מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות
ברכות אביע למלך עולמים רב טוב האציל להולכי תמים כאדם הגדול יחשבו בתהלה וממגד אר"ן ומלואה הכלולה תקיף עשה לטובה אות הודאות אחוה לשוכן רמים ומשכילים המזהירים נבונים וחכמים דעת ברכות לנורא עלילה אחרי ברכותיה לאדם אצולה ושמרני נא מכל רעות וכתורחך אנא *) תראיני נפלאות תמוך אוהלי ברכות והודאות.
א
(בו מבואר כוונת הרמב"ם בהלכות ברכות פי"א ה"ב ע"פ ירושלמי סוף מגילה, כן מקור להרמב"ם בהל' מזוזה פ"ו ה"ט ג"כ מכאן. צ"ע על רמב"ם שפוטר בית שבספינה ממזוזה מאהלות פ"ח. ואם עגלות מסילת הברזל פטורים ממזוזה. י"ל הירושלמי עפ"ד הרא"ש דתפילין קודמין למזוזה קושית הב"י וק"ע ותרוצם קדמם האשכול. הבאתי קושיות הק"ע ורעק"א ישבתי הרא"ש בדרך חדש מתדיר ומקודש העליתי דתפילין מקודש וכתדיר נגד מזוזה שנדחית בסוכת החג. הבאתי קושית ח"י דמירושלמי משמע דחוה"מ לאו זמן תפילין וקושית רעק"א דהירושלמי סותר עצמו. רציתי לישב דלא כהמג"א לענין אונן בחוה"מ ובזה ישבתי קושית הת"י עוד על ירושלמי ורשב"א אך למג"א צ"ע, ראיה מרש"י דחוה"מ זמן תפילין. ישבתי ב' השגות מהק"ם ע"ז הב"צ הביא ראיה דהוי זמן תפילין. י"ל כל הנ"ל בחילוק בין חוהמ"ס לחוהמ"פ, אם ערל שמתו אחיו מחמת מילה וטומטום מניחין תפילין בשויו"ט, יש לחלק כין ערל לטומטום ולענין אם מותרים למול בשבת. י"ל קושית המ"למ על הרמב"ם וכן ע"פ דברי התוס' קושיא בזבחים ותירוץ ע"ז.) הרמב"ם ז"ל בהל' ברכות פרק י"א ה"ב כתב יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה ויש מצות שאינם חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה אלא אם רצה לשכון *) מספרו וכן מספר אומיוח האוהל הזה נ"ב כמספר שמי כל ימיו באוהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה עכ"ל. הנה ביאור דבריו בראשית מאמרו מה שתפס ענין פטור מזוזה דוקא באוהל או בספינה שטעמן מחמת שאינם קבע כמ"ש בהלכות מזוזה פ"ו ה"ט וז"ל סוכת חג בחג ובית שבספינה פטורין מן המזוזה לפי שאינם עשוין לדירת קבע וכו' ומדוע לא תפס התשעה תנאין הראשונים שיצויר גם בית הפטור ממזוזה כמ"ש שם. נלפע"ד שהוא לדוגמא כמ"ש הירושלמי סוף מגילה תפילין ומזוזה הי קדים שמואל אמר מזוזה קודם ור"ה אמר תפילין קודם מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת בשבת ויו"ט מ"ט דר"ה שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדבריות מתניתין מסייע ליה לשמואל תפילה שבלה עושין אותה מזוזה וכו' שמעלין בקודש ולא מורידין עכ"ל ולפיכך גם הרמב"ם ז"ל הלך בעקבי הירושלמי באוהל וספינה נגד ים ומדבר ובזה י"ל ג"כ דברי הרמב"ם בהל' מזוזה שם דבית שבספינה פטורה וכתב הכ"מ שם וז"ל סוכת חג בחג ברייתא שם וכו' אך מ"ש ובית שבספינה:
וכוונתו שלא מצא מקורו ועי' טיו"ד סי' רפ"ו ובשם הב"ח כתוב שמצא כתוב דתוספתא הוא, ועי' ביאור הגר"א ציין ברייתא הביאו הרי"ף וש"פ ולא נמצא ברי"ף, ובדפוס יו"ד וילנא ראיתי הגה"ה בתוכו שכתב אולי צ"ל הרי"ו והנה חפשתי ברבינו ירוחם וג"כ לא מצאתי מזה רק לענין חנות שבשוקים ועי' בס' בית הלל לזאת ראיתי שהן הן הדברים שמשה קיבל תורה מירושלמי הנ"ל שמוכח דמזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים אף בהבית שבספינה לכ"ע והטעם משום דלא קביע. ובאמת צ"ע לי ע"פ מה דמשמע מרמב"ם בפי' המשנה אהלות פ"ח מ"ה רי"א הבית שבספינה אינה מביא את הטומאה דהבית הוא בתוך הספינה ממש ומיאן בפי' הר"ש דהטומאה שטה בים והבית בראש הספינה דא"כ ר"י מה קמ"ל יותר מת"ק וא"כ כיון דפוסק שם דלא כר"י והרי משום דחשיב קבוע וא"כ מ"ש הכא דפטור ממזוזה. אך י"ל דבאמת גם שם דפסק דלא כר"י קשה דלמ"ד בירושלמי סוכה פ"ב ה"ד ר"מ ור"י וראב"ע אמרו דבר אחד דאינה מביא עי' בקהע"ד שם ולמ"ש הר"ן סוכה דף רל"ב ע"ב ד"ה אמר אביי די"א דכל היכא דאמרינן ר' פלוני ופלוני אמרו דבר אחד כה"ג לא חשיבא שיטה ואפשר דהוי הלכתא כוותייהו וא"כ ה"נ אלא ע"כ דפליג על הי"א עי' מתא דירושלים שם ועי' ש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א ומלוא הרועים ח"ב אות שיטה ונוב"י מה"ת או"ח סי' ל' ותפארת ישראל בכלכלת שבת לענין הפארעסאהל] ואפ"ה חשיב ליה שיטה שהוא קבלה ביד הגאונים דלית הלכתא כחד מינייהו עי' בר"ן שם וא"כ אין מזה ראיה לענין מזוזה די"ל דבכה"ג כ"ע מודו, דפטור משום דלא קביע ושאני הכא מענין מביא את הטומאה ועי' שו"ת שפת הים יו"ד סי' ל' ואכמ"ל. ועפ"ז י"ל דה"ה עגלות על מסילת הברזל הבנוים הבתים ובכח החום הולכים ודר בו הישראל ושהם שלו ממש בכ"ז פטור ממזוזה מה"ט דלא קביע ודירה מהלכת היא, אך לפי מ"ש לקמן אות ח' די"ל דמזוזה חובת קרקע הבית עי"ש וי"ל טעם דמש"ה בית שבספינה שעומדת על המים פטורה ממזוזה משא"כ עגלות המסילה עפ"ז וצע"ק:
ונראה לפע"ד להבין גם דברי הירושלמי סוף מגילה הנ"ל שתפס זה הפטור ממפרשי ימים והולכי מדבריות דוקא דהנה הרא"ש הלכות תפילין כתב ומסתברא דהלכתא כר"ה דתפילין קודם למזוזה דמצוה דגופיה עדיף וגם מפרש תלמודא טעמיה, והב"י באו"ח סי' ל"ח תמה דאיך דחה דברי הסיעתא שהביא בירושלמי לשמואל ותירץ דלפי מה דקימ"ל כתלמודא דידן דאיתא בברייתא להיפוך דמתפילין אין עושין מזוזה דקדושת תפילין חמורה ממילא הוי סיעתא לר"ה וכ"כ בקרבן עדה, ומצאתי שקדמם בס' האשכול הל' תפילין סי' ל' אולם הקשה הק"ע דמה לו לרא"ש להביא ראיה מסברא דנפשיה דמצוה דגופיה עדיף וכן קשה הלשון מדפריש תלמודא טעמיה דהלא בתלמודא מפרש ג"כ טעמיה דשמואל, ובתשו' רעק"א סי' ט' הקשה הא כיון דטעמא דשמואל דמזוזה קודם מטעם תדיר ואפילו לדידן דתפילין חמור בקדושה מ"מ הלא זה הדבר בעיא דלא אפשטא בזבחים צ"א תדיר ומקודש מי קודם והרמב"ם פ"ט מה"ל תמידין פסק דאיזה שירצה יקריב קודם ועי"ש מה שתירץ ועי' בפי' נחל אשכול שם. והנלפע"ד דדברי הרא"ש נכונים ועמוקים דאף דלא איפשטא האיבעיא לתדיר ומקודש מ"מ י"ל דהיינו דוקא כמו בהנך שחושב הגמ' שם לדוגמא במנחה ומוסף שאין לך יום שיתחייב במוסף המקודש שידחה ממנו תדירת המנחה ואף שחושב שם מוספי שבת וד"ח אף שיש ד"ח המקודש שלא יחול בו התחייבות של שבת מ"מ סוף סוף לא נדחה תדירת שבת א' אף קצתו במה שלא חל בר"ח דשבת קביע וקיימא עי' פסחים קי"ז משא"כ היכא דנדחית התדירות באיזה יום שנוהג המקודש אז בודאי המקודש קודם והוי דינו כתדיר ומקודש נגד תדיר לחודיה ובהחילוק הזה י"ל דק"ש תקדים לברה"מ עי' שאגת אריה סי' כ"א וי"ל נמי מה"ט דברה"מ נדחה תדירתה ביום כפור ועי' מ"ש באות נ"ב ויש לפלפל ואכמ"ל [ובפרט היכא דלא שייך הטעם דאמרינן שם אטו ר"ח למוספי דידיה אהני וכו' ובפרט היכא די"ל דרק מצוי הוא ולחד מ"ד שם לא מקרי תדיר] ולפיכך כתב הרא"ש דמסתבר דהלכה כר"ה מטעם הידוע דלדידן תפילין קדושתן חמורה ושלא תאמר דאפ"ה שניהם שוין דזהו איבעיא דלא איפשטא לזה אמר דתפילין עדיפא מדהוא מצוה שבגופו שאין לו מנוס ממנו אף היכא שדר בדירת עראי כגון באוהל או בספינה וכן בסוכות לשיטתו שם שהוכיח מירושלמי דחוה"מ זמן תפילין *) משא"כ מזוזה אין עליו החיוב אז כששוכן
**(הנה במחלוקת הקדומה אם חוה"מ זמן תפילין המובא באו"ח סי' ל"א ראיתי שערוריה דהנה בחידושים לתפארת ישראל ברכות פ"ג מ"א מקשה דהרי בירושלמי ג"כ הקשה אם ביום ב' פטור מתפילין כשמתו מוטל מבעי' ותירץ דאגב ק"ש תני תפילין ובע"כ דס"ל דחוה"מ לאו זמן תפילין דאם זמן תפילין הלא בפשוט י"ל דקתני תפילין משום חוה"מ דחייב אחר קבורה כמ"ש המג"א סי' תקמ"ח סק"ה ואפ"ה פטור קודם והגאון רעק"א השיב דא"כ סותר הירושלמי עצמו מהנ"ל עי"ש. וכדי שלא תקשה י"ל דבאמת לית הלכתא כהמג"א כיון דסוף סוף מריר לבו ואין דעתו על התפילין דבעינן שלא יסיח דעתו מהם ובזה נ"ל לישב ג"כ קושית הת"י שם דהרי מתניתין צריך למנקיט תפילין לאשמעינן אף קודר שחל עליו אבילות מ"מ פטור ולפע"ד דהא פשיטא מה"ט דאין דעתו עליהם ואפילו בשבת דקימ"ל דחייב בכל המצות עי' יו"ד סי' שמ"א ס"א ואפילו למ"ד דשבת זמן תפילין מ"מ פטור דאין דעתו עליהם עי"ש סי' שפ"ח ס"ב ועי' שבו"י ח"ב סי' כ"ה ועי' מ"ש באות כ"א לענין חליצת אוננת ועי' תפארת למשה שמ"א דמ"ד בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג דדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר הוא רק מחמת צער ולא, מצד הפטור ועי' הפלאה כתובות ק"ג ואכמ"ל אך לפי דברי המג"א צ"ע. עוד ראיתי שמביא דרש"י בסוכה מ"ו ד"ה מצות הרבה כגון ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית ובע"כ דס"ל דחוה"מ זמן תפילין אמנם בקנאת סופרים סי' ק"ד כתב שי"ל דרש"י או או קתני או לולב וסוכה או ציצית ותפילין אך דא"כ קשה לשון הרבה וכן מ"ש הק"ס דרש"י ע"כ כתב כתנאי דס"ל שבת ויו"ט זמן תפילין דאל"כ הו"לל תחילה תפילין וציצית דתדיר קשה לפע"ד דא"כ גם לדבריו יקשה דנקיט תפילין קודם לציצית ולולב לסוכה ועי' אות י"ז שוב ראיתי בשו"ת בנין ליון החדשות סי' נ"ו שכתב כמו הק"ס ועוד הביא ראיה דמניחין תפילין בחה"מ ממ"ד בשבת ל"ה ר"י הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין ובסוכה נ"ג אמרינן דבע"ש שבתוך החג היו במקדש מ"פ תקיעות ובתוכם הג' להבטיל העם ממלאכה והיינו ע"כ בחוה"מ הרי דמניחין אז עי"ש, ועוד ראיתי בחות דעת בחי' מאבי המחבר ראיה דמניחין חין בחוה"מ ממ"ד בירושלמי דר"י לא מנח תפילין אלא מפסחא לפסחא וע"כ בחוה"מ דביו"ט לכ"ע אסור ובגליון נכתב די"ל הפי' מפסח א' עד פסח שני או ע"פ מקרי פסח כמ"ש תוס' קדושין ל"ז ולפע"ד בלא"ה קשה במ"ש דגיו"ט לכ"ע אסור דהלא כמה תנאי ס"ל דשבת ויו"ט זמן תפילין.
ונראה לפענ"ד לישב הכל במאמר א' ופ"ו לא להלכה רק לפלפולא דהנה המשבצות או"ח סי' כ"ט סק"ב הביא הפלוגתא אם בעינן ב' אותות או רק א' אפילו ויהיה נ"מ לערל שמתו אחיו מחמת מילה או טומטום אם מניח תפילין בשבת ויו"ט עי"ש והנה במנחות מ"ג איתא דכל שיש לו תפילין ציצית ומזוזה הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש וכו' ולא חשיב מילה כי צריך בתוך החוט אות א' מיציאת מצרים וא"כ תינח בחוה"מ פסח שבמקום תפילין יש עכ"פ אות יו"ט משא"כ בחוה"מ סוכות אין מועיל אות יו"ט להפטר מתפילין דהרי נדחה בה לו המזוזה שהוא א' מהחוט ודוקא יו"ט גופיה אלים לדחות תפילין ומזוזה משא"כ חוה"מ ע"כ חייב בתפילין וכ"מ שמשמע דחוה"מ חייב בתפילין מיירו בסוכות [וע' זוה"ק ויקרא נ"ד ע"ב ומ"ש באות ל"ה ועוד י"ל כיון דקימ"ל דהך ושמרת את החוקה בחוקת הפסח מדבר לא מתפילין א"כ בחוהמ"פ מעטה התורה בפירוש משא"כ בסוכות וזה דלא כהק"ס בהשמטות לש"ח סי' קי"ז ועי' פמ"ג אשל אברהם ל"ט י"ד] ובחילוק הזה נתישב כל הנ"ל [ונתישב ג"כ דליכא לשנוי דנקיט תפילין משום חוה"מ וע"כ בסוכות דא"כ הו"ל למתני ומכל מצות האמורות בתורה כיון דאז יש בודאי חיוב עליו מסוכה ולולב משא"כ בלאו חוה"מ אף דיצוייר ג"כ לפעמים איזה מצוה חיוביות מ"מ י"ל דנקיט החמורות עי' תויו"ט שם מיהו במשנה שבגמ' קתני באמת ומכל מצות] ועי' לבוש סי' ת"צ ודח"מ בה"ק מתפילין סי' ע"ד. ומ"ש המשבצות שם דבערל וטומטום אזלינן בתר רובא דעלמא צ"ע דבלא"ה לא עדיף להם שבת מחול שדי להם באות א' וי"ל דגם להם יש אות מילה דכשרים למול עי' מ"ש באות ל"ג וטומטום עי' פת"ש יו"ד סי' רס"ד סק"ב ועי' משבצות או"ח ל"א סק"א. מיהו למ"ש באות ל' דאשה אסורה למול בשבת ועפ"ז י"ל דה"ה טומטום וא"כ לכאורה צריך להניח תפילין בשבת וע"כ כטעם הפמ"ג דאזלינן בתר רובא דעלמא וי"ל ראיה קצת מירושלמי סוף מגילה הנ"ל דמזוזה קודם לתפילין שכן נוהגת בשבת ויו"ט דא"כ בערל ובפרט טומטום יהיו תפילין קודם וע"כ מטעם רובא דעלמא וצ"ע ברדב"ז ח"ה שו"ת של"ה.)** בסתם סוכות שאינה דירת קבע לכל השנה ואף בכה"ג יש דעת גדול א' דאז בימי הסוכות פטורה עי' מ"ש הרב פת"ש יו"ד רפ"ו ס"ק י"ג, ואף דרמיא עליו מצות מזוזת הבית כיון שדעתו לדור בו אח"כ עי' מ"ש באות ד' ה' י"ג מ"מ גוף מצות דירתו בבית שיש בו מזוזה נדחה קצת ממעלתו התדירות והוי תפילין מקודש וגם כתדיר נגד מזוזה וזהו שכתב הרא"ש מדמפרש הירושלמי טעמיה ותפס הפטור ממפרשי ימים ומדבריות שפטורו מטעם דירת עראי כמו סוכה וממילא נדע טעמו מחמת שנדחית מעלת תדירת המזוזה נגד תפילין בזמן א' ונתישב הירושלמי והרא"ש. ועפ"ז י"ל קצת מ"ש באור זרוע הל' תפילין סי' תקל"א אר"י גדולה מצות תפילין מן התפלה שזו תיקון חכמים וזו תיקון יוצר ולא ידעו רבותי מקום טענה זו אך כן נמצא בדברי הגאונים עכ"ל ולכאורה מדוע לא ידעו החילוק בין תפלה דהוי רק מדרבנן עי' מג"א סי' ק"ו סק"ב לבין תפילין דהוי מה"ת לכ"ע, אך דהכונה דאין מעלה הד"ת לדרבנן כמ"ש באוהל ראשי בשמים אות ד' ולכך לא ידעו מקום טענה זו. ולולא דמסתפינא אמינא דה"ק אף דתפלה תדיר שנוהג בש"ויוט בכ"ז תפילין עדיפא דמקודש בתיקון יוצר ותפלה כיון דתיקון חכמים נדחית לפעמים כגון במלוין המת שאין למטה צורך בהם עי' ט"ז סי' ק"ו ועי' סי' ק"י ס"א וא"כ הוי תפילין מקודש וכתדיר נגד תדיר לחודא. ובכלל הזה יתישב ג"כ קושית המ"ל פ"ד מהל' כלי המקדש דמדוע השמיט הרמב"ם הך דינא שחלקו הת"ק וא"ש בסוכה נ"ו בהילך מצה הילך חמץ מי קודם ועי' חידושי ש"ס שם הנדפסות בסוף ס' כתובה לבעל הפלאה מ"ש בזה, ובאמת לפי דברי תוס' שם ד"ה והלכתא דלתירוץ הא' לפי ההלכתא חמץ קודם ולהתירוץ השני דגם לחם הפנים מחובת היום א"כ מצה קודם לזאת כשהרמב"ם לא הכריע איזה תירוץ מחוור יותר לפיכך השמיט דינו ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד עי' כללי הפוסקים לכנה"ג מה"ב הנדפסות בסוף מגיני ארץ אות ד', שוב ראיתי בנוב"י מהד"ק חא"ח סי' ל"ט שהרגיש בזה. ועוד י"ל לפע"ד דלכאורה תקשה מדוע לא פשיט הגמ' בזבחים שם מהך דהלכתא כרב דסוכה קודם משום דמקודש אך די"ל דלהמסקנא אמר לך רב אנא דאמרי כב"ה וכו' אבל הכא אי לאו זמן מי לא אמרינן סוכה כגון אחר לילה הראשונה של סוכות וא"כ אז נדחית תדירת הזמן והוי סוכה מקודש וכתדיר ג"כ נגד זמן אבל בעלמא י"ל דתדיר קודם וכשהקשו עליו מהך דהילך מצה הי' יכול לתרץ דשם לא נדחית תדירת המצה אלא דעדיפא משני דתנאי הוא וי"ל דאף שהלכה כרב מ"מ מצה קודם עפ"ז ולפיכך השמיט הרמב"ם הך דינא. ועי' ט"ז או"ח תרפ"א ומתא דירושלים פסחים פ"י ה"ב ואכמ"ל:
ב
(וישבתי קושית הכ"מ וקושיתי ברמב"ם הל' תפילין פ"א הט"ו דמזוזה א"צ עיבוד לשמה. ישבתי קושית דו"פ מציצית. הערה לענין עיבוד לשם חול השגות על ספר בית אל. חקירות אם שרטט תפילין לשם מזוזה, ומזוזה לשם ס"ת וכן גט לשם ס"ת מה הדין. יש לדחות דברי ס' ב"ה. אם סוכה ולולב קודמין למזוזה, מגילה לא הוי חובה"ג, לכאורה ס"ת תוקדם לתפיליו. בזה י"ל שאלת הנוב"י, י"ל דדוקא ס"ת שלימה קדוש מתפילין בחנם התרעם על חכמי לוניל. אין לומר דס"ת תוקדם לתפילין, י"ל דמזוזה קודם לס"ת צ"ע אם ה' מזוזות יוקדמו לתפילין, אם תפילין קודמין למזוזה וציצית ביחד אם כשיקנה לולב בחוה"מ לא ישאר בידו ממה לקנות תפילין לאחר יו"ט מה הדין.)
ועל פי זה י"ל כוונת הרמב"ם בהלכות תפילין פ"א הלכה ט"ו דס"ת ותפילין צריכים עיבוד לשמה ומזוזה אינה צריכה ועי' כ"מ שהביא תשו' הרמב"ם לחכמי לוניל וז"ל שם וא"ת מ"ש ס"ת ותפילין צריכים עיבוד לשמה ומזוזה א"צ לפי שעצמו של הס"ת ותפילין הם המצוה לפיכך צריכין חשיבות יתירה וכו' ועצמה של מזוזה אינו המצוה ולא תחשב מצוה רק מפני הבית שחייב בה ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף התדירה. ותמה הכ"מ דמ"ש שעצמה של מזוזה אינה המצוה אין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו חילוק ביניהם בדברי חז"ל ועי' הגמ"י ומג"ע, וביותר תמוה לפע"ד מ"ש מלת התדירה הלא זה ודאי דמזוזה תדירה יותר מתפילין שנוהגת בשויו"ט. ועפ"ז הכל ניחא דרמב"ם קבל טעמו מירושלמי הנ"ל שמוכח טעמו של ר"ה שתפילין חוה"ג שאין לו מנוס ממנו והוי מקודש וכתדיר ג"כ נגד מזוזה שנדחית תדירתה כנ"ל. ועפ"ז י"ל ג"כ קושית הדרישה ופרישה בסי' רפ"ח על הרמב"ם וז"ל ואע"ג דגם בציצית אמרינן הכי דאם אין בגד אין ציצית ואפ"ה אמרינן שצריך טויה ושזירה לשמה עי"ש, ועי' אור זרוע הל' תפילין סי' תקל"ג תקל"ד, ובזה ניחא דבציצית לא מצינו יום א' שיהיה נדחית תדירתן משא"כ מזוזה ועי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ו עור שעבדו לשם קמיע ובש"ק שם דהרמב"ם פסק כת"ק דרשב"ג ועי' מתא דירושלים שם ובשו"ת שפת הים או"ח סי' ט"ו ט"ז י"ז שפלפל בעומק בשיטת הרמב"ם מסוגיא דשבת ע"ט ומ"ש שם אם נעבד בפירוש לשם דבר חול מה הדין להרמב"ם נעלם ממנו הך ירושלמי דעור שעבדו לשם קמיע ומ"ש בש"ק. וראיתי בשו"ת בית אל ח"ב חדר נ"ח אהא דמנחות ל"ב דפריך אברייתא דס"ת ותפילין שבלו אין עושין מזוזה דאין מורידין הא מורידין עושין והא בעי שירטוט והקשו תוס' דדלמא מיירי דשירטט ותירצו דלא היו רגילין לשרטט ס"ת ותפילין דכל הפטור מן הדבר וכו' ועי' אור זרוע שם סי' תקמ"ג] והקשה הוא דדלמא מיירי שהי' מתחילה רוצה לעשות ממנה מזוזה ושרטטה ואח"כ נמלך ועשה ממנה תפילין ואח"כ כשבלו רוצה לעשות מהן מזוזה ולדעת הרמב"ם אתי שפיר דס"ל דמזוזה א"צ עיבוד לשמה וא"כ סתמא לא עיבדה לשמה דכל הפטור מן הדבר וכו' וא"כ איך עשה מזה תפילין עכ"ל, ולפע"ד צ"ע דבריו דמלבד מה שיש להשיב דנהי דתפילין א"צ שירטוט מ"מ כששרטט לשם מזוזה ובכונה שלא לשמה גרע [וכה"ג כתב המשבצות סי' ל"ב סק"ד דאפשר אף לדידן אם שרטט לס"ת ואח"כ נמלך למזוזה פסול ועי' מ"ש באוהל מנורה הטהורה אות ג', אך התבוננתי שיש לומר כיון דבמזוזה לכ"ע צריך שרטוט א"כ פוסל בה השרטוט לשם ס"ת אבל בהיפוך כששרטט לשם מזוזה אינו פוסל לתפילין דדמי כעיבוד לשם קדושה חמורה דמותר לכתוב עליו מה דהוי קדושה קלה וה"נ לענין זה הוי מזוזה, חמיר, וכן י"ל דאף שרטט לשם ס"ת כשר למזוזה וראיה מגט צריך שרטוט מה"ת עי' ב"ש קכ"ה י"ד בשם רש"י והך לה לשמה ע"כ קאי גם על זה ואפ"ה מלשון הרמ"א סי' קל"א ס"ז שכתב ומיהו אם עשה אלו הדברים שלא לשמם אינו פסול משמע דקאי אף על שרטוט ואף אם כיון בפירוש שלא לשמם דאל"כ הול"ל ומיהו אם לא עשה אלו הדברים לשמם וכו', דלא כמו שמשמע מס' זכור לאברהם וראיה מפורשת להרמ"א מגיטין י"ט האי גברא דיהיב ס"ת לדביתהו ואמר לה הא גיטך וכו' הרי אף שהשרטוט הי' לס"ת אפ"ה הי' כשר לגט וה"נ למזוזה] עוד יש להשיב לפי דבריו דהלא סוף סוף משכחת דרצה לעשות ממנה תפילין ועיבדה ונמלך לעשות ממנה מזוזה ושרטטה ונמלך [דבן אדם עביד דנמלך ב' פעמים עי' תרגום ירושלמי ורש"י בלק כ"ג י"ט] ועשה תפילין וכשבלו רוצה לעשות מזוזה ואין מזה ראי' להרמב"ם להתיר יותר ממ"ש ביו"ד סי' רפ"ח ס"ה ועי' ט"ז וש"ך שם ועי' או"ח תרצ"א ס"א וכשלא עיבדה כלל אף לרמב"ם פסול עי' שו"ת שפת הים שם ואסור לקבעה. ועם האמור תראה שיש לדחות דברי הס' בית הלל שכתב בסי' רפ"ה שחובת הגוף מקרי רק מה שהוא דרך מלבוש כמו תפילין להם משפט הקדימה משא"כ סוכה ולולב הוי דומיא דמזוזה ועי' תשו' רעק"א שם שהשיגו והרי מהרמב"ם הנ"ל משמע דגם ס"ת הוי חוה"ג כמו תפילין דכל שהמצוה על האדם חובה ולא נדחית תדירתה ביום חיובה מקרי חוה"ג וא"כ ה"נ סוכה ולולב ובמגילה שא"צ עיבוד לשמה להרמב"ם י"ל דלא הוי חוה"ג משום דרק חיובה מדרבנן:
והנה לכאורה י"ל דבר חדש דס"ת תוקדם לקנות יותר מתפילין דגם זה נוהגת בכל מקום אף במפרשי ימים והולכי מדבריות כתפילין ונוהגת בכ"ז אף בשויו"ט כמזוזה וא"כ שייכים בס"ת טעם שמואל וטעם ר"ה [ובזה יהי' מקום ישוב לשאלת הנוב"י מה"ח חיו"ד סי' קע"ד באיזה מקום נמצא לחכמי הש"ס שתפילין יהיו נקראין קדושה קלה נגד ס"ת ובזה נכון דבס"ת שייכים ב' הטעמים של הירושלמי, ועי' ספר האשכול הלכות ס"ת סי' י"ד כתב בפירוש דס"ת קדושה חמורה מתפילין ועי"ש בהלכות תפילין סי' ל' כתב הרי ס"ת מקודש מתפילין שיש בו כל הפרשיות והוא שלם, והנה מזה משמע דדוקא כשהוא שלם יש בה יותר קדושה מתפילין אבל בחסר יהי' מותר לכתוב על גליונותי' תפילין עי' נוב"י שם, ובעיקר מה שתמה הנוב"י על חכמי לוניל מה שקראו לתפילין קדושה קלה הנה כי כן כתב הכ"מ, אך אני ראיתי גוף התשובה המבוארת בפאר הדור סי' י"ח וז"ל שם ואי דקרו למזוזה קדושה קלה הלא ג"כ קורא לשל יד קדושה קלה וזה מבואר במנחות ל"ד, וכוונתם דא"כ יהי' חילוק דתפילין של יד לא תהיה צריכה עיבוד לשמה ובחנם התרעם עליהם הנוב"י] אך ראיתי דא"א לומר כן דבס' האשכול שם מייתי עוד טעמים דתפילין קודמין למזוזה דמי שאינו מניחן מקדי פ"י בגופן עי' ר"ה י"ז וחשובין כת"ת וכשאינו מניחן עובר בשמונה עשה ובמזוזה רק שני עשין, וא"כ עפ"ז י"ל דמזוזה קודם גם לס"ת דאינה רק עשה א' של ועתה כתבו ועוד י"ל דמזוזה הוי מצוה השוה בכל גם בנשים משא"כ ס"ת אשה פטורה לרוב הפוסקים
עי' משנת אברהם סי' א' סל"ו ועי' שם אריה חיו"ד סי' ל"ז ועי' שו"ת שאגת אריה סי' ל"ו דהאידנא ליכא גם מצוה דרבנן בס"ת ואכמ"ל. וצ"ע ג"כ באם צריך חמשה מזוזות לחמשה פתחים מדוע לא יוקדמו לתפילין שבהמזוזות עשרה עשין עפ"ז ובתפילין רק שמונה, ועי' אגדות מהרש"א מנחות מ"ד ד"ה א"ר ששת ועי' פת"ש יו"ד סי' דפ"ה סק"ב שהעלה בצ"ע דאם יוכל לקנוח תפילין ועי"ז יתבטל משני מצות מזוזה וציצית מה קודם, ועפ"ז י"ל דתפילין קודם דיש עשה יתירה דציצית רק ה' עשין עי"ש בגמ' וכ"ש לציצית גרידא בודאי תפילין קודמין מה"ט ועי' מג"א סי' ל"ח ס"ק ט"ו ובאה"ט ושערי תשובה ריש סי' כ"ה:
ואגב אזכיר מ"ש הגאון רעק"א שם דאפילו למ"ד חוה"מ לאו זמן תפילין אם ע"י שיקנה לולב לא ישאר בידו ממה לקנות תפילין לאחר יו"ט ודאי תפילין עדיף דהם מה"ת ולולב ביו"ט ב' דרבנן, והפמ"ג באשל אברהם תקצ"ה סק"ב נסתפק בכה"ג ועי' כללי הפוסקים לכנה"ג הנ"ל אות נ"ט ואכמ"ל:
ג
(קושיא על הרמב"ם שהשוה סוכה לתפילין דלכאורה סוכה דמי לרשות. י"ל בזה כונת ירושלמי ברכות בהחילוק מסוכה לת"ת. השגה על רעק"א:
תירוצים על מה שמברך על ציצית בכל יום. חילוק בין מזוזה לסוכה בענין אם מתכוין לבטל המצוה. ראיה מצל"ח דרק מי שהוא בדרך רחוקה אינו מחויב להתקרב כדי שיקריב ק"פ. הערות בזה. עוד ראיה מענין אם מחויב בכל המצות לחזור על הפתחים כדי לקיימם. ב' פרושים בירושלמי ברכות. צ"ע בברכת המפיל.)
הנה לכאורה יש להקשות על הרמב"ם ז"ל המובא בריש אות א' דהשוה סוכה לתפילין שהם חובה דהלא גם סוכה לכאורה דמי לרשות שיכול לפטור ממנה כאשר ירצה להיות מהולכי דרכים עי' או"ח תר"מ ס"ח וכן כשהוא שומר גנות ופרדסים שפטור בין ביום ובין בלילה עי' רמב"ם הל' סוכה פ"ו ה"ד, וזהו לכאורה כוונת הירושלמי ברכות פ"ג לענין החילוק מסוכה שאינו מברך ברכתה רק ביום א' לדידי' מ"ש מת"ת התיב ר' יעקב דרומי וכו' סוכה אפשר לה להבטל ת"ת א"א לה להבטל ועי' במפרשים, ולפע"ד זהו כוונתו דלפיכך מברך רק פעם א' בסוכה מחמת דדמי למזוזה שיכול בכל עת לבטל מעליו המצוה שלא ישכון בבית החייב במזוזה לפיכך לא אלים המצוה לחייב ברכה בכל יום [ובזה תראה שלא כיון יפה רעק"א בתשו' ססי"ט במה שר"ל דהולך מביתו וחזר שיהי' צריך לברך מחדש על המזוזה דהא בנתים לא היה החיוב עליו דאדרבה עפ"ז היא הנותנת שא"צ לברך בכל פעם] וה"נ בסוכה לדידיה [ולא קשה מציצית דג"כ יכול לפטור שלא ללבוש טלית המחויב בציצית ואפ"ה מברך עליהם בכל יום, די"ל בכמה אנפי. א' ע"פ מ"ש באות הקודם על דברי הדו"פ דלא נדחה תדירתן ביום חיובם ואלים טובא. ב' י"ל כיון דבלילה פטרה התורה ממנו החיוב בע"כ לפיכך בכל יום מתחדש לו המצוה. ג' י"ל ע"פ מ"ש באות י"ג דאין יכול לברך בתחילה כמזוזה דלא נטעי דחובת מנא היא עי"ש] משא"כ ת"ת א"א להבטל דהחיוב עליו תמיד בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. עכ"פ חזינן דסוכה דומה לרשות כמזוזה מה שאין כן תפילין אף אם יקרא תמיד בתורה לא יפטור מהם עי' מג"א סי' ל"ח ס"ק י"ג [ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו'] ופמ"ג ומחה"ש שם דבשעת ק"ש ותפלה חייב בהם ומדוע השוה הרמב"ם סוכה לתפילין. ע"כ נלפע"ד לחלק דבמזוזה אינו מחויב כלל לישב בבית החייב במזוזה מעיקר הדין ויכול בכוונה לבטל המצוה לשכון בבית הפטור ממזוזה זולת ממידת חסידות צריך אדרבה להשתדל לבוא לכלל חיוב עי' מ"ש באות י"ז, אבל בסוכה נהי דאיכא צד קולא דמותר לילך לדרכו אף שיתבטל מחמת זה ממצות סוכה וכמ"ש הר"ן מובא ברמ"א סי' תר"מ שם הטעם דכמו בכל השנה אינו מניח דרכו משום ביתו ואף מדת חסידות להחמיר ליכא, עי' סוכה כ"ו הוי גני ארקתא דסורא ועי"ש מ"ז גמירי דמאפר אתי מ"מ בודאי מי שמתכוין להלך לדרך כדי לבטל מצות סוכה שוה ממש כלא הלך לדרך ואכל בביתו וביטל מ"ע מעיקר הדין, ולולא דמסתפינא אמינא דגם להסוברים דעוסק בתורה פטור לגמרי מתפילין מ"מ כשקורא בתורה בכוונה כדי לבטל מעליו מצות תפילין הוי ממש מבטל מ"ע] וכמ"ש הצל"ח פסחים ג' דמי שהוא בדרך רחוקה אינו מחויב להתקרב כדי שיקריב קרבן פסח במועדו עי"ש וזה ודאי דמי שבכוונה מתרחק קודם פסח כדי שכשיגיע פסח יפטור מקרבן פסח הוי ממש כמו שבדרך לא היה וחדל לעשות הפסח, וה"ה בלא תעשה כגון שהולך לקבל פני אביו וכו' או לשמור פירותיו כדי לעבור במים ביו"כ אסור עי' או"ח סי' תרי"ג ועי' ס' המנוחה הל' שביתות העשור פ"ג ה"ו דדוקא שהיה שומר אותם קודם יו"כ דאל"כ איך נתיר ול"ק מסוכה כנ"ל [וצ"ע מפסחים דף פ' משלחין א' מהם לדרך רחוקה ועי"ש דף ע' רש"י ד"ה וישב לו בדרום ומ"ש באות ו' ועי' קדושין ל"ג יכול יעצים עיניו קודם דלמטיה זמן חיוביה ועי' מג"א סי' רמ"ח ס"ק י"ד ואכמ"ל] וראיה לזה דאל"כ אין כאן כמעט שום מצוה חיוביות שלא יכול לפטור עצמו ממנה וכמ"ד בשבת קל"א הואיל ובידו להפקירן וה"נ דאי בעי מפקיר לנכסיה והנה לשאול על הפתחים כדי לקנות תפילין ולולב וכדומה אינו מחויב מעיקר הדין, עי' ירושלמי פאה פ"א כבד את ה' מהונך מפריש לקט שכחה ופאה וכו' עושה סוכה לולב שופר תפילין ציצית מזוזה אם יש לך אתה חייב בכל אלו ואם לאו אין אתה חייב באחת מהן אבל בכיבוד אב אף שאין לך כבד ואפילו מחזיר על הפתחים, ועי' יד שאול סי' ר"מ סק"ז אלמא דבשאר מצות אינו מחויב לכ"ע להחזיר על הפתחים [וצ"ע ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' שבת דשואל על הפתחים ולוקח נר ועי' רמב"ם פ"ד דחנוכה ובאו"ח תרע"א ובשו"ת שפת הים או"ח סי' ח'] ואיך תמצא מצוה חיוביות כמעט, אלא ע"כ נהי דאינו מחויב לשאול על הפתחים כדי לקיים המצות מ"מ ביש לו ומפקיר נכסיה כדי להפטר ממצות דינו כיש לו ואינו עושה המצות וה"נ. והנה י"ל עוד כונת ירושלמי ברכות הנ"ל דסוכה אפשר להבטל פי' כשהוא עני שאינו מחויב להחזיר על הפתחים משא"כ ת"ת א"א להבטל דגם עני חייב בת"ת עי' יו"ד רס"י רמ"ו לפיכך בכל יום מברך עליה
. עוד י"ל כונת הירושלמי דברכת הסוכה אפשר להבטל כשלא יצא כל ז' מן הסוכה דהחיוב גם על השינה משא"כ בת"ת א"א להבטל הברכה בכל יום דמוכרח לישן ואז פקע החיוב הראשון לזאת צריך לברך בכל יום, ועי' ירושלמי סוף ברכות כל ברכיא טבין וברכיא דאורייתא בישין וי"ל בזה ואכמ"ל ועי' תוס' ברכות י"א ע"ב ד"ה שכבר ומ"ש שם דלפיכך אין מברכין לישן בסוכה דשמא לא ישן והוי ברכה לבטלה צ"ע מברכת המפיל עי' או"ח סי' רל"ט, ושמעתי מגדולים שאין מברכין המפיל מה"ט וטעות הוא בידם עי' פמ"ג שם סק"ג:
ד
(רציתי לישב סתירת הרמב"ם ע"פ תוס' יומא דף י' דבמזוזה ע"כ מכרך לקבוע. י"ל קושית מפלגי ראובן על תוס'. צ"ע במה דכתיבנא ואפשר יש לחלק. אך דגם בית שאינו דר בה עדיין כל שדעתו לדור כה צריך מזוזה. ראיה ממנחות ושבת. השנה מרש"י ותוס', אך כמה גדולים חלקו עליהם. י"ל דתוס' ג"כ ס"ל כמותם. ראיה מתוס' ב"מ וש"מ. ראיה מתרגום יונתן ומוכרח לפרש כן ע"פ הספרי פי' בספרי. עוד ראיות לזה.) עוד ראיתי כי לכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם דבהלכות ברכות פי"א הל' י"ב כתב שאם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה עשה מעקה לגגו מברך לעשות מעקה ובהל' ט"ו כתב אבל נט"י ושחיטה דרשות הן אף שחט לצרכו מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נט"י ומ"ש מזוזה ומעקה מנט"י ושחיטה הא גם בהני כתב בעצמו שדומין לרשות כמ"ש בריש אות א', ורציתי ליישב דבמזוזה בע"כ צריך לברך לקבוע מזוזה דהנה התוס' ביומא דף י' ד"ה וכ"ת הקשה דרבנן אדרבנן דבסוכה פוטרין ממזוזה אף מדרבנן ובלשכת פלהדרין מחייבים ובס' מפלגי ראובן דקדק על קושית התוס' דהא יש לתרץ דלא דמי זה לזה דבסוכה כיון דקיימ"ל שיכול להניח סוכתו וישב בסוכת חבירו הוי דירת עראי אף בלא הטעם של ירידת גשמים לפיכך פוטרין משא"כ לשכה החיוב עליו להיות שם דוקא הוי קבע ומחייבים ועי"ש מ"ש לישב דברי התוס'. ונלפע"ד לפרש רמשום ה"ט לא הוו פטרי רבנן בסוכה כיון דגם בית יכול להניחו וישכון באוהל או בספינה כנ"ל אלא ע"כ כיון דדר בה לעת עתה עכ"פ לא מקרי עראי רק קבע וא"כ בסוכה נמי ומ"ש מן הלשכה ע"כ תירץ התוס' דסוף סוף עראי הוא ע"י גשמים משא"כ הלשכה, ועפ"ז נכונים דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שצריך לברך לקבוע מזוזה דאם נאמר לברך על משום שדומה לרשות שיכול לשכון במקום הפטור ממזוזה א"כ ה"ט מחזק התירוץ כהמפלגי ראובן לחלק בזה בין סוכה ללשכה דבסוכה כיון שיכול להניח סוכתו פטרי רבנן רלא הוי קבע ולזה יקשה דהלא כל בית אין החיוב עליו להיות שם דוקא ויכול לשכון באוהל או בספינה והוי דומיא דסוכה שפטרו רבנן ע"כ כתב הרמב"ם מש"ה שמברך לקבוע כיון שדר בה לעת עתה מקרי קבע ורק בסוכה פטרו רבנן מחמת תירוץ התוס' דנחשב עראי ע"י גשמים. אלא דצ"ע במה דכתיבנא דמה"ט שיכול לשבת בסוכת חבירו לא הוי מפטרי רבנן דגם בית כן, די"ל דשאני בית כיון דעכ"פ עתה דר בה מקרי קבע מטעם חובת הדר משא"כ סוכה דביו"ט אסור לקבוע מזוזה דלא דחי שבת ויו"ט עי' שבת קל"א הואיל ובידו להפקירן ובערב יו"ט כיון דלא דר בה עדיין לא מקרי קבע ולפיכך פטרו רבנן אף בחוה"מ שדר בה כיון שמאז יש לו רק עוד ו' ימים לדור בה, ובפרט לפי מה דסברו רבנן בסוכה כ"ז דא"צ סוכה לשבעה ומש"ה אפשר דמקרי עראי יותר מן הלשכה שדר בה ז' ימים ועי' יומא ו' ע"א דמפרישין אותו שעה א' סמוך לשקיעת החמה והוי יותר משבעה ימים ולפיכך אפשר דהוי קבע יותר מן הסוכה. אמנם כן זה אינו דגם בעיו"ט שלא דר עדיין בהסוכה מ"מ לא הוי מפטרי רבנן מה"ט כי נשאלתי לברר הדין אימתי מתחיל חיוב מזוזה אם דוקא כשהתחיל לדור בה או גם קודם, והשבתי דגם בית צריך לקבוע המזוזה אף קודם שדר בה עדיין אלא שדעתו לדור בו אח"כ וכמו במנחות ל"ג ר"ג בנא ביתא ואמר לר"נ קבע לי מזוזה אף דלא חלי דשי עדיין עי"ש ועי' שבת קל"א שם ומדלא אמר הואיל ובידו שלא לדור בה משמע דגם כשלא ידור בה השתא מ"מ חובתה רמיא קמיה, ועי' תוס' מנחות מ"ד ד"ה טלית שכתב שרק טעם השוה בכל לכ"ע קתני, וכן מפי' דש"י בשבת שם שהשמיט מן מזוזה כל עיקר ובציצית כתב אפי' מונחת בקופסא י"ל כן וא"כ אין ראי', אך עי' בחידושי הרשב"א והרמב"ן והר"ן וריטב"א שם שחלקו ע"ז ופירשו דמשום מזוזה נקיט לה דמשום ציצית כל שאינו לובשן פטור וכן לפירוש השני שכתבו דאתרוייהו קאי לפוטרם אף כשלובשן ודר בה מטעם טלית שאולה ובית שאולה א"כ עפ"ז הפירוש הא' מוכח כן דבמזוזה אף שלא דר בה עדיין מ"מ חובתה רמיא קמיה ואף לפי דברי התוס' שכתבו שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מתחייב [בסתמא אא"כ הנשים יושבות בו להתקשט שזהו שיטת הרמב"ם עי' טור יו"ד פי' רפ"ו] משמע בפירוש דאם לא השכירה וגם אינו רוצה להשתמש בו תבן וקש אף שלעת עתה לא דר בה עדיין מ"מ חובתה רמיא קמיה ואף דבעכו"ם כ"א ופסחים ד' השמיט זאת מ"מ בע"כ גם שם הפי' כן דבדעתו לדור בו אח"כ חובתה רמיא עליו תיכף ובפרט לפי הטעם שכתבו התוס' במס' בבא מציעא ק"א ד"ה לא יטלנה שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה עי"ש בודאי גם בזה ה"נ דמחויב, ועי' שיטה מקובצת שם דברי הר' יונתן ז"ל דליכא לפרושי חובת הדר שאין בית חייב במזוזה אלא א"כ דר בה דהא קימ"ל אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דידה קבועה אלא שיכנס בהם פעם א' בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית שהנשים רוחצות וכו' ועי' ש"ך סי' רפ"ו סק"ב. וכן מצאתי מקור נאמן בתרגום יונתן פ' שופטים ע"פ מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו שפי' ולא קבע ביה מזוזתא ואף שלא
דר בה עדיין כפי' הפשוט של ולא חנכו עי' רש"י שם ואפ"ה חוטא הוא בזה. ובאמת יש להבין דאפשר לדידי' שפי' ולא חנכו שלא קבע בו מזוזה מיידי שכבר דד בה גם יש להבין דבאמת מנ"ל לפרושי כך. ונלפע"ד ע"פ מה דאיתא בספרי פ' תצא ע"פ כי תבנה בית חדש דבי אומד משעת חדשתו עשה לו מעקה ושם הפי' לפע"ד כיון שמבית מרבה גם לקח וירש וניתן לו במתנה א"כ האי חדש מה פירושו דלכאורה כל הני מיירי גם בישן לזה אמר משעת חדשתו פי' משעת הקניה וכדומה שאצלו הוא חדש שלא דר בה עדיין [ועי' ע"ש באות י"ד] א"כ עפ"ז גם כאן הלא מרבינן ירש לקח וניתן לו במתנה א"כ חדש פירושו גם בישן דק שלא דר בה עדיין ואצלו הוא חדש וע"כ ולא חנכו הפי' שלא קבע בו מזוזה [שוב דאיתי שי"ל דחדש בא לאפוקי בנה בית על מכונו עי' סוטה פ"ח מ"ג ומל"מ הל' מלכים פ"ז ה"ח ומו"ק או"ח סי' רכ"ג וחת"ס סי' קנ"ו ועמודי אש קונטרס מעון הברכות אות י"א ואכמ"ל] ועי' בה"ג ואשכול הלכות מזוזה שכתבו בית חדש כיון שגמרו חייב במזוזה וכ"כ הרא"ה בס' החינוך שבאם נתן התקרה ולא קבע מזוזה ביטל מ"ע, ועי' ברש"י ונ"י על הרי"ף ורא"ש בה"ק הלכות מזוזה וז"ל אע"ג שאם לא השכידה הי' חייב המשכיר במזוזה מידי דהוי אבית התבן וכו' הרי מבואר מכל הני מקומות שחיובא רמיא עליו אף קודם שדד בו עדיין ועי' עוד מ"ש באות י"ג. ואחזור לדברי הנ"ל דעפי"ז גם בסוכה הוי צריכים לקבוע מעיו"ט והוי דומיא דלשכה לולא תירוץ התוס' דנחשב עראי ע"י גשמים כנ"ל:
ה
(גם להמרדכי עכ"פ מדרבנן מחויב במזוזה קודם שדר בה עדיין. ראיה משיטה מקובצת ולבוש. סתירה להראיה שכתבתי באות הקודם מתרגום יונתן וספרי. וחילוק בין מזוזה ובין מעקה. ממג"א משמע דהפקר בשבת מותר גם מדרבנן. [טעם שאין נ"כ ביו"ט שחל בשבת]. ראיה דשיטת התוס' כן. פי' בתוס', שלא להניחה שישתמש בה קש אם תוס' ס"ל דאסור להפקיר בשבת י"ל קושית מג"א כמ"ש א"ז. עפ"ז פי' בתוס' שלא להניחה שלא ידור בה השתא. או דבית תבן וקש מחויב מדרבנן לדידיה הערה בזה דאף אם מותר להפקיר יש רבותא.)
והנה מ"ש באות הקודם דחיוב מזוזה אף קודם שדר בו לא קשה מהמרדכי הביאו הט"ז ומג"א סי' י"ג דאין איסור ללבוש טלית בלא ציצית או לכנוס לבית שאין בו מזוזה אלא בעמוד ועשה קאי ומשמע מזה דלא רמיא עליו חובתה קודם, די"ל דהיינו מה"ת וכמ"ש בשיטה מקובצת שם דמדאורייתא תרתי בעינן שיהי' הבית שלו ושידור בו ומדרבנן חובה לכל הדר אף שאינו ביתו וכן י"ל דמדרבנן חובה בבית שלו אף שאינו דר בה עדיין, ועי' לבוש התכלת סי' ח' סי"ז וז"ל אסור להתכסות בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ושינה מלשון המחבר עי"ש וזה יודה דעכ"פ מדרבנן אסור אף קודם שנתעטף וה"נ בנ"ד עכ"פ מדרבנן מחויב אף קודם שדר בה עדיין [ועפ"ז נהיה מוכרחים לפרש כל הני ראיות דכתיבנא באות הקודם דחיוב מזוזה אף קודם שדר בו דהיינו רק מדרבנן ואף שהוא דוחק מ"מ מוכרח כן, ועי' סוטה מ"ד ע"ב כמאן כר"י הגלילי דבעבירה דרבנן חוזר וקרא דבית חדש ולא חנכו הנ"ל אסמכתא בעלמא הוא ואפשר דרק במעקה דא"א למעוטי בנה בית על מכונו דמה נ"מ ע"כ חדש משעת חדשתו שלא דד בה עדיין ובפרט לפי מסקנת הש"ס בסנהדדין כ"א דר"ש ס"ל מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ ולא יסור למה לי אלא ע"כ לא ירבה אפילו אינם מסירות ולא יסור אפילו א' ומסירה וא"כ ה"נ לר"ש דדריש טעמא דקרא מיותר פן יפול הנופל ובא להורות דאפילו, לא דר בה עדיין וסתם ספרי ר"ש ואף דאיתא שם רבי אומר משעת חדשתו אפשר דגם הוא ס"ל כר"ש להגירסא ביומא מ"ב ע"ב ר"י לא דריש ט"ד, עי' מלוא הרועים ח"ב אות ט' ועי' חת"ס יו"ד סי' ד"פ, משא"כ במזוזה י"ל דחדש בא לאפוקי בנה בית על מכונו ושוב אין מוכרח דקרא ולא חנכו הפי' ולא קבע בו מזוזה וגם לא דר בה עדיין והחיוב עליה רק מדרבנן] ולפי מ"ש המג"א שם דממה דקאמר הגמרא הואיל ובידו להפקידן ולא אמר הואיל ובידו לתנם לקטן או לעכו"ם עי' מחה"ש שפי' דאז הוי איסור דרבנן, עכ"פ [וקצת י"ל עפ"ז טעם למנהג אשכנזים שאין נשיאות כפים ביו"ט שחל בשבת ע"פ מ"ש באבני מלואים סי' ג' דאיך נאמן לישא כפיו ע"פ עצמו הא איכא חשש מתנות זרוע ולחיים וקיבה עי' מ"ש באות מ"ג ולזה י"ל דגזרו שלא לישא כפיו בכדי שלא יהי' נודע אז דכהן הוא וישלחו לו אז מחנות ולא יהיו לו לצורך שבת והוי איסורא משא"כ ביו"ט אין חשש עי' סי' תקט"ז] במתנה בשבת משא"כ בהפקר אין כאן אף איסור דרבנן [עי' מ"ש באות י"ד וראיתי לחקור בשיטת התוס' אם הפקר בשבת מותר גם מדרבנן] והנה אם נאמר דגם לדעת התוס' מותר וכמו שמוכח מערובין ד' ל"א דפריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה עי"ש ואמאי והא בעירוב בעי שיהי' ראוי לו ביה"ש ולמ"ש התוס' שם בד"ה דמאי וז"ל נראה דלסומכוס דוקא פריך וכו' וסומכוס סובר כרבנן דרבי דכ"ד שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש כמ"ש שם ל' ע"ב ואי הפקר אסור מדרבנן בשבת א"כ לא חזי ליה ביה"ש, א"כ ע"כ מ"ש תוס' במנחות שם דהמ"ל הואיל ובידו שלא להניחה פי' כגון שישתמש בה קש ותבן שלשיטתו אפשר שפטור בזה מדרבנן ג"כ משא"כ אם נאמר הפי' שלא להניחה כגון שלא ידור בה השתא הרי עכ"פ מדרבנן מחויב כנ"ל משא"כ בהפקר, ואם נאמר דשיטת התוס' כהסוברים דהפקר אסור בשבת מדרבנן עי' פר"ח או"ח תל"ד סק"ב וריטב"א שבת ק"כ והקושיא שיהי' מערובין נישב כמ"ש השעה"מ הל' לולב פ"ח ה"ב או כמ"ש בשו"ת משכן בצלאל אות מ' דף י"ג ועי' שו"ת רעק"א כתבים קע"ד, ועפ"ז מ"ש הואיל ובידו להפקירן לרבותא דאף שמדרבנן א"י להפקיר מ"מ חייב לר"א הואיל ומה"ת יכול להפקיר [וקצת ראיה מזה להסוברים דאיסור דרבנן מקרי ראוי מה"ת] וישאר קושית מג"א דהמ"ל הואיל ובידו לתנם לקטן או לעכו"ם דג"כ רבותא מאיסור דרבנן, וי"ל קצת כמ"ש באליהו זוטא סי' י"ג שחששו שמא לא יתננו לו בדרך מקבל מתנה שצריך משיכה וקניה גמורה וכ"ש בקטן ועכו"ם ואכמ"ל, ועפ"ז י"ל דקושית תוס' דהמ"ל הואיל ובידו שלא להניחם פי' כגון שלא ידור בה השתא דג"כ יש רבותא מאיסור דרבנן או אפילו כפי' הא' רק דגם בית התבן וקש מחויב מדרבנן לדידי'. ועפ"ז י"ל דאף אם מותר להפקיר בשבת מדרבנן יש זה הרבותא לפי פי' הב' של המפרשים שכתבתי באות הקודם דאתרוייהו קאי ולפטרם אף כשלבשן ודר בה ואף שבארץ ישראל מחויב גם כשידור בשאולה מיד כמו שכורה ואפ"ה מחייב ר"א הואיל ומה"ט יכול לפטור עצמו מזה:
ו
(חקירה דמדוע השמיט רש"י ממזוזה י"ל דבגירסתו לא היה כ"כ ויש חילוק בין ציצית למזוזה קושית חכם א' על תוס' פסחים ג' בסוגיא דמי שאין לו קרקע פטור מראיה. ב' קושיות מל"מ על תוס'. קושית חכם א' על הרמב"ם. י"ל הכל מתוס' ב"מ נ"ו. י"ל קושית התוס' פסחים ח' בשני פנים. פי' באבות פ"ה מ"ה. י"ל דר' אמי לא דריש אתין. בזה יתישב הקושיא על הרמב"ם וקושיות המל"מ וסתירות הש"ס וקושית החכם על תוס'. אף להסוברים דשכירות לא קני הגוף י"ל דר"י, סובר ק"פ כקנין הגוף כונת התוס' שכתבו ב' תירוצים לתירוץ א' ריב"ב לא דריש אתין ולתי' ב' דריש. אם, נחשב ארצך לעלות לרגל מקרי ביתך למזוזה ראיות לזה י"ל הקושיא ממנחות. עוד דרך לישב כל הנ"ל.)
וראיתי לחקור בהך דשבת קל"א דציצית ומזוזה לא דחי שבת הואיל ובידו להפקירן דמדוע השמיט רש"י ממזוזה והדיבור רק מציצית עי"ש ועי' מ"ש באות ד'. ולולא דמסתפינא אמינא בדרך הפלפול ולא להלכה דבגרמתו לא הי' כתוב הך ומזוזה לפתחו רק צייץ טליתו והחילוק ביניהם ע"פ ב' דרכים, הדרך הא' [כאן יתבאר ודרך הב' באות ח'] דהנה בשו"ת חת"ס חא"ח סי' קכ"ד חכם א' הקשה לו דלשיטת התוס' פסחים ג' ע"ב ד"ה מאליה דמי שאין לו קרקע שפטור מן הראי' כמ"ד שם דף ח' ה"ה דפטור מפסח א"כ מ"ט דמכשירי פסח דוחין שבת לר"א פא"ד הא מבואר דלר"א ציצית ומזוזה אינו דוחה שבת הואיל ובידו להפקירן א"כ ה"נ בידו להפקיר הקרקע ויהי' פטור מן הפסח ולא ידחה שבת ועי"ש מה שיישב, והמשנה למלך ריש הלכות קרבן פסח הקשה ב' קושיות על דברי התוס' הנ"ל דמנ"ל דפסח שוה לראיה בזה ומנ"ל דחו"ל פטור מן הראיה, ועי' צל"ח שם בדף ג' ובדף ח' העירו חכם א' דמדוע השמיט הרמב"ם להך דינא דמי שאין לו קרקע שפטור מן הראי' עי"ש ועי' במחברים אחרונים מ"ש בזה ועי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' פ"ד. והנלפע"ד לישב הכל דבמס' ב"מ נ"ו לענין אם יש אונאה לשכירות אמר אביי דשכירות ליומא ממכר הוא והקשו התוס' שם ד"ה והאי דהלא בעכו"ם ט"ו מוכח דשכירות לא קניא ותירצו כיון דכתיב ממכר מיותר לרבות שכירות אבל בעלמא לא קניא [וכה"ג עי' פסחים ו' שאני התם דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא עי"ש] והנה התוס' פסחים ח' ד"ה לכדר"א הקשו דכיון דפסוק לא יחמוד איש את ארצך לכדר"א שכל שיש לו קרקע וכו' השתא את מיותר עי"ש ד"ה הקודם לזה ועי"ש מה שישבו ואינו משביע לנפש נענה כמוני ועי' לקוטי שושנים פ' חשא מה"ר מאיר בר' לוי. ונלפע"ד הנדרסת תחת רגלי רבעת"ו דמקום הניחו לי ליישב והכי פרושו לכרר"א דדוקא מי שיש לו קרקע עולה לרגל וא"כ קמ"ל הך את דאף דשכיח היזקא בקרקע בלא בעלים עי' חולין ק"ה סייר נכסיה וגיטין ל"ח ובפירש"י ובשאר שלוחי מצוה שאני בשכיח היזקא כנ"ל שם בגמ' אבל בזה גם בכה"ג אין ניזוקין ועי' מ"ש באות כ"ח ועי' סמא דחיי דרוש ב', ובזה י"ל מ"ד בשבח פ"ח אמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה וכו' שמא ישרפוני וכו' א"ל אחוז בכסא והחזר להם פי' שאמר לו בכפל דאף בכה"ג אינם נזוקין, עוד י"ל דאת מרבה שכירות ליומא דממכר הוא ועי' בע"ז שם דשאלה דמי לשכירות ובאמת י"ל דרבי אמי לא דריש את כלל וא"כ לדידי' דוקא שיש לו קרקע קניה, ובזה לא קשה מידי דמדוע השמיט הרמב"ם הך דינא דמי שאין לו קרקע דלדידן דמרבינן שכירות ושאלה א"כ אין לך אדם שלא יהי' לו לינת לילה עכ"פ בא"י [ובזה י"ל כונת המשנה באבות פ"ה מ"ה ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם פי' כתירוץ הא' שכתבתי דאת מרבה אף דשכיח היזקא בכל זה אינם ניזוקין ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים פו' כתירוץ השני דאת מרבה שכירות ושאלה, ועי' אבני שוהם פ' וישב אות י"ג דהנך תרווייהו סמכין אהדדי ע"פ הקבלה ג"כ] ובפרט לשיטת הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ז הי"ד שפסק כהתנא במגילה כ"ו דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולפיכך אין משכירין בתים בירושלים ועי' ברש"י שם שפי' דבחנם היו נותנים לעולי רגלים א"כ תמיד נחשב יש לו קרקע ועי' גיטין מ"ד ע"ב הא דאית ליה ביתא בא"י] ולא יצויר אין לו קרקע רק כשדר בחו"ל ולא שכר ושאל לו קרקע בא"י דאז פטור מן הראיה דארצך ממעט חו"ל עי' חולין קל"ו וב"ב פ"א וה"נ כן, ונתישב קושית המל"מ דמנ"ל לפטור חו"ל מראיה ועי' במפרשים שהביאו ראיות לזה דפטור מתענית ד' ודף י' וגיטין ד', ונתישב הקושיא דמסנהדרין י"א משמע דגם אנשי חו"ל חייבים בראיה די"ל דמיירו בהנך שיש להם שכירות קרקע עכ"פ בא"י [ואח"ז ראיתי בס' באר אברהם פסחים שם שהאריך בזה ולא נחית למ"ש מענין שכירות] וכן י"ל קושיא השניה של המל"מ דהיכן רמיזא דפסח שוה לראיה בזה ואפשר משום דסמיך אחר הפסוק של ולא יחמוד איש את ארצך הפסוק של לא תשחט על חמץ וכו' [הן אמת דקשה לי מדברי התוס' בעצמם בפסחים ל"ח ע"ב ד"ה נאכלים דרשב"א מפרש דלפיכך הוי בכורים חובה שאין להם זמן קבוע כיון שאם אין לו פירות לא יביא בכורים ולפ"ז הלא גם פסח כן הוא כשאין לו קרקע וצ"ע וי"ל] עכ"פ בזה נתישב קושית החכם להחת"ס דמדוע פסח דוחה שבת הלא יכול להפקיר כנ"ל די"ל דהנה ר"א דורש אתין עי' ב"ק מ"א ונדה ל"ה א"כ לדידי' ליכא למפרך שיפקיר קרקע שלו ויפטור מפסח כיון די"ל דאת מרבה שכירות א"כ עכ"פ יהי' מוכרח לדור בה בתורת שכורה או שאלה וסוף סוף יתחייב בפסח, ואפי' לשיטת השיטה מקובצת בב"מ שם וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ו סק"ח דאף שם שכירות לא קני הגוף הקרקע מ"מ הרי בשבת שם ר"י מפרש כן דברי ר"א ור"י ס"ל בגיטין שמביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף לזאת לדידיה בודאי לא קשה מידי [וצ"ע מפסחים ח' בצל"ח דדינו של ר"א דמי שיש לו קרקע דוקא קאי למ"ד דקנין פירות כקנין הגוף ועי' במקנה קדושין כ"ט] ובזה נבין פי' התוס' בפסחים ג' שהוצרך לב' תרוצים על ריב"ב שלא עלה לרגל תירוץ א' אף אם נאמר דנציבין א"י מ"מ לא עלה מטעם שלא היה לו קרקע ואף שהיה לו שאולה או שכורה עכ"פ בכ"ז י"ל כיון דס"ל דשכירות לא קניא דלא יחלוק על סתם מתניתין בע"ז שם ובפרט כי י"ל דסתם בן בתירה הוא ר' יהודא עי' בהג"ה על הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים פ"ז, ועי' סדר הדורות, ובמתניתין שם ב"ב מתיר רק בסוס הרי דס"ל כן דשכירות לא קניא כמ"ש בגמ' שם הטעם והוא לא מצינו שידרוש אתין לזאת לדידיה לא מרבה שכירות בכאן ולפיכך לא עלה לרגל
[ובזה אמרתי פרפרת א' בפסחים ס"ו ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה וכו' עי"ש וידוע הקושיות בדורש לציון דרוש ג' ובערבי נחל עי"ש א', מדוע מבני בתירה דוקא ב', כפל הלשון שכחו ולא ידעו ג', מה נ"מ אם עלה מבבל הלל ד', מה נ"מ ששימש שמעיה ואבטליון דוקא. ונלפע"ד דלא ידעו ברי"בב אחיהם שלא עלה לרגל אם משום דיושבי חו"ל פטורים מראיה או דלמא משום שאין לו קרקע קנויה ושכירות לא קניא גם כאן דאת לא דרשינן וא"כ דלמא קרא למלתא אחרינא ולא לג"ש דאינם שוין דפסח חובה שאין קבוע לו זמן כיון שיכול להפקיר קרקע שלו ודמי לבכורים משא"כ תמיד, ולזה כשעלה אדם גדול מבבל הרי דחו"ל חייבים לעלות כשיש להם קרקע ושימש שמעיה ואבטליון שהיו גירי צדק ומסתמא גרים לא היה להם קרקע עי' צל"ח שם וגם הם לא עלו וע"כ מטעם דשכירות לא קניא גם כאן דאת לא דרשי ולפיכך י"ל דפסח אינו דוחה שבת דיכול להפקיר והוי חובה שאין לו זמן ושכחו שהג"ש מקובלת עד שהזכיר להם דמקובלת היא ובאמת שכירות קניא בזה ולא שייך יכול להפקיר והם לא עלו מפני שלא ידעתם דהם בחו"ל פטורים ואני עליתי מעצמי שלא בחיוב] ואפי' אם נאמר דדורש אתין י"ל תירוץ הב' של תוס' דנציבין חו"ל ולא הי' לו כלל אף קרקע שכורה או שאולה בא"י ולפיכך לא עלה לרגל. עכ"פ עפ"ז י"ל דאם נחשב ארצך לענין לעלות לרגל משום דאת מרבה גם שכירות ושאלה ולא שייך הסברא הואיל ובידו להפקירן א"כ י"ל דגם לענין מזוזה אז אף שאין שם את מיותר חייב במזוזה כיון דנקרא ארצך לענין לעלות לרגל א"כ ה"נ נקרא ביתך לענין מזוזה, וכמ"ד מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת לענין טלטול בשבת בימי הסוכות עי' או"ח סי' תר"ל בב"י, ועי' פסחים מ"ו ע"א כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בבצק בפסח ועי' מ"ש באות ל"ט ואכמ"ל. ולא קשה ממ"ד במנחות ד' מ"ד הדר בפונדקי בא"י וכו' פטור מן המזוזה כל ל' יום דאפשר זה קאי בזה"ז ואפ"ה חוששין לישוב א"י או אפילו בזמן הבית רק שלא בזמן הרגל אבל בזמן הרגל י"ל דאף בפחות מ"ל חייב כשדר אף בפונדקי משום מגו דהוי ארצך כנ"ל ועוד י"ל בזה ואכמ"ל. אקצר ואומר דעכ"פ יש חילוק בין ציצית למזוזה דבמזוזה לא פסיקא ליה זאת לומד דיתחייב קרבן כשקבעה בשבת ויו"ט מטעם הואיל ובידו להפקירן דהלא יש זמן שאין שייך זה הסברא ולפיכך י"ל דבגי' רש"י היה רק על שלא יתלה הציצית. ועוד מקום אתי לומר דאת מרבה חו"ל וריב"ב שלא עלה לרגל כתירוץ התוס' דנציבין חו"ל הוא רק שהוא לא דרש אתין ובזה יהיה הראיות מתענית וגיטין ולא תקשה מסנהדרין דאפשר חששו לגלות ישראל שנעקרו ממקומם לעלות מפני שהם דורשין אתין, אך דרך הראשון מחוור יותר בעיני והוא כפתור ופרח ונתישב הכל ואתה תבחר ותקרב:
ז
(קנין אברהם אבינו במערת המכפלה לכ"א מישראל אל אמה ע"פ חשבון. י"ל ע"פ שיעור הלוית המת פרוכת שהטבילוה ש' כהנים ע"פ חשבון. תירוץ על תמיהתי פליאה על המפרש בתמיד. עוד ישוב לתמיהתי. פי' בסוכה דף כ"ז. י"ל ב' התמיהות על רש"י, כוונת הסבתא בסוכה ל"א. יתישב ג"כ קנין דוד. י"ל בתוס' מקנין ד"א שכותבין בחרשאות. דוד קנה עוד ג"א מתים שהחיה יחזקאל אין להם חלק בירושת אברהם ודוד. פי' ביחזקאל ל"ו. טעם שריב"ב לא עלה לרגל. ב' תרוצים על קנין יעקב לנחלה. מקהלת יעקב י"ל כתירוץ א'. מטורי אבן י"ל כתירוץ ב'. עוד דרך במי שאין לו קרקע מחלק יהושע וכלב בדרך הפלפול י"ל בזה הסתירות בש"ס ונתישב קושית החכם על הרמב"ם, י"ל קושית תוס' ב"ב שם. ונתישב קושית החכם על תוס' פסחים באות הקודם.)
ובדרך הדרוש י"ל ע"פ מ"ש התורת יוסף פ' חיי שרה בשם פענח רזא וז"ל אברהם נתכוין לקנות לכ"א מישראל אמה על אמה בא"י מקום מערת המכפלה כי קרקע שנקנית בעד ד' מאות שקלים יהיה בה ס' רבוא אמה על אמה צא ולמד מחצר המשכן שהיה קרקע סאתים והיה ארכו ק' ורחבו נ' הרי לך בסאתים נ' מאות אמה על אמה שהם ה' אלף דהיינו חצי רבוא והרי קרקע שיש בה ט"ו פעמים כאלה דהיינו קרקע זרע חומד שעורים שהוא ל' סאין שכתוב בתורה שנפדית בעד נ' שקלים ובקרקע ההוא יש ט"ו חצאי ריבואות שהם ע"ה אלף אמה על אמה וכשאברהם אבינו ע"ה נתן ת' שקלים שהם ח' פעמים נ' שקלים נפדית בהם קרקע שיש בה ח' פעמים ע"ה אלף שהם ת"ר אלף ושהם ס' רבוא אמה על אמה עכ"ל. וי"ל עפ"ז ג"כ דקנה סך כזה ע"פ מ"ד בכתובות י"ז דהלוית המת למאן דתני וקרא ס' רבוא לפיכך קנה מקום שיחזיק סך אנשים כזה עי' סוכה ח' דגברא באמתא יתיב *) [בזה פירשתי ג"כ מ"ד בסוכה כ"ז דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה א' ופירש"י דמשמע סוכה א' לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה וא"א שיהיה לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה ועי' תוס' שם ושו"ת ריב"ש סי' שמ"ז, ולכאורה יש תמיהות גדולות דמה פסקא דלא מטי שוה פרוטה דהלא יוכלו לקנות קרקע גדולה למאוד בקרן בן שמן שיגיע לכל אחד יותר מפרוטה וכן מנ"ל דבעי סוכה שיהיה שוה פרוטה ועי' רש"י שם ל"ה ד"ה לפי שאין שאינו שוה פרוטה ומ"ש אי"ה לקמן אות ל"ז. ונ"ל דהכי פירושו בדרך זה שהתורה אמרה שכבר ראוין כל ישראל לישב בסוכה א' אף שלא יקנו להם והוא מירושת האזרח שהוא אאע"ה כנ"ל שקנה ס"ר אמות וד' מאות שקלים לא יעלה לכל אחד שוה פרוטה א"כ א"א להשתתף בפחות משוה פרוטה ורק ע"י שאלה והוי כמו בזה אחר זה. וזה כוונת הסבתא בסוכה ל"א דצוחה דהוי לאביה שי"ח עבדים עי"ש ולכאורה מדוע לא זכרה זכות יצחק ויעקב, ובדרך הפשט י"ל יען בי לא רצה להנות משל אחרים כמ"ש בלעדי רק אשר אכלו הנערים ועי' מ"ש באות כ"ד ע"כ צוחה דבדבר שאותו צדיק היה נזהר יכשל בו זרעו, ובדרך הזה ג"כ יוצדק דהכי פירושו דהלא אביה אברהם רצה לזכות את ישראל בקנין עדי עד שלא ישבו בסוכה גזולה ומדוע אתם יושבים בסוכה גזולה. ובדרך הזה י"ל ג"כ מ"ש בסמוך קנין דוד המלך ע"ה עוד ג' אמות דידוע דרבי ממלכות בית דוד קאתי והוא ס"ל בסוכה ג' דכל סוכה שאין בה ד' אמות פסולה לזאת קנה עוד ג' אמות שבאורך עכ"פ יהיה לכל א' מנוחה עי' אשל אברהם סי' תרל"ד ובזה נזכה שיקים לנו סוכת דוד]
עוד ראיתי בתו"י שם שישב בזה ענין הפרוזבול אף שאין לו קרקע והביא מ"ש התוס' ב"ב מ"ד ע"ב על מה דמשני התם דאמרו עדים ידעינן בהאי דלא הוי לו קרקע מעולם פי' התוס' דמכאן תשובה לאומרים דמה שנהגו לכתוב בהרשאות ונתתי לו ד' אמות בחצירי אע"ג דלית ליה קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ד' אמות בארץ ישראל דקרקע אינה נגזלת ולכאורה ד' אמות מנ"ל בא"י, וכתב ע"פ מ"ד בזבחים קט"ז כתיב ויתן דוד לארנון משקל זהב שקלים ו' מאות וכתיב ויקן דוד וכו' בכסף שקלים חמשים הא כיצד גבה מכל שבט ושבט נ' שהם ת"ר עי"ש בתוס' ור"ת מפרש שיש במדרש שנתן לו נ' שקלי זהב דהיינו ת"ר שקלי כסף וקשה דבפ' שור שנגח משמע דדינר של זהב שוה כ"ה של כסף ותירץ דלכאורה יש להקשות שבדה"י אמר ויתן דוד ובשמואל אמר ויקן דוד ונ"ל לפרש כי דוד קנה בעד נ' שקלי זהב שכל א' שוה כ"ה של כסף ומאלו נ' יוכל לנכות א' מכ"ד דאין בו אונאה נשאר י"ב מאות שקלים וגבה מכל שבט נ' שקלים שהם ת"ר ואידך ת"ר ויתן דוד וכו' משקל ת"ד כסף מכיסו הרי י"ב מאות שקל ואברהם נתן ת' שקלים כנ"ל א"כ הגיע לכל א' מישראל ע"פ חשבון התורה ד' אמות חלק בא"י ירושה מאברהם ודוד עכ"ל.
ובזה עלה נעלה לישב כל הקושיות מאות הקודם ע"פ מ"ד **(
ואגב אציג למ"ד שם תלתא גברי בתרתי אמתי יתבי י"ל מה ששמעתי בשם הגר"א לפרש בירושלמי שקלים פ"ח ה"ד שרק ומפ"ב רובא היתה נעשית הפרוכת זהו גוזמא אבל הך ושלש מאות כהנים מטבילין אותה אינה גוזמא [דלא כבבלי חולין צ' ותמיד כ"ט דגם זה גוזמא וב"כ בפי' הרמב"ם שקלים שם] והוא ע"פ מ"ד בירושלמי שם פ"ו הלכה א' דאמות הכלים בת ה' טפחים ופרוכת כלי הוי וכשנמדוד ארכו מ' ורחבו כ' הוי בס"ה ק"כ אמות שהם ת"ר טפחים ושיעור אחיזת ש' כהנים בשני ידים הוי כן, ותמהתי תחילה דהלא מקום הכהנים בעמידתן שם ע"כ כל א' יותר מטפחיים לכ"ע וישבתי דאתיא כמ"ד הזה דתלתא גברי בתרי אמתי יתבי שהם י"ב טפחים ומגיע לכל א' ד' טפחים אך שהיו עומדים הכהנים בשני שורות זה תחת זה וידיו של החיצון מבין כתפיו של פנימי. ואגב אתפלא על המפרש בתמיד שם דאם היה עביין טפחים א"כ לא היה ביניהם אלא ג' טפחים שלא היה יכול להלך בתוכם דהלא המעיין במס' ב"ב דף ג' דאינה טרקסין הוי פותיא ו' טפחים ונשאר ביניהם שיעור ד' טפחים להילוך בתוכם למ"ד הזה ועי' עירובין נ"ב נ"ג ואין זה סותר למ"ד במנחות צ"ח ע"ב דתרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו אף דמגיע לכל א' ד' טפחים וחצי דשם כדי שלא יכשל א' ברגליו של שני מה שא"כ באחד. עוד מצאתי לישב תמיהתי דהלא מקום הכהנים יותר מטפחים די"ל כיון שהם עומדים רחוק קצת מהפרוכת גם בשני טפחים סגי להו עי' תויו"ט יומא פ"ג משנה י' ויל"ח. אך בלא"ה צ"ע דהלא הפרוכת היה צריך לכסות אמות הבנין פתחו של אולם שהם מן ו' טפחים וא"כ נשאר מקום פנוי ק"כ טפחים ואף לפי' רש"י ערובין סוף פ"ד דשיעור אחיזה טפח וחצי אצבע לכ"ז ישאר מה' טפחים פנוי, לזה נראה יותר דהוא גוזמ"ה ובפרט לפי מ"ש בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם סי' מ"א ושו"ת הרשב"א פ"ג סי' ש' דהפרוכת הוי כמו דלת א"כ בוודאי הוי כבנין שצריך מן ו' טפחים ואכמ"ל. בסנהדרין דף צ"ב ר"א אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לא"י ונשאו נשים והולידו בנים ובנות עמד ריב"ב על רגליו ואמר אני מבני בניהם וכו' ומאן ניהו אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, והנה לפעד"נ דהם אין להם כלל חלק בא"י ירושה דלא מבעי' הירושה מדוד אפילו אם נאמר כמ"ש בתשו' הרשב"א סי' שע"ה ומבוארת בח"מ סי' ר"י דהמקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה ולא הוי דומיא דקנה לעובר או לחמור דלא קנה ואפילו אם נאמר דהקנה לישראל לכ"א מקום קבורה מ"מ לא הי' בדעתו על המתים מכבר מימים רבים [ובפרט כי אין קוברין את המת בירושלים ועי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרל"ג] ואפילו הירושה מאברהם שהקנה לבניו עד סוף כל הדורות מ"מ י"ל דהמתים בארץ אחרת פקע זכותם מהירושה לאחיהם כל בית ישראל. ובזה י"ל פי' הפסוק ביחזקאל ל"ז ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו ועי' פר"ד דרך ארוכה מ"ש בדקדוק הפסוקים, וי"ל דהפי' שעזבו זכותם לכל בית ישראל ואפילו אם עתה יהי' א' בדעתו להקנות לנו קרקע בכל זה לא מהני, די"ל ע"פ מד"א במוע"ק כ"ה דהיכא דאין שלדו קיימת אין עומדין עליו בשורה וכו' הרי דפטורים מלכבדו ושוב לא קנה המת דאין בזה לכבוד המת וזה שאמרו יבשו עצמותינו פי' דאין שלדן קיימת ובזה אבדה תקותינו לזה אמר הקב"ה שיראה להחיותם ועלו לא"י, עכ"פ הירושה שלהם מאברהם ודוד אין להם שיעזבו לבניהם אח"כ ועפ"ז י"ל דר"י בן בתירה שהיה מבני בניהם לא עלה לרגל מטעם דאין לו קרקע כזאת אפילו וזה וודאי שהיו אז כמה אנשים כמוהו עי' ילקוט שכ' דהחיה עשרה רבוא [וצ"ע ע"פ מ"ש בסוף יהושע דעצמות יוסף קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב במאה קשיטה ויהי' לבני יוסף לנחלה א"כ המתים שהחיה יחזקאל שהיו מבני אפרים הי' להם נחלה בח"י, אולם י"ל ע"פ מ"ד ברה"ש דף כ"ו דהוי מאה דנקי א"כ בציר להו שיעורא לכל חד ועוד י"ל כי אין להם שום ירושה כי עזבו אותם לאחיהם אחרי מיתתם ועי' ברמב"ן בפי' התורה פ' חיי שרה ופ' וישלח. והנה בפאה פ"ג מ"ו קרקע כ"ש גרסינן בירושלמי תני והראיון דמי שאין לו קרקע פטור מהראיון, ועי' קהלת יעקב פסחים ח' דמזה משמע דמתניתין דלא תני והראיון לית ליה הך דמי שאין לו קרקע שפטור ורציתי לומר דבאמת אית ליה שפטור רק שלא תלוי בכ"ש וצריך עכ"פ איזה שיעור, אולם ע"פ מ"ש בטורי אבן חגיגה ז' דמתניתין דריש פאה לא תני ראשית הגז דג"כ אין לו שיעור כמו פאה ותירץ דעכ"פ יש שיעור למנין רחלים שחייבים ברה"ג דהיינו חמש לאפוקי פאה ובכורים דאפי' קרקע כ"ש חייבת בהן ומתניתין ר"ע היא דאמר בפ"ג דקרקע כ"ש חייבת בפאה ובכורים ולפ"ז מתניתין דריש פאה מיירי ג"כ באיזה שדה החייבת וא"כ כיון דתני שם והראיון משמע אף שיש לו קרקע כ"ש ע"כ צ"ל כתירוץ ה"ב דבני אפרים שהחיה אין להם שום ירושה ועי' ס' שם ישראל שם
עוד י"ל דרך במי שאין לו קרקע שפטור מראיה ע"פ מ"ש בחידושים על ש"ס בסוף ס' כתובה לבעל הפלאה בגיטין מ"ח דלא משכחת בכורים רק חד בר חד עד יהושע ולכאורה הול"ל עד דורו של יהושע וכן צריך לישב קצת קושית התוס' שם מ"ז ד"ה טבל וחולין מעורבין וי"ל דנהי דיש לו חלק בהשדה כרש"י מ"מ לפי מ"ד במס' ב"ב כ"ו אילן הסמוך למיצר אינו מביא מפני שיונק מאדמת אחר א"כ ה"נ אין כל היניקה מאדמתו רק שי"ל דתוס' הקשו שפיר למ"ד שם דח"י ס"ל דמביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע ועי' תוס' שם א"כ שפיר יכול למשכח בכורים משום חלק שלו אף שיונק משל אחר משום תנאי יהושע כמו באילן הסמוך למיצר אך די"ל דזה דוקא בחלוקת הארץ של כל ישראל שנטלו ע"פ גורל יהושע משא"כ בחלקו של יהושע עצמו שלא נטל רק ע"פ ה' עי' ב"ב קכ"ב א"כ אצל חלקו לא היה תנאי כיון שהיה מוכרח ע"פ ה' וא"כ בחלקו של יהושע לא משכחת דמייתי בכורים מפני שאין היניקה שלו לגמרי כנ"ל, וזהו שקאמר דלא משכחת אלא חד בר חד עד יהושע ר"ל בחלקו לא משכחת אלא כה"ג עכ"ל, ועפ"ז י"ל כל הנ"ל דאם נאמר דלאו כקנין הגוף יצויר מי שאין לו קרקע מיוחדת כל אנשים ממשפחת חלק יהושע וכלב חוץ מחד בר חד ואכמ"ל] עכ"פ בזה יש ליישב הסוגיות שלא יקשה דמסנהדרין משמע דאנשי חו"ל חייבים בראיה כנ"ל דמיירו באותן שיש להם קרקע ובאמת השתא שאין אתנו יודע כל איש מבטן מי יצא והרוב יש להם קרקע כנ"ל לפיכך השמיט הרמב"ם להך דינא דמי שאין לו קרקע שפטור מן הראיה ורק כולם חייבים כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פ"י, ה"ח דהואיל שנתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני ועי' מל"מ שם שהאריך בזה. עכ"פ בזה י"ל ג"כ קושית התוס' במס' ב"ב דף מ"ד דא"כ מה זה דאמרינן שם דאמרו עדים ידיעינן ביה בהאי דלא הוי ליה ארעא מעולם פי' שלהם בקבלה עדים מפי עדים שהוא ממשפחת המתים שהחיה יחזקאל [או ממשפחת יהושע וכלב] ולא היה לו קרקע מעולם וכן י"ל הקושיא שם מקדושין ואין להאריך, וכן מ"ש דא"כ לא יעשה אדם ב' הקנאות דהראשון קנה ד' אמותיו י"ל דהירושה מאברהם ודוד הי' בקנין כזאת לנחלה עדי עד שלא יוכלו למוכרם לחלוטין רק לשעה ואין לה הפסק א"כ יכול לכתוב כמה הקנאות זה אחר זה, ובזה י"ל ג"כ הקושיא מאות הקודם דמדוע מכשירין של פסח דוחה שבת דהרי יכול להפקיר קרקעו ויפטור מפסח דס"ס ישאר לו קרקע שא"י להפקירה משא"כ בציצית ומזוזה:
ח
(טעם שהשמיט דש"י בשבת קל"א ממזוזה. אם שואל ושוכר בית בא"י או קונה ובונה בח"ל חייב במזוזה מה"ת. ראית מהרש"א דשוכר בית פטור ממזוזה מה"ת מרש"י משמע דס"ל דחייב ועפ"ז יקשה ב' קושיות. י"ל ע"פ מ"ש רח"כ דח"ל לא מקרי ביתך לענין ע"ז קושית התוס' עליו. י"ל דרש"י ורח"כ ס"ל דמזוזה בח"ל דרבנן דדמי לחובת קרקע. ראיות מירושלמי והערות בזה. אף אם הוי חובת הגוף י"ל דמעטתו תורה מקרא דביתך השני. ראיה דמדרבנן מחייב. טעם שלא חייבו ביה"כ במזוזה מדרבנן עכ"פ. ונתישב קושית תוס' חולין קל"ו. שותפות עכו"ם אם פטורה ממזוזה ילף מימיכם, ובזה י"ל דברי המרדכי. אם שוכר חייב מה"ת אז חו"ל גם בבית שלו רק מדרבנן. ראיה מברכות ח'. לדידן י"ל דאריכות ימים בעד מזוזה רק בא"י ובהמ"ד גם בחו"ל. י"ל דברי הטיו"ד סי' רפ"ה. י"ל הקושיא על ר"י דשוכר מעכו"ם פטור מירושלמי בחילוק מכותי לעכו"ם. עוד י"ל דירושלמי בא"י קאי ור"י בחו"ל. ישוב לקושית ד"ה על הגמ"י דמרמב"ם משמע דשוכר מעכו"ם חייב. חקירה אם נקבעה שלא בחיוב אם מותר ליטלה. אימתי מותר ליטלה. ישובים שונים.)
עוד דרך לפני לישב הקושיא שכתבתי לעיל ריש אות ו' דמדוע השמיט רש"י ממזוזה כל עיקר דהנה נשאלתי לברר הדין אם שואל ושוכר בית בא"י או קונה בח"ל אם חייב במזוזה מה"ת, והשבתי דהנה שיטת התוס' בע"ז כ"א ד"ה הא שוכר בית אף לאחר ל' פטור מה"ת דביתך ממעט שוכר ועי' במהרש"א שם דממה שבחו"ל פטור כל ל' נשמע נמי דבא"י אין חיוב השוכר מה"ת דבמצות מזוזה מה"ת וודאי דאין חילוק בין א"י לחו"ל אולם ממרוצת לשון רש"י ב"מ ק"א מזוזה חובת הדר דדרשינן ביתך דרך ביאתך למי שיוצא ונכנס לה זה הדר משמע דביתך קאי גם על השוכר שנכנס ויוצא לה שחיובו מה"ת וזה כתירוץ הא' בתוס' מנחות מ"ד ד"ה טלית אלא דלזה תקשה ביתך השני מה עביד ליה, כי מ"ש בה"ג ושאלתות דמביתך ממעט בית שער אכסדרה וכו' הנה ביומא י"א אמרינן דמבית ממעט, וכן אין לומר דקמ"ל דצריך בצד ימין דוקא כי מביתך הא' שדרשינן דרך ביאתך תרתי שמעינן כמובן, עוד קשה לדחות ראית המהרש"א הנ"ל. והנלפע"ד דהנה התוס' בע"ז שם ד"ה אף מביא דברי ר"ח בהן ובמרדכי פ"ק שם מביא זאת בשם ר"י ראיה להתיר מה שמביא הגוי ע"ז לבית ישראל מדגרסינן בירושלמי וכו' והיה נ"ל הטעם דבח"ל לא מקרי ביתך ואין זה בכלל לא תביא תועבה אל ביתך אלא בארץ וא"נ לר"י וכו' ועוד קשה לר"י דגבי מזוזה דכתיב ביתך ה"נ תימא דמי שיש לו בית בחו"ל יפטור מן המזוזה הא אמרינן במנחות השוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה והטעם כדפרישית שסוברים העולם שהוא שלו משמע דאם הוא שלו חייבת מיד עכ"ל וצריך לישב גם דברי הרח"כ ג"כ, ולולא דמסתפינא אמינא בדרך הפלפול ולא להלכה דשיטת רש"י ורח"כ דבאמת גם במזוזה בחו"ל פטורה מה"ת ורק מדרבנן מתחייב וטעם פטורתה דאינה חובת גברא דהרי אם רוצה יכול לשכון באוהל או בספינה עי' מ"ש לעיל אות א' והוי רק חובת קרקע הבית ודמי לחובת קרקע שאינה נוהגת אלא בארץ עי' קדושין ל"ז, ולא דמי לציצית שג"כ אינה חובת גברא ואפ"ה חיובה מה"ת דשם לא תלי בקרקע כלל משא"כ במזוזה. ולא תקשה לך כל כך זאת למשמע אוזן דהרי רש"י קדושין שם ד"ה ונוהגין בין בארץ כתב תפילין אשכחן בכמה דוכתין ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין והקשה התוס' שם ד"ה הרי וא"ת דלמא מדרבנן הוי עבדי [ועי' ס' הלכה אדם מישראל חולין ק"ט] רק דמסיק דאינו תלוי במה דכתיב בה ביאה ותפילין חובת הגוף אבל במזוזה לא מצינו שיאמרו דהוי חובת הגוף, ואף דמצינו דקבעו מזוזה בבבל בכמה דוכתי עי' מנחות ל"ג ר"ג בנא ביתא וכו' וכן מדפריך מר"ה לרבי עי"ש מ"מ י"ל דרק מדרבנן. ועי' ירושלמי סוף מגילה דהדר בחו"ל והדר בפונדקי א"י ל' יום א"צ ליתן מזוזה ונראה מהלשון דגם בקנה בית בחו"ל הדין רי כל ל' יום דלא כמ"ש בבבלי מנחות השוכר בית בחו"ל, ועי' במפרש להירושלמי שם שפי' דכוונת הירושלמי ג"כ לשוכר ולפע"ד עדיין אינו מוכרח שאינו חולק על הבבלי ולדידן אין נ"מ דלהלכה קימ"ל כבבלי עי' כללים מכה"ג אות ג' ד' אבל עכ"פ נבין הטעם ע"פ המהרש"א הנ"ל דרק בדרבנן יש לחלק בין קודם ל' לאחר ל' ורק בתפילין ות"ת איתא בירושלמי קדושין פ"ק דנוהג בכל מקום מה"ת דכתיב ושמתם את דברי אלה אפילו גולים והדר וקשרתם עי"ש וצ"ע. וכן לפי מ"ש לעיל אות ד' דברי התרגום יונתן שהפי' ולא חנכו לא קבע בו מזוזה ועי' ירושלמי סוטה פ' משוח מלחמה יכול הבונה בית בחו"ל יהיה חוזר ת"ל ולא חנכו את שמצוה לחנכו יצא זה שאין מצוה לחנכו ועי' יד אפרים סי' תקס"ח לענין סעודת חינוך הבית [ועי' יד שאול ססי' רמ"ו] הרי דאם תופס ג"כ בדברי התרגום יונתן אין מצוה מה"ת בקביעות מזוזה בחו"ל להירושלמי [ואפשר משום דדרשי סמוכים דכתיב במשנה תורה אחרי וכתבתם על מזוזות והיה כי יביאך וכו' וצ"ע מרש"י פ' עקב ע"פ ושמתם את דברי הניחו תפילין עשו מזוזות ועי' רמב"ן שם ובספרי שם לא כתוב כלל מן מזוזה וצ"ע ועי' בני יששכר חודש אלול מאמר א' אות ט' מ"ש ע"פ קבלה] ואין להקשות דא"כ אמאי לא תני חוץ מן המזוזה כקושית התוס' בקדושין ל"ו ד"ה כל אמאי לא תני חלה די"ל כתירוץ הירושלמי שם שאינה בעיסה של עכו"ם וה"נ אינה בבית עכו"ם ועי' במקנה שם שכ' דסוגיא דידן לית לה האי סברא, ויש לפלפל בזה עי' מהרי"ט שם ולא נפניתי כעת, ועכ"פ לא גרע מחלה לפי שיטתם, ואפילו אם נאמר דמזוזה חובת הגוף הוא שינהוג בכל מקום מ"מ י"ל דשאני הכא דמעטתו קרא דביתך השני למעוטי חו"ל כמו ביבמות מ"ז ובחולין קל"ו ארצך למעוטי חו"ל עי"ש ברש"י ותוס' ועי' לעיל אות ו' [והא דמדרבנן מחויב י"ל כמ"ש תוס' מנחות ל"ג ד"ה אכסדרה לתירוץ א' דמדרבנן חייב אף שנתמעט מבית וא"כ ה"נ. ובחידושי חקרתי דמדוע לא חייבו ביה"כנ וביהמ"ד מדרבנן אף דנתמעט ג"כ מבית אך תרצתי ע"פ מ"ש הר"ן פ' בני העיר דהקדושה עליהם רק מדרבנן וא"ב לכאורה צריכים מזוזה מה"ת כיון שמה"ת אינם קדושים אך כיון דחכמים נתנו עליהם קדושה שוב לאו מקרי ביתך וא"כ אם יתחייב מדרבנן במזוזה הנה מלבד שיסתרו דבריהם בעצמם שנתנו עליהם שם קדושה עוד שוב יתחייב מה"ת ג"כ כיון דמקרי ביתך] ועי' ספרי פ' שופטים לא תסיג גבול רעך יכול בחו"ל ת"ל בנחלתך ועי' חו"מ סי' רע"ו בסמ"ע שם ונתישב קושית התוס' בחולין קל"ו ד"ה ביתך דאמאי לא אמר דביתך למעוטי שותפות עכו"ם דבאמת שותפות עכו"ם אם נאמר דס"ל דפטורה [דלא כמ"ש בשבות יעקב ח"ב יו"ד סי' פ"ט בדעת התוס' דס"ל דחייבת] ועי' תשו' רעק"א סי' ס"ו שהוכיח כן בדעת רש"י וכמ"ש המרדכי שם בשם ה"ר חיים מ"מ י"ל דיליף לה ממ"ד דשותפים חייבים במזוזה דכתיב למען ירבו ימיכם שהתורה הקפידה על אריכות ימיהם שניהם בשוה משא"כ עכו"ם לא הקפידה התורה עליו [וח"ו לא על האומות שאנו חונים בארצם ד"א נאמרים] ועי' ט"ז סי' רפ"ו סק"ב וש"ך סק"ו וכ"כ בס' האשכול דאין לומר דמביתך יליף וכמו שמשמע לכאורה ממרוצת לשון התוס' פסחים ה' ע"ב ד"ה משום וכן שגה בזה בשבות יעקב שם דמביתך ממעטינן שותפות עכו"ם אבל קשה עליו] דא"כ הול"ל ימיך ואפ"ה הוי קאי על שותפים ישראל דכל א' בעי חיי ג"כ וכמו בכיבוד אב דכתיב ימיך ואפ"ה שייך בשותפות כגון שצוה
דבר א' לשני בנים [ובזה י"ל דברי המרדכי שם שכ' דאין לומר דמביתך יליף דא"כ ימיו מנא לן ואין לו שום פירוש להמעיין היטב ונראה דכן צ"ל דא"כ ימיך מבעי ליה למכתב דלא כמ"ש הדברי חמודות בהלכות קטנות הלכות מזוזה אות מ"ז עי"ש ואחרי כותבי ראיתי באומר השכחה שכ' דצ"ל דא"כ ימין מנא לן פי' דא"כ מנ"ל לדרוש דרך ביאתך והבט ימין תראה האמת] וכיון דס"ל דשוכר ושואל חייב מה"ת מדרש ביתך דרך ביאתך למי שיוצא ונכנס וממילא ימין נמי משמע כנ"ל א"כ ביתך השני מיותר אם לא שממעט חו"ל דפטור מה"ת כנ"ל. ויש להביא עוד ראיה לזה ממ"ד בברכות ח' אמרו ליה לר"י איכא סבי בבבל תמה ואמר מכדי למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב וכו' כיון דאמרו ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו וכו' מאי קראה וכו' לשמור מזוזות פתחי וכו' והרי הך למען ירבו על מזוזה ג"כ נאמר עי' שבת ל"ב וא"כ מה תמה אלא ע"כ דמה"ת רק בארץ ישראל חיובה. והנה לדידן דקימ"ל ודאי דמזוזה בחו"ל חיובה ג"כ מה"ת [אף שלא מצאתי מקור לזה] כסתימת כל הפוסקים לא תקשה עכ"פ הך דאמאי תמה הא כתיב למען ירבו וקאי על מזוזה די"ל דלכאורה עוד קשה דמהך קרא לשמור מזוזות פתחי הוי מצינן למילף גם על מצות מזוזה כמו ביהמ"ד אלא ע"כ דהכי קאמר דהוה קים להו דנהי דמזוזה נוהגת בחו"ל מה"ת מ"מ שכרה באריכות ימים הוא דוקא בא"י כמ"ד על האדמה ובזה יתישב קושית המהרש"א שם ד"ה בעון מזוזה דמי הבריחו לזה הדרשה ומדוע לא יליף מפסוק למען ירבו, עי' מ"ש באות י"ז ובזה ניחא כיון דזה קאי על א"י דוקא, ולא קשה דמה טעמא דמצות ביהמ"ד קאי גם בחו"ל האריכות ימים, וי"ל כמ"ד במגילה כ"ט עתידין ב"כ וב"מ שבחו"ל לקבוע בא"י (ועי' מג"א סי' קנ"א ס"ק ט"ו) א"כ הוי ממש דוגמת א"י [ועדיף מניה עי' אגדות מהרש"א שם ד"ה שיקבעו דדמי ממש למקום המוקדש, ועי' בה"ג ושאלתות דלפיכך פטורים ממזוזה דאיקרי מקדש ועי' מ"ש באות נ"א ובאוהל מנורה הטהורה אות ב', ועי' ס' חרדים דף ס"ו שכ' כשם שצריך להתחזק לקבוע דירתו בא"י כך למעלה מזה צריך להתחזק לקבוע רוב יומו ולילו בביה"כ ובה"מ, ועי' פמ"ג באשל אברהם סי' קנ"ב סק"ו שחקר אם נותץ אבן מביה"כ או ביה"מ דרך נתיצה והשחתה אם לוקה דומיא דמקדש ונ"מ לענין פסולי עדות ונראה דה"ה בח"ל, ובא' מרחשון מרח"ה לפ"ק באו עכו"ם ונתצו במ"ד וחקרתי לענין הברכה אם גם בזה דוקא בא"י עי' ט"ז ומג"א רכ"ד ס"ק ב' ח' והש"י יגדור פרצותינו ואכמ"ל] ולא תמה רק אם שכרם מחמת מזוזה הלא זה רק בא"י כמ"ד על האדמה, ובזה י"לפ דברי הטור יו"ד סי' רפ"ה דכל הזהיר בה יאריכו ימיו וכו' וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה ותמה ב"י דהלא אריכות ימים גדולה לאדם ובזה ניחא כיון דמביא גם הדרשה מפסוק לא במחתרת וע"כ דלמען ירבו י"ל דקאי רק על א"י כנ"ל ע"כ אמר וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה פי' דגדולה בזה שנוהג בכל מקום שמירתה אף בח"ל. ואחזור לדברי דעכ"פ בזה נתישב הקושיא דביתך השני מאי עביד ליה והקושיא מתוס' על ר"ח כהן, וראית המהרש"א דשוכר פטור מה"ת י"ל דבאמת שוכר בא"י חייב מה"ת רק היכא דלא נחשב דירה גם בא"י פטור מה"ת ולפיכך תוך ל' שיש חשש שמא יחזור בו עי' רש"י מנחות שם פטור בחו"ל ורק משום ישוב א"י מתחייב מדרבנן אבל היכא דאין זה החשש מתחייב שפיר מה"ת.
ועפ"ז נבין מ"ש הגמ"י בפ"ה מהל' מזוזה בשם ר"י דבתים ששוכרין מעכו"ם פטור מן המזוזה אף מדרבנן וידוע הקושיא דהרי בירושלמי סוף מגילה כתב בפירוש דהשוכר בית מכותי צריך ליתן מזוזה עי' דברי חמודות שם אות נ"ו, ותחילה רציתי לישב דשאני כותי מעכו"ם עי' ש"ך יו"ד סי' ב' סק"ב ומ"ש הש"ך כדאיתא בתוספתא בהדיא הנה בתוספתא ד' סלאויטא כחוב שחיטת עכו"ם ושחיטת כותים הרי אדרבא שוים אך בדפוס ווארשא עם תנא תוספאה נשמט הך ושחיטת כותים ועי' בארוך לש"ך] ואף דאח"כ עשאום כעכו"ם אבל להירושלמי שפיר יש לחלק ועי' ירושלמי סוכה פ"ג ה"י ובפני משה שם ובטוא"ח סי' רט"ו. אך עתה התבוננתי שי"ל חדתא והוא שיש לדקדק בלשון הירושלמי שם וז"ל השוכר בית ישראל צריך ליתן מזוזה השוכר בית מכותי צריך ליתן מזוזה וכשהוא יוצא נוטלה ובשל ישראל אסור לעשות כן ולכאורה י"ל דמדוע חלקן הירושלמי לתרי בבי עי' מ"ש באוהל ארץ נוד סי' קפ"ג ס"ק י"ג] וצ"ל דהירושלמי בא"י קאי והשוכר בית מישראל שם חיובא עליו מה"ת דלא גרע משותפים ועי' שו"ת ריב"ש סי' שמ"ז אך השוכר מנכרי שם דאם לשותפים דמי י"ל דפטור אף מדרבנן אך י"ל כמ"ש תוס' קדושין ל"ו ד"ה כל דאין קנין לעכו"ם בא"י לפיכך עכ"פ מדרבנן מחויב כמו קונה בית בחו"ל שאינו מחויב רק מדרבנן לסברא זו משא"כ בשוכר בית מכותי בחו"ל שכל עיקרו מדרבנן אף בבית ישראל א"כ בשוכר מן העכו"ם די"ל דדמי לשותפות עכו"ם בזה פטור גם מדרבנן (ונתישב הקושיא שלא תקשה עליו מהירושלמי אמנם בגוף דברי הר"י שכ' הגמ"י אינו עולה למ"ש. ומ"ש הגמ"י שם דמלשון הרמב"ם משמע דשוכר מעכו"ם חייב ותמה הדברי חמודות שם דהרי לשונו כלשון הברייתא במס' ב"מ ק"א ואי תפרש נוטלה אם הניחה אבל אינו חיוב ה"נ בלשון הרמב"ם נאמר כן ונלפע"ד דזהו כוונתו דבגרסתינו ומעכו"ם נוטלה קאי בח"ל והכי פרושו כששכרה מעכו"ם וי"ל דלפיכך נוטלה מטעם דהוי כלא קבעה דאינו מחויב [וצ"ע מירושלמי סוף מגילה דהדר בפונדקי חו"ל ל' יום א"צ ליתן מזוזה אם נתן לא יטול הרי דאף בתרתי לפטור פונדקי וחו"ל, מ"מ לא יטול ותמהני על המפרש שם שפי' דפונדקי קאי על א"י או בחו"ל וא"א לומר כן דא"כ הול"ל כמ"ש שם הירושלמי לעיל עי"ש] ועפ"ז אף אם ישראל ישראל נכנס תיכף אחריו בשכירות מהעכו"ם בכל זאת נוטלה עי' פת"ש רצ"א סק"ט משא"כ אם שכרה מישראל וקודם יציאתו מכרה המשכיר לעכו"ם וישראל אחר שוכרה מהעכו"ם אסור הישראל הראשון לקחתה כיון דנקבעה בחיוב, אולם גי' הרמב"ם י"ל כמ"ש בבה"ג ואשכול ורי"ו וריטב"א בזה הגירסא ובעכו"ם נוטלה והפי' כמ"ש הרמב"ם דאם היה הבית של עכו"ם כשיצא ואפילו שכרה מקודם מישראל נוטלה וה"ה בהיפוך כשיצא הי' הבית של ישראל אף אם מקודם שכרה מעכו"ם אסור ליטלה הרי דשכירות מעכו"ם חייבת במזוזה. והנה בשטה מקובצת שם כ' לשון הרמ"כ דכל שגוף הבית אינו של ישראל נוטלה ומשמע דאף אם שכרה מישראל כיון דעתה אינה של ישראל ועי' בה"ג שהעתיק ב' פעמים ובגוי נוטלה ומגוי נוטלה וי"ל דלכוונה זאת דבעי שגוף הבית בין בעת שכירות ובין בעת יציאה של ישראל ועי' נחל אשכול הל' מזוזה) ועפ"ז הי' נלפע"ד פי' דברי המחבר בסי' רפ"ו סכ"ג דהשוכר בית מעכו"ם חייב במזוזה קאי אדסמיך ליה מקודם בשוכר בא"י דוקא (ויהיה בזה קצת לימוד זכות על העולם שאין נזהרין במזוזה כל כך) אך הש"ך שם ס"ק כ"ט פי' דאתרווייהו קאי, וכן מקום אתי לחלק בהך דשותפות עכו"ם בין א"י לח"ל כדי שלא יהיה מחלוקת בין הפוסקים וכן י"ל בזה קושית התוס' חולין קל"ו ד"ה ביתך אך הנחתי מקום להמעיין. ואחזור לדברי בריש האות לישב די"ל דעפ"ז כתב רש"י רק מציצית שזהו אפילו בא"י פטור טלית שאולה ושכורה משא"כ במזוזה בא"י [אף שלא בזמן הבית ושלא בזמן הרגל עי' לעיל אות ו') פטור לר"א כשקבעה בשבת דאין בידו להפקירה וישב בה בתורת שאולה ושכורה דאז ג"כ יתחייב מה"ת במזוזה תיכף כיון שאין בזה החשש שמא יחזור בו שלא יהי' נקרא עבור זה בית דירה דהכא הרי באמת הוא שלו עי' מג"א ססי' י"ג. זה הנלפע"ד בדרך הפלפול ולא להלכה כנ"ל: