מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ים המלח · יד
(צ"ע על המנ"י שכתב דבשר שנקרח ממ"נ אסור. י"ל דעת הקרישה אינו מצטרף לג"י. אם יש חילוק בין המשקים. אם נקרש באמצע מליחה אם מצטרפים השיעורים. עוד הערה בצירוף השיעורים:
ראית המנ"י ממ"ב אינה ראיה אם הלכה כהמ"ב עת הקרישה שהיה מונח במים אינו מצטרף עכ"פ. סברא בלא אויר אינו מתקשה. ישוב לקושית פמ"ג על ש"ך. קולא בנשרה במ"פ וכן בנ"ד עפ"ז.)
אמנם מטעם אחר יש לדון בזה ונחקור תחילה מדין בשר שנקרח במים ושהה שם ג"י, דהנה המנ"י סי' י"ד כתב דמצד ממ"נ יש לאסור דאי הקרח כמים נשרה עכ"פ מעל"ע במים ונאסר ואי לא הרי שהה ג"י כך. ואפילו עבר הקרח ממנה תוך מעל"ע [ומ"ש שם תוך ג"י לאו דוקא וכן עפ"ז יתפרש מ"ש באה"ע סי' י"ז סכ"ו תוך ג"י לאו דוקא וכנ"ל באות הקודם] ומ"מ לא הודח עד אחר ג"י מהקריחה דליכא ממ"נ מ"מ יש לאסור בבישול דהא עיקר הטעם לרכך וא"כ ודאי הקרח אינו מועיל לרכך הבשר, והביא ראיה מרש"ל ורשב"א שכתבו דבשר שנקרח אסור למולחו ומאו"ה שכתב דאסור להדיחו עד שיפול הקרח אלמא דהקרח אינו מועיל לרכך ואסור ומטעם כבישה אין לאסור דכבישה לא שייך רק בצלול וראיה ממ"ש המ"ב דאם היה מונח בקרח אינו משתנה ומעידין עליו אף לאחר ג"י הרי דאינו משנה ע"י שיהיה מעל"ע עכ"ל והבל"י השיג עליו דמים קרושים לחלוחית יש בהם והביא ראיות לזה ועי' שבו"י ח"ג או"ח סי' כ"ח וביד אפרים סויב ובשפ"ד ס"ק ס' פקפק ע"ז ובאמת צ"ע כל דברי המנ"י דהסברא של מים מטרשי צ"ע לענין דיעבד עי' חי' רעק"א ריש סי' ס"ט ולעיל אות ט'. והנה אף שגם לרכך אינו פועל כיון שקשה כאבן ולפיכך כתבו הפוסקים הנ"ל דלא מהני הדחה ומליחה מ"מ בנ"ד י"ל דהוי כלא היה העת שנקרח כלל כיון דבעת הזאת לא היה בשר רק אבן א"כ עת הקרח אינו מצטרפת כלל ועי' מג"א סי' פ"ב סק"ב לענין צואה שנקרשה ועי' פמ"ג שם דכשמים קרושים עליה י"ל דהוי כיסוי כמו במשקה קרושה. והנה נראה דכל המשקין בתר השתא אזלינן לבד שמן ודבש ועפ"ז י"ל דלפיכך השמיט הרמב"ם בהל' ט"א פ"ט ה"ב חלב השנוי במשנה כיון דכבר זכר בהלכה א' דדוקא שמן ודבש ועי' מגן גבורים שם ואכמ"ל ודיש לומר דאף בשמן ודבש אם שרה בשר ונקרש לענין זה בתר השתא אזלינן ואין ענינו לטומאה. וראיתי בפת"ש יו"ד ס"ט סק"ו בשם שו"ת קרית חנה דבמעל"ע ששרה תחת הקרח ודאי מותר ואף בג"י ג"כ אין ברור לאסור וע"כ מצד הסברא שכתבתי דהוי כלא היה העת הקרח כלל וכן י"ל במליחה כה"ג כשנקרש תוך השיעור שכתב השפ"ד ס"ק י"א דמשמע מש"ך דאינם מצטרפים השיעור שקודם הקרישה ודלאחריו כי נתבטל הרתיחה ובאמת המעיין ביש"ש גופיה שממנו המקור יראה דרק עת הקרישה אינו מצטרף וכ"כ הפר"ח ובל"י וחי' רעק"א [ובאה"ט נתן זאת במסגר וצריך לפתחו] דאותה העת הוי כלא היה. וכן י"ל עפ"ז גם מ"ש בש"ך ס"ק כ"ו דבלא נתבשל יחזור וימלחנו מ"מ מצטרפים השיעורים דלא כחמד"נ שנסתפק בזה דהנה הדגמ"ר בלא"ה מיקל אף בלא נתבשל דגם זה הוי דיעבד מטעם הפסד המלח ועי' ש"ך סק"ה יראה דשם ס"ל דבנמלח לבד מקרי דיעבד וכן י"ל דהבשר יתקלקל כשימלחנו שנית, והחמ"ד י"ל דאזיל לשיטתו באות ל"ח דבאמצע מליחה פולטת מיד שהרתיחה גדול מאוד ולפיכך בהפסיק צריך שיעור מחדש אך להנ"ל באות ח' דדבריו אינם מוכרחים א"כ ה"נ מצטרפים ואכמ"ל. ואשובה לדברי דאם אין עת הקרישה בחשבון כלל א"כ הן בשהה מעל"ע בקרח לדעת המנ"י שאינו כמים [ואף אם מים קרושים הוי כמים מ"מ בשר קרוש לבדו ודאי אין זה כבוש לכ"ע] או במונח פחות ממעל"ע במים קרושים זה העת אינו מצטרף כלל להחשב בכלל הג"י וכל הראיות שהביא המנ"י כנ"ל אינם סותרים למ"ש הבט וראה והבן. והראיה שהביא מהמ"ב אדרבא משם משמע דעדיף ממים עי' ח"מח סי' י"ז ס"ק נ"ה וב"ש ס"ק ע"ח וכן הביאו האחרונים דברי ס' מה"צ שלא לסמוך על המ"ב בזה ועי' שם אריה אה"ע סי' כ"ה ובאמת לפי מ"ש בביאור הגר"א לשון הירושלמי והכירו שצפדתו הצינה הרי ראיה ברורה להמ"ב דשם היה לאחר י"ז יום משנפל לירדן ועי' יבמות קכ"א אבעי' להו ריב"ב לקולא פליג ואף אם נחמיר שם מ"מ בכה"ג חומדות הגאונים יש לסמוך לקולא וכריב"ב ועי' במ"ע להריעב"ץ שם ואכמ"ל:
עוד י"ל דעכ"פ עת הקרישה כשהונח במים קרושים עכ"פ לא יצטרף ומה גם דאפשר קים להו לגאונים דבשר ששהה ג"י נתיבש דמו רק כששלט בו אוירא לא כשמונח תחת הקרח דלא שלט בו אוירא וכמ"ש בשו"ת כנ"י סי' מ"ז דלולא היראה הי' אומר דה"ה אם נקבר בקרקע ג"כ לא מתפח כי האויר גורם ובכה"ג בחומרות הגאונים אבטח ולא אפחד מלומר סברא זו ועי' טוט"ו שם לענין העגלים שלא הופשטו מעורן ועי' סוף אות הקודם ובפרט בכה"ג מכל הנ"ל יש להקל. ויוצא לנו דאם דיעבד שהה בשר ג"י פחות איזה שעות ונקרח וחוששין שעד שיופשר יעברו הג"י יועיל לתתו בתוך המים עד שיופשר שם אפילו לאחר ג"י כי עכ"פ הזמן שהוא תוך המים אפילו קרושים וכ"ש צלולים אינו מצטרף בכלל הג"י ולא כשפ"ד ס"ט ס"ק נ"ג שהחמיר בזה יותר מדאי עי"ש, ובזה י"ל ג"כ קושיתו בס"ק נ"ד על הש"ך שכתב דחצי שעה לאו דוקא והקשה דא"כ כלו הג"י קודם הריכוך ובזה ניחא כיון דעת שמונח במים לא מצטרף עכ"פ א"כ יוכל להניחו שם עד שיתרכך אף לאחר ג"י ולא נחשב כעבר עליו ג"י [ושוב דאיתי שהרגיש בחי' ר"ב פריינקיל על יו"ד] וכן הריעב"ץ שם כתב פחות מעט ומטעם שכתבתי ע"כ וכן מ"ש עוד השפ"ד שם ס"ק נ"ג דאם נשרה במי פירות אפשר להחמיר ולפעד"נ דאף דאינו מרכך מ"מ עכ"פ אינו מצטרף עת השרוי בו להתקשות ומועיל כשתיכף יתנהו במים ועתה ה"נ בנ"ד כשנשרה עד רובה ב' שעות תוך הג"י אין הב' שעות מצטרפות ומועיל לתת צד הב' במים תיכף: