מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות גזילה · סימן י
ראובן היה לו חצר והיה משכירו ועתה קודם שהלך ממקומו בקש להשכירה כדרכו ולא השכירה מחמת שהוצרך לילך לדרכו שעה אחת קודם ובא שמעון אחר כך ודר בה שנה אחר שנה ועתה בא ראובן ותובע ממנו השכירות ושמעון משיב לו דאינו חייב ליתן לו מידי דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא דקי"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור מלהעלות לו שכר. דע דראבי"ה ז"ל כתב דכל דאין הבעלים בעיר שיוכלו להשכירה אע"פ שאם היו כאן היו משתדלין להשכירה השתא דליתנהו פטור דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא דמצי א"ל מאי חסרתיך וכן פסק מור"ם יע"ש אבל מהרש"ל ז"ל כתב משם אור זרוע דרבים חלקו על זה וכתב הוא ז"ל דנראה כהחולקין מאחר שאם היו הבעלים בכאן היו משכירים אותה הוי כבית דקיימא לאגרא ודייק לה מדקאמר אילימא בבית דקיימא לאגרא ולא קאמר אילימא בבית דעביד למיגר וכו' ולע"ד אין זה ראיה כ"כ. ולע"ד בנ"ד אם נאמר דאף בכי האי גוונא פליגי נראה דיש לי ראיה להחולקים ממ"ש התוס' בשמעתין גבי מאי דמשני תלמודא הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה עכ"ד ומהם יש ללמוד דה"ה בהדיוט היכא דדעתו הוא שלא ידור אדם בחנם. ועוד היה נראה להביא ראיה מדאמרנן בפרק המפקיד גבי עובדא דמרי בר איסק דאתא לקמיה דר' אמי וא"ל זיל שבי ליה כאריסא וכן פסק הטור סוף סי' רפ"ז דהריוח לאמצע ויטול כאריס כיון שלא היה יודע שהיה לו אח ולא אמרינן כיון שלא היה האח כאן להשכיר השדות ולהרויח הרי זה חשיב זה נהנה וזה לא חסר וכמ"ש הרא"ש בפרק מי שמת גבי אחד מן האחים שהשביח ואפ"ה אמרי' דהשבח לאמצע כל שלא מחלו הקטנים וה"ט משום דכל מידי דעביד להשכירם ולהרויח בהם אין הבעלים מוחלין למי שנהנה בהם. וראיתי בהג"א שם בפרק מי שמת דמייתי משם ריב"א ז"ל שפי' דהשביחו הנכסים מחמת עצמו דהוי לעצמו היינו שהיה להם בתים ולא היו נמצאין שוכרים והם טרחו אחר השוכרים והקטנים לא היו יכולים לעשות דבר זה ע"כ וזה נראה קצת כדברי ראבי"ה ז"ל: