מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות אונאה · סימן כו
ובמוכר לחבירו דבר שאיסורו מד"ס אי כבר אכלו אינו מחזיר את הדמים וכתב הבש"ך ז"ל בי"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דאין המוכר מחזיר אפי' היותר מדמי האיסור משום דאוקמוה אדין תורה. ולכאורה הי' נראה כדבריו מדברי התוס' ז"ל בפרק אלו נערות דף ל' ע"ב שכתבו בד"ה לא צריכא וכו' דכל היכא דנחסרו הבעלים כל שהוא משלם זה כל מה שנהנה יע"ש ומלבד דלאו כ"ע מודו בזה כמבואר בסוגיין דפרק כיצד הרגל יע"ש. איכא למדחי דהכא אין זה נהנה הנאה גמורה שנפשו של אדם חותה מאכילת האיסורין דהרי שנינו במסכת תרומות פרק המאכיל את פועליו תרומה רמ"א הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש וחכ"א הם משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן ואמרו בירושלמי מה ביניהון אמר ר"י עיקר סעודה איכא בינייהו ר"מ סבר עיקר סעודה לב"ה כלומר דב"ה חייב להכין להם סעודתן וחכמים ס"ל ב"ה יתן דמים והם יקנו להם סעודתן ופריך והלא כבר אכלו ומשני כמ"ד נפשו של אדם חותה מהן ע"כ ונראה לע"ד דכי פריך והלא כבר אכלו לרבנן קא פריך דאמאי קאמרי והוא משלם להם דמי סעודתן והלא כבר אכלו ונהנה כמו דמי היתר ומשני שנפשו של אדם חותה מאכילת האיסורין וילפינן מהכא דמכרו בשר ואח"כ נודע שהי' טריפה דאם הי' בשוגג דמשלם את הדמים כמ"ש האחרונים ז"ל אינו משלם אלא דמי טריפה כמו שנמכר לעובדי כוכבים ולא יותר:
איברא דאיכא לפלוגי ולומר דלא אמרינן נפשו של אדם חותה מאכילת האיסורין אלא באיסורי תורה אבל באיסור דרבנן כגון גבינה של עובד כוכבים לא אמרינן הכי ומשלם זה כל מה שנהנה כאלו הי' רוצה לקנות היתרא. אבל עדיין נ"ל דאינו משלם כמו שנהנה דכיון דזה הוי מקח טעות ה"ז לא מתחייב אלא בדמים שהי' שוה ולא יותר ולא דמי לההיא דפרק אלו נערות דמשלם כל מה שנהנה דהתם נתכוון ליהנות מאותה אכילה אבל הכא אנן סהדי דאלו הי' יודע זה לא היה קונה אותו ועוד דאעיקרא דמלתא דברי התוס' שם בפרק אלו נערות אינם מוכרחים דמה שדמו זה לההיא דאמרינן דמשום גרם לי' היקפא יתירתא קצת משלם כל מה שנהנה אין דמיון זה עולה יפה דהתם דמשלם כל מה שנהנה היינו משום דהכי שוה הבית אבל הכא היאך נחייב לשלם ביותר שוה ממה שאכל ולע"ד עיקר קושית התוס' ליתא לפי' הירוש' והביאו הרמב"ם ז"ל בה' תרומות פ"י ז"ל אכל תרומה שאינו שוה פרוטה יע"ש בכ"מ:
כתב מהר"א ששון ז"ל סימן קכ"ג תוך התשובה אבל מטעמא אחרינא היה נראה לפטור את היחיד המתחייב שהרי נתחייב בדבר שאינו קצוב אלא שבזה י"ל כיון שכל המחלוקת היתה על חזקת הבתים כיון שהבתים הם ידועים וקצובים בהא סגי ע"כ. משמע דכיון דבמה שנתחייב זה הוי דבר קצוב למעלה אע"פ שאין קצוב למטה הוי דבר קצוב שהרי בנידון דידיה לא היה קצוב למטה שזה המתחייב אינו יודע כמה יפשרו הדיינים ואעפ"כ כתב כיון שהבתים קצובים הוי דבר קצוב ולע"ד אנ"כ כנראה מדברי התוס' בפרק נערה שנתפתתה דף נ' ע"ב סד"ה ומאי עלייה מעילוייא דאב יע"ש וכ"נ מדברי הטור ח"מ סי' רל"ב ס"ז: