מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל מנורה הטהורה
מלך שוכן חביון המשפילי לראות מפענח הנעלם ושם חק וגבולות. נורא וגם נשגב טהור בזבוליו נסיו טל ישועה בקמה מצריו. וימצאו פך והשמן החתום בכהונה ןהטיבו הנרות שבעה וחלק לשמונה. רבת ריב כהניך רחמת מקדש רעיך רממוך בהלל כליל התקדש. היום כמלפנים הואיל הרב והאירה הקם העל אוהלי המנורה הטהורה.
א
(באיזה טומאה טמאו השמנים אם תקרובת עכו"ם מטמא באוהל ובמקדש. תירוץ דמה מהני החותם אימתי היה הגזירה להיות כזבים. הערה לנקות המקוה ע"י עכו"ם. צ"ע על הרא"מ דהלא יש חשש טומאה במת עצמו וחזקת חלופין. טעם שהוצרכו לח' ימים. ישוב לנוסח בימי מתתיהו. הנס התחיל מיוחנן כ"ג. הרא"מ חילק בין גוף הדלקה למכשירין. המהרש"א ובכ"ש וח"צ ס"ל דאין לחלק. הערות בזה.)
בשבת דף כ"א ב' איתא כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' שהיה מונח בחותמו של כה"ג ולא היה בו להדליק אלא יום א' נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכו'. וראיתי לחקור באיזה טומאה טמאו, הנה הלבוש סי' תר"ע כתב שהכניסו בו עכו"ם ותקרובת עכו"ם שמטמא באוהל ובאליהו זוטא שם הקשה עליו דהלא קימ"ל בחולין י"ג כרבנן דתקרובת אינה מטמאה באוהל ותירץ דס"ל כתוס' שם דעכ"פ מדרבנן מטמא והיה כח בחכמים לעקור הדלקת נרות שהוא מה"ת בשוא"ת לולא הנס. ולפע"ד גם על זה קשה שמלבד שאינה מוסכם להלכה והרמב"ם בהלכות אה"ט פ"ו ה"ז לא הזכיר טומאה מדרבנן באוהל שהכניסו בו תקרובת עכו"ם ואף אם הי' גזירה דרבנן בזה י"ל דהיתה אח"כ בימי תנאים ואמוראים לא קודם, ואף אם היה גזירה קדמונית מ"מ הלא התוס' בעצמם שם כתבו דטומאה קלישתא הוא וראיה דהיכא דגוזלת את הרבים לא גזרו עי"ש, וא"כ כ"ש בכה"ג לא גזרו ובפרט למה דקימ"ל דשבות במקדש לא גזרו עי' מ"ש באוהל ים המלח אות ב' א"כ כ"ש דלא גזרו בזה [ועפ"ז י"ל הקושיא דמה מהני חותם כה"ג הא בדאורייתא צריכים ב' חותמות עי' ש"ך יו"ד סי' קי"ח סק"ה אך י"ל דכ"ז רק מדרבנן צריכים באיסור דאורייתא ב' חותמות ושבות במקדש לא גזרו, עוד י"ל ע"פ מ"ש בכל בו סי' מ"ד דהי' מונח בתוך שידה קבועה בכותל ופתחה סגור וחתום בחותמו של יוחנן כ"ג עי"ש ועי' באשכול הלכות חנוכה ופורים סי' ו' ונראה מהלשון דהיו ב' חותמות ואכמ"ל] ואף דבית עכו"ם מטמא באוהל כמ"ש הרמב"ם שם ה"ו ועכ"פ גזירה גמורה מדרבנן אך משום שהכניסו בו עכו"ם ח"ו לומר דהוי כבית עכו"ם עי' עבו"ז נ"ב דרק אבני המזבח שיקצו לעכו"ם. וא"כ קשה במה טמאו השמנים:
וראיתי שה"רר אליהו מזרחי בביאורו לסמ"ג הקשה דהלא מה שגזרו עליהם להיות כזבים הוא מי"ח דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל שהיו יותר מ"ק שנה לאחר החורבן עי"ש. והנה התוס' בשבת שם ד"ה שהי' כתבו וז"ל אם כבר גזרו עליהם להיות כזבים צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי הרי דעכ"פ נסתפקו בזה שכבר גזרו ועי' מהרש"א שם דס"ל דעכו"ם שהוא זב שיטמא כישראל כבר גזרו ולאח"כ מי"ח דבר גזרו אף על תינוק עכו"ם שאינו זב ועי' עב"ז ל"ו ע"ב ועי' ר"ש זבים פ"ב משנה א' ויד שאול רס"ח סק"ג ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"א, ובאמת מקור לזה לא מצאתי ומה שבנוסח בימי מתתיהו שתקנו אנשי כנה"ג אמרינן וטמאים ביד טהורים אין ראיה דהיו טמאים אז די"ל דלשון הנופל עליהם בעלמא קאמר עי' מהרשד"ם יו"ד סי' קפ"ח [ואפשר דבעת שגזרו בית דינו של חשמונאי על ביאת עכו"ם בצנעה עי' עבו"ז ל"ו משום נשג"א גזרו ג"כ אף עכו"ם שאינו זב יטמא כזב אבל עכו"ם הזב מטמא מדרבנן מימי פינחס עי' מדרש ותרגום יונתן ס"פ בלק דהיה נס דאיקרש דם שלהן ולא נפל על פנחס דאז היה נטמא עכ"פ מדרבנן מזוב דמה ועי' מ"ש באוהל בית הרואה אות ט'] או כמ"ש בעל המאור עב"ז נ"ב דמ"ש שם באו בה פריצים וחללוהו היינו ע"י רשעי ישראל שהיו אז ולא ע"י רשעי נכרים וי"ל דעליהם מרמז וטמאים ביד טהורים, ומה שיש להשיב מנדרים ס"ב מבלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו חול כמ"ש ובאו בה פריצים עי' מ"ש לישב בק"ס הסמטות לש"ח סי', פ"ב ועי' יד שאול דע"ו ס"ק י"א ואכמ"ל [ואגב העירה על מ"ש בשו"ת בית אל ח"ב חדר ב ב' דמ"ד ביו"ד ר"א סעיף ל"ט במקוה ע"י אדם פוסל שי"ל הטעם דהויתו ע"י טהרה בעינן ולמ"ש הש"ך שם ס"ק ע"ו שי"ל דאף שמקבל טומאה מדרבנן מ"מ זה מקרי ע"י טהרה ועפ"ז אם זילף עכו"ם שאינו מקבל טומאה מה"ת יהי' כשר ובזה יתפרש הך דלגיון שהיה עובר ממקום למקום וכו' דהלגיון הם עכו"ם עי' חולין קכ"ג ולפיכך כשר ולפ"ז אם מנקים המקוה ע"י עכו"ם עדיף טפי והוא הערה חדשה עכ"ל וכן מצאתי שפלפל בזה בספר לחם ושמלה אות מ"ה ואכמ"ל. ובאמת נפלאתי עליהם עפ"ז דתינח תינוק עכו"ם שאינו זב שאז בימי שמעיה ואבטליון שגזרו על ג' לוגין שפוסלת המקוה עי' עדיות פ"א מ"ג לא נגזר עדיין גזירת תלמידי שמאי והלל שהיו אחריהם י"ל קצת כיון שאז הי' טהור לגמרי ולא גזרו שמעיה ואבטליון כלל בכה"ג משא"כ עכו"ם גדול הזב שע"פ הנ"ל כבר היתה הגזירה מזמן קודם להם במאה שנה עי' סדר הדורות דנס חנוכה היה בשנת ג"א תרנ"ב והם קבלו בשנת תשכ"ב א"כ כשגזרו על ג' לוגין כבר היה הגזירה דעכו"ם זב מטמא וגם בכה"ג גזרו וא"כ במה עדיפא, ועפ"ז היה נלפע"ד דעדיף טפי לנקות ע"י עכו"ם קטן מן ט' שנה וכ"ש בהמה. אך י"ל דבאמת ג' לוגין שפוסלין המקוה היתה גזירה קודם הך דעכו"ם זב מטמא רק שנשכח השיעור ואמרו מפי שמעיה ואבטליון דהשיעור בג' לוגין וא"כ אף ע"י עכו"ם גדול עדיף ובתשובתי בהלכות מקואות הארכתי ואכמ"ל]:
והנה הרא"מ שם תירץ דהטומאה היה ע"י בגדיהם שהם בחזקת טומאה דעכו"ם לא מזדהרי במגע המת וספק שמא נגעו בגדיהם בהשמנים וסיים דצ"ע דהלא אחזוקי רעותא לא מחזקינן. וצ"ע עליו דהלא לפי ההרג רב שהיה שם וודאי חששו שמא נגע אצבע המת עצמו בשמן והלא אף מת עכו"ם מטמא במגע ומשא מה"ת, וכן יש חזקה דודאי החליפו השמנים בשמן טמא עי' דמאי פ"ג מ"ד המפקיד אצל עכו"ם הרי הם כפירותיו ועי' פי' הר"מ והרא"ש והרע"ב ועי' רמב"ם פי"א מהל' מעשרות הי"ג ט"ו ועי' ראב"ד שם דס"ל דחזקת העכו"ם הנפקד שמחליף בוודאי, ועי' תוס' רעק"א שכתב ותמוה לי על הר"מ והרע"ב דהלא גמרא ערוכה בבכורות י"א דאמרינן ת"ק סבר וודאי חלפינהו ועי' שו"ת ר' בצלאל אשכנזי דף ז'. ואף שביו"ד סי' קי"ח ס"ב וסעיף י' כתבו דכשאינו נהנה בחלופין לא חיישינן שמא החליף להכשיל הנה עיין במהרי"ט בתשובה ח"א סי' י"ב וח"ב סי' ג' שכתב דמתוס' עכו"ם י"ב משמע דרק במפסיד לא חיישינן אבל שוה בשוה חיישינן ואף שהפר"ח בסי' קי"ח והח"צ סי' ל"ט חלקו עליו אך בבית מאיר שם ישב דבריו ושכן מבואר ברשב"א חולין י', ועי' שו"ת הרשב"א סי' ס"ז ובב"י שם ועי' ש"ך קי"ט ס"ק ל"ו. ועיין ישועות יעקב יו"ד קי"ד סק"א חילק בין דאורייתא לדרבנן ועי' פרח מטה אהרן ח"ב סי' י"ג חילק בין היכא דשייך מרתת להיכא דאין שייך וא"כ כ"ש בנ"ד שיש חשש שהחליף בטומאה דאורייתא ומרתת לא היה דעשו מה שלבם חפץ וודאי חששו שמא החליפו להכעיס, ובמקום אחר לענין השאלה בקמח פסח מסולת שהביאו ע"י א"י הארכתי מה"ט לאסרו ואכמ"ל. וע"כ לולא מציאת הפך לא היה להם מה להדליק:
ועל מה שהוצרכו לנס ח' ימים כתוב באשכול וברא"מ שם ובב"י סי' תר"ע דישראל היו אז טמאי מתים והיו צריכים ז' ימי טומאה ויום א' לכתישת הזיתים, ובזה נתישב לי מה שהקשיתי שבנוסח בימי מתתיהו שתקנו אנשי כנה"ג כנ"ל לא נזכר הנס של מציאת הפך וכן הך ופורקן כהיום הזה פלאי דהלא היום אנחנו בגלות המר, ואין לנו עסק בנסתרות דבכל שנה נתגלה האור עי' בני יששכר חודש כסליו טבת מאמר ד' אות פ"א [הן אמת שי"ל דבעת שתקנו אנשי כנה"ג הנוסח לא היה גלות ע"כ לא נשתנה גם עתה מחמת מספר התיבות עי' פמ"ג אשל אברהם תרפ"ב דיש בו קכ"ד תיבות כמנין יוחנן ואם אמנם דנס חנוכה היה אחר מיתת יוחנן מ"מ נקרא על שמו כי היה המתחיל בשמוע הב"ר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוניא עי' סוטה ל"ג ופי' תרגום יונתן פ' ברכה ל"ג י"א ולא יהי לסנאוי דיוחנן כהנא רבא רגל למיקום ועי' מ"ש לעיל דברי הכלבו דהחותם היה של יוחנן כה"ג לא של מתתיהו) או קכ"ה כמנין כהנים ועי' סידור יעב"ץ טעם למספר ק"ח וצ"ע בהמנין] ובזה ניחא דהכי פרושו כהיום הזה שאנחנו טמאי מתים כן היו אז כולם ואפ"ה ואח"כ באו בניך וכו' והדליקו נרות וע"כ מפך השמן שלא נטמא הידוע.
אולם הקשה הרא"מ הא הדלקת נרות דוחה הטומאה כדנפקא לן מלהעלות גר תמיד ותירץ דשמן שהוא ממכשירי הדלקה אינו דוחה כמו גבי מילה בשבת לא אמרו רק מילה עצמה לאפוקי מכשיריו ועי' ב"ח. עוד הקשה הרא"מ כיון דהיו טמאי מתים איך הדליקו המנורה הא טמאו השמן בנגיעתם ותירץ ע"י פשוטי כלי עץ ועי' לבוש שם, ובאגדות מהרש"א בשבת שם הקשה עליו דמ"מ כיון דהיו טמאי מתים איך נכנס המדליק למקדש בטומאה אלא ע"כ דלא היו כולם טמאי מתים ומה שהוצרכו לח' ימים כמ"ש הר"ן דהיה להם שמן טהור ברחוק ד' ימים וברצוא ושוב ח' ימים וכ"כ באשכול שם. אך על המהרש"א שם יש מהעיון דמה קשה לו על הרא"מ דאיך נכנס למקדש להדליק בטומאה הא כבר הביא הרא"מ דהדלקת נרות דוחה את הטומאה וע"כ בטומאת הגוף קאמר. ובס' בכור שור שם כתב על המהרש"א דלק"מ דוודאי מותר לכנוס למקדש בטומאה ולהדליק שמן טמא אי ליכא טהור דטומאת מת דחויה או הותרה בציבור וקושית הרא"מ הוא כיון דהם היו מדקדקים לעשות בטהרה והקב"ה עשה להם נס אלמא דשמן טהור הדליקו ע"כ הקשה הא נטמא, וגם עליו יש מהעיון דלכאורה נראה שהוא כתנא דמסייע להרא"מ א"כ איך כתב דמותר להדליק שמן טמא הלא להרא"מ שמן שהוא ממכשירי הדלקה אינו דוחה. ונראה דבאמת בזה עומד בשיטת הח"צ סי' פ"ז דאין לחלק בין הדלקה גופא למכשירין ועי' נחל אשכול שם ועי' רמב"ם הל' תמידין ומוספים הל' י'. ולפעד"נ טעם הרא"מ ממקרא מפורש בפ' אמור על המנורה הטהורה והיה קשה לו דהרי הדלקה דוחה הטומאה אלא ע"כ דגוף המנורה והשמן צריך להיות בטהרה ועי' מ"ש באות ז', אך רש"י שם פירש פשט אחר עי"ש ועי' מנחות כ"ט שירדו מעשיה ממקום טהרה ולכאורה מדוע לא פירש רש"י כן, והנלפע"ד כיון דר"י ב"י שם יליף מפסוק ועשה כתבניתם ע"כ פי' כפשוטו. עכ"פ מהגמרא מוכח בפירוש דאין לחלק ואף המכשירין דוחה טומאה דאל"כ טובא קמ"ל הפסוק דהמנורה גופא דוקא צריך בטהרה להיות אלא ע"כ שאין לחלק. והנה הח"צ שם ישב קושית הרא"מ דמה צריך לנס הלא הדלקת נרות דוחה הטומאה די"ל דאפ"ה הראה להם הקב"ה חיבתו, ובדרך זה כוונת הבכ"ש שם דאין הכשר חיבת קודש דהא סוף סוף נטמא בנגיעתם כקושית הרא"מ ומה בין זה לשאר שמן ומוכרח לתרוצו שהי' ע"י פשוטי כלי עץ. וכוונת המהרש"א שהקשה איך נכנס המדליק בטומאה לפעד"נ דכן צ"ל האיך נכנסו ורק המדליק מותר בטומאה וכוונתו דלפי הלשון בדקו ולא מצאו לשון רבים וכן הלשון בנוסח בימי מתתיהו ואח"כ באו בניך וכו' ואם אפילו דוחה הטומאה מ"מ רק א' מותר לכנוס ולהדליק ואם מותר גם לרבים לכנוס עי' רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ד הי"ב א"כ כ"ש שמכשירין נמי מותרים עי"ש ותירוץ הח"צ לא ס"ל ע"כ תירץ המהרש"א דא"צ ג"כ לפשוטי כ"ע די"ל בלא"ה דלא היו כולם טמאי מתים וח' ימים מטעם הר"ן, ובזה נכון ג"כ מה שסיים הבכ"ש מ"ש הרא"מ לחלק בין גוף למכשירין מנ"ל האי וזה כשיטת הח"צ כנ"ל ואכמ"ל:
ב
(אם מותר להקריב קרבנות בזה"ז. חילוק בין קרבן פסח לשאר קרבנות לשו"ת בית שלמה גם ק"פ אסור להקריב. סתירה לראיה שלי. ראיות להיפוך. הערה בעשית מזבח בזה"ז . טעם הפסק הרמב"ם דא' העיד על מדותיו הערה בר"ה כ"ב. ישוב להקושיא על המגיה בכ"מ. אם היה שמיר בבית שני. אם אורים ותומים ושמיר לאבני אפוד מעכב. אם בגד אחד או מקצתו שחסר מעכב. י"ל דבזמן בית ראשון נפסלה פרה. אם מותר להדליק הנרות בביהמ"ק בזה"ז. ג' קושיות ענף יוסף על רמב"ן י"ל. דרוש דמנורה כנגד התורה בביהמ"ק הדליקו נ"ח. בביהכ"נ מדליקין למעלה מי"ט י"ל דנשים מצטרפות למנין. ישוב למה שאין עושין חנוכה ט' ימים. טעם שאין עתה קרבנות והדלקת נרות בביהמ"ק.)
ובהיותי בזה אזכיר מה שצ"ע לי אם מותתר להקריב קרבנות בביהמ"ק בזמן הזה. והנה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רל"ו נשאל מחותנו הגאון רעק"א אם הי' ניתן רשות משרי ירושלים להקריב שם קרבנות בזה"ז אם מותר דמה נעשה מטומאה ויחוסי כהונה ואבני חשן והביא דבספר כפתור ופרח פ"ג כתב דר"ח מפרי"ז רצה להקריב קרבנות בשנת י"ז לאלף הששי, וביעב"ץ ח"א סי' צ"ט הביאו וכתב דיש לשאול גס על שקלי צבור ואולי קרבן פסח רצה להקריב דלא בעי שקלים ומבגדי כהונה לא שאלו דפשוט שאין כה"ג מעכב עי"ש ובסי' ש"ו שדעתו לצדד להיתר ועי' נוב"י מה"ק או"ח סי' ל"ה. ובשו"ת בית שלמה יו"ד סי' קנ"ה הביא שלא כביר רצו חכמי ספרדים וליטא להקריב ק"פ הבא בטומאה וכתב שלא הבין דרכם דהלא בלא מזבח א"א להקריב ומזבח א"א לבנות עתה דצריך אבנים שלימות והוא מן הנמנע ועוד דצריך לידע ממש מקום המזבח ובלא נביא אין לידע כמ"ש הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. ורציתי להביא ראיה לדבריו ממ"ד בנזיר ל"ב דא"ל נחום המדי אלו היתם יודעים דביהמ"ק חרב היתם נוזרים א"ל לא והתירם ושם היו נזירי טהרה והיו ג"כ כהנים מיוחסים דהיו תיכף אחר חורבן בית שני ואפילו אם הכהנים נטמאו מ"מ היה להם אפר פרה אף לאח"כ עי' נדה ו' חבריא מדכין בגליל ועי' תוספתא פ"ג דפרה ועי' נתיב חיים סי' רמ"ב ואפ"ה התירם שלא יכלו להקריב וע"כ משום המזבח שלא ידעו המקום מכוון אף בזמן קרוב וכ"ש עתה. שוב התבוננתי די"ל דהשרים לא הניחו אז להם להקריב ואי דימתינו עד שירצו אפילו אם וודאי ירצו אח"כ באיזה זמן מ"מ י"ל דאדעתא דהכי לא נדרו, או אפשר כיון דצריך לבנות מזבח חדש ממעות הנזירים ואדעתא דהכי לא נדרו. ובאמת יש להביא ראיות להיפוך מדברי הבית שלמה ממ"ד בירושלמי ותוספתא פסחים פ"ח ניתן להם לישראל לבנות ביתי הבחירה היחיד עושה ק"פ ואין הציבור וכו' ועי' ירושלמי ותויו"ט פ"ה מ"ב דמע"ש ותפארת ישראל ריש מדות, ועי' מכות י"ט אפילו בכור נמי בזה"ז ועי' תוס' שם שכתבו דמיירי אם עשה מזבח והלא איך אפשר עפ"ז שהוא מן הנמנע אלא ע"כ דאפשר למצוא חלוקי אבנים כמ"ש תוס' בחולין י"ח, ובפרט לפי דברי הב"ש המובא במל"מ פ"א הט"ו שם דקודם שהוקדשו אין איסור בהנפת ברזל עליהם בוודאי משנחת מזבח גם בזה"ז [ואף שהמל"מ דחאו מ"מ הלא מתוס' סוכה מ"ט ד"ה שכל משמע כהב"ש. וצ"ע לפע"ד דהלא גם במשחזת יכולים להחליקה מסתמא ומדוע אמרינן בע"ז נ"ב ננסרינהו לאי תניף עליהם ברזל וכו' והלא יש עצה זאת. ועי' פמ"ג אשל אברהם ססי' ק"פ] ומקום המזבח אף שאין אפשר לכוין עתה והרמב"ם פסק בהלכות בית הבחירה פ"ב שאין משנין אותו ממקומו לעולם ועפ"ז אתפלא על הקנאת סופרים בהשמטות להל' ס"ת תשו" פ"ה בנכרי שבנה מזבח לשם ה' אם מותר לנתצו ומסתפק גם בישראל כה"ג אולי דוקא בשנבנה כצורתו ותבניתו שבמקדש ומדוע לא כתב עיקר הדבר דדוקא במקום מקדש ששייך לומר דשם היה המזבח לישראל והנה בנכרי פשוט שלדידיה א"צ במקום מקדש דזה המזבח לישראל כתיב ועי' זבחים קי"ו ואכמ"ל] מ"מ אפשר דרק בשידענו מקומו אין לשנותו אבל לא בשלא נודע דאפשר שממילא יבא על מקומו מותר לבנותו כך, והך דהוצרכו לנביא עי' זבחים ס"ב דהיו ג' סימנים בו ועפ"ז אדרבה יראו שמא יטעו משהו בחוש הריח כיון שהעמידו הדבר על חכמתם ובחירתם. ועפ"ז ניחא ג"כ מה שסמכו על נביא א' שהוא רק גילוי מלתא בעלמא ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"א ואכמ"ל:
ואגב העירה במ"ש הרמב"ם שם ה"ד דא' העיד על מדותיו משנת ראב"י קב ונקי ואפילו בברייתא עי' תוס' קדושין סוף פ"ב וח"צ סי' מ"ו ובסדר הדורות מענין ראב"י ורציתי להעריך בזה דברים ומצאתי שקדמוני בעמודי אש קונ' כללי תורה כלל י"ג [ועי"ש כלל י"ב לענין אם קימ"ל כר"י כנגד רבים ואם נאמר דלפעמים נגד רבים לית הלכתא כר' יוסי י"ל מ"ד ברה"ש דף כ"ב ר"י ומעשה ואת אמרת הלכתא כר"ש וכו' א"ל מש"ה לא אמר לך ולא מידי וכו' ולכאורה עדיין קשה ר"י ור"ש הלכה כר"י אך כיון דאיכא מעשה רב דהב"ד פסלו בנו הוי ר"י כמו נגד רבים ואכמ"ל] וי"ל ע"פ מ"ש הרא"ש ערובין פ' מי שהוציאוהו דקבלה בשם ר"ח דרק בק"ב מקומות הלכתא כמותו ע"כ אפשר דזה יצא מן הכלל משום דר' יוחנן פליג ובעדיות פ"ח משנה ו' א"ר יהושע [שהיה תלמיד ר' יוחנן] שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית שהוא דין א' שמן השלשה נביאים ע"כ פסק כר' יוחנן וצ"ע. ועי' רמב"ם שם פ"ו וראב"ד וכ"מ ומג"א סי' תקס"א סק"ב ופמ"ג שם ועי' בשו"ת בנין ציון הישנות ובפירוש נחל אשכול במבוא [נומר 12] ובהלכות בית הכנסת [סוף צד 54] ובסוף מפתח לענין קרבנות בזה"ז ועי' מ"ש לקמן:
ומה שהתפלא הבית שלמה שם על הרב המגיה בכ"מ פ"א הי"ד שם שלא הבין קושיות התוס' מע"ז נ"ב מטעם דס"ל דבבית שני לא היה שמיר, דאשתמיט מניה מ"ש תוס' סוכה מ"ט ד"ה שכל ובכ"ד כרשום בציון בצידו בהוכחה דהיה שמיר עי"ש וכן ראיתי עוד באחרונים שהפליאו להקשות עליו וזה כביר אשר מעצמי השתוממתי ע"ז, אך אמרתי שאין להזניח האי גברא רבה אשר במקום גדולים שם קנו ואולי כוונתו שאין ראיה לדברי התוס' דאפשר מ"ד בסוטה בסופו משחרב ביהמ"ק בטל השמיר היינו ביהמ"ק ראשון דהנה אורים ותומים עי' יומא כ"א דלא היו והתוס' שם הוכיחו דהוי דאל"כ הוי מחוסר בגדים אך הראב"ד שם פ"ד ס"ל דאורים ותומים אינו מעכב דיעבד ועי' כ"מ שם ועי' מד"ר פ' בהעלותך שבהחמשה דברים חושב רק רוח הקודש לא אורים ותומים וחשב מנורה ועי"ש בשיר השירים ח' חשב שמן המשחה וכו' רוה"ק ואורים ותומי' ולא מנורה ואכמ"ל] ובאמת צ"ע דמנ"ל ג"כ דאבני אפוד מעכב להם השמיר היכא דליכא בשום אופן ועי' מל"מ הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ז שהקשה דמדוע השמיט הרמב"ם זה עי"ש ובזה ניחא כיון דהשמיר אינו מעכב. היכא דא"א. ואפשר לומר דלהשיטה דס"ל דהיו אורים ותומים רק דלא היה מהני פי' משום דהאבנים לא היה ע"י השמיר ועי' רמב"ם שם פ"י ה"י ובכ"מ [ולולא דמסתפינא אמינא דאפשר מ"ד בזבחים י"ז אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ועי' תוס' שם היינו דוקא באפשר להמצא להם כל הבגדים אבל אם לא נמצא בשום אופן א' מהבגדים כגון חשן ואפוד אינו מעכב וראיה דלא חשיב ליה בפ' הקומץ רבה בין הדברים המעכבים זה את זה ועי' מ"ש לקמן, ועוד י"ל דאף אם חיסר א' מהבגדים מעכב מ"מ י"ל דבחסר מקצת ממנו כגון אבני החשן אפשר דאינו מעכב דיעבד כמו שה ואפילו והלא בגמ' שם לראב"י א' העיד על ב' דברים וקימ"ל מקצת שה ואפשר תלי בפלוגתת תפארת ישראל בחומר בקודש אות א' כ' עם בניו לענין קרוע מקצת ואכמ"ל] ועיקר ראית תוס' מקדושין ל"א שבקשו אבנים לאפוד וע"כ בבית שני היה דהרי לשנה נולדה לו פרה אדומה בעדרו וכו' ושניה עשה עזרא, הנה י"ל דאפשר היה בזמן בית ראשון ורק דנפסלה בעשיתה ולפיכך לא חשבוה וכמ"ד בפרה פ"ג דר"מ חושב מה"ט ה' מעזרא ואילך דאידך שנים פסולים היו וחכמים ס"ל דגם אלו כשרים היו עי' בפי' הרמב"ם והרע"ב אבל גם חכמים ס"ל דאם היו פסולים לא היה חושבם דהרי בתוספתא תניא דגם ישמעאל בן פיאבי עשה שתים רק שגזרו על א' לשפכה וה"נ מי יימר דגם היא לא נפסלה בכיוצא בזה ועי' שבועות י"א מתה תפדה וכו' [וי"ל רלא עביד הקב"ה ניסא למגנא עי' באות הקודם] ובזה י"ל ג"כ קושיות סדר הדורות בענין ריב"ז דלרש"י שבת ל"ד דס"ל דעשה פרה מ"ט לא קחשיב ליה במס' פרה פ"ג מ"ה די"ל דגם היא נפסלה בכיוצא בזה ואכמ"ל:
ועתה אתפלא מדוע לא חקרו על הדלקת נרות המנורה תמיד בביהמ"ק גם בזה"ז אם ינתן לנו רשות דהלא דוחה טומאה כנ"ל באות הקודם, ועי' רמב"ם בהלכות תמידים ומוספים דהדלקת נרות כקרבנות הקבוע להם זמן. וסבור היתי דהטעם משום שדבר קשה לעמוד על עשיתה בהכפתורים ופרחים וגביעים דאפי' א' מהם מעכב עי' רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ג ה"ג ואפילו משה רע"ה נתקשה בה עי' מנחות כ"ט, אך צ"ע דהלא זה דוקא בשל זהב צריך כל הני מילי לא כשהמנורה משאר מתכות עי' רמב"ם שם ה"ד ויו"ד ס"ס קמ"א ובכ"ש רה"ש כ"ד ועי' שו"ת בית אל שם פ"ג ועי' מדרש רבה ותנחומא פ' בהעלותך שאמר הקב"ה שיאמר. לאהרן הקרבנות כ"ז שביהמ"ק קיים הם נוהגים [וצ"ע לי מדוע לא הביאו הפוסקים הנ"ל ראיה מכאן שאין להקריב קרבנות בזה"ז ועי' זבחים קי"ו שדרא קורבנא לרבא ועי' גיטין נ"ו ואכמ"ל] אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה ועי' רמב"ן שהקשה דהרי גם הם נבטלו ותירץ דקאי על נ"ח ונראה דכן היה לשון המדרש עי' אור זרוע ח"ב סי' שכ"א] וראיתי בענף יוסף בתנחומא שם שהקשה דא"כ מה ראיה מפסוק יאירו שבעת הנרות והם ח' ועוד דנרות חנוכה אינם נעשים ע"י כהן לבד ועוד שאינם רק מדברי סופרים, ע"כ הביא בשם האלשיך דקאי על נרות של ביהמ"ק שלמעלה עי"ש [ובדרך דרוש י"ל דמה שסיים המדרש וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינם בטילים לעולם ומה ענינו להמנורה, אך דבברכת כהנים יש ס' אותיות כנגד ס' מסכתות כידוע ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו' וגם עניני המנורה בס"ה הם ששים ושש ועי' כוונת האר"י ז"ל דהמנורה כנגד התורה ז' קנים כנגד ז' תיבות בפסוק בראשית י"א כפתורים נגד י"א תיבות בפסוק ואלה שמות ט' פרחים כנגד ויקרא גובה המנורה טפח י"ח לא היה שלם (וצ"ע מנ"ל זה) והוי רק י"ז נגד במדבר כ"ב גביעים נגד דברים, וכן י"ל דהמה נגד ס' מסכתות וששה סדרי משנה. ובפרטן י"ל דשבעה קנים נגד ז' מסכתות בסדר נשים וכמאמר הכתוב והחזיקו שבע נשים (ועי' גיטין נ"ח שתי פתילות בנר א') ועי' מ"ש באוהל בית הרואה סי' י' י"א כפתורים נגד י"א מסכתות בסדר זרעים דכל זרע מתחילה הוא ככפתור ט' פרחים נגד נזיקין דהפרח עולה ומתרבה והרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות כ"ב גביעים נגד י"ב מסכתות שבסדר מועד ועשרה בסדר קדשים כי מסכת קנים עי' בפי' הר"מ ותויו"ט שם דאינה חובה שיתערבו ע"כ אינה מן המנין והמה ע"י גביעי יין קדושי מועדות ויין לנסכים. י"ז גובה נגד י"א מסכתות שבסדר טהרות וששה סדרי משנה כי מי שאין בו דעת שהוא טהרות יהיה לו שבר גאוה בע"כ כמ"ש באוהל ברכות והודאות אות מ"ג עי"ש ועפ"ז י"ל קושיא הנ"ל דהתורה לעולם עומדת ולא תבטל ח"ו ועי' תורת יוסף פ' תרומה אות ח'] ולפע"ד צ"ע דאמאי לא נימא כפשוטו דמותר גם עתה בטומאה להדליקם אם ינתן לנו רשות ואף אם אין לנו יחוסי כהונה הלא פסק הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פ"ט דהדלקת הנרות כשרה בזרים וגם לראב"ד שם עכ"פ דיעבד כשר ועי' כ"מ ובספורנו פ' אמור ע"פ יערוך אותו אהרן. ובאמת קושיות הענף יוסף על הרמב"ן י"ל ג"כ, א' מ"ש דהלא נ"ח הם ח' הנה מדינא גם בנר א' יוצא בכל לילה עי' מג"א תרע"א סק"א והנה נלפע"ד דבזמן שביהמ"ק היה קיים אחר הנס חנוכה היו מדליקין ג"כ נר חנוכה במנורה אחרת ואפשר במנורת של בית חשמונאי שיתבאר לקמן לפרסומי מלתא (דלא גרע מביהכ"נ עי' סי' תרע"א ס"ז. ובזה י"ל מה שהקשה הפמ"ג באשל אברהם תרע"ה סק"ב דמדוע המנהג בביהכ"נ שמדליקין נ"ח למעלה מי"ט ובזה ניחא כיון דכל הזכר למקדש הוא ובמקדש היה המנורה גבוה מי"ט. ועי' שערי תשובה סי' תרע"א בשם סדר היום דמצותה לכתחילה למעלה מי"ט עד י"ח טפחים שכן גובה של מנורה עי"ש וע"פ מ"ש עכ"פ בביהכ"נ יכול לעשות כן זכר למקדש ולא בביתו עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ח' נ"א דביהכ"נ רמי ממש למקום המקדש, ועכ"פ גם לדידיה צריך פחות מעט מי"ח טפחים כנ"ל דגובה המנורה היה פחות מי"ח טפחים. עוד אעורר על מ"ש השע"ת שם ס"ק ז' י"ב דכשאין מנין בביה"כנ לא יברך עליהם דלא כמג"א שם סק"י י"ל דנשים מצטרפות לענין זה ועי' סי' תר"צ סעיף י"ח ולענין עבדים שאינם משוחררים עי' אשל אברהם ססי' תרע"ה וסי' תרע"ו סק"ה וסי' תרפ"ט סק"ב ואכמ"ל] ועי' ירושלמי שקלים פ"ו הל' ה' דלא היה מבעיר אלא של משה ר"י בר"י אומר על כולן היה מבעיר היינו בכל השנה אבל בחנוכה י"ל דגם ת"ק מודה. והנה שמעתי לישב קושית העטרת זקנים סי' תע"ר דמדוע אין עושין חנוכה ט' ימים מחמת ספיקא דיומא ומתרצים לפי קושית הב"י דהא הנס לא היה רק ז' ימים דהא היה להדליק בו יום א' ולפיכך עושים באמת ח' ימים משום ספיקא דיומא ועי' משבצות תר"ע סק"א, והנה במקדש גופא לא שייך ספיקא דיומא כמו בכל יו"ט לפיכך י"ל דלא היה רק ז' ולפיכך להמדרש כפי' הרמב"ן מרמז שפיר על נס חנוכה, האומנם מה שבני א"י מדליקים ח' ימים דחוששין לתרוצים אחרים הנאמרים בפוסקים ועי' מ"ש לקמן אות ה' ז'. וכן קושיא ב' שהקשה בענף יוסף על הרמב"ן דהלא נ"ח אינם נעשים ע"י כהן לבד י"ל דגם נרות ביהמ"ק שלא בחנוכה כשרים בזר כנ"ל רק שנקראים על שם אהרן וה"נ הנס היה ע"י הכהנים, וכן קושיא ג' דהלא הם רק מד"ס ידוע דליכא מלתא דלא רמיזא באורייתא ועי' מ"ש באות הקודם דברי התרגום יונתן פ' ברכה ע"פ ברך ה' חילו. ומ"ש המדרש דהנרות לעולם אל מול פני המנורה י"ל דמרמז ג"כ על מ"ש בעטז"ק תרע"ו דחנוכה כפורים שלא יבטלו אף אם כל המועדות יהיו בטילים. ועי' פרקי דר"א פמ"ו דיום הכיפורים אינו עובר וי"ל דדמי לפורים כפי' התיבה ועי' רדב"ז ח"ב סי' תרס"ו וסי' תתכ"ח ועי' ספר חסידים סי' שס"ט ואכמ"ל:
ועל דבר הצ"ע שלי מהדלקת נרות בביהמ"ק בזה"ז ראיתי בבעל הטורים פ' תצוה שכתב כתית בגמטריא ת"כ ת"י שאז היה נוהג הדלקת נרות משא"כ אח"כ. ורציתי לומר טעם משום דצריך לעמוד נוכח השולחן עי' סוף חגיגה ועם לחם הפנים וזה א"א דדמי ככל הקרבנות בזה"ז. אמנם י"ל דרק כשיש שלחן צריך שיהיה נוכח אבל לא מצינו שהשלחן יעכב המנורה דלא חשבו זה בפ' הקומץ רבה בין הדברים המעכבים זה את זה וכנ"ל לענין הבגדי כהונה ועי' לקמן אות ד', ועי' ירושלמי שקלים פ"ד ה"ד אר"ח תני ר"י גדגדות השלחן והמנורה והפרוכת והמזבחות מעכבים את הקרבנות עי"ש אבל שיעכב את המנורה לא מצינו [ורציתי לומר עפ"ז ג"כ טעם שאין מקריבין קרבנות בזה"ז כנ"ל דנראה דמזבחות כולל גם מזבח הזהב וא"א לעשותו עתה דצריך לחנכו בקטורת עי' רמב"ם פ"ג מהל' תמידים ומוספים הל' א' וקטורת א"א דלא ידעינן במעלה עשן עי' יומא ל"ח עד שישלח לנו את אליהו הנביא] ולפע"ד דהטעם לנרות משום שלא נודע לנו מקום המנורה להכריע בהפלוגתא דרבוותא אם צפון ודרום או מזרח ומערב היו מונחים עי' כ"מ הל' בית הבחירה פ"ג הי"ב ומג"א תרע"א ס"ק ט' ועי' מ"ש לקמן אות ז' עוד טעם:
ג
קושיות על הרא"מ דעשו ב"ח מנורה של עץ. קושיות על מהרש"א דהיתה עשויה כבר באיסור דבר שנעשה להדיוט אם מותר לגבוה. חילוק בין ביהכ"נ להר הבית בהערות שונות. חילוק בין שישתנה אח"כ. ישובים לדברי הרמב"ם. עכו"ם שהתנדב מנורה שהשתמש בה לבהכ"נ אם מותר לקבלה. אם מותר לעשות ציפוי נחושת הדיוט על ראשי עמודי ס"ת.)
עוד ראיתי שהקשה הרא"מ דהא נטמא המנורה ע"י היונים ואיך הדליקו בה ותירץ דעשאוה של עץ כדתניא בפ' כל הצלמים רי"א אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי והיה קשה. לי תינח לר"י אבל לת"ק שם דלא היה של עץ מאי איכא למימר, גם המהרש"א בשבת כ"א הקשה לפי שיטת הרא"מ דהיו כולם טמאי מתים איך הדליקו אף בשל עץ הא היה למנורה בית קבול ונטמא ועי' לבוש שנדחק לתרץ דאפשר היה להם סכינים טהורים ותחבום בעצים ארוכים ועשאוה בטהרה בלא נגיעת ידים עי"ש ועי' אליהו זוטא שם מ"ש בזה. והמהרש"א שם תירץ לפי דרכו דהיה מנורה של עץ עשויה כבר ביד א' באיסור ולא נטמא ונטלוה ע"י פשוטי כ"ע ונשאוה למקדש ומאוד קשה לי דא"כ יצויר גם של מתכות כה"ג. ועוד קשה לי דהמנורה העשויה כבר באיסור ע"כ נעשה להדיוט והלא הרמב"ם שם פ"א הל' כ' פסק דאם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה [וצע"ק ממד"ר שם מהמשל שסבבו מנורות זהב ובשביל אהבתו השתמש בשל הדיוטות הרי דמותר] ובפרט כשנעשה באיסור י"ל דתלוי בהך דכל מלתא דארל"ת אי עביד ל"מ. והנכון כמ"ש בבכ"ש בשבת שם לתרץ דשל עץ אף אם עשוי לקבלה טהור משום דעשוי לנחת הוא כדמוכח בסוף חגיגה דאע"ג דאפשר לטלטלו מ"מ כיון שנעשה שלא לטלטלו הו"ל עשוי לנחת ועי' מ"ש באות ד'. ואגב אזכיר מ"ש הכ"מ שם פ"א הל' כ' דמקור דברי הרמב"ם שם מתוספתא פ"ב דמגילה דאיתא שם כלים שנעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית, ולפעד"נ דלא זו אף זו קאמר דאפילו אבנים וקורות שהם תלושים וישתנו להיות מחובר מ"מ אסור, אלא דלזה קשה לי מדוע לא קאמר כברישא אין עושין לגבוה. ונלפע"ד דברישא בכלים הנעשים להדיוט אין עושין לגבוה פי' אפילו לביהכ"נ משא"כ באבנים וקורות שמחוסרים להיות מחובר דוקא להר הבית דחמיר אסורים ולא לביהכ"נ וראיה ממ"ש תחילה עכו"ם שהקדיש קורה לביהכ"נ עי"ש וכיון דאף שמותרים לביהכ"נ לכ"ז אסורים להר הבית לפיכך הוכיח הרמב"ם שם דה"ה אם חצבם מתחילה לביהכ"נ אסורים להר הבית ונתישב קושית הכ"מ שם דמי דחקו עי"ש. אך דהא קשה לי על מ"ש תוס' וב"ש דאבנים קודם שהוקדשו אין איסור בהנפת ברזל עליהם עי' מ"ש לעיל אות ב' והלא בלא"ה פסולים אף להר הבית דלא נחצבו מתחילתן לשם הקודש וכמ"ש הרמב"ם שם דאין עושין כל הכלים מתחילתם אלא לשם הקודש וכיון דמצינו דאף שנחצבו לביהכ"נ אסורים לה"הב כמו כלים שנעשו להדיוט א"כ כ"ש בנחצבו סתמא. ונלפע"ד לתרץ דהנה הכ"מ ציין שם להתוספתא ובאמת לא מצאתי שם שיהיה דוקא לשם הקודש וי"ל דגם בסתמא כשר, אך די"ל בכוונת הרמב"ם כיון דכלים חמירי דאף לביהכ"נ אסורים כל שנעשו להדיוט כנ"ל ודק בסתם כשר לפיכך בהר הבית דחמיר צריך שיעשו לכתחילה לשם הקודש להיות עדיף בחד דרגא ולפיכך דייק הרמב"ם דוקא כלים משא"כ אבנים וקורות דלא חמירי לביהכ"נ כשנחצבו להדיוט כנ"ל ורק לה"הב אסירי כנ"ל ע"כ דוקא בנעשו להדיוט וה"ה לביהכ"נ שמקרי הדיוט לנגד ה"הב אסירי אבל בסתמא כשר ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ב' ובאות הקודם. והנה מאז נפלאתי במ"ד במנחות פ"ב דמוקי דמוריגים וכלי הבקר לעצים בחדתי, ועפ"ז לכאורה מה מהני חדתי אחרי שנעשו להדיוט. אך תרצתי דדוקא במה שאינו עומד להיות לכלי הקודש דוקא נשתמש אסור אבל נעשה להדיוט מותר כגון בהמוריגים שעיקרם להשתנות ולהיות אש משא"כ בעומד לכלי ולבנין כמות שהוא אסור אף כשנעשה להדיוט ועי' מג"א סי' קמ"ז סק"ה וצ"ע עדיין. ובזה י"ל מה דהיה קשה לי דמנ"ל לרמב"ם לפסוק כתוספתא נגד ירושלמי יומא פ"ג הל' ו' דבכלי שנעשה להדיוט כל שלא נשתמש בו הדיוט מותר לגבוה דאפשר הירושלמי מיירי לעצים וכדומה דגם לתלמוד בבלי מותר כנ"ל משא"כ בעומד לכלי. ועי' ירושלמי שם דבגדי קדש צריך שיהי' אריגתן בקודש ובקודש יארגו ועי' בק"ע וברמב"ן פ' תצוה ע"פ לכבוד ולתפארת דהבגדים צריכים עשיה וכוונה לשמן וראיתי לגדול א' שהקשה דמדוע השמיט הרמב"ם להך דינא ולפע"ד לק"מ דהלא הרמב"ם שם כללא כייל לכל הכלים שאין עושין מתחילתן אלא לשם הקודש ואפשר דנלמד מהבגדים.
אגב אזכיר מה שנשאלתי שעכו"ם א' התנדב מנורה מביתו לביהכ"נ אם מותר לקבל ממנו. והשבתי הנה לכאורה הדין פשוט ביו"ד סי' רנ"ד ס"ב ובסי' רנ"ט ס"ד דעכו"ם שהתנדב מנורה או ד"א לביהכ"נ מקבלים ממנו כשיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה אך כד מעיינינן בה י"ל ע"פ הנ"ל דבכלים הנעשים להדיוט אסורים לביהכ"נ אף בישראל וא"כ כ"ש בהשתמש בו עכו"ם אסור לבהכ"נ. דהנה מקור הדבר מערכין ו' שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנשתא עי"ש וי"ל דהיתה חדשה שנעשית סתמא וקנה אותה לבי כנישתא ופלא על הפוסקים שלא הזכירו מזה ואפשר דנכלל ג"כ במ"ש בדעת ישראל הפרשתי והפי' ג"כ כמו ישראל שאסור בזה שנשתמש כבר או נעשה להדיוט. ולכאורה מטעם שכתב הט"ז באו"ח סי' קנ"ד סק"ח דכ"ש מנורה שהיא בבית אלילים דאין להשתמש בה בביהכ"נ ואפילו בביתו עי"ש ובפמ"ג דבנרות שייך ביטול ע"י כביה אבל לא במנורה ועי' יו"ד סי' קל"ט סעיף ט' י"ג דאף לנר מצוה דשבת וחנוכה אסור מחמת מיאוס אף שנבטלו א"כ ה"נ בלא"ה ישי לאסור, אך י"ל דהיינו דוקא כשהיו בוודאי בבית אלילים לא כשהם בבית עכו"ם סתם ובפרט שהפמ"ג שם צידד להתיר גם שם במנורה דנר עצמו לכבוד עשוי אבל המנורה הוא רק תשמיש לאדם ועי"ש לענין הספסלים אבל עכ"פ ע"פ מ"ש בלא"ה יש לאסור. אך שאין המנהג כן עי' מג"א סי' קמ"ז סק"ה דהעולם נהגו לעשות אפילו מישנים ואפשר דבעכו"ם שהתנדב הוי מלתא דלא שכיח ולא שייך מנהג וצ"ע:
ועוד אזכיר מה שנשאלתי אם מותר לעשות לס"ת על עמודי עץ ציפוי נחושת שנשתמש לכלי הדיוט ע"י שינוי לנוי והשבתי להיתר ע"פ מ"ש המג"א שם ונ"ל דס"ל דביה"מ שאני ולפע"ד מפורש הוא בתוספתא שם אבל משאיל אדם משפחתו לספר וחוזר ולוקחו ומטפחתו משמע שכבר נשתמש בו וחוזר ולוקחו משמע בלא שינוי. אך צ"ע מ"ש מכלים שנעשו להדיוט דאסוריהו לגבוה אף שלא נשתמש פ' עדיין וכ"ש בזה ודוחק לחלק בין שואל שהוא תשמיש עראי לנותן לגבוה. בקביעות אך ע"י שינוי וודאי מותר ועי' חות יאיר סי' קס"א ובמגן גבורים שם. וכן המנהג לעשות לס"ת מעילים אף מתשמיש הדיוט כל שהם נאים ביותר ואפשר מ"ש המחבר או"ח סי' קנ"ג אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט פי' רק לכתחלה אין לקנות כי מוטב שיקנו חדשים לא דיעבד ואכמ"ל [ובנ"ד אין לומר חשש משום לא תניף עליו ברזל דלא גרע ממזבח ושלחן שנבראו להאריך ימיו של אדם עי' סי' ק"פ בט"ז ומג"א וכ"ש ס"ת אך י"ל כמ"ש הכ"מ הל' בהב"ח פ"ג הי"ד דדוקא מזבח אבל ביהמ"ק מותר כל שאינו מתקן בפנים ועי' אשל אברהם ססי' ק"פ דשאר מתכות חוץ ברזל אין בכלל לא תניף וצ"ע ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח] עוד י"ל דהיינו דוקא על דבר שיש בו חיוב קפדינן במה שנעשו להדיוט אבל בנ"ד שגוף העמודים אפילו אינם אין מעכבים עי' דגמ"ר יו"ד סי' רע"ח ובבני יונה שם ועי' שו"ת חת"ס סי' רע"ו וכ"ש בזה שעומד למעלה מהעמודים כדי להיות נוח לגלול יותר או לתלות עליו טסי כסף וכדומה לנוי א"כ י"ל כמ"ש הב"י שם דדבר שהוא רק לתוספ' חיזוק ואינו מן הדין א"צ להיות מן המותר בפיך וכן המנהג לדבק החתיכות עצים שע"ג העמודים בדבק שאינה מן המותר בפיך וה"נ מותר אף בדבר שנשתמש להדיוט בזה אף שיש קצת לחלק מ"מ כן נראה. ועי' ט"ז ומג"א ופמ"ג סי' קמ"ז אם מותר לאחוז בעמודים בלא מטפחת וי"ל ג"כ דמה שלמעלה מהעמודים מותר לכ"ע ועי' יד שאול סי' רע"ב וסי' רע"ח וב ובאחרונים שם ואף למ"ש בשבו"י ח"ג יו"ד סי' פ"ו מ"מ יש להקל בזה ואכמ"ל:
ד
(ראיה דמנורה של עץ בביהמ"ק לא היתה לנחת. הערות וסתירות לזה רש"י ותוס' ס"ל דלא היו מוציאין השלחן לחוץ הרמב"ם ס"ל דהיו מוציאין אותו לחוץ. טעם פלוגתתן וקושיות על רמב"ם. טעם שאסור לגלות לע"ה דיוצא בק"ש. הערה בזוה"ק. הערה על ש"ך דמצוה לאמרו בפני ע"ה. טעם שהזהירו לע"ה שלא יגעו בו מחמת שאסור לגלות לע"ה. הערות בזה וראיות דמותר להוציא המנורה. מנורה שאין לה בית קבול ואף שאינו עשוי לנחת טהור ושל אשכרוע אף בבית קיבול הערה בסכך סוכה ובכלי נ"ח ואם מותר להדליק בכלי מאוכל. וכלי הנעשה מנייר.)
הנה באות הקודם הבאתי דברי הבכ"ש דמנורה היה עשוי לנחת והוכיח זה מסוף חגיגה ויען כי לפעד"נ משם ההיפוך לזאת אשיחה קצת ויהיה לי לנחת. תמן תנינן והיו אומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן וכו' תנא הזהרו שלא תגעו בשלחן ומנורה דכמו דכתיב בה תמיד דמי ותיפוק ליה משום דעשוי לנחת הוא ומשני דמגביהין אותו ועי' רדב"ז ח"ה סי' ב"א קע"ח עי"ש] והנה אפילו לגירסת המשנה שכן איתא ג"כ בירושלמי ובפסק הרמב"ם בוודאי י"ל דטבלו המנורה כיון דנגעו בה הרי דאינה עשוי לנחת וה"ה בשל עץ לר"י ב"י דאל"כ כשחושב במשנה כל הכלים טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב עי' רש"י ולא חשב חוץ מהמנורה של עץ לר"י ב"י משום דעשוי לנחת אלא ע"כ דאינה עשויה לנחת, ועפ"ז נלפע"ד דר"י ב"י במנחות כ"ט דיליף מפסוק ועשה כתבניחם לשיטתו אזיל דמכשיר בשל עץ א"כ לאי יכול למילף דמנורה ירדו מעשיה ממקום. טהרה מפסוק המנורה הטהורה דא"כ קשה אלא מעתה שלחן הטהור וכו' ואין לומר דשם קמ"ל כר"ל דאינו עשוי לנחת משום שמגביהין אותו דהלא ה"ה כאן י"ל דהלא מטבילין אותה וא"כ אינו עשוי לנחת ובפרט לגירסת הברייתא שהוזהרו שלא יגעו ממנורה והלא לר"י בר"י אף אם יגעו בהשל עץ טהורה אלא ע"כ דאינה עשויה לנחת ואין לומר דלר"י ג"כ רק לשעה עשאוה של עז וקודם חג עשאוה של זהב כמקודם ולפיכך אם יגעו בהשל זהב היתה טמאה דא"כ אדרבה עפ"ז וודאי לא מקרי השל עץ בעשיתה כלי עץ העשוי לנחת כיון דאינה רק לשעה ובפרט לשיטת ר"י בר"י בירושלמי כנ"ל באות ב' דעל כולן היה מבעיר א"כ מסתמא גם היא עמדה במקדש לנס והוזהרו שלא יגעו בה דאינה עשויה לנחת. שוב דאיתי שי"ל דבפלוגתא לא קמיירי ואי מיירי גם מפלוגתא י"ל דמה שלא חשב במשנה חוץ ממנורה של עץ דתני ושייר ושייר נמי גם המנורה של זהב שגם היא לא טבלוה כיון דממילא לא נגעו בה אף בלא אזהרה כמ"ש בסמוך מלתא בטעמא וע"כ שייר נמי מנורה של עץ לר"י ב"י משום דהוי כ"ע העשוי לנחת:
וטעם י"ל שלא נגעו ממילא בהמנורה של זהב דהנה השלחן מרש"י ותוס' סוף חגיגה מוכח דלא היו מוציאין אותו לחוץ להראות לחם הפנים דאל"כ מה דחקם לפרש דהוזהרו לכהנים ע"ה משום דישראלים לא היו יכולים לילך שם דהלא היו מוציאין אותו, ויראה סברתם דלא היו מוציאין אותו משום דכתיב בו תמיד. ושיטת הרמב"ם פי"א מה"ל טמ"ומ כמ"ש המ"ל שם דמקורו מירושלמי שם דהיו מוציאין אותו ולזה יקשה הא כתיב בו תמיד, וצ"ל למ"ד במנחות צ"ט לר"י דאם סלק הישנה שחרית וסדרה ערבית גם זה מקרי תמיד א"כ ה"נ מותר להוציאו לפי שעה ורש"י ותוס' ס"ל דזה מושך וזה מניח ולפ"ז קשה דהא הרמב"ם ג"כ פוסק כן בהל' תמידין ומוספים פ"ה ה"ד דזה מושך ומדוע ס"ל דהיו מוציאין אותו. עוד קשה דהא עפ"ז דמותר להוציאו, א"כ ה"נ יכולים להטבילו ולמה הוזהרו שלא יגעו בו. והנכון בזה ע"פ מ"ד במנחות שם אר"א מדבריו למדנו דאפילו לא קרא אלא פ"א שחרית ופ"א ערבית קיים לא ימוש אר"י משום רשב"י אפילו קרא ק"ש שחרית וערבית קיים ג"כ לא ימוש ודבר זה אסור לגלות לע"ה וכו' עי"ש [ועי' ברכות מ"ז איזהו ע"ה ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו'] והיה קשה לי דהלא בזוה"ק שהוא ג"כ מרשב"י ובבראשית דף פ"ח כתב דשלחן של לחם הפנים לא בעי לאשתכחא דקניא אפילו רגעא חדא הרי דלא תלי זה בזה ועפ"ז רציתי לומר דרשב"י לא אמר מדבריו למדנו וא"כ בלחם הפנים דכתיב תמיד ס"ל דזה מושך וזה מניח משא"כ לא ימוש קיים גם בזה ולפיכך אסור לגלות לע"ה שלא יודע לחלק ויאמר דגם שם ה"ה דמותר לסלק שחרית ולסדרה ערבית, ובזה יתישב שהרמב"ם לא יסתור דבריו מהל' ת"ת פ"א הלכה ח' עי' לח"מ שם משום דלא תלי זה בזה, ומה שהשמיט הרמב"ם האיסור מלגלות לע"ה י"ל טעמו דעתה שאין ביהמ"ק קיים אין זה החשש שיתירו לסלק שחרית ולסדרה ערבית ובפרט אחר כותבו ג"כ דזה מושך וכו'. שוב ראיתי דאין קושיא מהזוה"ק דשם איתא אח"כ א"ר שמעון ת"ח עי"ש והכתוב מקודם י"ל דאפשר הוא דברי ר"י ונראה דר"י בשם רשב"י קאי ג"כ על מדבריו למדנו. ע"כ נלפע"ד באופן אחר דהנה הש"ך ביו"ד רסי' רמ"ו הוכיח דהלכה כמ"ד דמצוה לאמרו בפני ע"ה וא' מראיותיו דהגמ"י לא הביא הך דאסור לגלות (ובהגמ"י אשר לפני [ד' באדדיטשוב] הביאו) והרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת ה"ח לא כתב אסור ולא מצוה כנ"ל ועי' לח"מ שם ולפעד"נ דדעתו כהרמ"א דבשעת הדחק דוקא יוצא בזה ולפיכך ניחא הך דזה מושך וזה מניח דלכתחילה וודאי עדיף כן וס"ל ג"כ דאסור לגלות לע"ה. ובזה ניחא דלרמב"ם הוזהרו לע"ה שלא יגעו דאל"כ יגעו ויאמרו דטובלים אותו ואף דכתיב בו תמיד מ"מ זה מקרי תמיד אשר יטבלוהו ולערב יעמידו אותו ויוכיחו דגם בק"ש ה"ה דזה מקרי תמיד ובאמת דבר זה אסור לגלות לע"ה ע"כ הוזהרו להם שלא יגעו בו אבל לפי האמת אם נגעו בו מותר לטובלו דזה מקרי תמיד בשעת הדחק כמו בק"ש ועי' מ"ש באוהל ים המלח אות ט"ו דמה שבשעת הדחק מקילינן לפעמים משום דעיקר הלכה כן הוא ולמ"ש הגאון מהרש"ז בקו"א הלכות ת"ת פ"ג י"ל בהיפוך עי"ש ואכמ"ל] ועפ"ז קשה לי דסוף סוף כשיראו שמוציאין אותו לחוץ להראות לחה"פ יאמרו דזה מקרי תמיד גם לגבי ק"ש. והנלפע"ד דבאמת כיון דכתיב נוכח השלחן אפילו לתנא דידן דלא תני מנורה עי' סוף חגיגה מ"מ י"ל דהיו מוציאין ג"כ המנורה נוכח השלחן כי מלבד כדי להראות לישראל את יפיה כגלגל חמה עי' ירושלמי סוף חגיגה עוד י"ל טעם כדי שיאמרו ע"ה דנוכח דוקא תמיד בלי הפסק צריך ודבלא"ה לא מקרי תמיד ויוכיחו גם לגבי ק"ש ה"ה וזה נצרך לנו שיאמרו דאינם יוצאין בזה ת"ת, וראיה לזה דמותר להוציא המנורה י"ל מיומא כ"ד זר שסידר את המנודה וכו' ועי' רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט הלכה ז' והוציאן לחוץ ובאמת אין הכוונה דוקא על הנרות דהרי כתב בהלכות בית הבחירה פ"ג הלכה וז"ח דנרות קבועים בקנים אלא הכוונה כל המנורה עם נרותיה ועי' ירושלמי סוכה פ"ה הלכה ג' היו מדליקין את הנרות מבחוץ ועי' בק"ע שם. והנה עפ"ז אף לתנא דידן ממילא לא יגעו במנורה אף בלא אזהרה דיראו דאם יגעו יצטרכו לטובלה ושוב לא יהיה השלחן נוכח וממילא כיון שלא נגעו במנורה ג"כ לא טבלו אותה. ועפ"ז יתישב לי לשון הירושלמי סוף חגיגה פ"א הטבילו המנורה אמרו צדוקים ראו פרושים מטבילים גלגל חמה ולכאורה לפי מה שבירושלמי ג"כ לא תני מנורה וכנ"ל וא"כ בכל רגל נגעו בהמנורה וטבלו אותה ומה זה הלשון פ"א ובזה ניחא דמהך הוכחה של נוכח לא נגעו בה לעולם ופ"א שנגעו בה ע"י מקרה [או דפ"א שטבלוה קאי בימי חשמונאים שטבלוה אח"כ] ובזה י"ל ג"כ קושית הראב"ד על הרמב"ם בריש פ"ג מהל' כלים דמנ"ל דכ"ע העשוי לנחת אף שמקבל מעט טהור דהלא שלחן ומנורה יש איסור בטלטולם ועי' ב"מ שם ושו"ת דברי שאול ויוסף דעת, סי' נ' מ"ש בזה ולפמ"ש דבאמת לרמב"ם היו מוציאין אותו לחוץ ובעיקר ההלכה מותר לטלטלם דגם זה מקרי תמיד א"כ לק"מ ואכמ"ל.
וסבור היתי לתרץ דאף אם המנורה של עץ אינה עשויה לנחת דלא כהבכ"ש שהבאתי באות הקודם מ"מ טהורה המנורה של עץ כמ"ש הרמב"ם שם פ"ד ה"א דכל תשמיש הכלים רק בשעת מלאכה הרי זה טהור מכלום כגון מנורה של עץ וא"כ ה"נ. שוב ראיתי דטעות הוא דשם מיירי במנורה פשוטה בלא בית קיבול ועי"ש פ"א ה"ח [ואגב אזכיר מה שהתרתי פ"א לסכך הסוכה בקנים פשוטים של עץ שהיו מזאוואהד שמותחין עליהם פתילות הנרות של חלב דגם בשפודין של עץ דעת רוב הפוסקים דמותר עי' מג"א תרכ"ט סק"א ובמחה"ש, ואף לפי מ"ש בתפארת ישראל סוכה פ"א מ"ח דהאיסור משום דסומך ידו על השפוד בשעה שצולה הבשר והו"ל משמש לאדם ולמשמשיו מ"מ בכה"ג מודה דכשר דהוי רק תשמיש כלים בשעת מלאכה ועי' פמ"ג שם ואכמ"ל] שוב ראיתי דסוף סוף אפילו אינו עשוי לנחת ואפילו בבית קיבול יצויר שיהיה טהור בשל עץ כגון אשכרוע שאינו חשוב כלי עד שיתייפה עי' רמב"ם שם פ"א הלכה א' ועי' מ"ש באות שלאחר זה, או יצויר דהמנורה של עץ היה בלא בית קיבול ועליו קבעו הבית קיבול מדלעת יבש שהוא טהור עי"ש רפ"ב וכלי עץ מקרי ועי"ש הלכה ד' דשפופרת של פקועות וכיוצא בהן כאוכלים הם חשובין ועי' כלים סוף פ' י"ז ומ"ש באוהל ים המלח אות י'. ועי' בס' חסד לאברהם. עין הקורא נהר נ"ח שחושב ט"ו כלים לנר חנוכה לאפוקי קליפי בצלים ובצים וכיוצא ועפ"ז אעורר על כמה אנשים שאינם נזהרים בזה ומדליקים בחלל תפוחי אדמה אשר לפעד"נ דדמי לקליפי בצלים ובצים ואף שנשאר בהם מעט אוכל מ"מ באוכל גופא להדליק לא הוי הידור מצוה ויש בזה ג"כ משום ביזוי אוכלים כיון שאין המצוה כתקונה ובמק"א לענין הכשר המקוה משאובין בחלב או יין הארכתי בזה ואכמ"ל] שאינו מקרי כלי לענין זה וצ"ע לי גם על המדליקין בנרות שעוה שאינם מקפידין להעמיד אותם בתוך כלי ורק מדליקין אותם בכותל וכדומה והלא עיקר הנס היה ע"י כלי ושמא תקנו להדליק דוקא בכלי ומנ"ל באופן אחר ועי' ח"צ סי' מ"ה ושבו"י ח"ב סי' ל', והנה כוונת החסד לאברהם שם רק מחמת דכתיב זה אלי ואנוהו ודרשינן להתנאות לפניו במצות ועכ"פ צריך דבר של קיימא ואף שהוא אוכל ועי' אהע"ז סי' קכ"ד ס"ב דאם כתב גט בעלי בצלים וירקות וכדומה פסול ועי' פ"ח דס"ל דג"כ בטל הוא ואפשר גם מה"ט, ובזה י"ל מ"ש הח"מ שם סק"ו דהכי גרע נייר מעלה של זית דמותר די"ל כיון דנעשה מעלי ירקות הוי אמינא דפסול קמ"ל. ועי' רמב"ם הל' כלים פ"ב ה"א דאף שנייר אינו מקבל טומאה מ"מ אם עשה ממנו כלי קיבול טמא דעשוי להתקיים ועי' פת"ש יו"ד סי' ק"צ ס"ק י"ח ואהע"ז סי' ק"ל סק"ו ומ"ש באוהל בית הרואה אות י"א. וצ"ע על החסד לאברהם שלא חשב כלי של נייר ג"כ מה"ט ויצויר שלא יהיה נשרף בפי הפתילה כמו משל עץ ואכמ"ל:
ה
(ישבתי ה' קושיות שהקשו על מהר"א שהדליקו בשל עץ. ב' קושיות במשנה דיומא בענין הגורלות, תירוצים ע"ז והערות בירושלמי שם אם אבדו. טעם פלוגתת רש"י והמהר"א. צ"ע לרש"י ורא"מ טעם פלוגתת רש"י ורמב"ם בסוף חגיגה. הר"ש ואפשר הרא"מ ס"ל כרש"י. מהר"א ס"ל כרמב"ם. המהדר המהרש"א ובכ"ש לשיטתם. ע"פ המהרש"א י"ל ב' קושיות. י"ל דבעת בית חשמונאי לא כבתה נר המערבי. ביאור מ"ש בעטז"ק דחנוכה ר"ת ח' נרות והלכה כבית הלל:)
הנה במס' מגילת תענית איתא גופא דעובדא של מציאת הפך ושהדליקו ממנו ח' ימים ואח"כ כתבו ומה ראו להדליק הנרות אלא בימי מלכות יון ב"ח נכנסו להיכל וז' שפודין של ברזל בידם וחיפום בעץ והדליקו בהם את המנורה והקשו המפרשים על לשון ומה ראו להדליק הנרות הלא כבר כתב נס הגדול מפך השמן ע"כ שייך עבור זה הדלקת נרות ע"כ כתב מהר"א דהכי קשיא להו כיון דהוו כולם טמאי מתים במה ראו להדליק הא טמאו השמן בנגיעתם ומתרץ שבעה שפודים של ברזל בידם וחיפום בעץ פי' כיון דהחיפוי של עץ הו"ל פשוטי כ"ע שאינו מקבל טומאה ובהם הדליקו פי' עמהם ולכאורה יראה שהוא כדברי הרא"מ המובא לעיל אות א', ועפ"ז הקשו עליו רבים באליהו זוטא על הלבוש שם ובשער אפרים סי' מ"א ובתוס' חדשים למגילת תענית שם ה' קושיות, א' דהא דש"י כתב בעץ בדיל כדמתרגמינן אבצא וטעותו היה משום דכתיב בעץ בחדא בית"א ולא בבעץ בשני ביתי"ן אמנם הכל א' דבראה"ש כ"ד כתוב בתרתי. ב' דאף לפי דעתו קשה דהלא גם פשוטי כלי מתכות מטמא א"כ אף אם חיפום בעץ הו"ל עצים המשמשין המתכות דטמא כמבואר בכלים פי"ג מ"ו. ג' דלמה להם ז' בחד סגי. ד' דהיה להם ליקח עץ לבדו ולהדליק בו. ה' דהא בר"ה שם משמע דמנורה עצמה היתה ז' שפודין לא במה שעל ידו מדליקין. ולפעד"נ דבמאמר א' יבוא הכל על מקומו בשלום דכוונתו כקושית הרא"מ ג"כ המובא לעיל אות ג' דהא טמאו המנורה ופי' כן הך ומה ראו להדליק במה ראוי להדליק דהא נטמאה ומתרץ דז' שפודין של ברזל בידם והיתה מגולמי כלי מתכות שאינם מקבלים טומאה עי' חולין כ"ה וראיה דהיו מחופים בעץ הרי דהיו רוצים ליפותה אח"כ ואין להקשות דתטמא ע"י העץ כי מלבד שי"ל דבעץ לא הי' בית קיבול עוד י"ל דהעץ היה של אשכרוע דגולמו טהור כנ"ל באות הקודם ועי' כלים סוף פ' י"ב דדי"א אף גרופית של זית.
[אגב אזכיר מה שהקשיתי דביומא ל"ז ת"ל גורל ריבה של זית ואגוז ואשכרוע וא"כ מדוע במשנה שם איתא דדוקא של אשכרוע היה. עוד הקשיתי מדוע חלקה המשנה את בן גמלא להזכיר אותו לשבח מחמת שעשאן של זהב ולא כללוהו עם כולן שהיו מזכירין אותן לשבח. ונראה דהגמ' קמ"ל דריבה של עץ ונקיט הני תלתא דבין של אגוז שלכ"ע מקבל טומאה ובין של זית שלר"י אינו מקבל טומאה ובין של אשכרוע שלכ"ע אינו מקבל טומאה כולם שוין ע"פ דינא רק דהיו של אשכרוע לרמז שיחוס הקב"ה עם ישראל שעיקרן טהור, וכה"ג רמזה המשנה רפ"ב דנגעים ר' ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע (ועי' ברכות ה' ע"ב דנגעים מזבח כפרה ואכמ"ל) והנה כשבן גמלא עשאן של זהב לכאורה לא היה להזכירו לשבח קמ"ל דאפ"ה הזכירוהו לשבח (ועי' תוס' ב"ב כ"א ד"ה זכור) וכמ"ד בירושלמי שם דבעי אבדו מה לעשות תחתיהן של זהב והשיב דמעלין בקודש הרי דהוי מעלה של זהב ולפיכך הזכירו אותו לשבח. ועפ"ז י"ל מה דבעי אבדו מה לעשות תחתיהן של זהב דהלא בן גמלא עשאן של זהב גם בלא אבידה, וי"ל דשם עשה מכיסו ומבעי אם אבדו מה לעשות של זהב ממעות הלשכה ואפשר דתודה חסה על ממונם של של ישראל קמ"ל דמעלין בקודש וכו' עוד י"ל דבאמת בלא אבידה לכתחילה אם היה בא לשאול היינו מורין שלא לעשות של זהב ולשנות ממה שרמזו כנ"ל אבל דיעבד שעשאן לא לבד שהסכימו לזה עוד הזכירו אותו לשבח (ואף אם נאמר דהוי מה"ת או הלכה למשה מסיני כ"ז מ"מ מצינו גם במה"ת חילוק בין לכתחילה לדיעבד עי' תוס' פסחים י"א וכתובות ל' ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב וי"ג ושו"ת עמודי אש סי' י"ג אות א' ואכמ"ל) וע"כ מבעי שפיר באבדו מהו לכתחילה לעשותן של זהב וקמ"ל דמעלין בקודש וכו' פי' דהוי שוב דיעבד, והנה ביומא ל"ט א"ר קלפי של עץ היו וכו' ולא של זהב דהתורה חסה על ממונם של ישראל וראיתי מתמיהין דכמה פעמים אמרינן דאין עניות במקום עשירות עי' זבחים פ"ח ובזה ניחא דכל עיקרו לרמז דחס רחמנא עלן שעיקרן טהור ואפשר דבן גמלא סבר דדי במה שמרמזת הקלפי גופא דהיתה של עץ, ואפשר דבעי בירושלמי אבדו פי' הקלפי עם הגורלות אם מותר לעשות גם תחתיהן דהיינו גוף הקלפי של זהב דליכא רמז והשיב דאפ"ה מותר דמעלין בקודש] והדליקו בהם את המנורה פי' בתוכם ולק"מ. ובמה שחולק על פירש"י לפעד"נ להסביר טעמם דרש"י פי' בעץ בדיל [וכן יראה ממד"ר ותנחומא פ' בהעלותך שלא תהיו מבזין על המנורה הוי כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל וכו' שדרשו המקרא על המנורה עי"ש ועפ"ז יש לרמז בכל המקרא ליום קטנות עי' מהרש"א חולין נ"ה ומ"ש לקמן ושמחו עי' דרכי משה ריש הל' חנוכה שקבעו למשתה ושמחה ועי' אחרונים מ"ש בזה האבן ידוע שאבן היה לפני המנורה הבדיל י"ל עפ"ז דהמנורה היה מחופה בבדיל ומזהיר שלא תהיו מבזין המנורה ועי' אות הקודם ויש ראיה ג"כ למ"ש באות ב' דהיו מדליקין במקדש נ"ח במנורת חשמונאי עי"ש ואכמ"ל] דאת"ל עץ א"כ מה קאמרו לו לר"י משם ראיה דמחופה בעץ היו הלא סוף סוף לדבריהם פסול הוא דהוי מנורה של עץ, וסברת מהר"א י"ל דכמו לענין קבלת טומאה עצים המשמשים המתכות אזלינן בתר המתכות ה"נ הו"ל מנורה של מתכות וקצת סיוע יהיה למ"ש באות ב' דבחסר מקצת מהבגד אינו מעכב ואכמ"ל:
ואכתי צ"ע לי לשיטת רש"י לת"ק דהיה בדיל א"כ הא נטמא וכן עדיין צ"ע לי במ"ש באות ג' על הרא"מ דס"ל דעשאוה של עץ מה יענה לשיטת הת"ק הפוסל של עץ עי"ש ואם ע"כ שמחופה בבדיל כרש"י קשה דהא נטמא. והנלפע"ד דהנה רש"י בסוף חגיגה בהך דתיפוק ליה משום ציפוי פי' דיקבל טומאה אף אם עשוי לנחת משום ציפוי דהא תנן דבתר ציפוי אזלינן אמנם הרמב"ם מפרש ותיפוק ליה דאף אם אינו עשוי לנחת מ"מ טהור משום ציפוי כדתנן וכמו התם טהור כן ה"נ דכל החפוים טהורים ועי' כ"מ פ"ד מהל' כלים ה"ד בביאור דברי הרמב"ם, וי"ל טעם פלוגתתן בשיטת הגמ' חגיגה שם מ"ד משום דמצופים מבטל בטל ציפוין גבייהו ופי' רש"י דרחמנא קראם עץ ומשמע דוקא התם קראם עץ לא במקום אחר ולשיטת הרמב"ם מ"ד מבטל בטל משום דכל החפוין טהורים ופי' הגמ' לדעתו כך מ"ד לטמאם אי לא יקראו אדמה הא בלא"ה הו"ל כ"ע העשוי לנחת אלא מה תאמר משום דמצופים אדרבה זה סברא לטהר דכל החפוין טהורים ועי' במל"מ שם ושיטת הר"ש כרש"י והנה אף שהרמב"ם ס"ל דכל החפוין טהורים היינו דוקא כגון כלי עץ המחופה בברזל וכדומה לא אם כלי ברזל טהור מצופה בטמא דאל"כ למה מפרש המשנה דפי"א משנה ד' ומשנה ו' בשל עץ ומיאן בפי' הר"ש דהוא של מתכות טהור ומצופה משל טמא ואפ"ה טהור ובפרט שרש"י ג"כ ס"ל כפי' הר"ש ולשיטת הר"ש עץ המחופה במתכת טמא נטמא ורש"י מדס"ל דעץ המחופה במתכות טמא ע"כ מטהר מתכות טהור המצופה טמא א"כ לשיטתו השפודים של ברזל טהור כנ"ל אם מחופים בבדיל שטמא לכל זה טהורים ע"כ מפרש בעץ בדיל וכן י"ל דס"ל להרא"מ ג"כ כזו השיטה אבל שיטת מהר"א כרמב"ם דמתכות טהור המצופה במתכות טמא טמאה ע"כ מפרש בעץ שהוא עץ שלא נטמא:
וראיתי להמהרש"א בחולין נ"ה דבין לת"ק ובין לר"י לא היה אפשר רק בשברי כלי חרס המחזיקים פחות חצי לוג והבכ"ש הביא המהרש"א בלשון זה דלת"ק דר"י, ונלפע"ד דכ"א לשיטתו דלפי מ"ש המהרש"א בשבת שם דאף לפי דברי ר"י קשה איך הדליקו הא היה למנורה בית קיבול ע"כ מפרש דלכ"ע בחרס משא"כ להבכ"ש שתירץ דבשל עץ טהור אף בכלי קיבול כנ"ל באות ג"ד ע"כ מפרש דרק לת"ק דר"י. אבל באמת דגם לת"ק דר"י א"א לומר כן וכמ"ש הבכ"ש שם ורק היו שפודין של ברזל ומחופים בעץ וכנ"ל ב' הפרושים. ולפי דברי המהרש"א שם דהיה הנס גם ביום א' ע"י שהיו מדליקין פחות חצי לוג ודלק כל הלילה י"ל מ"ש הט"ז בריש הלכות חנוכה דהיה להם לחז"ל לרמז הנס של יום א' וי"ל דלכאורה קשה בלשון הגמ' בשבת שם ולא היה בו להדליק אלא יום א' דלכאורה הול"ל לילה א' דהא הדלקה ללילה היתה ועי' רמב"ם הלכות תמידין ומוספים פ"ג ה"יב ולח"מ שם ואכמ"ל] ולפ"ז ניחא דלא היה שמן לשיעור לילה שהוא גדול אז רק ליום שהוא קטן, ועי' חסד לאברהם שם שהוכיח דהיה שמן שיעור שמינית הלילה ועפ"ז אף לנר א' לא היה מספיק ללילה ועי' שאלתות פ' וישלח דגרס לא היה בו להדליק אפילו יום א'. אמנם מ"ד והדליקו ממנו ח' ימים ולכאורה הול"ל לח' לילות י"ל לפע"ד דאחרי מות שמעון הצדיק כבתה נר המערבי ובימי ב"ח הוחזר להם הנס ודלק גם ביום ועי' מגילה י"א לא מאסתים ולא געלתים בימי שמעון הצדיק וחשמונאי ולפיכך י"ל טעם של ח' ימים דהנס היה גם ביום א'. וביומא דקטנותא אמינא מ"ש העטז"ק בריש הלכות חנוכה בשם אבודרהם שר"ת חנוכה ח' נרות והלכה כבית הלל יש לו קישור עם הקודם ג"כ בשם אבודרהם שהקשה דמשום ספיקא דיומא יהיה צריך ט' עי"ש ומ"ש באות ב' ע"כ כתב אבודרהם ח' נרות והטעם דבכל יום יהיה ניכר דהלכה כב"ה דאם יהיה ט' אז ביום ה' לא יהיה ניכר ההלכה כמי, וכה"ג לענין הקושיא דיהיו רק ז' ימי חנוכה תירץ בס' בית עין דביום ד' לא יהיה ניכר ההלכה ולפיכך דוקא ח' נרות עי"ש:
ו
(ב' קושיות בשבת כ"א. ישוב לדברי רבה ולר"ח קשה מדוע יאסר שמן שריפה בחנוכה להלכה מותר ש"ש בחנוכה להדליק. רציתי לתרץ קושית השע"א מענין כתותי מכתת שיעורו אך יש להקשות ע"ז. הערה על עמודי אש ומנחת משה לענין אם בלח יש בילה. ג' חקירות בנ"ח. ישוב לקושית השע"א בענין הואיל. הערה לענין לתרום שלא מן המוקף לדבר מצוה, קושיות וישובים בענין זה. אם מותר לברך על הדלקת נ"ח בפחות משיעורן ולאחר זמן חצי שעה.)
עוד מצאתי מקום להנס בכל השמונה ימים בדרך חידוד והנני להאריך בזה. דהנה בשבת כ"א תני רב"ח פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש וכו' אר"ה וכו', וראיתי במפרשים ב' קושיות חזקות, א' הקשה הפני"ו ובגליון רעק"א למה נקיט הש"ס שמנים הא במקדש אין מדליקין רק בשמן זית זך, ב' הקשה הפני"ו והמהדי"ט על רב הונא שאוסר להדליק בחנוכה בפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת תינח כלהו שמנים ופתילות שאינם דולקים יפה ובשבת חיישינן שמא יטה ובחול דלמא פשע ולא מתקן לסברתו דכבתה זקוק לה ומותר להשחמש לאורה אבל שמן שריפה שהוא שמן של תרומה שנטמא דלא מתסר לרבה בדף כ"ג שם רק משום שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה א"כ מאיזה טעם יאסר בחנוכה. ונלפע"ד לישב ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה גזירה דא"כ בכל השמנים שאין מדליקין בהם בשבת יגזרו ביו"ט אטו שבת כמו שמן שריפה ותירץ התוס' דשאר שמנים שאינם נמשכים לא אתי למשרי בשבת דבוודאי חיישינן שמא יטה אבל שמן שריפה אי שרי ביו"ט איכא למשרי בשבת ג"כ כיון דנמשך אחר הפתילה וזה אין ידוע להעולם הטעם משום שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה, א"כ גם בחנוכה ניחא דלפיכך אסור דאי שרי בחנוכה יאמרו דמש"ה מותר משום דנמשך ואתי להתירו גם בשבת. זה הנלפע"ד לישב ע"פ דברי רבה אבל ע"פ דברי רב חסדא שם שאמר דלשמא יטה לא חיישינן ולפיכך מותר להדליק שמן שריפה בשבת א"כ כ"ש בחנוכה אין טעם לאסור והכי קימ"ל דתניא כותיה וכן איתא בירושלמי תרומות דאי לית ליה שמן חולין מותר להדליק בשמן שריפה בחנוכה פי' דאם אית ליה חולין יש לחוש לדברי רבה וי"ל דגם לד"ה מותר להדליק בו דלא אמר רק שמנים שאסורים בשבת לאפוקי שמן שריפה ואכמ"ל:
וראיתי מקשים בשם שער אפרים דאיך מותר להדליק בשמן שריפה בחנוכה הלא נ"ח בעי שיעור חצי שעה לא פחות וא"כ שמן שריפה כיון שעומד לשרוף כתותי מכתת שיעורו דכשרוף דמי, וכמו לולב ואתרוג של אשירה עי' רמב"ם פ"ח מהל' לולב ובש"ע או"ח תרמ"ט. ואין לומר דאפשר בתרומה טמאה לא אמרינן זה הכלל דכל העומד לשרוף דא"כ תקשה מה מקשה התוס' סוכה ל"ה ד"ה לפי שאין בה היתר אכילה לפיכך אתרוג של תרומה טמאה פסול תיפוק ליה דפסול משום כתותי הרי דגם בתרומה הוא הדין, וגם לרבה צ"ע דמדוע לא יאסר מטעם זה. ורציתי לתרץ דלא דמי ללולב ואתרוג דשם בכמותם יש שיעור ע"כ אמרינן כתותי לאפוקי בחנוכה שאין שיעור בכמות השמן דיכול לעשות פתילה דקה במעט שמן עי' מג"א סי' תרע"ב סק"ג ועי' ירושלמי יומא פ"ב ה"ב ועי' מזרחי פ' תצוה, ובזה י"ל ג"כ דלפיכך נכון מ"ש בביאור הגר"א אה"ע סי' קכ"ד סק"ב דט"ס בר"ן וצ"ל בכל איסורי הנאה ואפילו באותן שצריכים לבער מן העולם ואע"ג דכתותי וכו' מ"מ לא אמרינן אלא במידי דבעי שיעור כשופר וכו' וע"כ מה"ט [וצע"ק ממ"ד בשבת ע"ט דפתרא כדי לכתוב עליו את הגט] דבגט אין שיעור בכמות למשל באורך ורוחב הנייר טפח אף דסוף סוף צריך שיעור הקטן לפי קטנו מ"מ לא נמצא מפורש בכמות ע"כ לא שייך כתותי וה"נ בנ"ח ועי' מ"ש באוהל, בית הרואה אות י"ב אך התבוננתי דבמה עיונא איכא בהך א' דמה נעשה לשיטת הש"ג המובא במג"א שם דנ"ח בעי שיעור שמינית ביצה וראיה ממנורה שהיה חצי לוג לי"ב שעות עי' מחה"ש שם, ב' דמה נעשה לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי עי' ביאור הגר"א שם סק"ג ומ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ט לענין עפר כיסוי דבעי שיעור שלא יהיה נראה הדם ולכאורה עפ"ז צריך שיעור בכמות למשל כעובי קליפת השום וכדומה עי"ש דאל"כ מה מקשה הגמ' בחולין פ"ט משופר לכיסוי דהלא יש לחלק דבכיסוי א"צ שיעור בכמות משא"כ שופר וצ"ע:
והנה ראיתי בעמודי אש לידידי הרה"ג מבאהפאהלי קונט' קבוצת נדחים אות י' שמתרץ דכתותי לא שייך רק היכא דצריך להיות מדובק ביחד כמו שופר משא"כ בשמן ועי' תפארת ירושלים ריש פסחים מ"ש בזה] ואתפלא שלא הביא הך גמר' דחולין פ"ט דמפורש דהכא כל כמה דמכתת מעלי לשיעורא, ובעיקר דבריו נראה דאזיל לשיטתו שם בדף ע"ד דבדבר לח אינו חיבור [וכמ"ש ג"כ בעל תפארת ישראל ברכות פ"ו אות ג' דאף דבפת שבשלו ויש בו כזית מברך המוציא וא"כ בדבר לח שמחוברים כל הטיפות כאחד להוי כפרוסה כזית י"ל דשאני ושאני] כחוו"ד סי' צ"א סק"ו [דלא כבעל עצי לבונה סי' צ"ב] דאין זה ענין למה דאמרינן שבדבר לח יש בילה עי"ש וא"כ ה"נ בשמן אינו מדובק ביחד. אמנם אתפלא דהלא גמרא מפורשת בראה"ש י"ג לכל אין בילה חוץ מיין ושמן א"כ י"ל דעכ"פ בהם ה"ה דהוי חיבור. ועי' ירושלמי שבת פ"ב ה"ד ר"י כדעתיה דאמר משקה טופח חיבור ואפשר לומר דרק אם ערבו אחד בכוונה או שהה הוי בילה וחיבור עי' מ"ש הרב פת"ש סי' ק"ה סק"ח ומ"ש באוהל ים המלח אות ח' ועי' מכות ד' חבית מים שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרא בעלמא לא ועי' ראב"ן סי' כ"ח דהך דינא דוקא בשטבל תיכף אבל בשהה חצי שעה אח"כ עד שטבל עלתה לו טבילה דנתערב יפה עי"ש ועי' ט"ז או"ח ססי' תצ"ח ובש"ע מהרש"ז שם בקו"א ובחו"י סי' ק"ז ובשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רי"ד ואכמ"ל. ואגב אזכיר ג"כ מ"ש במנחת משה לידידי הרה"ג מקאמינקי בחקת הפסח דין ל"ה על השע"ד להתיר מי הנהר הברייהייזיר שיש בהם תערובות חמץ ממס' ב"ב דף ס' עי"ש וי"ל דשם אם כן אין מים כשירים בעולם משא"כ הכא יכולים להכן מקודם פסח כמ"ש בעצמו (אך בתוס' חולין צ"ז בד"ה אפילו בא"ד אין לך בשר מותר אף שי"ל בשהדיחו אחר שיעורו) ומפסחים כ"א י"ל דבכוונה אמרו חז"ל מטיל לים דקאי וקיימא [ואף דמקרא מפורש כל הנחלים הולכים אל הים מ"מ י"ל דהם שבים ללכת פי' אותן המים גופא בלא תערובות] משא"כ בנהר, והנה הריטב"א במכות שם ס"ל דדוקא ים הגדול שמימיו מלוחים ואינם מתערבים עם שאר מים ועי' תוס' בכורות נ"ו ע"א ד"ה אין, אך הרמב"ם בהלכות מקואות פ"ו הלכה י' כתב חביות שנפלה אפילו לים הגדול הרי דלאו דוקא ים הגדול ומקורו ממ"ד אבל נהרא בעלמא משמע ליה דשאד ימים כים הגדול ועי' מג"א סי' דכ"ח סק"ג ומ"ש באוהל ים המלח אות י"ג ואכמ"ל. ואחזור לדברי דאם בשמן ששהה יש בילה א"כ ה"ה דהוי חיבור ומדובק והדרא קושיא לדוכתא דהרי כתותי מכתת שיעורא [ע"פ מ"ד בא"ח תרע"ה ס"ב דכיון שהדלקה עושה מצוה צריך ליתן בנר שמן קודם הדלקה כדי שיעורו ואם לאו לא יצא ולפעד"נ דמ"ד בשבת כ"ט לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן וכו' שייך הכי נמי בנ"ח מה"ט וא"כ צריך שיהיה כל השמן מדובק בתחילה יחד. ועפ"ז נלפע"ד ע"ד הפלוגתא אם אכסנאי צריך שיתן שמן כשיעור חצי שעה אודי בכ"ש עי' אשל אברהם סי' תרע"ז וא"כ בשמן המדובק אף בכ"ש מ"מ דולק חצי שעה לפי חשבון הפרוטה שלו דהכל לפי עובי הפתילה כנ"ל. אך דמסתפקנא ע"ד שכתב המשבצות תרע"א סק"ה דבנרות שעוה הארוכים למאוד כל שמקום הלהב למעלה מכ' אמה פסולה ושם י"ל דאין מעורב כח השעוה שלמטה מכ' משא"כ בשמן י"ל דאף בנר גבוה מלא שמן ומקצתו למעלה מכ' מ"מ הכח משמן שלמטה פועל ג"כ בהלהב ומנ"ל דהלהב צריך להיות בתוך השיעור אימא דסגי בגוף הנר וצ"ע ואכמ"ל]:
ונראה לפע"ד לישב קושית השער אפרים לרבה דלשיטתו בפסחים מ"ו דאמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה כן י"ל דס"ל הואיל ואי בעי מתשיל עליה עי"ש דף מ"ח א"כ לאו עומד לשרוף הוא ודמי למ"ש התוס' סוכה ל"ה ד"ה אשירה דהיכא דיכול לבוא לידי היתר לא אמרינן כתותי, אבל לרב חסדא קשיא דהא איהו ס"ל שם דלא אמרינן הואיל וא"כ הקל"ד הא כתותי. אך י"ל דאף רב חסדא מודה דבכאן אמרינן הואיל כיון דסוף סוף לאו עומד לשרוף דאפשר למשאל עליה עי' ערובין ל' ועי' ס' מלוא הרועים אות הואיל ס"ק י"א ואות כל העומד סק"ד דבהואיל כזה שבידו למשאל גם ר"ח מודה דאמרינן וא"כ ניחא גם לדידיה. ועפ"ז י"ל דכוונת הירושלמי תרומות הנ"ל אף לר"ח דמתיר שמן שריפה מ"מ בדאיכא חולין אין להדליק בשמן שריפה דלכתחילה לא אמרינן הואיל עי' תוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל רק בשאי אפשר בענין אחר מותר. ואי תקשה קושית הגמ' ערובין שם דאי מתשיל הדרא לטבלא וטבל אסור בהנאה של כילוי י"ל דיכול להפריש עליו ממקום אחר וכמ"ש התוס' שם ד"ה לא דלכבוד שבח מותר לתרום שלא מן המוקף [וצע"ק מחולין ז' לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף] אמנם לכל זה קשה תינח בשבת מותר להדליק שמן שריפה לנ"ח אם נאמר דמותר להשתמש לאורה ולא הוי כתותי שיעורא משום דיכול להפריש שלא מן המוקף לכבוד שבת ג"כ כדי להשתמש לאורה אבל בחנוכה בחול מאי איכא למימר הא לדבר מצוה אחרת כתבו התוס' דאסור לתרום שלא מן המוקף. וגם קשה לרב דס"ל אסור להשתמש לאורה א"כ גם בשבת אסור דהא אין זה לכבוד שבת כיון דאסור להשתמש לאורה וא"כ קשה דהא כתותי, וי"ל קצת דמיירי שיש לו נר א' כשר לשבת ואם ידליקנה לחנוכה ואסור להשתמש לאורה א"כ אין זה כבוד שבת ולפיכך כשמותר להדליק נ"ח בשמן שריפה הוא ההיתר משום דהוי לכבוד שבת שישאר נר הכשר לכבוד שבת. ועוד י"ל דלא קשה לרב דהא סובר כבתה אין זקוק לה וא"כ א"צ שיעור דנימא כתותי [שוב ראיתי שהאריכו בזה בשו"ת אחרונים עי' מנחת עני או"ח סי' כ"ו ותולדות יצחק ובן יהודה ועוד באחרונים ואין עת לעיין עליהם] אך קשה דהא אף לפי מה דקימ"ל כבתה אין זקוק לה מ"מ צריך שיעור ועי' מג"א תרע"ג ת"ק י"ב וי"ל דזה רק מכח חשש תירוץ הב' בשבת כ"א ע"ב שם א"נ לשיעורא עי' רש"י שם ורב י"ל דס"ל כתירוץ קמא, וי"ל ראיה לזה דהנה לכאורה קשה מנ"ל לרבא דסובר ר"ה כבתה זקוק לה דלמא שאני התם דהוי כלא נתן בה שמן כשיעור או העמידה במקום הרוח אבל כבתה מעצמה אין זקוק לה, עוד קשה דלמא באמת כבתה אין זקוק לה וה"ט דאסור משום דמותר להשתמש לאורה א"כ בין בשבת בין בחול חיישינן שמא יטה ויכבה קודם השיעור דמה"ט אסור לטלטל נ"ח ממקומו תוך השיעור לדידן ומזה קשה נמי דמה"ט לתסר גם שמן שריפה משום שמצוה עליו לבערו שמא יטה ויכבה קודם השיעור אלא ע"כ דאם כבתה אין זקוק לה א"צ שיעור כלל ואנן דמחמרינן זהו ע"פ תירוץ הב' וי"ל דרק לכתחילה, ועי' ד"מ בסי' תרע"ב בשם הקובץ דבזה"ז אין שיעור לנ"ח ומי שרוצה לוקח נרות קטנות שאינם דולקים רק זמן מעט ואפ"ה אינו נכון עי"ש ועי' אשל אברהם שם סק"ו דאם אין לו שמן כשיעור ידליק בלא ברכה ועי' משבצות שם ותרע"ג סק"י ותרע"ה סק"ג ולפעד"נ ע"פ מ"ש המג"א סי' תרע"ב סק"ו דלאחר חצי שעה מברך א"כ ה"ה בלא נתן שמן כשיעור מברך רק אם הוי תרתי לאחר חצי שעה ואין לו שמן כשיעור לנר א' עכ"פ אז לב' התרוצים בגמ' אינו מברך על ההדלקה רק ידליק סתם ולא חיישינן דאתי למטעי בשאר שנים. שוב ראיתי בהגמ"י הל' מגילה וחנוכה פ"ד בשם ר"ת דהלכה להקל כב' הלשונות והתרוצים שם ועי' ב"ח סי' תרע"ב. אך האמת דלר"ת הפירוש בגמ' א"נ לשיעורא דאחר זמנו מותר לכבותה עי' ח"צ סי' צ' ובעמודי אש להג' מבאהפאליע דף נ"ד ע"ג ואכמ"ל:
ז
(קושיא דאיך מותר להדליק בש"ש בחנוכה בחול. תרוצים בזה לכל השיטות. ישוב להקושיא א' באות הקודם. במקדש אסור להדליק שש מחמת כתותי שעורא חקירה בתערובת השמנים עם שמן זית. ישוב להרא"מ דהשמן עריך להיות בטהרה. וטעם שאין מדליקין עתה במקדש להח"צ דס"ל דנטמא השמן י"ל דהיה יותר משיעור מעט ע"כ לא הוי כתותי. ישובים שונים בנ"ח עפ"ז ביותר משיעורו.)
ואכתי קשה לר"ה דס"ל כבתה זקוק לה א"כ בשלמא בשבת חנוכה מותר להדליק דס"ל מותר להשתמש לאורה א"כ לא הוי כתותי דיכול לשאול ולהפריש שלא מן המוקף לכבוד שבת אבל בחול מאי איכא למימר. וי"ל ע"פ מ"ש תוס' שבת כ"ו ד"ה אין דבשאר הנאות שאינו של כילוי מותר טבל ומש"ה נהי דבערובין פליג סומכוס שלא לערב לישראל בתרומה משום דאף אם ישאל ומיהדר לטבלא לא חזי ליה אבל כאן כיון דמותר בשאר הנאות שוב אינו עומד לשרוף ולא אמרינן כתותי. אמנם לפי מ"ש בס' עמק הלכה בסוגיא דאתרוג של תרומה טמאה סי' ו' דברי ס' מים אדירים לישב קושית מהרש"א בסוכה ל"ה ד"ה לפי דלמה לא משני דטעם תרומה טמאה משום כתותי [ועי' מפלגי ראובן שם] ותירץ כיון דאפשר בשאלה לא שייך כתותי והוא כהנ"ל אמנם כתב דזה רק לרש"י דיוצאים בטבל שייך הואיל משא"כ לתוס' קושית המהרש"א חזקה ואף שלהנ"ל גם לתוס' שייך הואיל דסוף סוף אינו עומד לשרוף מ"מ י"ל לכל זה דהיינו דוקא באתרוג דנהי דאין יוצאים בו מ"מ יש צד היתר לטלו להריח בו ע"כ אמרינן דגם השתא יש צד היתר לטלו ויוצא בו ג"כ משא"כ כאן דאף אם ישאל ויתהדר לטבל הלא גם אז אסור בהדלקה ואין שם שום צד היתר וכן גם עתה אסור בהדלקה ואין שום צד היתר. אך שבתי וראיתי די"ל דנהי דאסור להדליק טבל מ"מ אם א' הדליק מותרים להשתמש לאורה עי' ירושלמי פ"ב דשבת בת ישראל שבאה להדליק מכהנת] ואפשר דתלוי בהפלוגתא המובא בר"ש סוף תרומות מ"ט אם הנאה של כילוי מה"ת או דרבנן ועי' מל"מ הל' תרומות פ"ב הי"ד ועי' יומא פ"ג ע"א דטבל חמור דלא חזי לכהן הרי דבשאר מילי דמי לתרומה ואכמ"ל] וא"כ גם עתה מותר להדליק בשמן שריפה לנ"ח כיון דיש צד היתר להשתמש לאורה לפי דברי ר"ה ע"כ מותר גם להדליק, אמנם תינח לר"ה ור"ח שסוברים מותר להשתמש לאורה ע"כ לא הוי כתותי אבל לפי דקימ"ל כרב דאסור להשתמש לאורה א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא כתותי. אך י"ל דעיקר הקושיא הוא ע"פ דברי הירושלמי דמתיר בפירוש שמן שריפה ולדידיה י"ל דסובר דמותר להשחמש לאורה עי' מהרש"א פסחים כ"ו ד"ה מעילה [הן אמת דצ"ע דהרי בירושלמי גופא בסוכה פ"ה ה"ג כתוב בפירוש יכולה לבור וי"ל ואכמ"ל] עוד י"ל גם לדידן דממ"נ מותר דהא קימ"ל ג"כ כבתה אין זקוק לה וא"צ שיעור ולא שייך כתותי ובזה ניחא ג"כ מ"ש התוס' בשבת שם דמנ"ל לרבא דר"ה סובר דמותר להשתמש לאורה עי"ש ובמהרי"ט ובזה ניחא דאם סובר אסור להשתמש לאורה א"כ איך מותר להדליק בשמן שריפה הא כתותי כי סובר דכבתה זקוק לה אלא ע"כ דמותר להשתמש לאורה. ובזה י"ל ג"כ קושיא א' המובא באות הקודם דהא במקדש לא הדליקו רק בשמן זית די"ל דשמנים קאי על שמן שריפה ומש"ה אסור דמנורה בעי שיעור חצי לוג לכל נר ועי' מנחות פ"ח דכבתה זקוק לה וידוע דאסור להשתמש לאורה ועי' תוס' שבת כ"א ד"ה שמחת ולפיכך האיסור משום כתותי, ולרב חסדא דס"ל דש"ש לא מתסר בשבת י"ל דהך ושמנים קאי לענין אם יש תערובות השמנים עם שמן זית דהנה בשבת שם בעי שמנים שאין מדליקין בהם בשבת מהו שיתן לתוכם שמן כ"ש וידליק א"ל אין מדליקין ועי' רש"י דהטעם משום גזירה איתיבי כרך עי' מהרי"ט איני והאמר רב ברונא וכו' אלמא דלא גזרינן וע"ז תני רב"ח פתילות ושמנים שאמרו חכמים פי' אף שיש בהם עירוב היתר אין מדליקין גם במקדש תנן מבלאי מכנסי אלמא דמותר בעירוב היתר ולא קשה ג"כ קושית התוס' שם ד"ה שמחת דמה פריך ממכנסי שהיה בהם פשתן דאדרבה הקושיא שהקשה הגמ' חזקה היא עפ"ז ועי' ס' טוב החיים או"ח סי' רס"ד ואכמ"ל:
ועל פי מ"ש דשמן שריפה אסור להדליק במקדש מטעם כתותי י"ל דברי הרא"מ המובא לעיל אות א' דנהי דהדלקת נרות דוחה הטומאה מ"מ השמן צריך להיות בטהרה פי' דאם נטמא השמן שוב אין מדליקין בו מטעם כתותי. ויש טעם ג"כ למ"ש באות ב' דמדוע אין מדליקין היום נרות בביהמ"ק אם ינתן לנו רשות משום דדבר קשה לעשות שמן בטהרה כי א"א דאם אפשר לא היה צריך לנס בחנוכה יעשו שמן בטהרה אלא ע"כ אי אפשר בשום אופן ובשמן טמא של קודש כתותי מכתת שיעורו כנ"ל. ולשיטת הח"צ המובא לעיל אות א' דאף שנטמא השמן בנגיעתם מ"מ הראה להם הקב"ה חיבתו בנס לכאורה קשה דאיך הדליקו בו הא כתותי עפ"ז וי"ל דהנה בערובין שם מקשה הגמ' ולפריש עליו מניה וביה ומשני דלית בו שיעורא עכ"פ היכא דיש בו שיעורא יכול להפריש עליו ועפ"ז י"ל דלפיכך מותר להדליק נ"ח בשמן שריפה דמיירי שיש בו שיעור שיכול לפרוש עליו וישאר השיעור ע"כ לא הוי כתותי משום דיכול לשאול עליו ואף שיתהדר לטבלא מ"מ יפריש עליו מניה וביה, ואפשר דכל הסוגיא מיירי ביש שמן יותר משיעורו ויש סמך לזה מדברי ר"ה אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת ובשבת ע"כ השיעור יותר דצריך להדליק מבעוד יום וה"נ בחול בדרך זה שיכול להדליק מבעוד יום כגון דיש בו יותר משיעורו. ועפ"ז יתישב ג"כ מ"ש בנוב"י מה"ת או"ח סי' צ"ו דאיך מדליקין ש"ש בחנוכה הא אין שורפין קדשים בלילה וי"ל דמיירי כשמתחיל להדליק מבעוד יום ועי"ש. והנה המל"מ שם הוכיח דהנאת כילוי אסור מדרבנן דאי מה"ת איך התירו ש"ש בשביל מצוה דרבנן נ"ח ואין לומר משום דאסור להשתמש לאורה ומצות לאו להנות נתנו וא"כ ליכא הנאה דא"כ אמאי שרי דוקא באין לו שמן של חולין עי"ש. ועפ"ז ניחא כיון דע"כ מיירי ביש יותר משיעור והנה לאחר שיעורו מותר להשתמש לאורה וא"כ ביש שמן חולין חיישינן לכתחילה שמא יבא להנות לאחר שיעורו ולא קשה נמי דלמא סבר ר"ה כבתה אין זקוק לה וה"ט דאסור שמא יטה ולא ידלק השיעור ודמי להעמידה במקום הרוח, די"ל כיון דיש יותר משיעורו לא חיישינן. דאף אם יטה וידלק יפה במהרה מ"מ מסתמא עכ"פ יעמוד על השיעור [הן אמת דיש סברא להיפוך דבשמן. מצומצם לא יטה דלא ידלק השיעור ונ"ח זכור הוא לו עי' תשו' רח"כ או"ח תשובה מנכד המחבר] ואי תקשה דא"כ מנ"ל דמותר להשתמש לאורה דלמא אסור וה"ט כיון דלאחר שיעור מותר להשתמש א"כ חיישינן שמא יטה לאחד שיעורו וכמ"ש הרשב"א בתשובה באמת מחמת זה דמיירי בנתן שמן שיעור מצומצם בכל הסוגיא והקשה נכד רח"כ שם דא"כ אף אי רב סובר מותר להשתמש לאורה לא יטה עי"ש די"ל כדעת הב"ח דאם אסור להשתמש לאורה אף לאחד שיעורו גזרינן שלא להשתמש ואכמ"ל, ואחזור לדברי דאם יש שמן יותר משיעורו גם במקדש מותר להדליק שמן שריפה דיכול לשאול ולהפריש עליו מניה וביה ולא הוי כתותי, ועפ"ז י"ל דהנס היה במקדש בימי חשמונאים דהיה שמן בהפך יותר מחצי לוג מעט ונכון מ"ש ולא היה בו להדליק אלא יום א' פי' מעל"ע כמ"ש אם יום או יומים יעמוד שפרושו מעל"ע דלא כמ"ש באות ה' וע"כ היה הנס גם ביום א' דאם היה דק חצי לוג א"כ ביום א' ג"כ היה אסור להדליק מטעם דכתותי מכתת שיעורו כנ"ל לשיטת הח"צ דבאמת נטמא השמן בנגיעה ואפ"ה הראה להם הקב"ה חיבתו. ועפ"ז י"ל כוונת הפייטן ומנותר הקנקנים נעשה נס פי' דמזה שהיה נותר על חצי לוג מעט נעשה נס גם ביום א' דלא הוי כתותי והיה מותר להדליק בו ולפיכך בני בינה ימי שמונה קבעו דגם ביום א' היה הנס, רק שהבכ"ש הקשה דאם נטמא בנגיעה סוף סוף אין כאן חיבה ומתרץ ע"י פשוטי פלי עץ כנ"ל באות ח' דטהור:
ח
(אם מותר לעשות מגורה מנחושת בת ט' קנים ואחת מהם גבוה עליהם.)
אציג כאן מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלתו שעשו בבהכ"נ מנורה של נחושת בת ט' קנים עומדים בשורה והט' עומד גבוה יותר שיוצלח לשמש לנ"ח כנהוג ונסתפק כת"ר דאפשר דדוקא בבת ח' קנים אמרו דמותר עי' ראה"ש כ"ד ויו"ד ססי', קמ"א דאין בהם אמצעי כתבנית מנורת ביהמ"ק אבל בבת ט' שנר ה' אמצעו אפשר אסור. הנה לפעד"נ ברור כשמש דמותר לעשות כן דדוק מרישא דמתניתין שם דעושה של חמשה אף שנר ג' אמצעי, וראיתי בבכור שור רה"ש שם דכתב שלפיכך אשמעינן הגמ' גם בת ה' אף דק"ו משל ו' דסד"א דשל חמשה גרע דיש אמצעי קמ"ל דמותר עי"ש והנה הרמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז ה"י כתב דעושה של ה' ושל ח' והשמיט ו' דבאמת ה' רבותא יותר, ואף שיש קצת לבע"ד לחלוק ולומר דט' גרע מן חו"ח דיש תרתי לריעותא כיון דיש בכלל מאתים מנת ובתשעה יש ג"כ וגם יש בו אמצעי משא"כ בשל ה' וח' ועי' שבת קל"ב דסד"א דמשמיני ואילך זמניה הוא ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות י"א אך האמת חביב יותר ולא אשתמיט חד מפוסקים לכתוב האיסור בשל ט' אלא ע"כ דמותר בכה"ג. ומה שתפסו בת ה' ולא ט' י"ל דבפשוט אפשר דבת ט' ממילא אין לה נוי פ"כ כבת ה' וח' ורמז לדבר מיו"ד סי' רע"ב ס"ג דאין עושין יריעה יותר מח' עמודים ועי' ח"צ סי' ס' שדקדק ברמב"ם די"ל דאף בז' נרות כל שיש ח' קנים מותר. ועי' רש"י האה"ש שם ד"ה ושל ששה נרות ולכאורה למותר דכבר זכר בד"ה של ה' אך י"ל דסד"א דמותר בששה קנים וע"ג ז' נרות קמ"ל דוקא נרות, ואולי הוא דקדוק קל. ואודיעו כי יש לי צ"ע אם עשה של ח' קנים ובשוגג נשבר ממנו א' והגיע לפר"ק שלוח הקן אם מותר לקיימה כך וצ"ע בזה ואכמ"ל, כ"ד ידידו הק' אליהו פוסק: