דהתם לפי שיודע השני דגזולה היא בידו ואפילו לא ידע נמי הרי גזלה מהראשון משא"כ בזו דכיון דהיו סבורים שהיא של אביהם אין כונתם לגזול אלא לאכול משלהם וכיון שכן אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דכל דזה השני לא כיון לגזלם לית ליה דין גזלן. וגם מתשובת הרא"ש ז"ל הביאה הטור בח"מ סי' ע"ב נראה דכל דלא ידע זה שהוא גזול לא אמרינן רצה מזה גובה וז"ל ראובן שתובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון הניחהו אצל לוי לתת אותם כשיתן לו המעות וכשהוציא לוי הספרים לתתם לראובן ראה שנפחתו ונפסדו ותבעו ללוי לשלם לו המעות ולוי אומר לאו בעל דברים דידי את כי ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם אם לוי היה סבור שהספרים של שמעון שהרשה אותו ללמוד בהם הרי הוא פטור אבל אם היה יודע שהספרים היו של ראובן ה"ז חייב לשלם ולא מצי לומר לאו בעל דברים דידי את אין לך דין כי אם עם שמעון דהוה ליה כגוזל ומאכיל לאחר רצה מזה גובה רצה מזה גובה עכ"ל. וכן כתב בתשובה אחרת הביאה הטור בסי' שמ"ח סעיף י"א וז"ל והא דאמרינן רצה מזה גובה וכו' היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון שלא נתייאשו הבעלים הוי כאלו גזלם מהבעלים ע"כ אשר נראה דסבירא ליה דכל היכא דלא ידע שהוא גזול וברשות ירד אין לחייבו מדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה:

אבל לע"ד נראה דאפילו לא ידע השני דגזולה היא בידו אפי' הכי ס"ל לרב חסד' רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואין חילוק בין ידע ללא ידע דאפילו לא ידע גזלן הוי. ואף שאיני כדאי להשיב מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וראיה לדבר מסוגיא דשמעתין לקמן בפרקין דף קט"ו דאמרינן התם גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון ור"י אמר הדין עם השני ולא פליגי כאן קודם יאוש כאן לאחר יאוש ותרווייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה וכו' והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא כפרש"י. הרי דאע"ג דזה השני לא גזלם שבדמים באו לידו וג"כ לא ידע שהיו גזולים ביד המוכר מדעבדו ליה תקנת השוק כמו שפירש רש"י ואפילו הכי חשוב גזלן וכאלו גזלם הוא מבית הבעלים ואם איתא דרב חסדא לא איירי אלא בדידע זה השני שהוא גזול אבל כל דלא ידע לאו גזלן מיקרי ולא מחייב גבי יתומים אלא דמי הנאתם איך למד זה מדרב חסדא ואף על גב דסוגיין איירי כשהגזילה קיימת כמו שפירש רש"י ז"ל יע"ש מיהו כיון דזה הלוקח נתן דמים לגנב חשוב כאלו אינן בעין ולפי דרכי אפרש הסוגיא והוא דלכאורה קשה במאי פליגי אביי ורב יוסף אי רב ור' יוחנן אית להו דרב חסדא אי לא הלא כל היכא דאיתיה הגזילה בעיניה לכ"ע חייב להחזירה לבעלים כדקתני בברייתא דר' אושעיא ובאידך ברייתא דמייתי בסוף סוגיין דדריש והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטור מלשלם הניח לפניהם חייבין לשלם וכבר ראיתי להתו' בפ' הזרוע דף קל"ד שהקשו כל זה והניחו לה בצ"ע אבל מקום הניחו לנו להתגדר והכי הוא פי' דהכא כיון דיהיב דמי אפילו כי איתיה הגזילה בעינים הוי כאלו אכלה ואי לא ס"ל כרב חסדא דזה השני חשוב גזלן כאלו הוא גזלה מבית הבעלים ממש אלא ס"ל כרמי בר חמא דפליג אדרב חסדא דאפי' קודם יאוש לאו גזלן קא חשיב ומטעם זה ס"ל דאם אכלה אפי' קודם יאוש פטור דיכול לומר אני לא גזלתיך ולאו בעל דברים דידי את להוציא ממני או לאפסודי לי. נהי דהכא צריך להחזיר הגזיל' כיון דאיתיה בעיניה ועדיין לא קנאה מ"מ הנגזל צריך לתת לזה שלקחה כל הדמים שנתן מכיון דלא חשיב גזלן כל דאית לי' טענה דמפסיד ליה. אבל אליבא דרב חסדא דאית ליה דזה שלקחה חשיב גזלן וכאלו גזלה מבית הבעלים אפילו דמים לית ליה כיון דגזלן הוא למדנו מהכא שאפילו היכא דזה השני לא ידע שהם גזולים ולא נחית אדעתא דגזלה חשיב כאלו גזלן הוא מיד הבעלים וכן מוכח ג"כ מההיא דאמרינן בפרק כל שעה דף ל"ב. באוכל תרומה בשוגג דכל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזי דודאי כדמעיקרא משלם דלא גרע מגזלן ע"כ אלמא דאע"ג דבשוגג איירי דלא ידע שהם תרומה אפ"ה גזלן חשיב כמו שנראה מפי' רש"י ז"ל שם. איברא דיש לדחות ולומר דהתם מיירי כשידע זה שהם תרומה וחשוב שוגג משום דלא ידע במיתה שבה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות תרומות:

אבל ראיתי להרב בעל כ"מ שם בסוף פרק זה על מ"ש הרמב"ם ז"ל ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה והרב בעל כ"מ ז"ל הליץ בעד הרמב"ם ז"ל וכתב דהכא לאו בגזלן עסקי' דהא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזיל' ובתר ההיא שעתא אזלי' ולא בתר תשלומין עכ"ל. נראה מדבריו דמיירי כשזה שאכלה לא נחית בתורת גזיל' אלא שהיה סבור שהוא שלו ואפ"ה חשיב גזלן בשעת אכילתה שהוציאה מן העולם ודברים אלו הם שלא כדעת הריטב"א ז"ל ושלא כדעתינו דלדעת הריטב"א ז"ל כי לא ידע שהיא תרומה אלא שסבור שהיא שלו אפילו בשעת אכילת' לא חשיב גזלן ונראה דאם בשעת אכילתה היתה ביוקר ובשעת תשלומין הוזלה נותן לו כשעת הזול דהא לא חשיב גזלן ולפי דעתינו אפי' מקודם שאכלה חשיב גזלן:

אבל נראה כמ"ש הבכ"מ דכל היכא דלא ידע וסבור שהוא שלו לא חשיב גזלן משעת הגבהה כיון דאינו מכוין לקנותו שהרי הוא סבור שהוא שלו משא"כ בההיא דלוקח מן הגנב שאע"פ שאינו יודע שהם גזולים מ"מ הרי נתכוון לקנותם ולהוציאם מרשות הבעלים. וכן נראה ללמוד ממ"ש הרמז"ל בפ"ב מה' גניב' הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר משום גנב עכ"ל. ולכאורה נראה דאיירי אפילו כשלא ידע השומר שהוא גזול ועיין בסמ"ע בסי' שמ"ח ועל כרחין הכי צריך לפרש דאי לא תימא הכי אלא דאיירי דוקא כשידע השומר שהם גנובים א"כ היכי שמעינין מינה דתיקנו משיכה בשומרים ודילמא היינו טעמא דמחייב השומר משום גנב משום דקי"ל דהאומר לשלוחו צא וגנוב לי דהשליח הוי גזלן דאין שליח לדבר עבירה אלא מיירי אפי' דלא ידע השומר שהם גנובים כפשטא דמתני' והשתא, פשיט מינה דמדחזינן שהשומר מתחייב משום גנב על כרחין צריך לומר דתיקנו משיכה בשומרים וכיון שמשך השומר יצא הדבר מרשות בעלים ונכנס ברשות שומר לענין שאינו יכול לחזור בו ולומר איני שומר עליה שהרי אינו מתחייב משום גנב אלא במתכוין להוציא מרשות לרשות לאפוקי אם אינו מכוין להוציא מרשות בעלים אלא שסבור שהם שלו דאע"פ שהגביהו לא נעשה גזלן כיון שאינו מכוין לקנותו ולהוציאו מרשות לרשות וכה"ג מחלקין התוספות בפרק השואל דף צ"ו בד"ה אמר רבא מאן נמעול נמעול בעל יע"ש ובפ' האיש מקדש דף נ"ה ד"ה אין מועל אחר מועל יע"ש ובפ' הבית והעלי' דף קי"ז יע"ש אבל אי אמרינן דתיקנו משיכה בשומרים וחשיב כאלו יצאו מרשות בעלי' לרשות שומר שעל דעת כן משכ' לענין בעלי' נמי חשיב גנב שהרי נתכוין להוציא מרשות בעלי' ולקנותו ועל פי זה נתיישב מה שהקשה הריטב"א ז"ל מההיא דיתומים דמשלמין דמי בשר בזול:

ומכל מה שכתבתי עלה לנו דכל היכא דסבור בפקדון שהוא שלו אף על פי ששלח ידו במקצתו לא מתחייב בכולו מדין שולח יד בפקדון או משום שואל שלא מדעת דהוי גזלן כדמוכח מדברי התוס' שהבאתי ואפי' בשחטה ואכלה משום דהיה סבור שהוא של אביו לא מתחייב משום גזלן כמ"ש הריטב"א ז"ל כיון דלא נתכוון לגזול והתוס' בפרק האיש מקדש סוף ד"ה אין מועל אחר מועל יע"ש ודלא כהכ"מ בפ"י דתרומות דאפילו אכלה בשוגג שסבור שהוא שלו בשעת אכילתה חשיב גזלן:

ולדעת הר"מ ז"ל שהבאתי וכ"נ שהוא דעת הנמוקי יוסף בפר' מרובה אפי' כי לא כיון לגזול אלא שלקחו מראובן בתורת שאלה והיה סבור שהיתה של ראובן ונמצא שלא היתה שלו הרי זה השואל חשיב שואל שלא מדעת בעלים והוי גזלן כיון שנתכוון לקנותה וקצת נראה כן מדברי התוס' דפ' האיש מקדש הנז"ל ולדעת הרא"ש בתשובה שהבאתי לא חשיב גזלן כיון דהיה סבור שהם של ראובן המרשה אותו ולא נחית אדעתא דגזלה. ולע"ד אין דבריו נוחים אצלי חדא דכבר הוכחתי לעיל דהלוקח מן הגנב אפי' כי לא ידע שהם גזולין גזלן קא חשיב ואע"פ שלא כיון לגוזלם ואפי' אם נחלק ונאמר דכל זמן שעדיין לא ידע שהם גזולים כיון דאנוס הוא לא חשיב גזלן מ"מ עדיין קשה עליו דאמאי לא מחייב לשלם דמי מה שנפחתו הספרים ע"י מה שנשתמש בהם דאפילו למ"ד שואל שלא מדעת שואל הוי ולא גזלן חייב לשלם מה שנפחתה הבהמה ע"י מלאכתו כיון דליכא דעת בעלים וכמ"ש הריטב"א בחי' בפ' המפקיד וז"ל הצריך לנו ולא בעי ר' ישמעאל שיחזיר למקום שגנב אלא בשומר שנעשה גנב או גזלן ולהכי אוקמוה הכא דסבר גזלן הוי דאלו לענין אונסין אפילו למ"ד שואל הוי חייב בכל אונסין ואפילו במתה מחמת מלאכה דלא שייך לומר בהא לאו לאוקומה בכילתא שייליה וזה ברור עכ"ל:

סימן ח

כתב בהגהת אשירי ריש פרק הגוזל דהא דאמרי' דהגוזל ובא אחר ואכלו דפטור מלשלם הא דפטור היינו מדין גזלן אבל גובה ממנו מדר' נתן ונ"מ שאם מחל לו גזלן ראשון לב' או שפרע השני לראשון פטור השני מן הנגזל וכ"כ הנ"י והמרדכי. ויש לדקדק על דעת הטור שסתם וכתב דאם נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור ולא פירש דהיינו דוקא בשכבר פרע השני לראשון דאלו הצד האחר שמחל הגזלן לב' שכתב הגהת אשירי וסייעתו לא ס"ל להטור דאיהו כת' בסי' פ"ו דכל היכא דמשועבד מדר' נתן לא מהני מחילה וראיתי להב"ח שכתב דכל היכא דנתייאשו ובא אחר ולקחו אינו גובה מהשני מטעם גזילה אלא מדר' נתן הלכך דוקא כשהוא בעין אבל אינו בעין פטור עכ"ל ולפום פשטן של דברים נראה דס"ל דאפילו בדאיתיה בעין אינו חייב אלא מדר' נתן ובשאינו בעין פטור לגמרי. ולע"ד אינו כן דכל דאיתא בעיניה אפילו כי ליתא לדר' נתן חייב להחזיר דדרשינן אם כעין שגזל יחזיר והאי קרא מיירי ביורשין או בגזלן שני ואיירי לאחר יאוש אליבא דרב חסדא ומ"ש בהגהת אשירי דאינו גובה מהשני אלא מדר' נתן היינו דוקא בשכבר אכלו כנראה בפירוש מהנמוקי יוסף ולדעת הטור ז"ל יש ליישב דמ"ש פטור היינו היכא דאית ליה לגזלן ראשון נכסים דאז אינו גובה מהשני מדר' נתן ובמקום אחר הוכחתי כן:

סימן ט

גזל כלי ומכרו והלוקח נשתמש בו אם לא ידע הלוקח שהוא גנוב נראה דחייב הלוקח להעלו' שכר לנגזל ואע"פ שהגזלן אם נשתמש בגזלה אינו חייב להעלות שכר מה שנשתמש בה גזלן שאני משום דאדעתא דגזילה נחית אבל זה הלוקח דלא נחית אדעתא דגזילה לאו גזלן קא חשיב כך היה נראה לכאורה וקצת ראיה ממ"ש הטור בסי' ת"ז ז"ל ואם מכרו מזיק אינו מכור והניזק נוטלו מן הלוקח ואפילו אם נשתמש בו הלוקח קודם שנוטלו צריך לשלם לו וכן פי' רש"י והראב"ד אבל הרשב"א ז"ל כתב דמכרו מזיק גזלן הוא וגזלן אינו מעלה שכר לבעלים וז"ל הרשב"א בחידושיו ואני מסתפק דדין זה דמזיק לר"ע כשמכרו לגזול הוא דהניזק שותף הוא וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק דלאו אדעתא דשכירות נחת ביה וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מיניה דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית עכ"ל. אשר נראה מדבריו דס"ל דהלוקח מאאן אף דלא ידע שהוא גזול אינו חייב לשלם לנגזל מה שנשתמש במה שכתבו הראשונים ז"ל בדין חצר דלא קיימא לאגרא שאם גילה בדעתו שהיה רצונו ליתן שכר דצריך ליתן לו שכרו נראה לי דאם גילה דעתו עכשו שרוצה ליתן שכר חייב להעלות לו שכר אף על מה שדר בו קודם גלוי דעתו כנראה מתוך דברי הטור בסי' שס"ג וז"ל אבל אם גילה בדעתו שאם לא הניחו לדור בחנם היה נותן לו שכר קודם שהיה יוצא ממנו צריך ליתן לו שכרו. וכן נראה מדברי התוספות ז"ל בסוגיין דפרק כיצד דף כ' ד"ה טעמא דניקף הא מקיף פטור יע"ש אשר משם למדו כן. וכן נראה גם כן מתוך מ"ש בהגה' אשירי בסוגיין הנז' ועיין בפרק ב' דמציעא דף כ"ב ד"ה אם יש יפות מהם תרומתו תרומה יע"ש ובד"ה מר זוטרא לא אכל:

סימן י

ראובן היה לו חצר והיה משכירו ועתה קודם שהלך ממקומו בקש להשכירה כדרכו ולא השכירה מחמת שהוצרך לילך לדרכו שעה אחת קודם ובא שמעון אחר כך ודר בה שנה אחר שנה ועתה בא ראובן ותובע ממנו השכירות ושמעון משיב לו דאינו חייב ליתן לו מידי דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא דקי"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור מלהעלות לו שכר. דע דראבי"ה ז"ל כתב דכל דאין הבעלים בעיר שיוכלו להשכירה אע"פ שאם היו כאן היו משתדלין להשכירה השתא דליתנהו פטור דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא דמצי א"ל מאי חסרתיך וכן פסק מור"ם יע"ש אבל מהרש"ל ז"ל כתב משם אור זרוע דרבים חלקו על זה וכתב הוא ז"ל דנראה כהחולקין מאחר שאם היו הבעלים בכאן היו משכירים אותה הוי כבית דקיימא לאגרא ודייק לה מדקאמר אילימא בבית דקיימא לאגרא ולא קאמר אילימא בבית דעביד למיגר וכו' ולע"ד אין זה ראיה כ"כ. ולע"ד בנ"ד אם נאמר דאף בכי האי גוונא פליגי נראה דיש לי ראיה להחולקים ממ"ש התוס' בשמעתין גבי מאי דמשני תלמודא הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה עכ"ד ומהם יש ללמוד דה"ה בהדיוט היכא דדעתו הוא שלא ידור אדם בחנם. ועוד היה נראה להביא ראיה מדאמרנן בפרק המפקיד גבי עובדא דמרי בר איסק דאתא לקמיה דר' אמי וא"ל זיל שבי ליה כאריסא וכן פסק הטור סוף סי' רפ"ז דהריוח לאמצע ויטול כאריס כיון שלא היה יודע שהיה לו אח ולא אמרינן כיון שלא היה האח כאן להשכיר השדות ולהרויח הרי זה חשיב זה נהנה וזה לא חסר וכמ"ש הרא"ש בפרק מי שמת גבי אחד מן האחים שהשביח ואפ"ה אמרי' דהשבח לאמצע כל שלא מחלו הקטנים וה"ט משום דכל מידי דעביד להשכירם ולהרויח בהם אין הבעלים מוחלין למי שנהנה בהם. וראיתי בהג"א שם בפרק מי שמת דמייתי משם ריב"א ז"ל שפי' דהשביחו הנכסים מחמת עצמו דהוי לעצמו היינו שהיה להם בתים ולא היו נמצאין שוכרים והם טרחו אחר השוכרים והקטנים לא היו יכולים לעשות דבר זה ע"כ וזה נראה קצת כדברי ראבי"ה ז"ל:

סימן יא

ראובן שהביא יורה שלו בבית שמעון כדי להוציא לו מים צרופים ואחר שגמר מלאכתו רצה ראובן להוליך היורה עמו כדי לעשות מלאכה במקום אחר ולא הניחו שמעון וסגר הדלת בעדו וע"י זה הפסיד ראובן מלהרויח:

לכאורה נראה דאם לא נשתמש בה שמעון פטור מלשלם דמצינו שנחלקו רבותינו הראשו' ז"ל בדר בחצר חברו דקיימא לאגרא ואין זה הדר בה עביד למיגר דהרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דחייב להעלות לו שכר דהא חסריה ממונא ור"י ס"ל דפטור ואפילו אם גירש את חברו מביתו ודר בו זה דאין זה אלא גרמא בעלמא כההיא דהמבטל כיסו של חברו וכו' וכתב הרא"ש ז"ל דנראה לו כסברת הרי"ף ז"ל ולא מטעמא דחסריה לבד אלא מטעם דאכל חסרונו של זה אע"פ שלא נהנה ע"כ. ולכאורה נראה דלא דמי לההיא דהמבטל כיסו דהתם לאו ברי היזקא דאפשר שלא ירויח ועוד דבאותה שעה עדיין לא היה שם מי שהיה לוקח בריוח לא כן בדר בחצר חברו דע"י שזה נכנס ודר בה אינה נשכרת לאחרים נמצא שע"י מפסיד לחברו וברי היזקא ונראה דכל כה"ג חייב מדינא דגרעי ודמי למ"ש התוס' בהאומנין דף ע"ו גבי מאי דקאמר תלמודא התם השוכר את האומנין והטעו את בע"ה או בע"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת. והקשו התוספות על זה דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שע"י נתבטלו אותו היום ותירצו בכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ע"כ וכ"כ הרא"ש שם. אלמא די"ל היכא שזה היה מוצא להשכיר עצמו ובא חברו ומנעו ולא הניחו להשכיר הרי זה חייב מדינא דגרמי ואפשר לחלק דהתם גבי פועלים היינו טעמא דמשלם מה שנתבטלו ע"י משום דאשכחן שבת באדם שמחוייב לשלם מה שהי' מרויח באותן הימים שנתבטל ודוקא גבי אדם הוא דמחויב בשבת אבל אם בטל ממונו או בהמתו מלהרויח בזה לא אשכחן שבת ואדרבה אמרינן המבטל כיסו של חבירו פטור מדיני אדם עיין בטור סי' ש"ז ס"ו. וכ"ת הלא התם בפרק האומנין קתני דחמרין שנתבטלו ע"י בע"ה דמשלם להו בע"ה מדינא דגרמי דמי מה שנתבטלו הבהמות ג"כ ע"י ואע"ג דאינו אלא שבת איכא למימר דהתם שבת אדם קא חשיב כולו כיון שזהו אומנותו של זה ודמי לאומן שע"י כלי' מתקן מלאכתו וה"ה נמי זה הפועל על ידי הבהמה מתקן מלאכתו והכל שכר אדם קא חשיב. ולפ"ז נראה לפשוט מכאן דמי שנשכר עם סוסו למלאכתו של חברו דאין להם אונאה כלל דהכל שכר אדם קא חשיב ועיין בת"ה סי' שי"ח. הן אמת דעדיין יש להבין דנראה דס"ל דאפילו גירש את חברו מביתו ומחמת זה הפסיד שהוצרך לשכור בית לדור בה דאפ"ה פטור והביאו ראיה מהמקבל שדה והובירה דאינו חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט משום דלא הוי אלא גרמא בנזיקין ויש להבין בדבריהם דהיכי קרו ליה בכה"ג גרמא בעלמא כיון שהוציאו בידים וגרם לו לאפסודי ממון שהוצרך לשכור בית אחר ואי משום דבשעה שהוציאו עדיין לא בא ההפסד אלא אחר כך מכל מקום כיון דבריא היזקא דינא דגרמא מיקרי ואשכחן כה"ג דמיקרי דינא דגרמי דבפרק החובל קאמר תלמודא שבת בלא נזק היכי משכחת לה כגון דהדיקיה בהנדורנא וכתב הרא"ש ז"ל ומסתברא דאיירי שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו אבל אם היה כבר בחדר וסגר הפתח לפניו גרמא בנזקין הוי עכ"ל. הרי מבואר דכל שעיכב את חברו בידים וע"י כן הפסיד חברו דינא דגרמי מיקרי ולא גרמא בנזקין ואע"ג דבשעה שסגרו עדיין לא בא ההפסד אפ"ה כיון שע"י מעשיו מפסיד חברו ובריא היזקא חייב לשלומי וה"ה נמי שמוציא את חברו מביתו והוצרך לשכור בית דירה חייב לשלם, ורואה אני דהתוס' והרא"ש ז"ל לשיטתייהו אזלי דפסקי כרבא דאמר השף מטבע חברו והצורם אוזן פרתו פטור אע"ג דנחסר חברו מ"מ כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר גרמא בנזיקין מיקרי עי' מ"ש המרדכי משם רבינו יקיר בריש פ' הגוזל קמא. אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו דלא כרבא וס"ל דכל שנחסר חברו ע"י מעשיו הרי זה חייב מדינא דגרמי. ולפ"ז ה"ה כשנועל את ביתו של חברו ואינו מניחו להשכיר או שגירש את חבירו מביתו דבריא היזקא דודאי חייב לשלם כיון דנחסר חברו ע"י והוי מידי דמינכר היזקא שאינו יכול להשכירה או שצריך בית אחר (א"ה ע"כ מצאתי ונראה דס"ל למורינו הרב דנדון דידן במחלוקת שנוי ופטור שמעון מלשלם מטעם הנ"ל. ואפשר לצדד דבנ"ד אף הרמב"ם ז"ל מודה דפטור דשמעון הוי גזלן כיון שסגר הדלת ולא הניח לראובן להוציא כליו ולמדתי כן מתוך מה שיתבאר לקמן בעהי"ת):

סימן יב

ואם נשתמש בה שמעון ולא על מנת לגזול אלא להשתמש בחנם לכאורה היה נראה דפטור דהא קי"ל דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה אבל לא שכר מה שנשתמשו ואף ששמעון לא רצה לגזול גזלן מיקרי ופטור כמ"ש הטור ז"ל בסי' שס"ג ס"ה וז"ל לא נטלה על דעת ליתן שכר דינו כגזלן ומשלם מה שקלקלה וכן הדין אם נטלו על דעת שאלה דשואל שלא מדעת הוי גזלן עכ"ל. הן אמת דהתוספו' לא ס"ל הכי כמבואר בדבריהם בפרק איזהו נשך דף ס"ה גבי עובדא דר' יוסף תקיף עבדא דאינשי וכו' שכתבו ז"ל וא"ת בלאו הכי פטור דהא תנן גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה וכו' וי"ל דיש לחלק בין נחית אדעתא דגזלנותא לנחית אדעתא דמלאכה עכ"ל. מדבריהם אלו מוכח דלא ס"ל כסברת הטור ואף שדברי התוס' בקושייתם נראין תמוהים דר' הוא דקאמר לה ורב ס"ל עבדא כמקרקעי דמי ומש"ה איצטריך לטעמא דלא ניסתריה עבדיה כמבואר בסוגיין דפרק הגוזל דף צ"ז יע"ש מ"מ למדנו מדבריהם דכל דלא נחית אדעתא דגזלנותא אלא אדעתא דמלאכה חייב לשלם לבעלים וכן כתב בשה"ג בסוגיין דהגוזל יע"ש. וכד דייקינין עוד בנ"ד אפשר דאף הטור ז"ל מודה דחייב שמעון לשלם אף שלא היה רוצה להשתמש אלא בחנם דגזלן ושואל שלא מדעת שאני משום דברשותיה קיימא הגזילה ובדידיה קא משתמש דרחמנא אוקמיה ברשותיה לאונסין משום דכל הנאתו שלנו כמבואר בסנהדרין דף ע"ב אבל מידי דלא מיגזלא כגון קרקע ועבדים אפילו ירד בהו בתורת גזילה צריך להעלות שכר לבעלים על מה שנשתמש בה כמבואר בפרק הגוזל דאמרינן התם ואי עבדא כמקרקעי אמאי אין צריך להעלות לו שכר. וה"ה בנדון דידן דלא מיקרי גזלן כיון דלא משך הכלי אלא עודנו במקומו נשתמש בה עדיין לא קנה הגזילה כדאמרינן בפרק המפקיד גבי שולח יד בפקדון והא לא משך ופירש רש"י ז"ל הא לא משכה בשליחות יד כדי לקנותה ומטלטלין אינן נקנים אלא במשיכ' לא במקח ולא לענין גזל וכדתנן במתני' דהטה את החבית דאינו משלם אלא רביעית אלמא בעינן דלקנייה וכפי' גם כן במתני' דהטה את החבית. וכ"ת דעדיין יש לומר דרשותו של גזלן קונה לו כמו שקונה לענין מקח וכדאמרינן בכופר בפקדון דנעשה גזלן ומוקי לה תלמודא בפ"ק דמציעא כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה ומשמע אף על פי שלא שלח בה יד וההיא דהטה את החבית דמשמע דרשותו לא מהני אפשר דהתם שאני משום דגילה לן הכתוב דבעינן שישלח בו יד ממקום למקום ואין ללמוד משם דשליחות יד חידוש הוא. ועדיין מספקא לי אי נדמייה נ"ד לגזלן או נימא כיון שאין רוצה לגזול הגוף אלא להשתמש בה דמי לשולח יד בפקדון ועיין בפרק האיש מקדש דף נ"ה ד"ה אין מועל אחר מועל ועיין במהרי"ט בח"מ סי' פ"ח דף צ"ט ע"א:

סימן יג

כתב המרדכי בפרק כיצד הרגל דאם ברח היהודי מן העיר ולקח השר ביתו והשאילה ליהודי אחר ודר שם בחנם שאין הבעלים יכולים לתבוע שכר ממנו דהאי ביתא לא קיימא לאגרא שאם יצא היהודי מהבית ישכירנו השר לעובדי כוכבים ומזלות ונמצא זה נהנה וזה אינו חסר עכ"ד הר"ש. ולכאורה נראה שאין כן דעת התוס' ז"ל בשמעתין שכתבו בדף ך' ע"ב ד"ה הא איתהנית וכו' וא"ת ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא דאם הי' מחזיר הית' נמאסת ואין שוה כלום ותירצו דהתם שאני הואיל ונהנה מחמת חסרון שהי' מתחלה עכ"ל אלמא דאע"פ שזה נהנה לא חיסרו כשנהנ' שכבר הי' אבוד אפילו הכי הואיל ומחמת שנאסר ע"י חבירו תחלה נהנה חייב לשלם וכן נראה ג"כ ממה שכתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות גזילה ז"ל גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה וכו' ואם דר בתוכה חייב להעלות לו שכר לבעלים עכ"ל. שנראה שאע"פ שמהגזלן אינו יכול להוציא מידו אפי' הכי אם דר בתוכ' אחר חייב להעלות שכר לבעלים ואפילו למה שכתבו התוס' בפרק אלו נערות דההיא דתחב לו חברו איירי כשהי' שוה כל שהוא אפי' בעודה נמאסת דמשמע דאע"פ שמחמת שנחסרו הבעלים תחלה נהנה זה אפי' הכי פטור כל כמה דהשתא לא חזי מידי וה"ט משום דא"ל מאי חסרתיך אין ללמוד משם לנדון דידן דהתם בשעה שזה נהנה אינו שוה כלום לבעלים ונמצא שזה נהנה מההפקר אבל הכא שזה דר בביתו של חבירו והבעלים נחסרים נמצא זה אוכל חסרונו של זה למה הדבר דומה למלך שגזל ממון ראובן ונתנו לשמעון היאמר לו מאי חסרתיך אם לא הייתי מקבל ממנו נותנה לאחר ואין אתה יכול להוציא מידו אלא אמרינן זה השני שאכל חשיב כאלו גזלו מהבעלים:

סימן יד

אם גזל מטלטלין שאינם עומדין להשכיר והשכירם הגזלן לאחר בהא אין השוכר מתחייב שכירות לבעלים כנראה מתוך דברי הרמ"ה הביאם הטור בסי' שס"ג ס"ה יע"ש ולגזלן גם כן לא מתחייב ליתן דשכירות בטעות הי' ואם נתנו לגזלן נר' דאפשר דיכול להוציא ממנו וע' מ"ש הב"י בסי' שס"ג משם הרשב"א והרמ"ה ז"ל גבי דין חצר דלא קיימא לאגרא שהשכירו הגזלן לאחרים יע"ש:

סימן טו

ושוכר שלא מדעת איכא לספוקי אי חשיב גזלן דאיכא למימר דדוקא אמרו שואל שלא מדעת דהוי גזלן משום דרוצה להשתמש בה בחנם אבל שוכר דרוצה לתת שכר לא יחשב גזלן ושורש דין זה נראה דאיכא למילף מהא דאמרינן בפ' הגוזל קמא דף צ"ז התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה רצה שכר' נוטל רצה פחתה נוטל ואוקמוה בספינה דקיימא לאגרא וזה נחית אדעתא דאגרא ופירש רש"י ז"ל נחית אדעתא דאגרא רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא על כרחיה שקלה וגזלן הוא עכ"ל משמע מפי' דטעמא משום דע"כ שקלה הוא דחשיב גזלן הא בסתמא אע"ג דנחית שלא מדעת בעלים לא חשיב גזלן כיון דקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא ודאי ניחא להו לבעלים בכך וכדאמרינן בפרק השואל דף ק"א לא מבעיא בחצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו, בחצר דקיימא לאגרא דאמר ליה דמית עלי כאריה ארבא הא לאו הכי כיון דקיימא לאגרא הרי זה כיורד ברשות דסתמא ניחא להו לבעלים באגרא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה נראה דהאי דינא דהתוקף ספינתו בירד שלא ברשות שכתב ואם רצה נוטל פחתה שהרי ירד שלא ברשות משמע דאפי' בסתמא חשיב גזלן. איברא דאיכא למימר דס"ל להרב דהא דרוצה נוטל פחתה לאו משום דחשיב גזלן אלא הואיל ויורד שלא ברשות מצי לתבוע ממנו כל דמי פחתה ואע"פ שעומד להשכיר מ"מ יכול לומר אין רצוני להשכירו לך ונ"מ דאם מתה כדרכה שלא אירע זה האונס בשביל מלאכתו דהרי זה פטור ואם מתה מחמת מלאכה או נפחתה חייב. ומצאתי ראיה לזה מההיא דפ' האומנין דתנן השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ומתה חייב וכתב הריטב"א בחי' כ"י ז"ל פי' מורי מתה חייב באונסיה ופטור משכרה דכיון דשינה בטלה שכירותו והוי כתוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה דאי קיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא רצה פחתה נוטל רצה שכרה עכ"ד הרי שאע"פ שבטלה שכירותו מכיון ששינה בה ועבר על תנאו אפ"ה לא חשיב גזלן כדמוכח שם בגמרא דקאמר הא מני ר"מ דאמר כל המעביר על דעת בע"ה נקרא גזלן ולא קיימא לן כותיה. אלמא דאע"פ ששינה מדעת בעלים והוי כיורד שלא ברשות אפילו הכי לא חשיב גזלן כיון דקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא ולא מחייב אלא במתה מחמת מלאכה ששינה בה כגון שהחליקה אבל מתה כדרכה פטור. נמצינו למדין דבנדון דידן דקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא דאף שירד שלא מדעת בעלים לא הוי גזלן ורצה נוטל שכר' רצה פחתה דוקא כדאמרן וכן נראה מדברי הרב בת"ה בסי' שי"ו. ונראה עוד מתוך דבריו דאפי' נאנס מחמת מלאכ' פטור משום דמסתמא ניחא להו לבעלים בכך וכבר כתבתי דאף דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל מכל מקום לדעת הרמב"ם ז"ל נרא' דאינו כן ונוטל כל דמי פחתה הואיל וירד שלא ברשות:.:

סימן טז

הלוקח מטלטלין של חבירו מדעתו ומטלטלין אלו אינם עומדין להשכיר ונטלם ע"ד ליתן שכר אם הוא גזלן או לא. נראה לכאורה דדבר זה במחלוקת שנוי דהטור ס"ל דהוי גזלן שכתב בסי' שס"ג ס"ד ז"ל התוקף ספינתו של חבירו או בשאר מטלטלין ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינם עומדין להשכיר אפי' אם נטלו על דעת שיתן מהן שכר דינו כגזלן ואינו משלם לו אלא מה שקלקלה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ע"כ וכ"כ ה"ה בפרק ג' מהלכות גזילה. וכן כתב הריטב"א בחידו' לפרק המפקיד גבי שואל שלא מדעת הרי זה גזלן דה"ה דשוכר שלא מדעת דהוי גזלן:

אבל הנמוקי יוסף כתב משם הרמ"ה דאפילו נחית ליה בתור' אגרא לא משלם אלא פחתה כי לא קיימא לאגרא משום דזה נהנה וזה אינו חסר הוא ע"כ משמע דכל היכא דנחית אדעתא דאגרא לא חשיב גזלן ואף על פי שאינו מחוייב ליתן שכר ולא דמי לשואל שלא מדעת דהוי גזלן דהתם רוצה ליהנות בחנם בממונו של חבירו ולכאורה נרא' דהטור וסיעתו דס"ל דהוי גזלן אף דנחית אדעתא דאגרא למדו כן מסוגיין דקאמר הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא ולא אמר נמי הא והא דלא קיימא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא ואיכא מעט פחת וכ"ת דהוי זה נהנה וזה אינו חסר ליתא דהא קי"ל דכל דאיכא מעט פחת מגלגלין עליו את הכל והא דנחית אדעתא דגזלנותא הלכך אינו נוטל אלא פחתה מהא שמעינן דאפי' נחית אדעתא דאגרא כל היכא דלא קיימא לאגרא גזלן הוי והרמ"ה ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב הנ"י בשמו בפ' כיצד הרגל דאפי' איכא פחת אין מגלגלין עליו את הכל:

אמר יהודה כדברי אדוני אבי הרב הגדול זלה"ה מצאתי בשה"ג בפרק איזהו נשך גבי עובדא דר' יוסף בר חמא תקיף עבדא דאינשי שהביא סברת הטור וסברת הרמ"ה וכתב על דברי הרמ"ה ז"ל נראה בעיני שאין טעם זה מספיק וכולל דתינח היכא שלא ביטלה ממלאכת בעלים וכו' עד מ"ש ולדידיה לפי טעמו כשביטל ממלאכת בעלים לשלם אגרא עכ"ל. ולכאורה נראה בעיני דלפי סברת מורי הרב ז"ל דהרמ"ה ס"ל דלא הוי גזלן כיון דנחית אדעתא דאגרא א"כ נמצא דפליג הרמ"ה גם על מ"ש הטור ז"ל דהא דאמרינן זה נהנה וזה אינו חסר פטור דהיינו דוקא כשלא גילה הדר בדעתו שהי' רצונו ליתן שכר אבל אם גילה בדעתו שרצונו ליתן שכר צריך ליתן שכרו ואין לחלק בין גילה דעתו בפני סהדי לנחית בתורת אגרא דאין נראה כן מדברי הרמ"ה ז"ל ומדברי התוס' בפרק איזהו נשך דף ס"ד ד"ה ניחא לי' דלא ניסתריה וכו' נראה דלא כסברת הטור וה"ה דסבירא לי' דהוי גזלן ודו"ק:

סימן יז

והיכא דלא קיימא לאגרא דקי"ל דאפילו נחית אדעתא דאגרא הרי זה גזלן כ' הרב בת"ה סי' שי"ו דאם לקחה כדי להציל ממונו ה"ז כיורד ברשות ולא חשיב גזלן וה"ל שוכר ופטור מאונסין עכ"ל, ולע"ד אין נראה כן דנהי דיש לו רשות ליטלה ולהציל את שלו ולא חשיב גזלן מ"מ אם נאנסה הבהמה בדרך מחמת מלאכתו מי פטרו מאונסין ואם אתה אומר כן נמצא זה מציל ממונו בממון חבירו אלא שורת הדין נותן שיטול וישלם לחברו כל מה שמפסידו ורצה נוטל שכרה רצה נוטל פחתה:

סימן יח

ושואל שלא מדעת הוי גזלן ואיכא פלוגתא מאימת. נתחייב זה כדין גזלן דהטור ז"ל כתב דלא מתחייב בה עד שישתמש בה. ולכאורה נראה שלמד כן מההיא דאמרינן בפרק המפקיד לא תימא שליחות יד ותיתי משואל מק"ו ואמאי איצטריך הכתוב אלא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון. והקשו התוס' והא נמי נלמוד משואל דהא שואל מתחייב באונסין משע' משיכה ותירצו דאיכא למימר שואל שאני דכיון דלדעת בעלים הוא מושך דין הוא שיתחייב באונסין משעת משיכה דחשיב כאלו נשתמש בה דלדעת כן שאלה אבל שלא לדעת לא חשיב כאלו נשתמש בה ע"כ פי' לדבריהם כיון דאיסורא קא עביד אפשר שיחזור בו ולא ישתמש וכ"כ הריטב"א שם בחידושיו ומכאן למד הטור דשואל שלא מדעת לא מתחייב עד שישתמש בה ואע"ג דלענין שליחות יד מתחייב משעת משיכה התם הוא חידוש שחידשה תורה ולא ילפינן מיני' לשואל כך היה נראה לכאורה וכ"כ בספר בני אהרן. אבל עדיין יראה לדחות דאין מכאן ראיה לזה דאיכא למימר נהי דמדין שואל מדעת לא הוה ילפינן לשואל שלא מדעת וכמ"ש התוס' ולא הוה מתחייב עד שישתמש היינו אי לא הוה גלי לן קרא דשליחות יד אינה צריכה חסרון אבל בתר דגלי לן קרא דא"צ חסרון והוי גזלן משעת משיכה ילפינן נמי לשואל שלא מדעת דמתחייב משעת משיכה. וזה נראה שהוא דעת הריטב"א בחידו' שכתב כדברי התוס' ממש ולפסק הלכה כתב דמתחייב שואל שלא מדעת משעת משיכה וכ"כ הרמב"ן והר"ן:

ולכאורה היה נראה לי להביא ראיה על זה מההיא דאמרינן בפרק בן סורר אמתני' דהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור אמר רבא מסתברא בדליתנהו אבל איתנהו בעיניה הרי זה חייב דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקנה ברשותא דמריה קיימא מידי דהוי אשואל ופירש רש"י ז"ל והא דכי נאנסה חייב משום דלא גרע משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותיה לשלומי אם נאנסו והאי נמי לא שנא דהא כל הנאה שלו עד כאן לשונו. ולכאורה איכא לאקשויי דהיכי יליף משואל לגזלן ולומר דמאי דמתחייב גזלן באונסין ה"ט משום דכל הנאתו שלו מידי דהוה אשואל והיכי מדמי לשואל דאיכא למימר שאני שואל משום דאדעתא דבעלים קא נחית וחשיב כאלו נשתמש בה אבל גזלן דאיסורא קא עביד אמאי חייבו רחמנא באונסין משעת משיכה וכמ"ש התוס' הכא אלא נראה כמש"ל דבתר דגלי לן קרא בשליחות יד דמתחייב משעת משיכה משום דלהנאתו קא משיך תו ליכא לפלוגי בין היכא דהוי מדעת להיכא דהוי שלא מדעת. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות גזילה נראה לכאורה כסברת הטור שכתב ז"ל הי' כלי ביד בנו של בע"ה או ביד עבדו ולקחו אחד מהם ונשתמש בו. הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים עכ"ל. הרי דלא מתחייב אלא עד שישתמש בו אבל עדיין איכא למדחי ולומר דכל שנכנס לרשות חבירו והוציא כלים משם כדי להשתמש בהם כיון דבעלים לא ניחא להו בההיא הוצאה שרוצה להשתמש בהם משע' משיכה הוי גזלן כסברת הרמב"ן והר"ן ולא כתב הרב ז"ל דאינו נעשה ברשותו עד שישתמש בה אלא בלוקח כלי מיד בנו הקטן או מיד עבדו דעודנו בידם לא חשיב כאלו עומד ביד בע"ה שידם של אלו הם בחזקת אבודים והמוציא מידם זכות קא עביד לבעלים ולא קפדי בעלים על מה שנטל מידם והלכך לא מתחייב משום שואל שלא מדעת קודם שישתמש בה כיון דאיכא הנאה וזכיה לבעלים במשיכתו של זה ודומה קצ' לזה כתוב בחידושי רב בצלאל משם הרמב"ן בפ' המפקיד דף מ"א גבי מאי תלמודא התם והא לא חסרה וז"ל אבל הרמב"ן תירץ דמשום שואל א"א לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהוא יוציאה בשעת שאלתה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה הנאה לבעלים כלל אלא כל הנאה של שואל ע"כ יע"ש ומ"ה כתב הרמב"ם ז"ל דלא מתחייב קודם שישתמש בה משום גזלן על משיכתו בלבד כיון דאיכא הנאה לבעלים במשיכתו של זה ולא קפדי על מה שהוציא מידם. ולפי מ"ש אפשר לומר דמ"ש הטור דלא מתחייב משום שואל עד שישתמש בה מיירי דוקא בנפקד שמשך הכלי להשתמש בו דבהכי איירי הטור ומ"ה כתב דלא מתחייב קודם שישתמש משום דכל דעומד ביד הנפקד חשוב עדיין כאלו עומד ברשות בעלים אבל היכא דמוציא הכלי מרשות בעלים שלא מדעתם הרי זה מתחייב משעת משיכה ועיין מ"ש הסמ"ע סי' שמ"ח דאסור לגנוב ע"מ להחזיר דר"ל שרוצה לעשות מלאכתו ולהחזירו:

סימן יט

ונפקד ששלח יד בכלי להשתמש בו וקודם שנשתמש בו נגנבה ה"ז ספק אם נעשה גזלן משעה שמשכה דמדברי הנמוקי יוסף נראה דמשעת משיכה קיימא ברשותיה ולדעת הטור עדיין לא קיימא ברשותיה מיהו כיון דצריך הנפקד להשבע שלא שלח בה יד ולא מצי להשבע יש לראות אי אמרינן בכה"ג מתוך שאינו יכול להשבע משלם:

סימן כ

כתב הריטב"א בשם הרמב"ן דכי אמרו שואל שלא מדעת גזלן הוי איירי במידי דאיידי דמטלטל ליה אפשר דתשבר אי יארע בו נזק דאילו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר שואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ליה ולא מידי. ונראה דכה"ג כיון דליכא איסורא בנטילתו משעת משיכה חשיב שואל דלא שייך הכא לטעם התוס' שהבאתי לעיל. אבל מדברי התוספות נראה קצת שחולקים על זה וס"ל דאפילו במידי דאי אפשר לבא לידי קלקול שואל שלא מדעת גזלן הוי שכתבו בפרק אלו מציאות דף ל' ע"א בד"ה לצרכו ולצרכה דהברייתא דקתני מצא כלי נחשת משתמש בהם איירי אפילו לצרכו ומותר כיון שעל ידי אותו תשמיש אינו יכול לבוא לידי קלקול ותדע דאי דוקא לצורך הכלי א"כ מאי קא פריך עלה פקדון מאי עבידתיה גביה עכ"ל. משמע מדבריהם דאפילו במידי דא"א לבא לידי קלקול אסור להשתמש בה שלא מדעת בעלים:

הן אמת דאיכא למידק על דברי התוספות שמה שרצו להכריח דהברייתא איירי במשתמש בה לצרכו דאי לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבירתיה גביה והלא כיון דהוא שומר עליה צריך לעיוני בה שלא יתקלקל ולע"ד אינה ראיה דכיון דהבעלים בעיר תו לא רמי עליה דשומר להטפל בה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שאלה ופקדון והטור והגאון בספר המקח יע"ש:

גם מדברי הריטב"א הביאם הנ"י בפרק המוכר את הספינה נראה דאפילו בדבר דאי אפשר לבא לידי קלקול שואל שלא מדעת גזלן הוי, שכתב ז"ל וכיון דאמרינן דגזלן הוי היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו אבל מורי נר"ו אומר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה עכ"ל הריטב"א ז"ל ועיין בת"ה סי' ק' דנראה דס"ל הכי ויש לדחות כ"ז וק"ל ועיין בתשו' מהר"ם סימן תשכ"ג:

סימן כא

כתב הרמב"ן בפי' באו דבריו בשיטת רב בצלאל ז"ל דלא מתחייב משום שואל שלא מדעת אלא היכא דכל הנאתו שלו וכ"כ הנ"י במתני' דהמפקיד חבית אצל חבירו אבל היכא דאיכא הנאה לבעלים ג"כ לא מתחייב ולפי זה איכא למילף דהא דאיבעיא לן בפרק אלו מציאות לצרכו ולצרכה מאי ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם והרא"ש ז"ל דאזלינן לחומרא היינו לענין שאסור להשתמש בה לצרכו ולצרכה אבל לא שיתחייב באונסין כדין שואל מכיון דאיכא נמי הנאה לבעלים וכל שואל לא מתחייב באונסין אלא היכא דכל הנאתו שלו אבל הכא הא איכא הנאה טובא לבעלים ודלא כמו שכתב מהרש"ך בח"א סי' קמ"ה יע"ש:

סימן כב

מי שהפקיד שק מלא חפצים והנפקד שלח יד באחד מהחפצים כדי להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואחר כך באו עליו גנבים וגנבו השק אי מחייב הנפקד משום שולח יד. והנה דעת הרמב"ם ז"ל דכי אמרינן שלח יד בפקדון נתחייב באונסין היינו היכא דכל הפקדון הוי גוף א' וכיון שהגביהו ליטול מקצתו נתחייב בכולו אבל אם הפקדון הם גופין מחולקין כעין דינרין אע"פ ששלח יד באחד מהם לא חשיב כאלו שלח יד בכולו. והביאו לזה החילוק מדבעי רב אשי בגמרא הגביה ארנקי ליטול דינר מהו דסתמא רב אשי אליבא דהלכתא קא בעי לה ואע"פ דלענין דינרין ספקא הוי אי מתחייב בכולו ואע"פ שאינם גוף אחד היינו משום דלא דמי נטירותא דדינר שהוא דבר קטן לנטירותא דכיס וכדקאמר אבל בחפצים גדולים דלא שייך האי טעמא אפשר דלא מתחייב בכולו ועוד דאפילו לא יהא אלא ספק קי"ל קולא לנתבע. ועוד דהכא בנ"ד שלקח חפץ אחד כדי להתנאות בו והחזירו ואין תשמיש זה מחסרו לחפץ ואף על פי דהוי שואל שלא מדעת על אותו החפץ מכל מקום לא מתחייב על השאר משום שולח יד בפקדון דשליחות יד הכתוב בתורה היינו דוקא היכא דמחסר הפקדון באותה הגבהה. ולטעם הראשון שאמרתי שאינו מתחייב בכולו משום דאינם גוף אחד עדיין יש לגמגם בו ממ"ש מוהרא"ש בסי' ק"ב דהרמב"ם ז"ל לא כתב הכי אלא כשעדיין לא נשתמש בחפץ אבל אם נשתמש בחפץ בפועל הרי זה מתחייב בכולו שזהו דין שולח יד הכתוב בתורה. אבל לע"ד כל דבריו שם אינם נראים לי והוא ז"ל כתב כל זה בהנחה מונחת דס"ל להרמב"ם ז"ל דכי אמרו שליחות יד אינה צריכה חסרון מיירי כשהגביהו ע"מ לשלוח יד בכולו אבל אם הגביהו על דעת שלא ליטול אלא מקצתה לא חשיב שליחות יד להתחייב בכולו זולת בחבית מטעם דהוי בסיס. אבל אין פירוש זה נראה דהא הגביה את החבית ע"מ ליטול רביעית ופי' לה שמואל לא נטלו נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול רביעית וכו' אלמא דלמ"ד שליחות יד אינה צריכה חסרון אפילו לא נתכוון אלא ליטול מקצתה חייב ונר' שהרב ז"ל לא הוקשה לו כל זה משום דס"ל כמ"ש ה"ה דחי דכו ה"ק לא לעונ' דין צריכה חסרון אינו תלוי בכך ע"כ והם דברים דחוקים דלפמ"ש אני בכונת דברי הרמב"ם ז"ל יתיישב הכל אם מה שהקשה ה"ה אם מה שהקשה מוהרא"ש דחילוק יש בין חבית שהוא גוף אחד לפקדון שהם גופין מחולקין שפקדון גוף א' כיון שהגביהו ע"מ לחסר מקצתו הרי זה חייב דשליחות יד אינה צריכה חסרון אבל מידי שהם גופין מחולקין אפילו שלח יד במקצתה בפועל לא מתחייב בכולו ועיין מהרש"ך סי' קמ"ה שכתב כמו שכתבתי דגבי ארנקי אפי' נטל ממש ספק' הוי לדעת הרמב"ם ז"ל וכ"כ בחי' מכ"י המכונין לה"ר יונה וכתב ג"כ שדעת ר"ת כדעת הרמז"ל ושכן הוא עיקר:

סימן כג

המוכר לחבירו דבר מה והיה מקח טעות ראוי לראות אם המעות שנתן הלוקח למוכר אית בהו דין גזל והנה הרא"ש ז"ל ס"ל דגזלן הוי כמבואר בדבריו בפרק האיש מקדש על מתני' דקתני התם מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת וז"ל וא"ת והא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה וי"ל דמיירי כשמכרו לעובדי כוכבים או לישראל והכיר בהו דהוו המעות מתנה וכן כתב הטור בא"ה סי' כ"ח וז"ל ואם ידע הלוקח לא חל המכר והמעות גזל הם ביד מוכר עכ"ד. אבל הרשב"א והריטב"א והר"ן בחידו' צידדו דלאו גזל מיקרי אלא כעין מלוה כיון דלאופיקנהו יהבינהו נינהליה ונראה מדבריהם דלא פסיקא להו מלתא והיה נראה לכאורה לפי ס' הרא"ש ז"ל דגזלן הוי דאם הוציא המוכר המעות וגם לית ליה זוזי אחריני כי אם מטלטלין דאמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי דע"כ לא אמרו ממרי רשותך פארי אפרע אלא גבי ב"ח דנפקא לן מקרא דישיב כמבואר בסוגיין דקמא דף ט' אבל גזלן דלית ליה דמים אמרינן ליה זיל טרח וזבין כך היה נראה ממ"ש התוס' בקמא דף י"א גבי מאי דאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן וז"ל פירש הקונטרוס אין שמין הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים ואע"ג דק"ל ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמי' ולא סובין וכן כתב הרא"ש שם:

איברא דלכאורה אין נראין דבפרק המוכר את הפירות פליגי רב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דר' אמר הרי זה מקח טעות ומוקי לה תלמודא בדאייקר בשרה וקם בדמי רידייא ופריך ולימא ליה ממארי רשותך פארי אפרע ע"כ ואם איתא דבמקח טעות הם גזל ביד המוכר ובגזל אמרי' זיל טרח וזבין ואייתי זוזי היכי מצי לומר ממרי רשותך פארי אפרע (ע"כ מצאתי חבל על דאבדין):

אמר יהודה לפי מ"ש הנמוקי בסוגיין דאין שמין לגנב ולגזלן שאחר שהביא דברי הרא"ש כתב אבל הרמ"ה ז"ל כתב דהיינו דוקא כשיש לגנב או לגזלן זוזי לאשתלומי מינייהו וכו' פשטן של דברים אלו מורין דהבין דלסברת הרא"ש אפי' לית ליה זוזי לגנב או לגזלן אמרינן ליה זיל טרח וזבין כאשר כתב מורי הרב זלה"ה. וליישב ההיא דמקח טעות נראה בעיני לחלק בין מכר לו איסורי הנאה דהכיר המוכר בהם והטעה את הלוקח דודאי כה"ג הוי גזלן למכר לו שור נגחן דאפשר דלא כיון להטעות ולגזול דאפשר לשחיטה מכרו לו כיון דאוקי לה תלמודא בגברא דזבין להכי ולהכי ובכה"ג דאית ליה חזקה דממונא וחזקתו שהוא כשר כן ראוי לדון:

סימן כד

והיכא דיהיב זוזי על המקח והדר ביה מוכר וקבל מי שפרע נראה דהמעות גזל הם ביד המוכר ונ"מ שאם קדש בהם אשה או זבן בהו שדה לא קנה דכיון דאדעתא דמקח יהב להו לוקח כל היכא דהדר ביה מוכר תו אינן שלו ואע"ג דמתחלה היה יכול מוכר לאשתמושי בהו כמ"ש הגאון והרי"ף פרק הזהב מיהו כל היכא דהדר ביה מוכר אדעת' דהכי לא ניתנו לו וצריך לאהדרינהו בעינייהו וכן כתב הריטב"א באו דבריו בשיטת רב בצלאל ז"ל וז"ל הצריך לנו ויש מתרצין דבמעות שומר שכר הוא לכל הפחות דהא אית לי' רשותא לאנפוקינהו כל כמה דלא אהדר ביה דהא מסתמא לא בעי למהדר ביה וכן כתב ג"כ משם הרמב"ן ז"ל בדף קכ"ב ע"ד ז"ל הצריך לנו עוד י"ל שאלו בא המפקיד ורצה שולחני לתת לו מעות אחרים הרשות בידו מה שא"כ בזה שלא נתנם לו אלא ע"ד מקחו וכשזה משתמש בהם מדין זכותו סבור להשתמש כמשתמש בשלו וכו' דאלו חזר בו לוקח ומצא מעותיו בעין נוטלן ואין הלה יכול ליתן מעות אחרים ע"כ. וכן נראה ממה שכתב הרב המגיד ז"ל בפרק כ"ב מה' אישות דין ז' ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל מלשון הרב. אלפסי ז"ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחת איכא למימר דכל דהניח זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאיגלאי מלתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו עכ"ל וכן מוכח מדברי התוספות בפרק האשה רבה גבי המקדש את האשה לאחר שלשים יום דמקודשת ואפי' נתאכלו המעות שכתבו דהיינו טעמא משום דאי הדרה בה והמעות בעינייהו צריך להחזירם כמות שהם יע"ש. וכל זה נראה שהוא הפך סברת הטור בסי' קצ"ח וז"ל ויראה שאין חילוק בין חזר בו לוקח או מוכר ובין קודם שקבל עליו מי שפרע או לאחר כן אלא לעולם הן עליו כמלוה עד שיחזירם ע"כ. ולפי האמור כל שחזר בו מוכר ונתבטל המכר המעות כל היכא דאיתנהו ברשותיה דלוקח קיימי ותו אין המוכר יכול לאשתמושי בהו דחשיב שולח יד בפקדון:

סימן כה

והמוכר באסמכתא לפי מה שפירש רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל בפרק הרבית גבי ההוא דאמרי' התם אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי נראה דאי לאו טעמא דלתא דרבית הוה אמינא דאי שמיט ואכיל פירי לא מפקינן מיניה ואין כאן משום גזל ונ"מ במתנ' דאי יהיב מתנה בדרך אסמכת' כיון דלא שייך לומר במתנה משום רבית לא מפקי' מיניה הפירות דאכל אבל דעת התוס' והרא"ש והראב"ד שם דמוציאין מידו משום גזל וצ"ל לפי סברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל מתני' דפרק זה בורר דאלו הם הפסולין המשחק בקוביא ואמרו עלה דה"ט משום דמשחק בקוביא הוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא כלומר והוי גזל בידו כך פירש רש"י ז"ל ואע"ג דאיכא מאן דפליג התם ואמר דטעמא דמתני' משום דאינם עסוקין בישובו של עולם אינו אלא משום דס"ל דמשחק בקוביא לא הוי אסמכתא כמו שפרש"י:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בהלכות גזילה פ"ו שכתב דמשחק בקוביא אינו אלא גזל מדבריהם ממש וכן נראה עיקר שהרי כל פסולי דמתני' לא הוי אלא מדרבנן כדמוכח במס' ר"ה דף כ"ב ובפרק שבועת העדות דף נ"א וכן פירש רש"י שם וז"ל אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי שלא פסלה תורה אלא עד חמס שנוטל בחזקה ורבנן גזרו ביה ועשאוהו גזלן מדבריהם ואמרו אסמכתא היא ולא קניא עכ"ל. ומ"ש התוס' במסכת ר"ה דהא דלא פסילי אלא מדרבנן משום דבעינייהו לא חשיב גזל כיון דמדעתיה קא יהיב אין זה מספיק לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עדות והטור בסי' ל"ד שכל הפסולין אינם פסולים אם לא שהודיעם תחלה איסורא דעבדי. ואחר אשר כתבנו דלא הוי אלא גזל דדבריהם פשוט הוא דלא מפקינן מיניה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בספ"ו מהל' גזילה וכן מוכח פשטא דשמעתין דפרק שבועת הדיינין דף מ"א דכל בדרבנן לא נחתי' לנכסי ואע"פ שמדברי התוס' שם נראה קצת דלא ס"ל הכי וכן הוא דעת ה"ר יוסף טוב עלם הביאו המרדכי בסוף סנהדרין יע"ש מ"מ מסוגיין נראה דה"ד לר"י הוא דאית ליה דבדרבנן נחתינן לנכסי אבל לרבנן לא נחתינן לנכסי ועיין בש"ך סי' ע"ר יע"ש וכאשר כתבתי כן נ"ל עיקר ומיהו משמתינן ליה ואח"כ מנגדינן ליה ועיין:

סימן כו

מי שאנס את חברו כדי שימכור לו חפץ ידוע ונתן לו הדמים וקבלם המוכר בשתיקה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מכירה דממכרו קיים ואע"פ שלא אמר בפיו רוצה אני וכן פירש ה"ה בפ"ד מהלכות אישות וז"ל ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס קנינו קנין ולא ראיתי שהצריך הראב"ד שם שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא עכ"ל וכ"כ הב"י בח"מ סי' ר"ה ז"ל ואפשר דלא בעינן שיאמר בפירוש רוצה אני אלא כל ששתק וקבל דמים אומר רוצה אני קרינן ביה עכ"ל. ולע"ד נראה להביא ראיה לזה מפרק האומר משקלי עלי דקאמר שם האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דעשוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דאם כן ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ביה למודעי אלמא דכל מי שכופין אותו לעשות וע"י זה עשה ה"ז כמי שאמר רוצה אני. ולפי זה הא דאמרינן בפ' הכונס דחמסן יהיב דמי ולא אמר רוצה אני ומשמע דאין קנינו קנין היינו היכא דלא עשה בעלים שום מעשה דמוכחי אדעתיה שנתרצה מחמת אונסו אבל אם מסר בידו המקח או שקבל הדמים קודם שימשוך הלוקח גילה דעתו דנתרצה להקנות ואז אינו פסול אפי' מדבריהם ואע"פ שעבר על לאו דלא תחמוד לדעת הרמב"ם משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפ' הכונס שכתבו בד"ה חמסן יהיב דמי וכו' ז"ל ואפי' אם הוא יודע שנעשה חמסן בענין זה שמא לא ראו חכמים לפוסלו בכך וגם לא להכריז אלא דוקא כי שקיל וחטיף בזרוע בעל כרחייהו דבעלים כו' יע"ש ומ"ש הטור בסי' שנ"ט ז"ל ואפי' אם כופהו שמוכר לו את שלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור אבל אין לו דין גזלן דאורייתא אלא מדרבנן עד כאן לשונו. איירי בשקבל הדמים על ידי כפיה אבל אם קבלם בשתיקה אפי' גזלן מדבריהם לא הוי:

סימן כז

והיכא דחטף חפץ מחבירו בע"כ ויהיב דמים נראה מדברי התוס' בהכונס דלא הוי גזלן דאורייתא וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות עדות שכתב החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנים הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם ונפקא מינה דאע"פ שכל שלא אמר רוצה אני אין קנייתו קנין כדמוכח שם מכל מקום אין מוציאין אותו בדיינים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות גזילה דכל מידי דלא הוי גזל אלא מדבריהם אין מוציאין אותו בדיינים ואם קידש בו את האשה מקודשת או אם נתנו לחבירו קנאו קנין גמור דיש כאן יאוש ושינוי רשות שהרי הבעלים מתייאשים בודאי כיון שאינם יכולים להוציאו בדיינים:

אמר יהודה בעומדי על לשון זה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות עדות ראיתי מה שנדחק בו הבל"מ יע"ש. ולע"ד כוונת הרמב"ם ז"ל כאשר הבין מורי הרב זלה"ה והיינו טעמא דפסול דרבנן משום דלא תחמוד בלא דמי משמע להו לאינשי ולפ"ז אפי' מדרבנן לא הי' ראוי לפוסלו כאשר נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עדות אלא משום דחזו דחטפי וזורקין המעות לפני הבעלים הלכך גזרו בהו רבנן מפני תיקון העולם והתוס' ז"ל משום דס"ל דאפי' במידי דלא משמע להו לאינשי איכא איסור דרבנן כאשר מבואר בדבריהם בכמה מקומות הוצרכו לבא לכלל ישוב ומה שלא הבנתי כעת בדברי מורי הרב זלה"ה הוא במה שרצה לדמות זה לגזל דדבריהם דאין מוציאין אותו בדיינים דיש מקום לומר דשאני הכא דאיכא איסור תורה אלא דלא משמע להו לאינשי:

סימן כח

במאי דקי"ל דיאוש ושינוי רשות קנה כתב המור בסי' שס"ח דלא הוי שינוי רשות אלא א"כ שמכרו או נתנו לאחר אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו כאלו נטלו מבית הבעלים עכ"ל. ונראה דאם נתנו הגזלן או הגנב בע"כ של מקבל לר"ת לא הוי שינוי רשות ולר הוי שינוי רשות כמבואר בדברי התוס' בפרק מרובה דף ס"ז סוף ד"ה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה יע"ש והרשב"א ז"ל בחי'שתהה"ח כתב דהנכון כמו שתי' ר"י יע"ש ואפשר לצדד דגם ר"י מודה לר"ח בזה ונסתפקתי קצת אם לקחו מידו של גזלן בע"כ כגון חטפו מידו אי חשיב שינוי רשות כיון דידע ביה גזלן דלכאורה נראה דכה"ג חשיב שינוי רשות וכדאמרינן גבי שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד גייס וטרפו ועמד אחד והצל הציל עצמו דאלמא אע"פ שנטלו בע"כ של גזלן ה"ו קונה אותו ביאוש ושינוי רשות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו דהמציל מיד לסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים ובהיתרא אתא לידו של זה. וגדולה מזאת נראה מדברי התוס' בפרק מרובה דף ס"ט בד"ה כל שלקטו עניים יהא הפקר דגונב מן הגנב זכה בו אלא דחייב לשלם דמים לגנב ראשון ואפי' למה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה פ"א דגונב מהגנב אפי' לאחר יאוש לא זכה בו אשר נראה דס"ל כסברת הטור הנזכ' דכל שנטלו מבית גזלן שלא מרצונו לא הוי שינוי רשות וכ"כ הרשב"א בתשו' וכן נראה עיקר דהא בפרק הגוזל בתרא אמרינן דגזל ובא אחר ואכלו לאחר יאוש פטור משמע דעודנו בעין חייב להחזיר כמו שהוא כבר כתבתי דמ"מ כל שלקחו מדעתו של גזלן אע"פ שלקחו בע"כ של גזלן חשיב שינוי רשות ועלה עוד ממ"ש דסברת הטור הנז"ל במחלוקת שנוי כנראה מדברי התוס' דפרק מרובה כנזכר וכן נראה ג"כ ממ"ש התוס' בפרק הגוזל ומאכיל גבי ההיא דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה ז"ל בד"ה גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וכו' אבל נתייאשו אין גובה אלא מן הראשון ואפי' היכא דאלו לא אכלו הי' חייב לחזור כגון היכא דליכא שינוי רשות שנתייאש אחר שבא ליד השני עכ"ל:

סימן כט

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ציצית ואין עושין אותן מצמר הגזול וכו'. והבכ"מ אחר שהביא סברת הנ"י ז"ל כתב דרבינו איירי קודם יאוש א"נ אפי' לאחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל והרב בט"ז בסי' י"א כתב עליו דצמר ועשאו חוטין הוי שינוי שאינו חוזר ע"י ליבון אלא טעמו של פיסול משום דהוי מצוה הבאה בעבירה עד כאן לשונו ולע"ד אין דבריו נראין דהלא כל שקנאו בשנוי ע"י ליבון מקודם שנעשה המצוה תו ליכא מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוס' ריש פרק לולב הגזול ד"ה הא קנייה ביאוש וכו' והרשב"א שם בשיטתו והר"ן ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפרק הגוזל בתרא סוף דף מ"ד ע"ב ז"ל או כלך לדרך זו ודאי גבוה קנה מטעם שפי' אבל קרבן פסול הוא לגמרי מ"ט דיאוש כדי לא קני וכיון דלא נקנית לו הויא לה מצוה הבאה בעבירה ומיהו אי יאוש כדי הוה קני כשר ומתכפר בו משום דכשהקדישו לאו מצוה הבאה בעבירה היא שכבר קנאו ואין לנגזל עליו אלא דמים וכן כתבו הגאונים הראשונים במסכת סוכה וכו' עכ"ל ואף שמדברי התוס' בפרק מרובה דף ס"ז ד"ה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה וכו' נראה דר"ת ס"ל דאפי' כי קנאו כבר הוי מצוה הבאה בעבירה יע"ש הרואה יראה באותו דבור מה שהקשה ר"י ז"ל עליו והכריע דכל או הגזלן מקודם לא הוי מצוה הבאה בעבירה יע"ש פסק דקנמרן ז"ל בש"ע סימן ועוד יש לי לדקדק בדבריהם דאי טעמו של המכשיר הוי משום דאיירי בדאיכא שינוי שאינו חוזר א"כ אמאי איצטריך לומר משום דאיכא יאוש והלא שינוי קונה בלא יאוש כמ"ש רבינו בהלכות גזילה ריש פ"ב והתוס' ז"ל בכמה מקומות בפשיטות ומהר"ם פרק לולב הגזול ד"ה ולקניי' בשינוי השם והטור בח"מ סימן שס"א ס"ג יע"ש וע"כ צ"ל דגם הנ"י ז"ל ס"ל דמשום דהוי שינוי החוזר איצטריך לומר דאיכא יאוש וס"ל כמ"ש התוס' והרא"ש והטור בסי' שכ"ד דשינוי השם החוזר קונה כל היכא דאיכא בהדי' יאוש וכן הוא סברת הרב בעל המאור בפרק הגוזל בתרא דף מ"ג ע"א. והשתא אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל דפסל או איירי בדליכא יאוש כמ"ש הכ"מ או אפשר דס"ל כס' הרמב"ן שם בפרק הגוזל בתרא דשינוי החוזר אפי' כי איכא יאוש בהדי' לא קנה. ולפ"ז נסתפקתי במי שגזל צמר ועשהו חוטין ואח"כ נתייאשו הבעלים ומכרו הגנב לאחר אם יוצא בהם הלוקח ידי חובת ציצית כיון דקנאו ביאוש ושינוי רשות או דילמא אפ"ה לענין ציצית ה"ז פסול שהרי בשעת הטוי' הי' גזול ובפ"ק דסוכה דף ט' ס"ל לשמואל דהלכתא כותי' דקרא דכתיב גדילים תעשה לך איירי גם על שעת הטוי' דבעינן תעשה לך לשם חובך ופריך עלה ודילמא דקרא אתא למעוטי גזול ומשני הא כתיב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ע"כ משמע לכאורה דבשעת הטוי' בעינן שלא יהא גזול:

כאן הבן שואל ראיתי למורי הרב הגדול זלה"ה שהביא דברי הבעל ט"ז ודחאם ולכאורה דברי הבעט"ז במ"ש על ב"י ז"ל צועקים ואינם נענים ומה שנראה לע"ד הוא דרבינו זלה"ה סמך על המעיין כי עיניו יראה דלא קשה מידי והא דמה שהקש' על תי' הב"י הראשון דאי איירי בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא וכו' לק"מ מתרי טעמי הראשון הוא על פי מ"ש התוס' בריש פרק לולב הגזול ד"ה כי יקריב מכם אמר רחמנא וכו' עד וי"ל דהא דקאמר במרובה לפני יאוש ל"ל קרא משום דלפני יאוש אין יכול להקדיש והרי הוא חולין כדאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש דאיש כי יקדיש כתיב וכו' עכ"ל ודוק ועוד דהתם אי קרא איירי בלפני יאוש הוי פשיטא משום דליכא לא יאוש ולא שינוי מעשה לא כן הכא גבי ציצית דעשאו חוטין דאיכא שינוי מעשה ואף שחוזר לברייתו מכל מקום איצטריך קרא לאשמעינן דלא מהני דהא איכא מאן דאמר דקני כמ"ש התוס' בפרק מרובה דף ס"ה ע"ב ד"ה הן ולא שינוייהם יע"ש. גם מה שהקשה על תי' ב' דליבון הוי שינוי שאינו חוזר לק"מ מתרי טעמי חדא דאפשר דהב"י איירי בגזל צמר מלובן ועוד דרבינו ס"ל דליבון לא הוי שינוי כמ"ש בהלכות בכורים פ"י גבי ראשית הגז יע"ש ועיין בש"ך בח"מ סי' ש"ס סק"ב אך מה שעומד לנגד עיני הוא דנראה דכל דעשה חוטין הוי שינוי שאינו חוזר וראי' לדבר מדמוקי אביי למתני' דפרק הגוזל קמא בגזל צמר טווי ויכול הי' לאוקמ' בגזל צמר מלובן וטוואו וארגו אי ס"ל דטווי הוי חוזר לברייתו ועוד מתניתין אמאי לא קתני צמר ועשהו חוטין ועוד דברייתא קתני גבי ראשית הגז טוואו וארגו וצ"ע לכאורה:

סימן ל

כתב הר"מ ז"ל בפ"ד מהלכות גזילה הי' שם לקיטו או שכירו אינן נשבעים ונוטלים וכו' וכתב ה"ה בעיא דלא אפשיטא ולפיכך אם תפס הנגזל מוציאין מידו לפי שכל זה הוא מן התקנה ובמה שלא התקינו בפירוש אפי' תפס מוציאין מידו ע"כ וק"ל דבפ"ח מה' חובל דין ז' כתב מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו ולא ידעו כמה הפסידו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו וכו' והא התם בעיא דלא איפשטא אי עשו תקנת נגזל במסור ואפ"ה אם תפס אין מוציאין מידו וראיתי לה"ב פ"מ סי' נ"ד שהקשה על ר"י דכתב גבי בת יבמה שסלקה בתיקו אי תקינו לה מזונות ואפ"ה כתב ר"י שאם תפסו בנות שאין מוציאי' מידם ותי' דשאני התם דתלמודא מסתפק בה יע"ש ותמהני עליו דהא שכירו ולקיטו ג"כ תלמודא גופא מסתפק בה ולע"ד נראה ליישב כ"ז דהא דאמרי' דספק תקנה מוציאין מידו היינו היכא דהתקינו ופירשו התקנה כגון גבי נגזל דהתקינו דהנגזל יהי' נאמן והספק הוא אם שכירו ולקיטו היא בכלל התקנה אי לא אז ודאי אמרינן כיון שלא פי' אין לך בו אלא חידושו אבל כשהספק הוא אי אעיקרא דדינא או עשו תקנה כגון מסור ובת יבמה דהספק הוא' אי עשו תקנה או לא אז לא שייך לומר אין לך בו אלא חידושו והוי ככל ספק דעלמא ועיין במהרי"ט סי' י"ב בגנב מפורסם אי עשו בו ת"ה אי לא דלא אתי עלה מספק תקנה:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה