מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
דיני אסמכתא · סימן ו
כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מכירה דבמחילה לא הוי אסמכת' וכתב הבכ"מ בריש הפרק דלמד הרמב"ם ז"ל כן מההיא סוגיא דנדרים וכתב דרבינו מפרש שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שהוא מוחל וכו' וכיון דמחילה היא לית בה אסמכת' ולפי זה כי אמרינן בתר הכי והלכתא אסמכת' קניא והוא דקנו בב"ד חשוב לאו אהיכא דאמר ליבטל זכוותי קאי דבההיא לא צריך ב"ד ולא קנין אלא היכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קנין בב"ד חשוב עכ"ד ובדין י"ד כתב אסמכת' שקנו מידו וכו' כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו כו' נראה שרבינו מפרש כמו שפירש הרשב"א דבאסמכת' דנפשיה קנין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב"ד חשוב אלא בדבר שבית דין מכריחין אותו וזהו שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותי כלומר שאני הכא דאמר בב"ד ליבטלן זכוותי וכו' יע"ש וזה דלא כדבריו הראשונים וראיתי למהרי"ט בח"א סי' קנ"א שכתב דבמחילה שייכא אסמכת' דכך כתב הר"מ ז"ל שאחר שחייב עצמו קונין מב"ח שכל זמן שיהיה כך הרי החוב מחול במעכשיו ומנא תימרא דבמחילה שייכא אסמכת' מדאמרינן בפ' המקבל האי שתלא דאמר אי מפסידנא מסתלקנא בלא שבחא אסמכת' הוא וכו' עכ"ד ותמהני עליו דבפירוש כתב הר"מ ז"ל דבמחילה לא שייכא אסמכת' כמ"ש בריש הפרק וההיא דשתלא לק"מ דהתם לא מסר ביד חברו כלום אבל היכא שהוא מוחל מה שיש לו ביד חברו לא הוי אסמכת' ומה שהוצרך לומר שיהא החוב מחול מעכשיו נראה דהיינו טעמא כדי שלא יוכל לחזור בו לומר איני רוצה למחול: