מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל מנורה הטהורה · ג
קושיות על הרא"מ דעשו ב"ח מנורה של עץ. קושיות על מהרש"א דהיתה עשויה כבר באיסור דבר שנעשה להדיוט אם מותר לגבוה. חילוק בין ביהכ"נ להר הבית בהערות שונות. חילוק בין שישתנה אח"כ. ישובים לדברי הרמב"ם. עכו"ם שהתנדב מנורה שהשתמש בה לבהכ"נ אם מותר לקבלה. אם מותר לעשות ציפוי נחושת הדיוט על ראשי עמודי ס"ת.)
עוד ראיתי שהקשה הרא"מ דהא נטמא המנורה ע"י היונים ואיך הדליקו בה ותירץ דעשאוה של עץ כדתניא בפ' כל הצלמים רי"א אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי והיה קשה. לי תינח לר"י אבל לת"ק שם דלא היה של עץ מאי איכא למימר, גם המהרש"א בשבת כ"א הקשה לפי שיטת הרא"מ דהיו כולם טמאי מתים איך הדליקו אף בשל עץ הא היה למנורה בית קבול ונטמא ועי' לבוש שנדחק לתרץ דאפשר היה להם סכינים טהורים ותחבום בעצים ארוכים ועשאוה בטהרה בלא נגיעת ידים עי"ש ועי' אליהו זוטא שם מ"ש בזה. והמהרש"א שם תירץ לפי דרכו דהיה מנורה של עץ עשויה כבר ביד א' באיסור ולא נטמא ונטלוה ע"י פשוטי כ"ע ונשאוה למקדש ומאוד קשה לי דא"כ יצויר גם של מתכות כה"ג. ועוד קשה לי דהמנורה העשויה כבר באיסור ע"כ נעשה להדיוט והלא הרמב"ם שם פ"א הל' כ' פסק דאם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה [וצע"ק ממד"ר שם מהמשל שסבבו מנורות זהב ובשביל אהבתו השתמש בשל הדיוטות הרי דמותר] ובפרט כשנעשה באיסור י"ל דתלוי בהך דכל מלתא דארל"ת אי עביד ל"מ. והנכון כמ"ש בבכ"ש בשבת שם לתרץ דשל עץ אף אם עשוי לקבלה טהור משום דעשוי לנחת הוא כדמוכח בסוף חגיגה דאע"ג דאפשר לטלטלו מ"מ כיון שנעשה שלא לטלטלו הו"ל עשוי לנחת ועי' מ"ש באות ד'. ואגב אזכיר מ"ש הכ"מ שם פ"א הל' כ' דמקור דברי הרמב"ם שם מתוספתא פ"ב דמגילה דאיתא שם כלים שנעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית, ולפעד"נ דלא זו אף זו קאמר דאפילו אבנים וקורות שהם תלושים וישתנו להיות מחובר מ"מ אסור, אלא דלזה קשה לי מדוע לא קאמר כברישא אין עושין לגבוה. ונלפע"ד דברישא בכלים הנעשים להדיוט אין עושין לגבוה פי' אפילו לביהכ"נ משא"כ באבנים וקורות שמחוסרים להיות מחובר דוקא להר הבית דחמיר אסורים ולא לביהכ"נ וראיה ממ"ש תחילה עכו"ם שהקדיש קורה לביהכ"נ עי"ש וכיון דאף שמותרים לביהכ"נ לכ"ז אסורים להר הבית לפיכך הוכיח הרמב"ם שם דה"ה אם חצבם מתחילה לביהכ"נ אסורים להר הבית ונתישב קושית הכ"מ שם דמי דחקו עי"ש. אך דהא קשה לי על מ"ש תוס' וב"ש דאבנים קודם שהוקדשו אין איסור בהנפת ברזל עליהם עי' מ"ש לעיל אות ב' והלא בלא"ה פסולים אף להר הבית דלא נחצבו מתחילתן לשם הקודש וכמ"ש הרמב"ם שם דאין עושין כל הכלים מתחילתם אלא לשם הקודש וכיון דמצינו דאף שנחצבו לביהכ"נ אסורים לה"הב כמו כלים שנעשו להדיוט א"כ כ"ש בנחצבו סתמא. ונלפע"ד לתרץ דהנה הכ"מ ציין שם להתוספתא ובאמת לא מצאתי שם שיהיה דוקא לשם הקודש וי"ל דגם בסתמא כשר, אך די"ל בכוונת הרמב"ם כיון דכלים חמירי דאף לביהכ"נ אסורים כל שנעשו להדיוט כנ"ל ודק בסתם כשר לפיכך בהר הבית דחמיר צריך שיעשו לכתחילה לשם הקודש להיות עדיף בחד דרגא ולפיכך דייק הרמב"ם דוקא כלים משא"כ אבנים וקורות דלא חמירי לביהכ"נ כשנחצבו להדיוט כנ"ל ורק לה"הב אסירי כנ"ל ע"כ דוקא בנעשו להדיוט וה"ה לביהכ"נ שמקרי הדיוט לנגד ה"הב אסירי אבל בסתמא כשר ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ב' ובאות הקודם. והנה מאז נפלאתי במ"ד במנחות פ"ב דמוקי דמוריגים וכלי הבקר לעצים בחדתי, ועפ"ז לכאורה מה מהני חדתי אחרי שנעשו להדיוט. אך תרצתי דדוקא במה שאינו עומד להיות לכלי הקודש דוקא נשתמש אסור אבל נעשה להדיוט מותר כגון בהמוריגים שעיקרם להשתנות ולהיות אש משא"כ בעומד לכלי ולבנין כמות שהוא אסור אף כשנעשה להדיוט ועי' מג"א סי' קמ"ז סק"ה וצ"ע עדיין. ובזה י"ל מה דהיה קשה לי דמנ"ל לרמב"ם לפסוק כתוספתא נגד ירושלמי יומא פ"ג הל' ו' דבכלי שנעשה להדיוט כל שלא נשתמש בו הדיוט מותר לגבוה דאפשר הירושלמי מיירי לעצים וכדומה דגם לתלמוד בבלי מותר כנ"ל משא"כ בעומד לכלי. ועי' ירושלמי שם דבגדי קדש צריך שיהי' אריגתן בקודש ובקודש יארגו ועי' בק"ע וברמב"ן פ' תצוה ע"פ לכבוד ולתפארת דהבגדים צריכים עשיה וכוונה לשמן וראיתי לגדול א' שהקשה דמדוע השמיט הרמב"ם להך דינא ולפע"ד לק"מ דהלא הרמב"ם שם כללא כייל לכל הכלים שאין עושין מתחילתן אלא לשם הקודש ואפשר דנלמד מהבגדים.
אגב אזכיר מה שנשאלתי שעכו"ם א' התנדב מנורה מביתו לביהכ"נ אם מותר לקבל ממנו. והשבתי הנה לכאורה הדין פשוט ביו"ד סי' רנ"ד ס"ב ובסי' רנ"ט ס"ד דעכו"ם שהתנדב מנורה או ד"א לביהכ"נ מקבלים ממנו כשיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה אך כד מעיינינן בה י"ל ע"פ הנ"ל דבכלים הנעשים להדיוט אסורים לביהכ"נ אף בישראל וא"כ כ"ש בהשתמש בו עכו"ם אסור לבהכ"נ. דהנה מקור הדבר מערכין ו' שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנשתא עי"ש וי"ל דהיתה חדשה שנעשית סתמא וקנה אותה לבי כנישתא ופלא על הפוסקים שלא הזכירו מזה ואפשר דנכלל ג"כ במ"ש בדעת ישראל הפרשתי והפי' ג"כ כמו ישראל שאסור בזה שנשתמש כבר או נעשה להדיוט. ולכאורה מטעם שכתב הט"ז באו"ח סי' קנ"ד סק"ח דכ"ש מנורה שהיא בבית אלילים דאין להשתמש בה בביהכ"נ ואפילו בביתו עי"ש ובפמ"ג דבנרות שייך ביטול ע"י כביה אבל לא במנורה ועי' יו"ד סי' קל"ט סעיף ט' י"ג דאף לנר מצוה דשבת וחנוכה אסור מחמת מיאוס אף שנבטלו א"כ ה"נ בלא"ה ישי לאסור, אך י"ל דהיינו דוקא כשהיו בוודאי בבית אלילים לא כשהם בבית עכו"ם סתם ובפרט שהפמ"ג שם צידד להתיר גם שם במנורה דנר עצמו לכבוד עשוי אבל המנורה הוא רק תשמיש לאדם ועי"ש לענין הספסלים אבל עכ"פ ע"פ מ"ש בלא"ה יש לאסור. אך שאין המנהג כן עי' מג"א סי' קמ"ז סק"ה דהעולם נהגו לעשות אפילו מישנים ואפשר דבעכו"ם שהתנדב הוי מלתא דלא שכיח ולא שייך מנהג וצ"ע:
ועוד אזכיר מה שנשאלתי אם מותר לעשות לס"ת על עמודי עץ ציפוי נחושת שנשתמש לכלי הדיוט ע"י שינוי לנוי והשבתי להיתר ע"פ מ"ש המג"א שם ונ"ל דס"ל דביה"מ שאני ולפע"ד מפורש הוא בתוספתא שם אבל משאיל אדם משפחתו לספר וחוזר ולוקחו ומטפחתו משמע שכבר נשתמש בו וחוזר ולוקחו משמע בלא שינוי. אך צ"ע מ"ש מכלים שנעשו להדיוט דאסוריהו לגבוה אף שלא נשתמש פ' עדיין וכ"ש בזה ודוחק לחלק בין שואל שהוא תשמיש עראי לנותן לגבוה. בקביעות אך ע"י שינוי וודאי מותר ועי' חות יאיר סי' קס"א ובמגן גבורים שם. וכן המנהג לעשות לס"ת מעילים אף מתשמיש הדיוט כל שהם נאים ביותר ואפשר מ"ש המחבר או"ח סי' קנ"ג אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט פי' רק לכתחלה אין לקנות כי מוטב שיקנו חדשים לא דיעבד ואכמ"ל [ובנ"ד אין לומר חשש משום לא תניף עליו ברזל דלא גרע ממזבח ושלחן שנבראו להאריך ימיו של אדם עי' סי' ק"פ בט"ז ומג"א וכ"ש ס"ת אך י"ל כמ"ש הכ"מ הל' בהב"ח פ"ג הי"ד דדוקא מזבח אבל ביהמ"ק מותר כל שאינו מתקן בפנים ועי' אשל אברהם ססי' ק"פ דשאר מתכות חוץ ברזל אין בכלל לא תניף וצ"ע ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח] עוד י"ל דהיינו דוקא על דבר שיש בו חיוב קפדינן במה שנעשו להדיוט אבל בנ"ד שגוף העמודים אפילו אינם אין מעכבים עי' דגמ"ר יו"ד סי' רע"ח ובבני יונה שם ועי' שו"ת חת"ס סי' רע"ו וכ"ש בזה שעומד למעלה מהעמודים כדי להיות נוח לגלול יותר או לתלות עליו טסי כסף וכדומה לנוי א"כ י"ל כמ"ש הב"י שם דדבר שהוא רק לתוספ' חיזוק ואינו מן הדין א"צ להיות מן המותר בפיך וכן המנהג לדבק החתיכות עצים שע"ג העמודים בדבק שאינה מן המותר בפיך וה"נ מותר אף בדבר שנשתמש להדיוט בזה אף שיש קצת לחלק מ"מ כן נראה. ועי' ט"ז ומג"א ופמ"ג סי' קמ"ז אם מותר לאחוז בעמודים בלא מטפחת וי"ל ג"כ דמה שלמעלה מהעמודים מותר לכ"ע ועי' יד שאול סי' רע"ב וסי' רע"ח וב ובאחרונים שם ואף למ"ש בשבו"י ח"ג יו"ד סי' פ"ו מ"מ יש להקל בזה ואכמ"ל: