אור ברסלב
מור ואהלות אוהל בית הרואה

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל בית הרואה

אוהל ברכות והודאות

בית בנה בחכמה יוצר היצורים. ימינו עוטה כשלמה אור לדרים. תורתו אור לישרים ויפטור עורים. הראה לעניו פארו תלתלים שחורות. רצועי קשורי טוטפות להורות לדורות. אודך כי הראת ותחנינו דעה האר עיני באוהלי מית הראה,

א

(קושיא דמדוע כשר שחיטת סומא לר"י דפטור ממצות. ראיה דבלאוין מחויב. יש סוברים דגם בלאוין פטור. אם מדרבנן עכ"פ מחויב חילוק במי שיוכל להתרפאות אם מותר למספי ליה אסורא תירוץ ע"פ הראיות דסומא יש לו אגרא כשמקיים המצות לדינא קימ"ל דמחויב במצות מה"ת. בשבת דף י' בפשט נכון.

הנה מוסכם להלכה בלי חולק דסומא, ששחט שחיטתו כשירה עי' חולין י"ג ויו"ד סי' א' ס"ט, וראיתי בחידושי רעק"א ביו"ד שם שהקשה דלהסוברים כר' יהודה בב"ק פ"ז דסומא פטור מכל המצות א"כ אף דיעבד יש לאסור שחיטתו דאינו בר זביחה כמו עכו"ם דפסול מה"ט ואמאי שתקי הפוסקים בזה [ולפע"ד כה"ג צ"ע בתרומות פ"א מ"ו דבעי למעוטי מר"י עי' תוי"ט שם ואכמ"ל.] ותירץ דאף לר"י פטור רק ממצות עשה ולא מלאוין וא"כ מקרי בר זביחה כיון דאסור לאכול בלא שחיטה והביא ראיה מיבמות ע"ח אר"י אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה וכו' ואם לדידיה פטור מלאוין משכחת בהיתר מצרי ב' סומא נשא מצרית ב' סומית עי"ש וראיתי במלוא הרועים ערך סומא אות י"א שכתב דבנו"ב מה"ת סי' קנ"ב הביא בשם הפמ"ג בפתיחה הכוללת דבלאוין מחויב וחפש ולא מצא לא שם ולא בסי' ס"ט עי"ש ונראה דלא חפש היטב כאן כי במשבצות סס"י ס"ט מבואר כן והביא בעצמו דבריו בפתיחה הכוללת והוא בח"ג אות כ"ט] והנה לפי מ"ש בנו"ב שם די"ל דגם בלאוין פטור והביא ראיה מתוס' שכתבו דעכ"פ מדרבנן מחויב דאל"כ הוי ליה כעכו"ם ואי בלאוין מחויב הרי לא הוי כעכו"ם עי"ש וכ"כ ביעיר אוזן מערכת ס' אות כ' בשם ס' המכריע ועי' רא"ש קדושין פ"א סי' מ"ט דלא כמ"ש בשיטה מקובצת ב"ק שם בשם הרשב"א דאף מדרבנן פטור ועמ"ש לקמן] הדרא קושיא לדוכתא מדוע שתקי מלפסול שחיטת סומא לר"י [וכן הקשה בשו"ת דבר הלכה סי' ע"א עי"ש וכן קשה לישב ראית הגאון רעק"א ועי' מ"ש לקמן] ואפשר כיון דגם לתוס' עכ"פ מדרבנן מחויב מקרי בר זביחה. אך צ"ע כיון דמה"ת אינו בר זביחה ה איך יכשירו חכמים שחיטתו והלא הך וזבחת דרשה גמורה הוא מה"ת עי' ט"ז וש"ך יו"ד רסי' ב' [והנה בחידושי במק"א כתבתי דמי שחושש בזביחה שהוא מה"ת ולא במה שהוא מהלמ"מ עי' תוס' חולין ט' ד"ה כלהו או במה שהוא רק מדרבנן כבן פקועה י"ל דשחיטתו נבילה מה"ת אף להסוברים דאינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי מה"ת עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ז, מטעם כיון דדרשה גמורה הוא ואמרינן בחולין כ"ח דכאשר צויתיך מכאן שנצטוה משה בע"פ א"כ הך וזבחת קאי גם על זה ועי' שפ"ד שם סק"ב וצ"ע] ועי' שיבת ציון סי' ד' לענין חרש כה"ג דמסיק די"ל דמקרי בר קשירה ובר זביחה כמ"ש הפמ"ג דרק פומא כאיב ליה ואפשר עכ"פ שיתפקח וה"נ לענין סומא י"ל כן. מיהו זהו דוקא במי שיש לקוות שיתרפא עדיין אף דלא שכיח אבל במי שאין תרופה למכתו אינו בר זביחה ובר קשירה וכחילוק הזה כתוב ג"כ בבית מנוחה הלכות שופר פ"ב ה"ב אות א' עי"ש. מיהו כל זה רק אם נאמר דאף לר"י אסור למספי ליה איסור כמו לקטן אז י"ל דהוי בר זביחה מיהו זה צ"ע ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ט' לענין להושיט לב"נ חצי שיעור וי"לח ואכמ"ל:

והנראה לפע"ד ע"פ מ"ד בסוטה כ"א נהי דפקודי לא מפקדי באגרא מי לא מפלגו וכן בשבח י' תירץ הגמ' במתן שכרה וה"נ זה החילוק דאף לר"י מ"מ אגרא קצת עכ"פ יש לו כשמקיים המצות אף אם פטור ממצות גם מדרבנן והנה צ"ע לפע"ד ממ"ד בירושלמי שבת הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ט', ועי' בבית מנוחה שם דלר"י י"ל כמו דאין נשים סומכות ה"נ סומא אסור לו לסמוך וא"כ כ"ש שאין לו שכר אך באמת לא אבין דכיון דפטור מדרבנן וגם מלאוין איך שייך לומר עליו איסור כיון שהוא פטור מכל איסורים ול"ד לאשה וא"כ ממילא יש לו אגרא ועי' שיטה מקובצת דאף שפטור מדרבנן ג"כ מ"מ ממדות חסידות מיחייב] ונלפע"ד ראיה לזה ע"פ מה דקימ"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן עי' ש"ך ח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ד ובשו"ת באר שבע סי' כ' וה"נ דלחכמים יהיה דינו ככל ישראל שמצווה ויש לו שכר ולר"י אין לו אף קצת שכר כמו עכו"ם המקיים מצות החוקים כציצית ותפילין [לבד מצות השכלית שגם לעכו"ם יש שכר כמ"ד בשכר כיבוד אב שנולד לו פרה אדומה בעדרו ואפשר דכיבוד אב נכלל בל' מצות שקבלו עליהם ב"נ עי' חולין צ"ב ועי' נחל אשכול הלכות מילה סי' ל"ט אות ו' ועי' ילקוט למודים אין ישראל נגאלים אלא בזכות ל"א מצות ואכמ"ל או על ז' מצות שלהם כידוע] אלא ע"כ דגם לר"י עכ"פ קצת אגרא יש לו להסומא. וכן משמע ממ"ד בב"ק שם כ"ש שיש לי אגרא טפי דמפקדינא ועבידנא משמע בפירוש דגם כשאינו מצווה כר"י מ"מ קצח אגרא יש ועי' שבו"י ח"ב סי' ל"ח] הן אמת שלהתוס' שם דלר"י מחויב מדדבנן י"ל דאגרא טפי פרושו כיון שלחכמים מחויב מה"ת וע"ז יש אגרא טפי, אך לפי מ"ש באוהל דאשי בשמים אות ד' דעל דברי סופרים י"ל דיש יותר שכר א"כ הפשט פשוט דאף לר"י אם אפילו פטור גם מדרבנן מ"מ קצת אגרא יש. ובזה י"ל מ"ש בס' לוית חן פ' לך שדוחה דברי התוס' שכתבו דלר"י מיחייב עכ"פ מדרבנן כיון דכל מידי דרבנן אסמכוה על לאו של לא חסור וכיון שאינו מצווה בלאוין שוב אין עליו לקיים המצוה מדרבנן וכן נראה שיטת הירושלמי עי' מראה פנים מכות פ"ב ה"ה ופני משה מגילה דמקשה הירושלמי על ר"י דאם ראה מאורות ונסתמא שפורס על שמע הלא לר"י פטור ממצות עי"ש ועי' בית מנוחה שם ועי' קרבן העדה סוטה פ"ב ה"ב ובעמודי אש להה"ג מבאהטאליע קונ' בית תפלה אות כ"ג, ולא קשה עפ"ז קושיתם דא"כ הוי כעכו"ם דיש חילוק ביניהם לענין השכר וא"כ עפ"ז ניחא ג"כ קושית הגאון רעק"א ושו"ת דבר הלכה דאמאי כשר שחיטת סומא דגם לר"י מקרי בר זביחה לענין שכר וכן בקטן וחרש י"ל כן רק לענין כתיבת תפילין י"ל דקטן לאו בר קשירה גם לענין שכר דחששו חז"ל, שמא לא ישמרם משא"כ חרש י"ל דישנו בשכר וצ"ע] וכ"ז לר"י אבל אנו קימ"ל כרבנן דסומא מחויב בכל המצות עי' מג"א סי' נ"ג ובעמודי אש שם. והנה בסוף מס' כלה ואם היה סומא יאמר לו סלוק תפילתן ואף לבני מערבא שעובר בלאו עי' ב"י או"ח סי' כ"ט ל' לא קשה דהא לדידהו לר"י פטור מלאוין כנ"ל, די"ל רזה קאי לדברי ר' יוסי שם ולגירסת הגר"א שם דהך ואם היה סומא מקומו קודם ואיזהו רבו ואף דע"ז קאי גם דברי ר' יהודה דס"ל כל שרוב חכמתו ממנו ולדידיה פטור ממצות י"ל דבלאוין מחויב ע"כ גם לדידיה. ועכ"פ מזה משמע דלדידן סומא וודאי מחויב בתפילין דלא כמ"ש הרא"ש בה"ק הל' תפילין בשם ספר העתים ע"ש:

[ואגב אזכיר דבשבת שם איתא דר"ח הוי נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא אמר כל דאמר לי מלתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה א"ל רבא הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו עי"ש ברש"י ובמהרש"א. והרבה דקדוקים יש בזה כמובן, ובפרטן א' מנ"ל לרבא דזה מלתא חדתא שלא שמען ר"ח. ב' דהך מלתא אלבישייהו יקירא סובל רק על בעל המלתא כמו רב. ג' דהלא אסור ללמוד בשכר וקשה על רבא. ונלפע"ד דרבא לא נתכוין כלל ללמד לו מלתא חדתא רק כיון ששמע שמכריז ומודיע שיתן המתנה א"ל הכי אמר רב, פי' שאתה עושה כמו שאמר רב שצריך להודיע וממילא היתה זאת חדתא לר"ח משמיה דרב ויהיב ליה התרתי מתנתא ורבא קבלם כיון שלא נתכוין ללמד רק שר"ח נמצא למד, לזאת א"ל רבא חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי פי' אף שלא נתכונתי להמתנה [ואף דקימ"ל בח"מ סי' ר"ד דכשהבטיח לחבירו מתנה מועטת ולא נתן הר"ז ממחוסרי אמנה דסמכה דעתו מ"מ הני מילי כשהמקבל נתכוין לזה משא"כ בזה שלא נתכוין רבא לזה א"כ הרי הי' רשאי שלא ליתן ומדנתן ע"כ רק מחמת החביבות] וכן י"ל דהיה די אם היה נותן לו מתנה א' ומדנתן לו תרתי ע"כ מפני החביבות, א"ל אין א"ל היינו דאמר רב מלחא אלבישייהו יקירא פי' על מי שהוא בעל המלתא יקר בעיניו כשמביאין לו סייעתא פי' שגודל נדבת לבך לא מצד חביבות שמעתתא דרב רק מצד שכיון לדעתך, א"ל זה לא ידעתי שיש חשיבות לבעל המלתא כשמביאין לו סייעתא לפיכך השתא דאמר דב הכי בתרייתא עדיפא לי כי בקמייתא גם אני ידעתי מזה רק שלא נודע לי משמיה דרב הכי משא"כ בתרייתא לא נודע לי כלל והך דיהיבנא לך מקודם לאו משום החביבות שכיון לדעתי רק מחביבות שמעתתא דרב וראיה דאי הוי נקיטנא אחריתי פי' זוג אחר גם כעת יהיבנא לך אף שבזה ודאי לא נתכונת לשכר ולא כיון לדעתי ואדרבה זה עדיפא לי כנ"ל]:

ב

(אם סומא לר"י מחויב בז' מצות. אם עכ"פ מחויב בשש מצות. ראיות שונות בזה. פי' נכון במנחות מ"ה. ישוב לקושית התוס' ודורש לציון. אם כהן סומא מחויב במצות. על מי מוטל החיוב של וקדשתו. קושיא על ר' יוחנן עפ"ז. אם נאמר דאינו מצוה על ז' מצות י"ל קושית הכו"פ וצ"ע.)

וראיתי להעיר במ"ש היעיר אוזן שם דנראה דעכ"פ בשבע מצות מחויב גם לר"י וכן הביא בשם תוס' תלמידי רבינו פרץ דס"ל כן וכן ראיתי בשו"ת שם אריה יו"ד סי' א' בשם הבשמים ראש סי' ע"ג דלא גרע עכ"פ מעכו"ם, ולפי מ"ש באות הקודם אין ראיה דהלא במתן שכר עדיף מעכו"ם אבל לענין זה גרע ורק לענין ישראל פקח אמרינן בחולין ל"ג מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסוד משא"כ בסומא י"ל דלישראל סומא מותר ולעכו"ם פקח אסור, ובפרט לדברי התוס' הנ"ל באות הקודם דמדרבנן מיחייב בכל המצות א"כ לענין זה עדיף מעכו"ם ולענין דאורייתא גרע, ובפרט לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה סוף פ' גיד הנשה דמה שאין אנו אוכלים אמ"ה וכדומה הוא רק מהצוי למשה מסיני ולא מפני שהקב"ה אסרו לנח א"כ סומא שאינו בהמצות שנאמרו למשה מסיני מנא ליה המצות שנצטוה נח. ועוד ראיה דהלא ב"נ מצוה על הדינים ובמס' ב"ק שם אמרינן דפוטרו ר"י מכל הדינים שבתורה ומטעם זה פוטרו מכל המצות דכל שאינו במשפטים אינו במצות וחוקים עיי"ש הרי דאינו מחויב גם בהז' מצות לר"י, אולם י"ל ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה וכן פוטרו מכל דינים דלסוף חזר בו ר"י ממה שהיה פוטרו מבושת לבד כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות עי"ש כן י"ל דמשום הדרשה פוטרו מכל הדינים אבל שאר הששה מצות באמת מחויב, ובזה י"ל מ"ד בתנד"א זוטא פכ"ג העובדא מהסומא והדינרין עי"ש דלאו משום דקימ"ל כרבנן דסומא מחויב במצות או דבלאוין מחויב רק דבזה לכ"ע מחויב דגזל א' מן השש מצות [אך האמת נראה יותר דס"ל כהלכה דסומא מחויב בכל המצות] וכן אין ראיה מסוטה דף י' ויהי טוחן בבית האסורים אין טחינה אלא לשון עבירה וכו' ואף דהיה סומא מ"מ בהשש מצות לכ"ע מחויב ועריות א' מהם ועי' רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ה ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"ג. האומנם שי"ל דבאמת לר"י פטור גם מהשש מצות אך דשם ר' יוחנן דריש כן ואפשר ס"ל כרבנן דסומא חייב בכל המצות כי גם בסומא בא' מעיניו מצינו שהשוה אותו לפקח גם לדון עי' סנהדרין ל"ד ואף ר"מ הפוסלו שם מ"מ מוכח בב"ק דבסומא בב' עיניו מחייבו במצות כ"ש ר' יוחנן. ועפ"ז י"ל מ"ר במנחות מ"ה כל נו"ט לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי אר"י פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרי להו מליקה וכו', ועי' תוס' שם שהקשה דא"כ גבי כלאים נמי נימא דהותר לכהנים הואיל ואישתדי בבגדי כהונה עיי"ש ועי' מ"ש בברכות והודאו"ת מ"ג, ובדורש לציון סי' א' הקשה דמהיכא סד"א דתשתרי נבילה מדאשתרי מליקה הא י"ל שרק עשה דקדשים דוחה ל"ת דנבילה ועי"ש מה שתירץ ומ"ש בנו בהג"ה. ולפעד"נ דמוכרח דתשתרי ולא משום דחיה דאל"כ היו יכולים ליתן המליקה לאכול לכהן סומא לר"י שפוטרו מכל המצות ואף מלאוין למ"ש באות הקודם. הן אמת שי"ל דכהן סומא אף לר"י מחויב במצות ועי' ב"י או"ח סי' קמ"א דכהן סומא קורא בתורה אף דאיש אחר לא מפני שיש בו עשה דוקדשתו עי"ש ועפ"ז י"ל דמתחייב בכל המצות ועי' בס' המצות להרמ"בם מ"ע ל"ב שכתב והיו קודש לרבות בעלי מומים וכו' וכ"כ בחינוך סי' רס"ט וכ"כ בבה"ג הלכות בכורות וכהן סומא מותר לפדות הבכור מה"ט. אך באמת י"ל דתלוי במה שנסתפק הב"י בסי' קל"ה אי עשה דוקדשתו קאי על הישראל או על הכהן ועי' מהרי"ט ח"א סי' קמ"ה דקאי על הישראל וא"כ אין ראיה שיהיה מחויב באיזה מצוה ורק המצוה מוטלת עלינו לקדשו אף שהוא סומא ועי' ט"ז ססי' קכ"ח וצ"ע] ועי' רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י הי"ז דבע"מ חולק ואוכל בקדשים ומדלא מפליג בזבחים צ"ח צ"ט בין סומא לשאר בעל מום משמע דגם סומא חולק ואוכל וזה גם אליבא דר"י מדלא פליג שם ומדלא נותנים לסומא ע"כ דתשתרי משא"כ כלאים י"ל דרק משום שנדחה הל"ת כי סומא פסול לעבודה, והנה ר' יוחנן שלא רצה שם במנחות לומר כרבינא ותלה זאת באליהו דעתיד לדורשה לשיטתו אזיל דס"ל דסומא מחויב בכל המצות כנ"ל א"כ לא היה בסד"א דתשתרי נבילה די"ל משום דנדחה כנ"ל ולפיכך אמר אליהו עתיד לדורשה דגם הוא סובר דהלכה דסומא מחויב בכל המצות וכנ"ל בשם התנד"א ועכ"פ בלאוין וודאי שהוא מצווה וא"כ אין אנו מבינים פי' הפסוק עד שיבוא אליהו ב"ב. כ"ז כתבתי בדרך הפלפול אבל התבוננתי דגם לר' יוחנן הוי מצי לאוכוחי דתשתרי דאל"כ ורק מחמת דחיה הוי מצי ליתן המליקה לחרש כהן או לקטן דאף דקטן אינו חולק מ"מ אוכל כמ"ש הרמב"ם שם ולדידיה קיל יותר, אף דאסור למספי ליה איסורא מ"מ צ"ע עכ"פ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ואיסור דרבנן יש דיעות דספינן ליה ועי' שו"ת שם אריה חאה"ע סי' י"ז ואכמ"ל. והנה אם נאמר דגם בהז' מצות אינו מחויב הסומא לר"י כנ"ל י"ל קושית הכרו"פ סי' פ"א דבבכורות ו' אמרינן חלב מנ"ל דשרי וכו' ודלמא לסחורה והקשה כיון דס"ד דאסור משום אמ"ה א"כ אינו ראוי אף לב"נ ואיך קאמר לסחורה ובזה ניחא דעכ"פ ראוי לסומא אלא דדוחק לאוקמי במלתא דלאו שכיח דא"כ משכחת ג"כ בחולה מסוכן שיש בזה פ"נ וי"ל:

ג

(אם סומא לר"י מחויב בז' מצות או באביזרייהו דע"ד ג"ע ושפ"ד. דחיה לראית הכ"ד ושם אריח ורעק"א אם עכו"ם וגר ואשה סומים מחויבים במצות. עוד דחיות לראית הגאון רעק"א. מדוע אין אסור הסומא באשתו בלא סימנים לבד ט"ע דקלא. אם מוקמינן כ"ע אחזקת צדקת. יעקב אבינו לא במך על הקול מחמת שהיה זקן וכן יצחק. עוד י"ל דבאמת סמך על הקול רק אח"כ לא סיפר עמה ולבן רימה אותו.)

והנה בשם אריה שם מביא ראית הכ"ד שם דלית הלכתא כר"י ממ"ד רבא בחולין צ"ו איך סומא מותר באשתו ועכ"פ אין בזה ראיה רק לענין הז' מצות שגם הב"נ מצווה להנ"ל באות הקודם. וכן הראיה שכתב בעצמו מקדושין ס"ו מהאי סמיא דהוי מסדר מתניתא לקמיה דמר שמואל וא"ל עד א' אשתך זינתה א"ל אי מהימן לך זיל אפקא ואי דפטור ממצות לא נאסר לו אשתו ג"כ ועי' מ"ס באוהל ברכות והודאו"ת כ"א] י"ל קצת למ"ד בסנהדרין נ"ז דב"נ מוזהר על כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה ועי' כ"מ ולח"מ הל' מלכים פ"ט ה"ה וא"כ בסומא ג"כ ה"ה ואף להכרעתינו דאינו מוזהר מ"מ י"ל דאביזרייהו דג"ע [וה"ה דע"ז ושפ"ד] שחמור מאוד לישראל עד שיהרג ולא יעבור עי' יו"ר סי' קנ"ז ה"ה לסומא עכ"פ אסור לכתחלה גם לר"י דאל"כ מדוע יהרג יסמא ויעבור ויש לחלק]. ובזה יש לדחות ראית הג' רעק"א הנ"ל באות א' דסומא מצווה בלאוין דאל"כ משכחת מצרי שני סומא נשא מצרית שניה סומית ולכאורה אמאי לא כתב יותר רבותא ישראלית סומית אם אינה מצווה בלאוין אלא ע"כ משום אביזרייהו דג"ע וא"כ ה"ה במצרית סומית דיינינן לה כפקחת לענין האיסור מחמת אביזרייהו דג"ע ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"ג ואף לר"י בכה"ג מה"ת אסורים אבל בשאר לאוין אין ראיה שחייבים לר"י. והנה אם נאמר דרבא בחולין שם אליבא דרבנן קאי אין ראיה כלל דלר"י מיחייב אף בהז' מצות וכנ"ל באות הקודם. אך התבוננתי דאפ"ה יש ראיה גם לר"י דסומא מחויב בז' מצות כיון דכל הילפותא שלו מדכתיב אלה המצות והחוקים והמשפטים דכל שאינו במשפטים אינו בחוקים וא"כ ה"נ נאמר דהפסולים לדון כגון עכו"ם גר ואשה לא יהיו במצותם כלל אתמהה אלא ע"כ דר"י בעי שבהך הפסול לדון יהיה ג"כ מה שהוא בעצמו אין עליו דין וזהו רק סומא ולא הנך ועי' מלוא הרועים שם אות י"ב [וקצת צ"ע למ"ש הב"י חו"מ סי' ז' דרבינו ירוחם מביא הפוסקים להכשיר לדון גם סומא בב' עיניו והלא הוא בעצמו ס"ל דהלכה כר"י] וא"כ לא קאי על הני תלתא, ובזה י"ל דלר"י אף דהני תלתא נעשו סומים מ"מ לא נפטרו ממצותם כיון דמה דפסולים לדון לאו מה"ט רק מצד תולדותם, ולא קשה דא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכן דא"כ אשה עדיפא מאיש וכמ"ש בשאגת אריה סי' פ"ב דאיך נאמר דאשה אינה בעשה דתשביתו דא"כ עדיפא מאיש לענין שתלקה על לאו של בל יראה דלא הוי ניתק לעשה וכן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור די"ל דאדרבה מה"ט גופיה דהוי תלתא גברא חלוקים ושוים בחד מלתא, זכר לדבר כמ"ד לכ"ע שלשה כתובים הבאים כא' למידים ואין משיבים וא"כ גם לר"י קשה סומא איך מותר באשתו וכגון גר או עכו"ם או בישראל רק שהיא ג"כ סומית והיא חייבת בהמצות וע"כ משום ט"ע דקלא וצ"ע קצת למ"ש בשמ"ח סי' ס"ג דאשה לא מהימנא בט"ע באיסורין דאורייתא ועי' תבואות שור שם ומעיל צדקה סי' ס"ג] ועפ"ז יש להשיב ג"כ על דאית הגאון רעק"א הנ"ל באות א' דסומא מיחייב בלאוין דאין ראיה שיתחייב גם בהז' מצות וג"ע רק דלפיכך לא משכחת מצרי ב' סומא נשא מצרית ב' סומית דבגר סומא וכ"ש באשה סומית גם לר"י מתחייבין כפקחין משא"כ בישראל סומא אפשר דפטור מכ"ד וכנ"ל. עוד י"ל דבאמת גם מצרי סומא פטור ואפ"ה לא מצא ידיו ורגליו דדוחק לאוקמי' במלתא דלא שכיח וכנ"ל באות הקודם ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ז'. וכ"ז לפלפולא אבל האמת נראה דגם לר"י הסומא מחויב עכ"פ בהשש מצות לבד דינים וכנ"ל:

ואגב ראיתי שיש לעיין בחולין שם דמביא גם ראיה מסומא דמאיך בני ארם מותרים בנשותיהן בלילה אין ראיה גמורה די"ל דמיירי שראה אותה מקודם לאור הנר במקום זה לפיכך מביא ראיה גם מסומא וגם בזה צ"ע דשמא אינו מותר הסומא רק בסימנים כגון תיכף שסדרו קדושין להם יכניסו אותם בחדר מיוחד וימסור לה סימנים כמו שמסר יעקב לרחל ועי' שו"ת בן יהודה סי' ז' (וזה דלא כמ"ש הג' רי"ש בהסכמתו שם דבסומא לא משכחת כלל סימן) ודוחק לומר דהקושיא מסומא שהוא ג"כ אלם או בחרשת דא"כ מנ"ל דמהני טב"ע דקלא דהרי שם גם בלא"ה מותר וכן קשה דלא מצינו בש"ס שיהיה חיוב לדבר עמה קודם. שוב ראיתי בים של שלמה שם בפג"ה סי' כ"ו שהרגיש בזה ותירץ דלא בעי לקלא רק כשמוצא אשתו במקום שאינו מיוחד לה אבל במקום המיוחד לה ל"ח לאחלופי ואחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן עי"ש ועי' שו"ת שם אריה חיו"ד סי' מ"ב מ"ש בזה, ועכ"פ קושיתי הראשונה במקומה דמנ"ל באמת דא"צ סימנים ואין לומר דסימנים אין ראיה דשמא תגיד אותם לאשה אחרת כמו שעשתה רחל, די"ל דלא דמי דשם לא עשתה איסור בזה משא"כ בנ"ד י"ל דנותנים לה חזקת צדקת שלא תגיד לאשה האסורה לו וכמ"ש תוס' חולין י"א ד"ה כגון. אך האמת י"ל דאדרבה סימנין אין מועילין דחיישינן שתגיד לחברתה מה"ט גופא שתתן לה חזקת צדקת וחברתה חברא אית לה ובוודאי שלאו כ"ע צדיקי נינהו עי' תוס' ב"מ קט"ז ד"ה והא דחילקו דדוקא אם אמר לחבירו גנבתם לא מהני מיגו דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן משא"כ באומר גנובים הם דהא כמה גנבי איכא בשוקא ועי' ש"ך ח"מ סי' קל"ג ס"ק י"ג וב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד ומדברי יש"ש הנ"ל נראה דלית ליה הך סברא וי"ל כמ"ש בבית שלמה ח"ב סי' קי"א וסי' רי"ח בהג"ה מבהמ"ח עי"ש מ"ש לחלק, והנה מהך גופי' יש להוכיח דתמיד א"א לאוקמיה כ"ע אחזקת צדקת דאל"כ קשה דלמא ט"ע דקלא לא מועיל וכמו שיצחק אבינו לא הכיר את יעקב אף שהיה קול יעקב ושאני הכא דנותנים לה חזקת צדקת דאם היא אחרת לא היתה נבעלת לו, ואפילו אם נאמר דהפירוש שאיך מותר באשתו שהיא ג"כ סומית ואינה מכירו ג"כ רק בט"ע דקלא וא"כ לא נוכל לומר שמעמידין על חזקת צדקת דשמא היא אשה אחרת סומית וסוברת שהוא בעלה עיי' מ"ש לקמן באות שאח"ז אלא ע"כ שמועיל ט"ע דקלא, מ"מ יש להקשות דאולי שאני הכא דשני בני ארם לא חיישינן שיטעו בט"ע א' משא"כ בחד ועי' שבת י"ג התם דיעות איכא, אך בזה ניחא אם כלל בידינו דאין מעמידין כ"ע על חזקת צדקת. ובענין הזה מט"ע אם סמכינן בדיני ממונות ג"כ בט"ע עי' צ"צ סי' ע"ט ושו"ת עבוה"ג סי' ק"מ ושבו"י ח"א אה"ע סי' ק' וחת"ס ח"מ סי' ב' ובשם אריה יו"ד שם ובעמודי אש דיני ערות אות ה' ואכמ"ל:

עוד התבוננתי על קושיתי הנ"ל דשמא טב"ע דקלא לא מהני בלא סימן וכמו ביעקב אבינו די"ל דבאמת גם הוא היה סומך על הקול ויתישב קושית מהרש"א ב"ב קכ"ג וידע זה הסברא ממה שאביו הכירו הקול קול יעקב רק שהיו הסימנים בהיפוך ואף דלכל זה קשה דהא קימ"ל דטב"ע עדיף מסימנים ומדוע סבר דזה עשו, די"ל ע"פ מ"ד בשבת קנ"ב דזקן אפילו קול שירים דומות עליו כשוחה א"כ סבר דלדידיה חוש השמיעה גרע מבאיש אחר ושמא טעה בקול ועי' מ"ש באות ח' אבל באיש אחר הקול הוי ראיה וה"נ ביעקב שהיה אז בן פ"ד שנה סבר ג"כ דשמא לדידיה חוש השמיעה גרע וטעה בקול כיון דהסימנים מורים שהיא רחל אבל באיש אחר טב"ע דקלא עדיף מסימנים. עוד י"ל דבאמת סמך על הקול ומה שמסר סימנים הוא מה"ט דהנה אם מותר לספר בשעת תשמיש אף שמדברי הב"י באה"ע סי' כ"ה נראה דשוים המה עי"ש ועי' רש"י ור"נ נדרים כ' שפירשו מספר משמש והנה במס' כלה חרשים מפני מה מפני שמספרים בשעת תשמיש ושם לא גרסינן הך וכשהוא מספר הרי דאין היתר לדבר אז וכן כתבו המקובלים ועי' בראשית ל"ז כ"א וישמע ראובן וע"כ דגם יעקב אבינו קיים כן שלא דיבר בשעת מעשה רק קודם כי היו נזהרים גם בדקדוקי מצות, עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ו והנה בחלקת מחוקק סי' ס"ג סק"ז פירש הטעם של ברכת בתולים לאח"כ דשמא לא שמרה חוק בטהרה עי' מ"ש שם אות כ"ג אמנם ביעקב אע"הש שהתורה העידה עליו שהיה ראשית אונו בטח זיוגו לו לפי מעשיו כי לא ינוח שבט הרשע על גודל הצדיקים ע"כ בידך קודם המעשה וירא יעקב שמא תספר עמו רחל ובשעת ברכה יכניס לבן את לאה למטתו כאשר היה באמת לפיכך נתחכם ומסר סימנים לדחל בכדי שיהיה בדעת לבן שיעקב לא יספר עמה כלל כיון שמסר סימנים וא"כ מסתמא יצוה לבן לרחל שתמסור הסימנים ללאה ובאמת יספר עמה קודם ויודע לו שהיא לאה מחמת טב"ע דקלא אבל לבן היה רמאי גדול והבין בשכלו גם זאת הכוונה וצוה לרחל שתדבר עמו קודם ובעת ברכתו הכניס ללאה ואז אח"כ לא היה מספר עמה ע"כ מחמת שלא היה לו שוב טב"ע דקלא לא ידע שהיא לאה:

ד

(קושיות בתוס' חולין י"א. בהמה אינה יכולה

להתעבר באמבטי. פרפרת בפסחים מ"ט קושיא

בחולין שם דאמאי הזכיר ממכה אמו ובהתירוץ יתישב

הקושיות בתוס'. עוד תירוץ ע"ז עוד ישובים בענין בת

כהן שזינתה.) והנה במ"ש באות הקודם דברי התוס' חולין י"א ד"ה כגון ראיתי מקשים דסוף סוף ניחוש שמא באמבטי עיברה [עי' חגיגה ט"ו ותוס' יבמות י"ב ב' ד"ה דאפילו וזה דלא כמ"ש המל"מ הל' אישות פט"ו הי"ד ובפי"ז מהל' א"ב דא"א שתלד ולד קיימא מאמבטי לפי ההלכה וצ"ע. ואגב אזכיר דלכ"ע הדין נותן דבהמה אינה יכולה להתעבר באמבטי בשום אופן דאל"כ מה מקשה תוס' פסחים כ"ו ע"ב ד"ה עלה מפרה מעוברת עי"ש, ועפ"ז י"ל פרפרת אחת במ"ד בפסחים מ"ט ע"ב ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה ועי' צל"ח מ"ש בזה ולפעד"נ ע"פ מ"ש הט"ז סי' קצ"ד סק"ז דאסורה לשכוב אסדינים של אחר ובת ע"ה שאינה יודעת מזה דסבורה שלא תתעבר מזה הוי דומיא דבהמה שאינה מתעברת בכה"ג] ולפע"ד עוד קשה דניחוש שמא טעתה שהוא בעלה כנ"ל באות הקודם או שמותר לזנות עי' אה"ע סי' קע"ח ס"ג או שנאנסה ויש לה חזקת צדקת ואפ"ה אינו בנו וכה"ג אמרו לענין שלומית בת דברי עי' ס' שמחת הרגל ע"פ ושם שני בני' מחלון וכליון אך שי"ל כוונת התוס' בדרך זה דקושיתם דיש לדקדק בגמ' שם דהיה די לאמור אתיא ממכה אביו ולמה הזכיר אמו ועי' בכור שור קדושין פ' מ"ש בזה, והנלפע"ד דע"כ כוונת הגמ' למילף גם ממכה אמו דביבמות כ"ב משני דמה שממזר חייב שמכה אביו כשעשה תשובה דהוי עושה מעשה עמך וזה שמקשה דלא יתחייב גם על אמו דשמא הוא ממזר והיא לא עשתה תשובה שהרי אינה פורשת מלשמש עם זה הבעל [שנקרא אביו] שנאסרה עליו [וגם לר"י דסומא פטור מכל המצות מ"מ א"א לומר דהפסוק מיירי רק כשהאב סומא וגם בזה צ"ע וכנ"ל] וזהו ממכה אביו ואמו פי' שגם אביו עם אמו אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא וע"ז מקשה התוס' דאין ראיה דנעמידנה על חזקת צדקת ואפילו אם זינתה מ"מ הי' בטעות שהוא בעלה או דסברה שמותר לזנות או שמא באמבטי עיברה ושפיר הוי עושה מעשה עמך אבל לא מטעם רוב ועי' שעה"מ פ"ט מהל' ט"מ הי"ב ואכמ"ל. ועוד י"ל דנקיט אמו דהגמ' רצה להוכיח דאזלינן בתר רובא אף היכא שיש שני מיני רגלים לדבר נגד הרוב [וכמ"ש בשבו"י ח"ב סי' ב' לענין כהן שיצא בנו לתרבות רעה אם הדין שלא לנהוג בו כבוד] שי"ל שאיתרע חזקת הרוב בעילות כמ"ד מדחציף כולי האי [ונעלם ממנו מ"ש בתשו' מהר"י מברונא סי' כ"ו עי"ש] וחילק בשבו"י בין בן לבת מטעם כי תלה הזכרים בנקיבות ועי' פמ"ג או"ח א"א קכ"ח ס"ק ס"ב וא"כ ממכה אביו לבד אין ראיה דאזלינן בתר רובא רק אף דאיתרע קצת הרוב בעילות ובמכה אמו שי"ל שאיתרע חזקת כשרות האם מסברא שגם היא אינה עושת מעשה עמך לזה קמ"ל במכה אמו שבזה אף שמוכח קצת שהיא אינה עושת מעשה עמך ואפ"ה אזלינן בתר רובא וקטלינן ועי' שו"ת בן יהודה סי' ד' וסי' י"א. ואגב שכתבתי מענין בת כהן אציג מה דמרגלא בפומיהו דת"ח לישב הקושיא דבתוס', חולין שם ד"ה ליחוש כתבו דרק אם בלא כן לא הי' חייב מיתה כלל אזלינן בתר דובא אבל ממיתה קלה לחמורה לא אזלינן בת"ר והקשו מבת כהן נשואה שזינתה בשריפה ואמאי דלמא זינתה אמה מישראל ומגיע לה רק חנק ומתרצים כיון דנשאה בחזקת כהנת ואם נאמר דלאו אביה הוא הקדושין לאו כלום והיא פנויה ואין מגיע לה כלל מיתה ובכה"ג אזלינן בתר רובא או דמיירי שקיבל אביה קדושיה ואם לאו אביה הוא הקדושין לאו כלום. ושוב ראיתי שכתוב זאת על ספר שו"ת להג' מוה' צבי הירש מהלברשטאט בדרוש לש"ת:

ה

(ישוב לשש קושיות בביצה ט"ז בהאי סמיא דלא הניח ע"ת. ביאור בדברי רש"י שם שאין דעתי על המזידים הפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים.)

על פי ראית השם אריה הנ"ל באות ג' דסומא מחויב במצות מקדושין ס"ו ממעשה דב דמר שמואל נ"ל פרפרת אחת דבקובץ יגדיל תורה הנדפס באדעסי מחדש בסי' א' מורה א' קיבץ השש קושיות בסוגיא דביצה ט"ז בהאי סמיא דלא הניח ע"ת עי"ש, א' הא לעיל ט"ו אמרינן דמי שהי' לו להניח ולא הניח פושע הוא ולא חילק בין פ"א לב"פ וכאן לא קראו פושע עד פ"ב. ב' למה פירש"י על לשנה הבאה דר"ה היה ולא על פ"א. ג' למה היה עצב בפ"ב הלא הודיעו שמואל סמוך אדידי בפ"א. ד' למה באמת פסק בסכינא חריפא לדידך אסור ולכ"ע שרי ואי דשנה בשכחה דלמא גם בכ"ע יש ששנו בשכחה ור"י בר אידי לא חילק בין פ"א לפ"ב. ה' למה לא נאמר זכין לאדם שלא בפניו ולכתחילה יזכה החכם לכל. ו' קושית הט"ז או"ח תקכ"ז סק"ט ועי' מ"ש המפרשים בזה ועי' ח"צ סי' ק"ל ובשו"ת בית שלמה, ח"א סי' ר' בהג"ה מבהמ"ח וגם בחידושי כתבתי בזה, רק ע"פ הנ"ל נלפע"ד דהוא הוא אותו סמיא מקדושין ס"ו כנ"ל שסידר ג"כ לפני מר שמואל ועל עיקר הדבר שאל ממר שמואל דלא הניח עירוב ודלמא הלכה כר"י דסומא פטור מכל המצות והשיב לו מר שמואל סמוך אדידי פי' אכל מילי הן דמחויב אתה במצות [שוב ראיתי בכסא דהרסנא שהרגיש קצת מזה] כי כבר אמרתי לך זיל אפקא דמינה מוכח כן וכן סמוך אדידי על ערובי כשלא הנחת לשנה חזיה דהוי עציב כי חזר בו קודם יו"ט מלסמוך עליו במה שמחייבו במצות כי סבר דהלכה כר"י וכנ"ל באות א' הסברא דגם מדרבנן פטור וכמ"ש שם דלא קשה דא"כ הוי כעכו"ם דיש חילוק בשכר והוא אמר לא הן ולא שכרן ואף לשיטת התוס' הנ"ל שם דס"ל דעכ"פ מדרבנן מיחייב אף לר"י מ"מ היה סובר דזה במצוה דאורייתא לא בעירוב שהוא גופא רק מדרבנן אפשר שפטור לגמרי [ועי' מ"ש לעיל אות ב' לענין קטן יש דיעה דאיסור דרבנן מותר למספי ליה] דלא כתוס' מגילה י"ט ב' דאף תרי דרבנן מוציא חד דרבנן ועי' מלוא הרועים ערך סומא אות ז' ואכמ"ל, ע"כ אמר לו לדידך אסור אף שתחזור בך ביו"ט מדעציבת מ"מ אסור, ו עי' פירש"י שאין דעתי על המזידין הפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים פי' דפליגו על ר"י וסוברים דמחויב אתה במצות או י"ל שאין חרדים לדברי חכמים במצוה שהוא רק מדברי חכמים לא מד"ת ואף מדרבנן סובר אתה דפטור ממצות ולא הן ולא שכרן א"כ לא רצית לזכות בערובי קודם יו"ט וגם דעתי עליך לא מהני ואין מועיל עתה חזרה ועי' גיטין ס"ג רש"י ד"ה אלא השתא ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ט"ו ואכמ"ל. ועתה קושיא א"ג"ד מיושבים דלפיכך קראו כאן פושע מטעם שהלך אחר דעתו לפטור ממצות ואף אחר שאמר לו שמואל בפ"א וא"כ איך יזכנו מר שמואל בעירובו היכא דגלי דעתו שאינו רוצה בהזכות כי רוח אחרת בקרבו ובאמת בשכחה אין נ"מ בין פ"א לב"פ ואף ביו"ט סמוכים וכן קושיא ה' ו' ניחא דבאמת אם היה החכם נתכוין להוציא גם להמזיד לסמוך עליו מהני שפיר אך כדי שלא תשתכח תורת עירוב תקנו הן שיעשה כל א' עירוב ולא יסמוך לכתחילה והן שהחכם לא יהיה דעתו עליהם ולפיכך ממילא המזיד פושע הוא ואינו יוצא בו. ועפ"ז לא יהיה מחלוקת כלל בין רש"י ורשב"א להרא"ש וטור ואף שב"י וט"ז לא פירשו כן הנלפע"ד כתבתי ואתה תבחר ותקרב, וכן קושיא ב' ג"כ לק"מ כי בכתובות קי"ב ע"א רש"י ד"ה לשנה לסוף שנה פי' מיום ליום ועי' ב"ב ל"ט ע"ב רשב"ם ד"ה לשנה כן גם כאן הפי' כן ואם בפ"ב ר"ה היה שאינו יכול להתנות ע"כ גם בפ"א ר"ה היה והא דכתב על פ"ב כן דרכו לפעמים לנטור עד סוף עי' גיטין ע"ז ד"ה קמא שבחא פי' דלא נימא כלעיל דפי' שבת שבוע ולא פי' כן על בתר שבתא מה"ט דנטר עד סוף וכה"ג בכ"ד והכל ניחא ואכמ"ל:

ו

וי"ל דקודם שניתנה התורה אף שקיימוה סברי דהלכה כר"י דסומא פטור ממצות לבד מהשבע מצות ישוב במד"ר פ' תולדות מצוי יצחק לעשו. ביאור מר ברש"י חולין נ"ד. ישוב לקושית החת"ס ויתר הקושיות חקירה מדוע לא נאסר בב"ח שנתבשל לעכו"ם מחמת אמ"ה, וכן בביצה שיש בה טפת דם ל"ק מטעימת קפילא די"ל מטעם חזקה. ישוב לקושית הכו"פ בסי' צ"ב. והקושיא שיש בגמ'. וקושיות התוס' שם. עוד ישוב לקושית התוס' וישוב לקושית הכו"פ. ביאור בתקוני זוהר בדרך הדרוש דאליהו ורש"י ור"י לשיטתם)

וראיתי שי"ל דבר חדש דאף שלהלכה קימ"ל דסומא מחויב בכל המצות כנ"ל באות א' מ"מ זהו רק לאחר מתן תורה משא"כ קודם שניתנה התורה אף שקיימו האבות והשבטים כל המצות ודקדוקם עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ו מ"מ אז י"ל שלהלכה סברי כר"י דסומא פטור לגמרי לבד הז' מצות שי"ל להיפוך דגם לר"י הסומא חייב וכמ"ש לעיל אות ג' דאם היה דינם כב"נ [עי' פרשת דרכים דרוש י"א ועי' זוה"ק בהר דף ק"ח ובמצרף לחכמה דף מ"א ואכמ"ל], כ"ש שלר"י מחויב הסומא ובפרט שלענין זה הלכה כחכמים:

ועל פי זה י"ל מ"ש המד"ר פ' תולדות ע"פ ועתה שא נא כליך שחוז מאני זינך שלא תאכילני נבילות וטריפות וראיתי מקשים דאמאי לא ציוהו משאר איסורין וביחוד לענין המליחה אם נאמר דהוי ד"ח [ועי' מ"ש באוהל ים המלח אות ה'] או מענין בב"ח שאינו נוגע בענין שחיטה, אך דבשאר מצות כיון דיצחק אבינו ע"ה אז היה סומא היה פטור מהם לגמרי ע"פ סברתם אז דהלכה כר"י כנ"ל אך מה שהזהירו בשחיטה י"ל כיון דבהז' מצות מחויב והנה קימ"ל ביו"ד סי' כ"ז דבנתנבלה בשחיטה אסורים הב"מ לעכו"ם עי' מה שכתבתי באוהל ברכות והודאו"ת מ"ד, והנה רש"י בחולין ל"ג בהך דאין מזמנים עכו"ם על ב"מ פי' משום ריאה ועי' במפרשים שם שהקשו מ"ש ריאה דנקיט ולפעד"נ בפשיטות דקמ"ל דגם ריאה בכלל ב"מ אף בלשון אמוראים עי' רש"י נ"ד שם ד"ה עד אטמא ובתוס' ד"ה אלימא ועוד י"ל דהריאה דבר חשוב כמ"ד שם מ"ט למה נקרא שמה ריאה שמאירה את העינים ושייך לשון זימון [ועי' ש"ך יו"ד סי' ש"ו סק"ז. שוב ראיתי בשו"ת שם אריה יו"ד סי' א' שהרגיש בזה אך מ"ש דריאה אין בכלל אוכליהון לאו בר אינש הם צ"ע דבמעילה כ' משמע בהיפוך ועי' נדרים נ"ד ואפשר כמ"ש בקצוה"ח סי' רל"ב דתליא במנהג המדינות עי"ש ואכמ"ל] וה"נ י"ל שיצחק רצה לאכול הריאה שמאירה עינים וזה לרפואתו לכן צוהו בשחיטה שלא יהיה נכשל באמ"ה עבור הריאה שבזה להלכה גם לר"י מצווה וכ"ש לרבנן. ועפ"ז י"ל קושית התשו' חת"ס יו"ד סי' ט"ו דממ"נ אם נחשד עשו בעיניו שיאכל נבילה בלי בדיקת סכין איך האמין לו ואי לא מדוע צריך להזהירו בדבר הידוע להם ובזה ניחא ע"פ מ"ד בחולין ג' דחותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול וה"נ צוהו שישחוט ואח"כ יתן לו מן הריאה ובזה גם עשו מוזהר מדינא לא מצד חומרא, ולא קשה ג"כ קושיות הנ"ל ממליחה ובב"ח ע"פ מ"ש בחת"ס שם דיצחק רצה לאכול צלי וכן משמע מרש"י בפי' התורה דגדיי עזים זכר לפסח ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת נ"א ופסח אינו נאכל אלא צלי וצלי א"צ מליחה אף לפסח וכן לענין בב"ח יש דעות רבוותא דצלי אינו אסור רק מדרבנן ואכמ"ל. ולפיכך נכון מה שלא צוהו מהם:

ואגב ראיתי להעיר במלתא חדתא דמדוע לא נאמר דבב"ח שנתבשל יחדיו יהיה אסור גם לב"נ מטעם אמ"ה דהתורה לא התירה רק חלב לבדה עי' בכורות ו', ועי' תשו' חת"ס יו"ד סי' ע"ג דכל עיקר שחלב מותר לב"נ הוא מטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וקודם מתן תורה באמת היה אסור להם ועי' מ"ש באות שלאחר זה, ועכ"פ לשיטת האוסרים המימי חלב מה"ט דרק החלב כמו שהוא התירה התורה עי' יו"ד סי' פ"א וה"נ נימא כן [ועפ"ז קשה ג"כ מביצה שיש בה טיפת דם יאסר לב"נ ועי' חת"ס סי' י"ט שהרגיש בכה"ג ועי' יו"ד סי' ס"ו סס"ד ויזרקם הרי דגם לב"נ יש חשש ועי' ש"ך סי' נ"ה ס"ק י"ג ולהשליכו עי"ש. ועי' בית מאיר סי' ס"ו שם ואכמ"ל] ולא קשה ממ"ד בחולין דף צ"ז דקדירה של בשר שבישל בה חלב בנ"ט ואמר רבא מריש הוי אמינא מאן טעים ליה והשתא דאר"י סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ עי' ביו"ד רס"י צ"ב הרי דאין איסור לעכו"ם, די"ל דאף שהטעימה הוא אכילה ממש כדי להבחין אם יש בו טעם כמ"ש הפמ"ג בריש סי' צ"ח מ"מ לפמ"ש הנו"ב סי' נ"ז ובשו"ת ברית אברהם סי' ל"ב דהא דלא מוקמינן התבשיל בחזקת היתר לומר שאין בו טעם משום דאיכא לברורי ע"י קפילא עי"ש ולישראל מחמרינן וא"כ מדינא מותר משום חזקה וא"כ אין לומר לאסור לעכו"ם משום אמ"ה דא"כ שוב אי אפשר לברודי ומותר בלא"ה משום חזקה והא דנותנים לטעום לקפילא הוא לחומרא בעלמא ונגד איסור אמ"ה לעכו"ם סמכינן על החזקה דא"א בלא"ה אם נאסר לו לטעום [ועפ"ז י"ל מ"ד ברסי' צ"ח ביו"ד בט"ז וש"ך חלב בציירי מדכתיב איסור וקשה דשמא מיירי בחלב נבילה וטריפה אך דא"כ אמאי מותר העכו"ם לטעום דהרי כבר נקרא עליו שם איסור וזה אסור גם לב"נ משום דלא אישתרי לגבי ישראל ובדאיתחזק איסורא שוב אסור גם לעכו"ם לטעום]. הן אמת שיש קצת לפקפק דחזקה מטעם רובא ובב"נ לא אזלינן בתר רובא עי' פמ"ג סי' ס"ב שנסתפק בזה וראיתי באחרונים שהוכיחו דגם בב"נ הוא הדין. ובזה יתישב מ"ש בכו"פ סי' צ"ב דאמאי בכזית בשר בתוך יורה של חלב הבשר אסור ולמה לא יהיה מהני גם לדידיה אם טעם קפילא ואומר שאין בו טעם חלב ועי' פמ"ג משבצות סק"א שכתב דלא מהימן הקפילא בזה דודאי יש בו טעם [וצ"ע ממ"ש בעצמו במשבצות צ"א סק"ז עי"ש] ועפ"ז קשה לי דאם חד קפילא טעם הבשר וגם החלב ואם לא תאמין לו על הבשר א"כ לא מהימן ג"כ על החלב כיון דחזינן דמשקר אך שי"ל דלכאורה קשה בגמ' שם דאם לא ידע רבא מקודם מן קפילא מה הוי קשיא ליה דהרי א"א לברורי ושפיר מותר לטעום בעצמו מטעם חזקה. אך הנלפע"ד דהיה קשה לו מריש שהיה סבר דסומא פטור מכל המצות כר"י הנ"ל באותות הקודמין והיה צריכים ליתן לטעום לסומא וכמו בב"ק פ"ז רב יוסף היה סבר מריש דהלכה כר"י וכן כאן בדף הקודם דאמר מריש אמינא סימנא עדיף והכי לא ידע מהסברא דא"כ סומא איך מותר באשתו אך דהיה סבר דאין ראיה מזה יען כי הלכה כר"י ופטור לגמרי אך אח"כ נתחדש להם דהלכה כרבנן ואפילו לר"י מ"מ י"ל דבז' מצות מחויב כנ"ל. והנה בסומא י"ל ג' סברות דהוי כאי אפשר לברורי א' מטעם דסומא לא שכיחא וכמ"ש לעיל אות ב'. ב' דאפשר הסומא לא יבחין הטעם כמ"ד חז"ל דסומין אין שבעים. ג' י"ל כיון שיש בזה חשש אמ"ה אפשר אסור לטעום דבזה הוי כישראל לזאת לא ידע הדין אם להעמיד על חזקת היתר דמאן טעים לה או לא עד שנודע לו דבאמת הלכה כחכמים דסומא מחויב במצות ואפ"ה אין מעמידין על חזקת היתר דאפשר לברורי ע"י קפילא.

והנה התוס' שם הקשה דאמאי לא הוי קשיא ליה על הך דטיפת חלב שנפלה בנ"ט מאן טעים לה עי"ש ועי' דברי שאול ויוסף דעת סי' ס"א מ"ש בזה. ולפעד"נ די"ל דהתם יותר מסתבר להעמיד על הקפילא דחזקת היתר עדיפא הוא דטיפה א' בודאי לא יורגש הטעם בחתיכה ולפיכך מותר העכו"ם לטעום בלא חשש שמא יטעם אמ"ה משא"כ בקדירה שע"פ הרוב ככולו אין בה ס' נגד גוף הכלי א"כ חזקה כזאת לא הי' עדיף ליה ואפ"ה מסיק דגם בזה סמכינן אקפילא [עי' באר הגולה יו"ד סי' צ"ג ופמ"ג שם] ומותר העכו"ם לטעום ועפ"ז ניחא קושית הכו"פ הנ"ל דבגוף החתיכה נהי דאם טעם העכו"ם סמכינן עליה מ"מ לכתחילה אסור לטעום דאיתרע החזקה. ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש בתוס' שם דאמאי לא היה קשה לו הך דיין במים בנו"ט דמעיקרא דהוי ס"ד דסומא פטור וחשש השלישי הנ"ל אין כאן אפשר דסבר שיטעמנו סומא. עוד י"ל דלרבותא הוי קשיא ליה בב"ח ע"פ מ"ש הט"ז בסי' קכ"ז סק"ו וביותר בשב שמעתתא שמעתא ג' פ' ז' דכל שאין האיסור בגופו רק בתערובות לא שייך לאוקמיה בחזקת היתר כיון דגם אחר שנפל האיסור אין ההיתר נאסר אלא שהאיסור שבתוכו אסור כמקודם עי' ס' חוקת הפסח סי' תס"ז סק"ט וא"כ עפ"ז בב"ח דהוי איסור מגופו עי' ט"ז וש"ך סי' צ"ב. סעיף ד' שפיר הוי אמינא לאוקמיה אחזקה לזה קמ"ל משום דאיכא לברורי צריך טעימה ומאן טעים לה וכו' אבל ביין במים לא הו"א כלל להעמיד על חזקה ובזה ודאי דצריך טעימה ואכמ"ל] ועפ"ז י"ל ג"כ קושית הכו"פ דלדעת הסוברים דבב"ח דרבנן לא אמרינן נ"נ א"כ מה פריך הש"ס חלב נבילה הוא ומשני כשקדם וסלקו נוקמיה כשלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי דאסור רק מדרבנן לפיכך החלב מותר דלא נ"נ, ולפמ"ש ניחא דא"א לומר כן דא"כ למה אמר רב הבשר אסור בסתם ולא סמכינן אקפילא משום דלכתחילה אסור לתנו לו משום אמ"ה דהלא מה"ת מותר האמ"ה דהוי דמי כלא נתבשל כלל עם החלב ושוב מותר העכו"ם לטעום אלא ע"כ דמיירי בבשר בחלב דאורייתא ואכמ"ל:

ובדרך הדרוש י"ל ע"פ מה דבמנחות מ"ג מחייב ר"ש כסות סומא בציצית אלמא דסובר כחכמים דסומא מחויב בכל המצות עי' מלוא הרועים ערך סומא אות ו' וכפי הנ"ל באות ב' דגם אליהו סובר כן נבין קצת בדרך הנגלה מה שבתקוני זוהר תקונא ארביסר קם ר"ש ואמר אליהו נחית הכא ואנהיר עינייהו דאלין סבין דלא יתון למיכל בשר בחלב ובזוהר הקדוש משפטים דף קכ"ה נאמר זאת לר' יהודה, כי לר"י אם סומא פטור ממצות וכפי שמשמע שם דבב"ח נאסר רק לזדעא קדישא לא לב"נ וא"כ לדידיה סומא מותר לאכול בב"ח ור"ש ואליהו ס"ל דחייב במצות כנ"ל לזאת א"ל ואנהיר עינייהו להרים מכשול הזה שלשיטתם לא יתון למיכל [הסומא] בב"ח ושייך קצת הלשון ואנהיר עינייהו כי במה שיראו האוכל בב"ח אף שהם צדיקים מ"מ יש בידם מזה איזה שמץ לדוגמא עי' בני יששכר חודש תשרי מאמר ד' אות ו' מ"ש בשם הבעש"ט זצ"ל ואיתא בספרים עפ"ז פי' המשנה כל הנגעים אדם רואה חוץ. מנגעי עצמו פי' במה שאדם הצדיק רואה איזה נגע עבירה חוץ ע"כ מנגעי עצמו איזה שמץ מנהו והראוהו מן השמים בכדי שיפשפש במעשיו ואכמ"ל]:

ז

(נ"מ אם שייך איסור בב"ח בנבילה. ישוב דיצחק באמת צוהו מבב"ח. עוד י"ל דלא צוהו דחיה בחלב מותר מה"ת. אם ס"ס בדרבנן צריך לברורי ביאור המדרש שלא תאכילני גזילות. עוד פי' בזה וחקירה לענין גזל עכו"ם ממה שאברהם אכל חלב י"ל דיצא מכלל ב"נ. יש לדחות הראיה די"ל דהיה מב"פ. בזה יתישבו עוד כמה דברים. טעם למנהג לרשום כלי חלב. פי' במדרש תהלים.)

ובהיותי בזה אזכיר מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ל"ט לענין אם יש איסור נוסף על נבילה מצד בב"ח וה"נ יהיה נ"מ מזה לב"נ אם שייך איסור בב"ח בנבילה יהיה אסור לדידיה לאכול מצד אמ"ה מה"ת, אך בטמאה בחלב שהערתי שם מדוע לא כתבו הב"ח ודרישה שיהיה נ"מ אם שייך האיסור בב"ח בזה מדרבנן עי"ש זה לא יוקשה דיהיה גם נ"מ לב"נ, דהם לא כתבו רק לישב דברי הטור שסיים אינו אלא מדרבנן וי"ל דאיסור דרבנן רק על ישראל נאמר לא על ב"נ ועי' ט"ז יו"ד סי' פ"ז סק"ב וא"כ עפ"ז אכתי ישאר הצ"ע דמדוע לא צוה יצחק לעשו מאיסור בב"ח שאסור גם לסומא כמו בנתנבלה בשחיטה לענין האיסור הב"מ מטעם אמ"ה אף לסומא כנכתב באות הקודם ותירוץ הנ"ל שם מטעם שהיה צלי לא הונח לי עדיין כי מלבד שרבו הדיעות דאסור מה"ת עוד הלא גם במידי דרבנן בכל הדקדוקים היו האבות נזהרים עי' מ"ש באוהל הנ"ל אות י"ז ואות מ"ו ובפרט לפי התרגום יונתן בפ' חולדות ועביד לי תבשילא נראה דהיה בבישול דיש איסור בב"ח מה"ת ומדוע לא צוהו מזה. ובאמת רציתי לפרש הך דשלא תאכילני נבילות וטריפות שתיבת וטריפות לכאורה למותר [וכן הקשה היפ"ת דטריפות מאן דכר שמיה בשחיטה פסולה ורש"י ז"ל באמת השמיטו, ומזה י"ל ראיה לדברי התוס' המובא באוהל הנ"ל אות מ"ד דנקיט נבילה אגב טריפה כמו דהכא נקיט טריפה אגב נבילה ועי' מ"ש לקמן אות ח'] אלא דה"ק שלא תהיה נבילה ואז לא תחשוש גם לאיסור טריפות מצד בב"ח כי באמת זה אסור אף בהנאה עי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז', ובפרט שי"ל דיש בבשר בחלב איסור מוסף גם לסומא מצד אמ"ה כנ"ל. אך י"ל בפשיטות דמאיסור בב"ח לא היה צריך להזהירו כמ"ש במד"ר שם פרשה ס"ז דעשו צד צבאים ליצחק וכן יורה לשון ציד על חיות כמ"ש איש כי יצוד ציד חיה ולא קשה דלקרבן פסח צריך גדי או שה דאפשר קודם מתן תורה אזלי בתר טעמא לרמז וטעם הצבי כטעם הגדי עי' רש"י שם ע"פ כאשר אהב [ולא קשה ג"כ דמדוע לא צוהו מאיסור חלב בציירי שלא יערב בתבשילו דעי' כתובות קי"ב דצבי כחוש הוא ועי' ש"ך יו"ד רסי' צ"ח דחלב עם בשר כחוש אין טעמן שוה וא"כ ירגיש יצחק בטעמא ומירתת עשו מזה, וע"כ מה"ט לא חשש ג"כ שמא יבשל בחלב בקמץ דחלב הוי אינו מינו ובפרט שהוא שמן עי' כתובות שם א"כ ידגיש יצחק בטעמא] והנה בחיה עם חלב אסור רק מדרבנן ואף שכתבתי דגם בדרבנן היו נזהרים מ"מ הלא ליצחק אבינו היו מותרים כל האיסורים דאז הלכה כר"י עי' מ"ש באות הקודם ורק מצד אמ"ה שהתורה לא התירה כשנתבשל עם בשר משא"כ עם בשר חיה מה"ח דומה ללא נתבשל כלל ושוב מותר האיסור מאמ"ה ונשאר רק איסור בב"ח ולדידיה הותר אף האסור מה"ת וכ"ש הדרבנן, וסברא כזאת כתבתי באות הקודם ובפרט כשנצרף הסניף מצלי דיש דיעות דהוי דרבנן עכ"פ והוי ב' דרבנן דקיל עי' ט"ז סי' צ' ס"ק י"ב ואף דיש לפקפק ע"ז כמבואר באחרונים מ"מ כאן י"ל דשמא מעצמו לא יערב בב"ח ולא גרע מס"ס בדרבנן שא"צ לברורי עי' נוב"י סי' מ"ג ונ"ז ובפרט כי ספק אחד לעולם לא יתברר כי שמא יעבור על הזהרתו ובזה א"צ לברורי כידוע ועי' דברי שאול ויוסף דעת סי' ע' ומ"ש באוהל הנ"ל אות ל"ח. ואף שי"ל דיכול לברורי ע"י שיתן לו לטעום כנ"ל ובב"ח גם עשו מצווה עפ"ז מ"מ אין זה בירור גמור דשמא יעבור ע"ז ובפרט ע"פ סתימות הפוסקים דיותר מסתבר שאין איסור בב"ח לב"נ כלל ועי' כו"פ סי' פ"א סק"ז דאף האוסרים מימי חלב אין לאסור לב"נ ואף לפי הס"ד דחלב אסור משום אמ"ה אין לאסור לב"נ והטעם דחלב הוי כצירן ורוטבן דילפינן מהטמאים ופסוק זה נאמר לאחר מ"ת ולא לב"נ. ועי' מ"ש ידידי הרה"ג במנחת משה יו"ד סי' א' ועי' נוב"י מה"ת סי' ל"ג ושו"ת בית אברהם סי' י"ח י"ט ואכמ"ל:

ועל פי הנ"ל י"ל דברי המד"ר שם שא נא כליך שלא תאכילני נו"ט סב מאני זינך שלא תאכילני גזילות וחמסים וחכמים גדולים עמדו על מבוכה זו דמה ענין זה לזה וגם איך יעלה על דעתו שיאכילהו גזילות. ובפשיטות י"ל ע"פ מ"ד ביומא פ"ג דאחזיה בולמוס לר"י קפחיה לרועה אכליה לרפתא לזה אמר כשכהתה עיניו מראות אל תאמר כי אחזחני בולמוס שמותר אתה להאכילני גזילות כמו שקפחיה לרועה רק הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואף אם לא תאכילני לא ידעתי אם אמות מזה היום לזאת ועתה שא נא כליך שלא תאכילני גזילות וכן מה ענין לנבילות ג"כ יתפרש בדרך הזה עי"ש:

ועוד י"ל דהנה במס' ב"ק ל"ח מצינו פלוגתא דר' אבוהו ור' יוסף בפסוק ויתר גוים עי' באומר השכחה דלר"א [אותן האומות שהיו בזמן הנביא] התיר ממונם לישראל ולר"י התיר המצות ומקשה א"כ חוטא נשכר ומתרץ דמקבלים שכר רק כאינו מצוה ועוד שם דף פ"ז מספקא ליה לר"י אם גדול המצוה או גדול השאינו מצוה ע"כ אמר יצחק אבינו מדהזהרתיך כ"כ שלא תאכילני נו"ט אל תאמר משום דגדול כשאינו מצוה כדס"ד דר"י [וה"נ אני שאיני מצווה באיסורין כשאני מקיים אני גדול יותר ולפיכך הזהרתיך] ותקשה א"כ חוטא נשכר אלא ע"כ דהלכה כר' אבוהו דויתר ממונם וא"כ מותר אתה להאכילני גזילות ע"כ הנני מזהירך שלא תאכילני גזילות כי מה שהזהרתיך שלא תאכילני נבילות הוא מטעם אחר שלא תטעה דסומא פטור כר"י אך תדע דאף לדידיה בז' מצות מחויב ובנתנבלה השחיטה אסור הב"מ לו ובזה אני מצווה ובאמת גדול המצוה ועפ"ז שוב גזל עכו"ם אסור כר"י, ואף לר' אבוהו י"ל דרק הפקעת הלואתו היה מותר אבל הגזל אסור עי"ש במהרש"א ואכמ"ל וגם זה לא הותר רק לישראל משא"כ אם הסומא דינו כב"נ כנ"ל ולר' אבוהו לא הותר להם המצות א"כ שוב אסור בגזל לדידיה לכ"ע. עוד י"ל דאפילו אם גזל הותר לי מ"מ לא מקרי לכם עי' מג"א סי' תרל"ו סק"ג דאפילו למ"ד גזל עכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם והכא כיון שרצה לקיים מצות קרבן פסח כנ"ל וכתיב משכו וקחו לכם א"כ אינו יוצא בזה ועי' נוב"י מה"ת אה"ע סי' ע"ז ואכמ"ל ולזאת צוהו שלא תאכילני גזילות.

והנה גם אם ישחיז סכינו כראוי לא הותר לו הב"מ לראב"י בחולין ל"ג רק לר' יצחק ב"א דקימ"ל שם כוותיה משום מא"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכיון דמותר לעכו"ם ה"נ מותר לסומא, והנה באוהל ברכות והודאו"ת מ"ו הערתי בכה"ג דהרי אז לא היה ישראל עדיין ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"ג. אך י"ל דממה שאברהם אבינו ע"ה אכל חלב כמ"ש ויקח חמאה וחלב נשמע דהיה דינו כישראל גמור אף קודם מתן תורה עי' שפתי דעת סי' פ"א ס"ק י"ב ותשו' חת"ס חיו"ד סי' ע"ג [וי"ל ע"פ מ"ש האחרונים לענין חלב בת פקועה שיש לספק אם יש בה דין בב"ח לאסור עי' שעה"מ הלכות אסורי מזבח פ"ג הי"א ונוב"י חיו"ד מה"ת סי' ל"ו ופתחי תשובה סי' פ"ז ס"ק י"ד ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו' ואכמ"ל וי"ל דחלב שאכל אברהם היה מב"פ שאין בה איסור אמ"ה, ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ל"א דמדוע נתן הבן בקר לשחוט לישמעאל הלא מצוה בו יותר עי"ש, גם צ"ע מ"ש רש"י לחנכו במצות דחינוך שייך רק בדרבנן והלא אז היה בן יג"ש ומחויב כאברהם בעצמו, ועוד צ"ע ע"פ מ"ש בהלכות א"י דזקן בן פ' ונער קודם י"ח לא ישחוט עי' מ"ש באוהלי שם אות נ"א א"כ איך שחט ישמעאל, אך י"ל דהיה ב"פ ועי' שמ"ח סי' י"ג ס"ג דחומרות שאינם מעיקר הדין אין להחמיר בו וכדי להורות הדין נתן לישמעאל שישחוט ושייך חינוך בגוף המצוה מדרבנן ועדיף בעיניו שישחוט פחות מבן י"ח שנה יותר מבן ק' דהפחות מבן י"ח עכ"פ אתי לכלל חיוב עי' מ"ש שם אות ט', או י"ל ע"פ מ"ש בילקוט הראוביני דבן הבקר היה ע"י ס' יצירה ולהשל"ה לא גרע מב"פ ואכמ"ל. ועי' סנהדרין נ"ט ובחי' לר' יונה שם דלמא הוצרך להיות מצווה אדם על אמ"ה אחר דהיה אסור בבשר אף בשחיטה וי"ל דבזרק סכין לנעוץ בכותל ושחטה מותר לאכול ועי' פתיחה לס' ערוגות הבושם אות ב' ובאמת י"ל דלאדם לא נאסר רק להמית בהמה ולאכול אבל הנפרש לא היה באיסור עי' פי' יונתן על תרגום יונתן ריש פ' וירא וא"כ כ"ש חלב שהיה מותר להם. ועי' מ"ש לעיל. ואגב י"ל קצת טעם למנהג לתרוץ כלי חלב דוקא עי' יו"ד ססי' פ"ט דבימי אדם הראשון אכלו רק חלב ואח"כ כשניתר להם בשר חרצו כלים הישנים שלא לקלקל החדשים] ויעקב אבינו קיים ג"כ כל התורה כאברהם ועי' פר"ד התרוצים לענין הב' אחיות ועבור יעקב הותר ליצחק הב"מ מכשירה ועפ"ז י"ל פי' המדרש תהלים ק"ה. כי ביצחק יקרא לך זרע כל מי שהוא בשם יצחק עולמית הרי הוא כיצחק שנאמר כי ביצחק והפי' כמ"ד בנדרים ל"א דעשו לאו בכלל זרע יצחק דכתיב כי ביצחק וא"כ ה"נ בשם יצחק הוא יעקב הרי הוא כיצחק להיתר הב"מ מכשירה. עוד י"ל דסברת יצצק אבינו להתיר הב"מ כשיטת ר' יצחק בן אשיאן שהתיר הב"מ לב"נ מכשידה וה"נ לסומא כנ"ל והרי הוא כיצחק בשמא דגריס עי' ברכות ז', וידוע ג"כ דברי ספר הקנה בסוד שר' יהודה דדנו לדון בשריפה דן כלתו בשריפה ופוסק אין ביעוד חמץ אלא שריפה ובזה תבין דשמא גרים בשורש א' בפסק הלכה וכן במדרש בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שאמר ר"א אומר פרה בת שתים אמר לפניו רבש"ע יה"ר שיצא זה מחלצי וכו' ואכמ"ל]:

ח

(אם בטריפה אסור הב"מ לב"נ. ישוב לקושיתי על חת"ס מתוס' לימוד זכות מה שהעולם אינם מדקדקים בזה. צ"ע על הר"י מגא"ש שאוסר בהמה וחיה שצדו אותם בקשת. י"ל דשחיטת עשו היה ע"י גירא מלובנת ויתישב המדרש. צ"ע על הר"י מגא"ש דבשוק של חיה יש ט"ז גידין. קושיא על החת"ס דסכין עשו היה אסור משום שמנינות דעכו"ם. י"ל דהיה אסור משום במ"ה ואמ"ה ועפ"ז יתישב המדרש הנ"ל דשלא תאכילני נבילות וטריפות.)

ומדברי המד"ר הנ"ל באות ו' ז' יש ללמוד דגם בטריפה אסורים הב"מ לעכו"ם משום אמ"ה ועי' תוס' חולין ל"ג ד"ה אחד ומשמע דכל דאיכא איסורא לישראל שוב דמי לטמאה דל"ש לומר מא"מ, ועי' ש"ך יו"ד סי' כ"ז סק"ב ולאו דוקא טמאה כמו שלתוס' לאו דוקא נבילה, ועי' תשו' חת"ס יו"ד סי' י"ט תפס ג"כ בלשונו נבילות וטריפות ועי' תב"ש ופמ"ג שעמדו בזה ועיין בס' האשכול הל' טריפות ססי' ט"ו ובה"ג סוף הל' שחיטת חולין. ומה שרצה בס' ערוגות הבושם לחלק דבטמאה מעולם אסורה ועומדת משא"כ טריפה קשה טריפה מתחילת ברייתה מאי איכא למימר, ואין ראיה משבת ק"ח דטריפה ל"ד לטמאה לענין כתיבת תפילין ומזוזות דשם גם נבילה ל"ד להו ואדרבה הרי חזינן דגם כשנטרפה אח"כ ע"י אדם דמי לנבילה לענין ההיתר לכתוב עליו עי' תוס' שם ד"ה איזה כ"ש לחומרא, וקצת י"ל דל"ד לטמאה שמעולם אסורה משא"כ טריפה פי' שעכ"פ במעי אמה היתה לה שעת הכושר ועי' חולין ע"ב. וראיתי באחרונים שחתרו למצוא זכות למנהג העולם שאינם נזהרים בזה ותמיד מוכרים הב"מ לעכו"ם עי' תורת זבח סי' ח', ובתשו' חת"ס שם כתב דיש לתלות בהיתר שקונה אותם לאכילת שונרא ועי' רש"י שבת קמ"ב ד"ה ושדי] דאוכליהון לאו בר אינש, ועפ"ז היה קשה לי מה צריך התוס' מעילה כ' ד"ה קרביים להמציא נ"מ דאין בזה מקח טעות הלא בלא"ה יכול לומר נ"מ דמותר למכור לב"נ מנבילות וטריפות, ויש לדחוק דזהו כונת התוס' במה שסיים פי' האוכלים אינם בני אדם ולכאורה מה בעי בזה אך כוונתם למ"ש בעצמם במס' ע"ז ג' ד"ה כהנים ואומר ר"ת דיש לחלק בין אדם וכו' דעכו"ם נמי מקרי בני אדם ועי' בפי' תפארת ישראל אבות פ"ג משנה י"ד ולזה אמר דאף עכו"ם אינם אוכלים אותן ובודאי מותר למכרו לו דק דיש נ"מ ג"כ לענין דלא הוי מקח טעות ועי' קצוה"ח סי' רל"ב.

והנראה לפע"ד דתקנת אחרונים שלא לדקדק בזה מיראת השוחט כשיאמר לטבח שנמצא הסכין פגום ולפיכך אסור למכור הב"מ לב"נ יצוח עליו בדינא ודיינא וע"כ חששו שמא אם לא יכול לומר סתם טריפה יכשירה מחמת יראה ע"כ בכל כה"ג יאמר סתם טריפה דבאמת יש כמה ספיקא שמא בעצם מפרקת נפגמה ושמא לא שחט נגד הפגימה ועי' יו"ד סי' י"ח סעיף י"א וח"מ סי' ש"ו ס"ה ואכמ"ל. והנה בחולין י"ח היכא דלא נמצא סכינו יפה ממסמס ליה בפורתא דאפילו לעכו"ם נמי לא מזדבן והיה נלפע"ד הטעם דבאין סכינו יפה הוי נבילה וכיון שהוא היה מוכר הב"מ לעכו"ם א"כ קנסינן ליה ג"כ בהני, והנה לפי המסקנא שם פי' רש"י שם ד"ה ואכשריה דהא דאמר רבא מכריזין אבשריה דטריפה בלא נמצאת יפה וא"כ הרי הוא נבילה וחזינן דלא נ"מ גם לענין הב"מ הרי דיש מקור היתר מגמר' והנה ביו"ד סי' י"ח סי"ז לא נמצא מהך דמכריזין אבשריה וצ"ע. ואכמ"ל:

ולפי הנראה לע"ד פי' דברי המדרש הנ"ל ה"פ דצוהו שלא יורה בקשתו במקום שעושה טריפה כי אז אח"כ לא יועיל השחיטה להב"מ לשיטת המסתפקים גם טריפה לאסור הב"מ לב"נ וה"ה לסומא. ועפ"ז צ"ע לי על מ"ש בתשו' ר"י מגא"ש סי' ר"ו לאסור מלאכול מבהמה וחיה שצד אותם ציד בקשת וחצים ואע"פ שנפל החץ בשוקא דשמא נגע במקום שעושה טריפה והרי כאן יצחק לא חשש שמא נגע במק"א כי לא מחזקינן איסורא ממקום למקום, וכן בחולין ל' דשחט לעופא בהדי דפרח ולא חשש שמא מקודם נגע במקום הטורפה ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח ועי' שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נ"ב נ"ג. ונלפע"ד דגם שחיטת עשו היה כן ע"י דבדק גירא מלובנת ושחט בה בהדי דפרח ולהדיעה הא' ביו"ד סי' ט' ס"א דשחיטתו פסולה ולזה הזהירו שישחוז מחשש נבילה וכן לא ילבנו מחשש צדדי הסכין ששורפין הסימנים קודם שנשחט הרוב והוי כניקב שם שהוא טריפה עי"ש סי' כ"ו ס"א ולדיעה ב' להכשיר כשידע שמלובנת ונזהר מהצדדים אפשר דבזה מודי שאין בכוחו להיות נזהר ואם נאמר דגם בזה יכול להיות מהר י"ל דהזהירו שישחיז סכינו מצדדים, עמ"ש בש"ך סי' ט' סק"ב דל"ד לפגימה שאפילו ידע אינו מועיל והוי נבילה ולהליבון עכ"פ יהיה נזהר שלא יגע בצדדים שלא יעשה טריפה ומעתה לק"מ הך דשלא תאכילני נו"ט:

ואגב צ"ע לי במ"ש בתשו' ר"י מגא"ש שם דגם בשוק של חיה יש חשש דהרי שנינן וכן שנוטל צומת הגידין וקימ"ל די"ו חוטים הם ואי אפסיק חד מנייהו טריפה וזה צע"ג דהרי קימ"ל דבבהמה ג' הם ורק בעופות הוי י"ו. ורציתי לומר מחמת דהתחיל בנפל בשוק של חיה ואפשר דמי לעוף אך הלא קימ"ל דחיה בכלל בהמה לכל מילי דטריפות עי' יו"ד סי' ל' ובביאור הגר"א ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת נ"א וגם הלא סיים שהרי שנינן בבהמה וכן שניטל לזאת צ"ע דבריו].

והנה לפי שיטת התב"ש ופמ"ג דרק בנתנבלה בשחיטה אסורים הב"מ לב"נ לא בנטרפה ועי' בקצוה"ח סי' רל"ב מ"ש בכוונת הריב"ש סי' ת"ג י"ל דברי המדרש הנ"ל באופן אחר דבתשו' חת"ס שם סי' י"ט רצה להוכיח דלאו משום פגימה צוהו לשחוז הסכין רק כיון דנשי עשו קטרו לעכו"ם ע"כ היה סכינו אסור משום שמנונית דעכו"ם ע"כ צוהו שא תליך מלשון משיאה ע"ג חברתה להסיר השמנוניות, והנה מלבד שאין משמע זאת מהמדרש הנ"ל עוד קשה דא"כ גם השחזה אינו מועיל כי סכין של משמשי עכו"ם אסור לשחוט בו מסוכנת משום שהוא מתקן עי' יו"ד סי' י' וכאן מסתמא לא ימלט ממסוכנת כיון דירה בהם בקשתו. ע"כ נלפע"ד דה"פ דמצינו דעשו היה הורג נפשות ונבלע בסכינו בשר מן החי ואמ"ה [ע"י שנשתמש בו אח"כ רותח] שאסור לב"נ ג"כ עי' רמב"ם הל' מלכים פ"ט ועי' מל"מ הלכות מ"אס פ"ב ה"ג ואגב י"ל דרשב"א והרמב"ן לשיטתייהו דבשר אדם מותר ועל כרחך מחיים דמת אסור בהנאה על כן לא שייך אמ"ה גביה אבל לדעת האומרים שהוא בלאו עי' מגיד משנה שם גם אמ"ה שייך גביה וכן הוא שיטת הריטב"א ועי' מל"מ פי"ד מהלכות אבל ועי' שפ"ד סי' ס"ב סק"ב ומשבצות ע"ט סק"ג ועי' באחרונים] אלא דלזה היה מהני עכ"פ נעיצה בקרקע קשה י' פעמים עי' יו"ד סי' י' ס"א אך דזה רק בדליכא בו פגימות אבל בדאיכא בו פגימות צריך השחזה ע"כ אמר לו שישחיז הסכין וימלט מ"ב איסורים מנבילה שבסכין פגום הוי נבילה גם מבשר מן החי דלרמב"ם לא מחייב ע"ז רק מטעם טריפה עי' לח"מ בהלכות מלכים שם הלכה י"א, ויתישב ג"כ מה שלדברי הש"ך שם סק"ח דלאחר השחזה מותר אפי' לכתחילה עי"ש והכל ניחא ואכמ"ל:

ט

(ישוב לההג"ה שבספר לחם הפנים. ביאור הפסוק ויאמר אבי ויאמר הנני בני. אם אברהם אבינו היה כה"ג. ביאור מ"ש וישם אותו על המזבח ממעל לעצים פנחס לא היה נטמא במגע הרומח. הטבילה מועיל גם להדחה. י"ל דכהן מותר ליגע בחרב שנגע במת אחר טבילה. ואשה שטבלה אחר ג"י לראיתה הוי כימי לבון.)

עתה מקום אתי לפרש ההג"ה שבס' לחה"פ התמוה ששאלוהו שאחד קנה חרב מתליון הורג נפשות ושאלוהו כיון דאמרינן חרב הרי הוא כחלל ומטמא להבשר והשיב דע"י טבילה נטהר הסכין ועי' שפתי דעת סי' ח' סק"ב מה שהקשה. ולפענ"ד דה"ק דקימ"ל ביו"ד סי' שמ"ט דמת וכליו אסורים בהנאה ע"כ שאלוהו דלמא גם החרב כחלל שנבלע בו איסור הנאה ונעשה כסכין של משמשי עכו"ם דלא ישחוט בו מסוכנת ועי' סנהדרין קי"ב בהמת פיר הנידחת ששחטה ואכמ"ל [שוב ראיתי שהרב פת"ש יו"ד סי' ח' הביא כן בשם שאילת יעב"ץ עי"ש] ומ"ש ומטמא להבשר הוא בדרך צחות מחמת שאמר חרב הרי הוא כחלל אבל כוונתו לאסור הבשר כנ"ל והשיב דע"י טבילה נטהר פי' דל"ד לסכין של משמשי עכו"ם דגוף הסכין נאסר בהנאה משא"כ הכא מעט השמנונית בהדחה סגי כיון דלא הוי כסכין ששחט בו טריפות תדיר שצריך נעיצה כביו"ר ססי' י', כיון דזה לא שכיחא וכמ"ד ב"ד שהרגו א' לע' שנה שנקראת קטלנית ומהתימה על הפמ"ג שם שהשוה אותו לסכין ששחט בו טריפות תדיר. וכן מ"ש בשם הכרו"פ ן [ועי' באר היטב] שהקשה דטומאת מח הזאה בעי הנה י"ל ע"פ מ"ד שחטו בו שנים הרי הוא כחי ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח ומקרא מפורש במלכים א' סי' ב' בבניהו בן יהוידע ויפגע בו אף דהיה כהן עי' במפרשים דפירש ממנו כשהיה חי א"כ שוב הסכין לא נטמא [ואגב אציג מ"ש בחידושי לתורה ע"פ ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני והדקדוקים ידועים עי' כלי יקר שם וקרבן שבת פ"א מ"ש בזה וראיתי בס' לקוטי שושנים פ' חיי ששמע בשם הט"ז דה"פ דשאלת יצחק היה אבי כלומר אבי אתה ואיך אתה רוצה להקריבני לקרבן הלא אז תהיה אונן ואונן אסור להקריב והשיבו הנני בני פי' הנני לכהונה וכהן גדול מותר להקריב באנינות עכ"ל וקשה לי דאם הוא כה"ג אסור לטמא עצמו לבנו והנה בנדרים ל"ב מיד נתנה לאברהם ועי' באוה"ח ע"פ והוא כהן דיש ב' פרושים או דמרצונו נתנה לאברהם או דבע"כ נטלה ממנו ובתרגום ירושלמי שם פי' דשם רבה הוה כהין ואפשר דהמכוון שהיה כהן גדול כמ"ש בזה"ק פ' וירא דף קי"ז במדרש הנעלם עי"ש וראיה דבסנהדרין ס"ט משמע דיפת הגדול שבאחיו היה עי"ש ואכמ"ל ועפ"ז אם נתנה מעצמו י"ל דנותן בעין יפה נותן וגם אברהם היה כה"ג ועי' תרגום יונתן בראשית כ"א י"ר דפטרה בגיטא ובסי' כ"ה א' דקטורה היא הגר וי"ל דהיה תנאי בגרושין עי' אה"ע סי' קמ"ג ס"א ובזה אין נ"מ בין כה"ג לכהן הדיוט עי' יומא י"ג אך הלא מקרא מלא דקבר אברהם את שרה אשתו וכה"ג אסור בזה. והנלפע"ד דה"פ ששאל לאביו אבי פי' כיון שאתה כהן ותהיה אונן ואסור להקריב ויאמר הנני בני פי' כמו אני שנחשב לחי כן אתה בני דקימ"ל בשחטו בו שנים הרי הוא כחי כנ"ל, ובזה יתישב מ"ש וישם אותו על המזבח ממעל לעצים פי' שבדעתו היה שלאחר השחיטה לא יגע כלל בהקרבה לאחר יציאת הנפש ומ"ש רש"י ע"פ תחת בנו כאלו בני מופשט אין הכוונה שבבנו היה מפשיט די"ל דדמי לעולת העוף עי' שבת ק"ח וחולין קכ"ב רק ה"פ כאלו יכולתי להפשיטו ואכמ"ל] ועי' תרגום יונתן סוף בלק נס חדסראי דאתנטרו כד חיין וכו' דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא ולכאורה היה די שיחיו עד שיצא מאוהל והם חיו עד זמן דהליך יתהון בכל משריתא אך הפי' דלא יסתאב במשא שיאהיל המת עליו, דבמגע הרומח י"ל ע"פ מ"ד בסנהדרין פ"ב דשלף שננה וא"כ הו"ל פשוטי כלי עץ ואף שמחופה בברזל טהור להרמב"ם עי' מ"ש באוהל מנורה הטהורה אות ה'.

ואשובה לדברי הנ"ל דשמנונית איסור הנאה שבלע די בהדחה ומ"ש הלחה"פ שנטהר בטבילה י"ל ע"פ מה דביו"ד סי' ק"כ ס"ה יש מצריכין לסכין של שחיטה הנלקח מעכו"ם טבילה וכיון דממילא צריך טבילה נטהר ג"כ מן השמנונית ונתישב ג"כ מ"ש וכי חולין בטהרה יש לנו דעכ"פ טבילת כלים יש לנו ועי' שו"ת משכן בצלאל סי' קצ"ד מ"ש אם ע"י הטבילה נתקיים ההדחה. ובעיקר קושיתו וכי חולין בטהרה יש לנו הנה ביו"ד סי' שס"ט הביא הרמ"א דעת רבותינו הצרפתים לאסור לכהן ליגע אף בזה"ז בחרב הנוגעת במת דחרב הרי הוא כחלל ועי' בספר נחל אשכול במבוא [נומער ד] אמנם נלפע"ד דאחר הטבילה אף דטומאת מת הזאה בעי מ"מ נלפע"ד דעתה שאין מי חטאת נטהר בטבילה ודוגמא לזה בריקאנטי סי' תקפ"ו הביאו גם בלחה"פ וז"ל טוב ליזהר גם בזה"ז במשכבה ומושבה של נדה כדי שלא תשתכח תורת טהרה מישראל ואף שמה"ת עושה משכב ומושב כל זמן שלא טבלה אפילו אחר ז' מ"מ בזה"ז כיון שרחצה אחר ז' ימי נדותה במים שאובין אין מתרחקין ממשכבה ומושבה ועי' ש"ע או"ח סי' פ"ח דבימי לבון נהגו היתר ועי' מג"א ובאה"ט שם ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ז, ונלפע"ד ג"כ דאף תוך ז' ימי נדותה כל שטבלה לאחר ג"י עכ"פ הוי כימי לבון שאין מתרחקין ממשכבה ומושבה ועי' נדה ל"ד וס' האשכול הל' תפילה סי' ב' ומים קדושים חולין ל"ג [ואגב העירה במ"ש בעמודי אש להרה"ג מבאהפאליע קונטרס בית תפילה אות י"ב על המשבצות או"ח תקל"ד סק"א שתמה דלמה השמיט המחבר ב"ק שראה בחלוקו דאטו טומאה יש לנו משא"כ כתם נ"מ גם לדידן, והנה י"ל דגם ב"ק נ"מ גם לדידן לענין ק"ש עי' סי' ע"ו מג"א ס"ק ו' ז' ובפמ"ג שם אך דאפשר שהמחבר לא ס"ל דש"ז דינו כצואה ולפיכך השמיטו ועי"ש אות י"א ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' ואות י"ב] ועכ"פ חזינן דלא בטלה עכ"פ איסור טומאה לכהן בלא טבילה והלחה"פ אפשר מיירי מכהן שוחט ובזה י"ל קצת מה שהקשה ר"ח כהן לר"ת בתוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש איזהו בית אשר תבנה לי דאין בית שלא יהיה בו מתכות שהיה באוהל המת ועפ"ז יש לדחוק ולומר דיכול לכנוס בבית שהמתכות נטהר בטבילה ועי' דורש לציון דרוש א' ותוס' חולין ק"ד ד"ה חלת ואכמ"ל:

י

(ביאור המדרש ע"פ ועשה לי מטעמים. הערות בטעימת ישראל. אם סמכינן על טעימת חולה וסומא וזקן וע"ה ושטוף בזימה פי' בברכות נ"ו הרואה קנה יצפה לחכמה. עוד פרושים בדרך הדרוש. פי' חדש לפע"ד במ"ס להלכה דכשעושה ס"ת אף מחציו צבאים עדיף משיעשה ממין א' אחר דלא כאחרונים. משבת ק"ח אין ראיה.)

ובמה שכתבתי לעיל באות ו' דיצחק רצה לאכול מן הריאה י"ל דברי המדרש רבה שם ועשה לי מטעמים ר"א בשם ריב"ז אמר ג' דברים נאמרו בו טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה וכן ביצחק אמר ועשה לי מטעמים ולכאורה קשה מה ענין זה לזה והיכן רמיזא ביצחק כל השלשה דברים אך יש לומר עפ"ז דרצה לאכול הריאה עם סממנים המאירים עינים גם היא מסייעת כמו שכתב רש"י בחולין מ"ט שם וסמנים המאירים עינים ידועים כי הם טובים למאכל עי' יומא פ"ג ובירושלמי שם פ"ח ה"ה מנין שמאכילים אותו דבילה וצמוקים של תרומה מן הדא ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים ועי' בפי' קה"ע שלמדנו שהם מאירים עינים וכן מצינו בדבש שאכל יונתן ויאורו עיניו ועי' ס' באר אברהם שבת קנ"א ובזה ידוקדק לשון המקרא עשה לי מטעמים כאשר אהבתי פי' לרפואתי:

[ואגב העירה דהיכא דסמכינן אטעימה גם לדידן [עי' ש"ך יו"ד סי' צ"ח סק"ה וס"ק כ"ט ושפ"ד שם ומשבצות ס"ק י"א ובכ"ש חולין צ"ז ומשבצות מ"ב סק"ב וצע"ק על מ"ש במשבצות צ"ח סק"ב דנ"מ רק לענין טעימת ישראל דהלא יש נ"מ גם בטעימת עכו"ם ביותר מס' בחשש עבידי לטעמא ועי' חו"ד צ"ח ס"ק ב' ג' דאף כשאין שם אלא טעם ולא גוף האיסור מ"מ אין לסמוך אטעימה עי"ש וראיתו מג"ה עי' סי' ק' ס"ב דכשנימוח בעינן ס' אף דודאי אין בגידין בנו"ט אפ"ה לא סמכינן ע"ז, וי"ל דשאני התם כמ"ש הט"ז וש"ך שם דאף שהוא עץ התורה אסרתו וחשבינן ליה כדבר שיש בו טעם משא"כ בזה שאנחנו רואים שאין בו טעם והתורה לא התשיבתו אצלינו מנ"ל להחשיבו כיש בו טעם ולהחמיר. ועי' מ"ש הרה"ג מבאהפאהלי בעמודי אש בקונטרס או"ה אות ז'. ועי' אשל אברהם סי' חקנ"א ס"ק כ"ט דכל שקפילא ישראל טועם ואין טעם בשר שרי וטעימה כה"ג י"ל דשרי וצ"ע עכ"ל ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ל"ט. והנה אם טעימה אכילה ממש צ"ע איך מותר לטעום אף פחות מכשיעור לדידן דלא ס"ל כט"ז שמיקל ברוטב של בשר, אולם שם משכחת היתר טעימה בכמה גוני וגם בחולה שמותר לאכול בשר וטועם שאין טעם בשר מותר, אך בזה יש לזהר דאם הוא חולה גדול י"ל דאינו מבחין הטעם כידוע. ומ"ש הפמ"ג שם אם קפילא ישראל טועם צ"ע דבשפ"ד צ"ח סק"ה ס"ל דישראל אף לאו קפילא שרי ואכמ"ל] אף סומא יכול לטעום וראיה מיצחק אבינו דלא כמו שהערתי בספק באות ו', וכן אף זקן הרבה יכול לטעום כמו יצחק. והנה בשבת קנ"ב מ"ד בן שמונים שנה וכו' האדע בין טוב לרע מכאן שדעתן של זקנים משתנות והנה לרב הוי ברזילי שקרא ולרבא אין ראיה ממנו משום דשטוף בזימה הוי ולר"י ב"ר יוסי אין ראיה ממנו דהי' ע"ה וכתיב טעם זקנים יקח אבל בת"ח מבחין הטעם גם כי יזקין ועכ"פ נשמע לדינא אם זקן ע"ה ושטוף בזימה טועם אין לסמוך עליו ואין ראיה מיצחק אבינו ע"ה שהי' ת"ח קדוש, וכן אפילו מאמתא דרבי אין ראיה כי מצינו במגילה י"ח שלמדו רבנן ממנה כמה דברים] עכ"פ נשמע מזה ב' דברים טוב למאכל ויפה לעינים, ומוסיף חכמה י"ל ע"פ מ"ד בברכות נ"ז הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה עי"ש ועי' בחדושי אגדות מהרש"א ב"ב ע"ג ד"ה הנהו דמשכן החכמה בריאה, וכן אמרו בברכות נ"ו הרואה קנה יצפה לחכמה ועי' אגדות מהרש"א שהקשה מה ענין קנים לחכמה, ולפעד"נ ע"פ מ"ד במס' ב"ב דף פ"ג מכר את הקנה ופי' המפרשים דהוא הריאה כן ה"נ לאו קנה של עץ קאמר רק הריאה וזה מסוגל לחכמה עי' באגדות ע"ג שם. ובזה י"ל מ"ד חז"ל אווזא בדינרא וריאה שלה בד' כי אווז לבד מועיל לחכמה וכן הריאה לבדה ובפרט הריאה של אווזא הוי לטיבותא שתים שהן ארבע, וכן י"ל ע"פ מ"ש המקובלים שחנוכה ופורים הם נגד וושט וקנה פורים נגד ושט במשתה וחנוכה להלל שהוא בקנה וידוע דנס חמלה בשמן רמוז לחכמה כמ"ר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה כי תקועה אלפא לשמן וכן י"ל דמרמז למנורה דאמרינן הרוצה להחכים ידרים וסימניך מנורה בדרום וזהו פי' הגמ' הרואה קנים כי במנורה נאמר ששה קנים ועי' מ"ש ש באוהל מנורה הטהורה אות ב' ואכמ"ל:

ולמה שכתבתי לעיל אות ז' דצד ליצחק צבאים י"ל בדרך דרוש דגם צבאים טובים להשכיל עי' מס' סופרים פ"ג דחייב אדם נעשות ס"ת מעורות צבאים וידוע דתורה מחכמת כמ"ש עדות ה' נאמנה מחכימת וגם נאמר בה ומתוק האור וטוב לעינים עי' מדרש תהלים מ"ט ואכמ"ל. אגב יש לפרש דברי המס' סופרים פ"ב והובא בירושלמי מגילה לא יעשה חציו גויל וחציו קלפים אבל עושה חציו גויל וחציו צבאים אע"פ שאינו מן המובחר זהו גי' הגר"א וכן מצאתי כתוב בס' האשכול הל' ס"ת, והנה האחרונים הבינו דאף גויל של צבאים שהוא דומה לגויל אחר מ"מ רק בדיעבד מותר לעשות באופן שאין לו כל כך גויל ממין א' אבל לכתחילה אינו מן המובחר עי' בפי' מקרא סופרים, ולפעד"נ דלפי הנ"ל דמחויב לעשות ס"ת מעורות צבאים הרי דזה קודם ומ"ש בעורות צבאים פי' גויל נבאים לכל זה בדיעבד כשאין לו כולו צבאים מותר גם חציו גויל ממין אחר אף שאינו מן המובחר כי המובחר שיהיה כולו צבאים. לפ"ז כשאין לו כולו רק חציו צבאים יעשה לכתחילה חציו צבאים וחציו מין אחר אם שניהם גויל משא"כ לשיטת אחרונים לכתחילה יעשה כולו ממין א' אף שאינו צבאים ממה שיעשה חציו צבאים וחציו ממין אחר אף ששניהם גויל. ולפעד"נ במ"ש ובפרט שי"ל דעכ"פ לא יפסיד החציו צבאים כי אולי יזדמן לו אח"כ עוד צבאים וממס' סופרים אין הכרע כמ"ש. ובס' הקנה כתב דשל חיה קודם לשל בהמה. ומה שבשבת ק"ח הקדים בהמה י"ל משים דשכיח יותר עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ז וכן נראה להלכה ואכמ"ל:

יא

(רצועות שחורות הלמ"מ ומעכב גם דיעבד ביאור הלבוש. צ"ע אם נתאדמו או נתלבנו אח"כ אם מעכב השחרה שנית. בסת"מ שנתאדמו הכתב מה דינם ממזרחי אין דאיה. צ"ע ע"פ החתם סופר מס' עשרה מאמרות אין ראיה. ברצועות בנ"ל פסול דיעבד הזהרה בנביעת ס"ת ומזוזה. ראית הח"ס צ"ע מנדה כ'. שיטת רש"י וד"ש שם. תירוץ הרמב"ן והרשב"א. סתירה מירושלמי לפעד"נ פי' אחר. ויתישב הקושיא מירושלמי. ע"פ תרוצם י"ל מה דקשה. קושיות על תרוצי הראש אפרים. יתישב מה דקשה בתוס'. קשה על הח"ס. ישוב לכמה דברים והערות חדשות ראיה מס' ברוך שאמר הערה על התב"ש וח"ס.)

הן ראיתי דבת המכשלה ברצועות ישנים אשר מרוב ימים ועבודה רבה נהפך תוארם משחור למראה אחרת והאי שחור אדום הוא אלא שלקה או שכולו הפך לבן ואין איש שם על לב שפסולם בקודש. לזאת אעורר עליהם בקול ענות גבורה להלהיב לבות החרדים כאש בנעורה. שלא יהיו ח"ו מקרקפתא דלא מנח מפלה. ולא יברכו ברכה לבטלה. דהנה מקור הדבר במנחות ל"ה אר"י רצועות שחורות הלמ"מ ונראה יותר דכל הלמ"מ אם לא עשה כן פסול גם דיעבד עי' מ"ש באות י"ג וה"נ בנ"ד, אמנם דאיתי בלבוש התכלת סי' ל"ב סעיף מ' וז"ל הלמ"מ שיהיו שחורות בין הבתים ובין הרצועות והיינו דוקא לעיקר מצותן מיהו אם עשאן מצבע אחר כשר. הרי דאינם פסולים ואף לכתחילה מותר להניחם כשעשאן כן, והל"ח בה"ק השיג עליו באמת בתרתי, א' דאין דין שניהם שוין דהבתים רק למצוה, ב' דרצועות שחורות אף לעכב, ובאמת הלבוש בעצמו בסי' ל"ג ס"ג הרגיש בזה ועי' אליהו זוטא מ"ש דבאמת ברצועות פסול לעולם. ולישב קצת דברי הלבוש י"ל דלהדיעה הסוברת דבתים הלמ"מ שיהיו שחורות ס"ל ג"כ דצריך להשאיר הרצועות גם מבפנים ובסי' ל"ב שם מיירי מבפנים, וכן יתפרשו דברי השבות יעקב ח"ב או"ח סי' כ"ח והכל ניחא. ועי' בס' ברוך שאמר שכ"כ בשם רבינו שמחה ועכ"פ מבחוץ ליכא מאן דפליג על ההלכה הפסוקה והרי אפילו בהשחירם עכו"ם שנסתפק בסה"ת בפנים סי' קצ"א ואפ"ה קימ"ל לפסול דיעבד עי' או"ח סי' ל"ג ס"ד כ"ש לא השחירם כלל:

אמנם כשהשחירם רק מחמת יושנם נתאדמו או נתלבנו והאחרונים הביאו דצריך להשחירם שנית זה צ"ע אם לעכב או לא דבט"ז שם ס"ק ל"ר לענין נתקלקל הריבוע נראה דסובר דפסול וה"נ בנ"ד כיון דמחד הללמ"מ נלמדים. ועי' עוד שם סעיף ג', והנה שם וביו"ד סי' רע"א מבואר דאם כתב סת"מ בשאר צבעונין כגון אדום פסול אמנם כשאח"כ נתאדם ממגן אברהם שם ס"ק ל"ח מבואר דקיל נתאדם אח"כ והרב פת"ש שם ס"ק י"ח מביא דברי הח"ד כ"י הפוסל ועי' שו"ת בית שלמה או"ח פי' ז' שהעיר להקל בנתאדם קצת עי"ש. ועי' במזרחי פ' חוקת שעל מ"ש רש"י שאם היו בה ב' שערות שחורות פסולה כתב שלאו דוקא וכל שאינם אדומות קרוים שחורות וא"כ לכאורה ה"נ כל שאינו אדום לגמרי שחור הוא אך שאין ראיה להקל מפני זה וי"ל דה"ק אפילו שחור דאדום הוא מ"מ פסולה דבאמת תרי גוונא הם:

והנה בתשו' חת"ס יו"ד סי' רנ"ו נשאל מהגאון רש"ק על החילוק שכתב המג"א בין מתחילה לאח"כ ומ"ש מרצועות שחורות הלמ"מ שאם נתקלקלו אח"כ ואינם שחורות כראוי פסולים בלי ספק וה"נ מ"ש. והשיב לו דלפי מה שפי' התוס' ורוב הפוסקים דאף הנשפך ואינו ממי עפצים נכלל בשם דיו ומיעטה הלמ"מ שתהיה כתובה דיו למעוטי שאר צבעונין וא"כ מ"ט לא אמרה ההלכה שתהיה כתובה שחורה כמו רצועות שחורות הלמ"מ ומעטינן שאר צבעונין והיינו משום דאם הוי נקיט שחורה כל שנשתנה, אח"כ שוב אינו שחור ופסול אבל דיו כך דרכו של דיו לכשיזקין יכהה מראיתו וכשר דזה דיו דאמר רחמנא [ולפ"ז צ"ע דא"כ כל דיו שנכהה מראיתו מחמת זקנות יהיה כשר גם לכתחילה לכתיבת סת"מ ואפשר דטבע הדיו לכשיזקין אחר הכתיבה דוקא יכהה. ועי' בס' עשרה מאמרות בהך דאמרינן דהשמונה פסוקים בסוף התורה משה כותב בדמע פי' דמגון השחור שבעין ירד טיפין לכל אות ולא חסר ס"ת כלום. והנה מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' תו"מ נראה דקפיד רק על שחור וכ"כ להדיא בהגמ"י שם וז"ל ואני סובר כל צבע שחור המתקיים על קלף נקרא דיו ומזה יש לסתור דברי החת"ס, ועכ"פ י"ל דשאני משה דכתיב בו לא כהתה עינו אף שלפי הפשט עינו הפי' כמו ועינו כעין הבדולח שפרושו מראיתו מ"מ יתפרש ג"כ עין ממש משא"כ אם מחמת זקנות נכהה המראה י"ל שאינו כשר וצ"ע] אמנם אם נשתנה מיד מהר שניכר שאינו מחמת יושן ס"ת בזה פסול אף מה שקראו בשחרירותו [צ"ע לפע"ד דמה נ"מ בזה שכבר עבר ונראה דאם יש ס"ת חדשה מזה הדיו שעדיין שחורה פסולה דשמא בקרוב תכהה ותשתנה] דע"כ יש חסרון בעיקר הדיו ולא נכתבה בדיו כלל [ועי' תשו' חסד לאברהם יו"ד סי' פ"ז ותשו' מים חיים סי' א' שחלקו עליו בזה] וכן כשנשתנה לאדום ממש שניכר שאין דרכו של דיו כן ג"כ פסול. העולה מזה דברצועות שכתוב שחורות פסול אף כשנשתנה מעצמה מחמת יושן וכ"ש בזה שנשתנה ע"י עבודה רבה קפץ שחרותם הוי כאינו מחמת יושן ופסול אף בס"ת [וקצת יש ליזהר במנהג שקודם הקריאה בתורה נוגעים במפה ונושקים שלא יגע ביד חזקה כי אז ברבות הפעמים כשיכהה הוי כאינו מחמת יושן ופסול, ולנגוע כך במקום שנכתב שם הקדוש יש עוד חשש ממחיקה ברבות הפעמים ובפ"א הוי כחצי שיעור שאסור מה"ת. וכן יש ליזהר כה"ג בנשיקת המזוזה שלא יגע בהשם עצמו רק בהכרוך עליו ושוב דאיתי בט"ז סי' רפ"ו סק"ה שכ"כ [ומ"ש שם סק"ד הנה לפעד"נ דאם א"א באופן אחר מותר לקבוע המזוזה בברכה בלא כתיבת שם שדי עי' ד"מ סי' רפ"ח סק"ג) ועי' שו"ת רעק"א סי' נ"ח דבידו ערום בלא"ה אסור ליגע כשהמזוזה אינה בתיק כולה כמ"ש תוס' בשבת י"ד דכל כתבי הקודש אסור ליגע בהם ערום] ולתרוצו בדיוק כתבו ברצועות שיהיו שחורות ולא נאמר כדיו דהוי אמינא כדיו שנשתנה שנקרא ג"כ דיו ובאמת זה פסול ברצועות:

ולפי עד"נ דאף שדין החת"ס אמת אך ראיותיו צ"ע ויש לכאורה לסותרם מנדה דף כ' ויען שגם שיטת הגמ' שם צריך ביאור לזאת מוכרח אני להציע דברי הש"ס ומפרשים ומה שנלפע"ד. גרסינן שם שחור כחרת א"ר בר"ה חרת שאמרו דיו תנ"ה שחור כחרת ושחור שאמרו דיו ולימא דיו אי אמר דיו הוי אמינא כי פכחותא דדיותא קמ"ל כי חרותא דדיותא איבעי' להו בלחה או ביבשה ח"ש דר"א פלי קורטא דדיותא ובדיק בה אר"י א"ש כקיר כדיו כענב טמא וזהו ששנינו עמוק מכאן טמא א"ר אלעזר כזית כזפת וכעורב טהורה וזהו ששנינו דיהה מכאן טהורה, פי' רש"י עמוק שחור יותר ולכאורה יקשה מ"ש שמואל כדיו זה עמוק הא דיו עיקר שחור השנוי במתניתין אלא ע"כ כמ"ש המהרש"א ז"ל דשמואל בלחה ומתניתין ביבשתא ודע כי הרמב"ן והרשב"א בחידושם הביאו פי' ר"ש דעמוק מכאן פי' שאינו שחור כ"כ שמה שאינו שחור כ"כ נראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל וזהו טמא מפני שנוטה לאדמימות עי' ערוך ערך פכח ועי' מס' ב"ב פ"ד וחולין ס"ג העמקי חיוורא וכתובות מ"ט הא בחיוורי וברש"י ותוס' שם] אבל דיהה שחור יותר טהור. ומה שדחוק לו פי' רש"י, א' דהא העורב שחור יותר מן הענבה, ב' דהא הדיו שהוא עמוק הוא הדיו עצמה והשחור דמתניתין הוא חרותא דדיותא והוא שחור יותר מן הדיו עצמה אף מהלחה ותרצו הרמב"ן והרשב"א דהזית ועורב שחרותן מבהיק ושל ענבה משחיר. הן אמת דבסמ"ג לאוין קי"א כתב דברי הר"ש ומסיק ובירושלמי גרסינן שחור מקדיר טהור מצחצח טמא וגם הרמב"ן הביאו א"כ זה סיוע להר"ש ולא נוכל לעמוד בחילוק הנ"ל דאדרבה המבהיק טמא אך שיש גירסא אחרת בירושלמי עי' ס' פרי תבואה בקונטרס הראיות:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה